בפרשת וארא אנו נפגשים במכות שהיכה הקב"ה את מצרים – מכות שעד היום אנו מספרים עליהם שנה שנה לילדנו בהתפעלות והתרגשות בפרשיות אלו וכמובן בליל הסדר.
בקריאת הדברים עולה השאלה מדוע היה צריך את כל המכות ואת הזמן שהמתינו בין מכה למכה? מדוע הקב"ה לא הוציא את ישראל ממצרים ביום אחד בלי כל "הסיפור" של המכות?
התשובה שניתנת לכך על ידי הקב"ה מעט תמוהה בקריאה ראשונה:
"ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ", "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו…ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'".
הקב"ה אומר כי את כל המכות המופלאות והיצירתיות הוא עשה כדי שיהיה לנו סיפורים טובים לספר. ומשכך הרי שעלינו לבדוק מה החשיבות הגדולה שיש בסיפור סיפורים?
הסופר פול אסטר אמר: "סיפורים קורים למי שמספרים סיפורים", והרב יעקב נגן בדבריו על פרשתנו כותב: "סיפורים קורים גם לעמים שמספרים סיפורים". והדברים האירו את עיניי ונכנסו לליבי – הסיפור שאנו מספרים לעצמנו בונה את התודעה שלנו ונותן לנו את המשקפיים דרכם אנו מתבוננים במציאות, הוא היוצר את הסיפור שלנו.
הרב קוק כותב שתפקידו של עם ישראל להודיע לעולם את האמת הגדולה, את האמת האלוקית, את האמונה, ולשם כך הוא נוצר עם כל התנאים לעשות זאת: התנאי הראשון שמזכיר הרב קוק הוא שהקב"ה יצר לנו היסטוריה, שסיפורה ותודעתה יוצרים אמונה, יוצרים התגלות האמת הגדולה האלוקית: "אשרינו מה טוב חלקנו, שבשביל השבת האמת הגדולה והפשוטה בעולם, שבה חיי כל נשמה תלויים, וחידוש אור העולם ומלואו שלובים, נבחרנו אנו. ויש לנו זה הכישרון בעצמיותנו הפרטית והכללית, בתואר תולדתנו, בטבע בשרנו, במזג ארצנו, בנשמת אבותינו הגדולים…".
כותב ידידי רוני ויינברגר:
"הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה, הוא רק סיפור
הוא לא באמת מה שקורה
הסיפור אינו "המציאות".
התחושות והרגשות שאנו חווים, כתוצאה מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו
הם אמיתיים – לגמרי!
הם מה שקורה.
גם אם הקשר בין הסיפור לבין המציאות רופף או לא קיים
המילים והמעשים שלנו הם המציאות.
גם כשהסיפור שלנו מדומיין
הסבל, הכאב, הפחד והכעס שלנו אמיתיים ומורגשים.
כמו גם, האושר, השמחה והאהבה.
כולם קורים במציאות ומשפיעים עליה.
הסיפור שלנו יוצר מציאות ומשנה אותה.
כל הזמן.
גם עכשיו. מה שאנו מספרים לעצמנו, על עצמנו על אחרים, משפיע מיידית על חיינו, על החיים של מי שסביבנו, ועל הסביבה.
הסיפור שלנו: על ילדינו, על הזוגיות שלנו, על המנהלת שלנו, על העמיתים שלנו, על הלקוחות שלנו, על החברים שלנו, על הפגישה האחרונה, על האימייל ששלחו לנו, על ההודעה שקיבלנו, ועל מה שעשו או אמרו לנו,
הוא רק סיפור.
זו רק פרשנות, מאוד אישית, מאוד סובייקטיבית.
100% שלנו, הכול מדומיין.
ולמרות כל זאת –
הסיפור שלנו הוא המציאות שלנו.
הסיפור המדומיין שלנו, הוא בעצם,
הדבר הכי מציאותי שיש.
סיפור = מציאות = חיים.
הסיפור של האומה מכוון באופן אלוקי לבנות תודעה – תודעת אמונה.
הדבר נכון גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית – צריך ללמוד לספר את המאורעות שהקב"ה מעביר אותנו יום-יום בעיניים של אמונה, בעיניים של ערכים ואידאליים.
יהיו דברים לע"נ הגדולה של הרב אלישע וישליצקי, שממנו שמעתי לראשונה, בהיותו בביקור בישיבת נחלים בה למדתי, את סיפורו של ספר נחמיה. הוא ישב איתנו ופשוט סיפר את ספר נחמיה באופן מרתק ומעניין, ולימים שמתי לב איך הסיפור הזה בנה בי תודעה בצורה גדולה ועמוקה יותר מהרבה מאד שיעורים. ההשפעה של סיפור היא יותר מכל אמירות, כי הסיפור הוא חיים.
אשרי מי שיודע לשמוע את הסיפור האלוקי, ויותר מכך אשרי מי שיודע לספר את הסיפור האלוקי בעולם : "עם זו יצרתי תהילתי יספרו"
אפשר להאריך, אבל עדיף לספר שוב את הסיפור המופיע בתורה, שוב ושוב ולבנות תודעה.
יהי רצון שנלמד לספר סיפורים, לראות את הסיפורים שהקב"ה מספר לנו דרך מציאות חיינו, ברמה הכללית והפרטית.
