בפרשת השבוע אנו נפגשים במשה רבינו, משה שהוא שליח ה' לגאולת ישראל, ושליח ה' לנתינת התורה והנחלתה לעולם.
משה רבינו נקרא משה, על שם כך שנמשה מהמים, היציאה מהמים היא היציאה מהזרימה, היסוד הראשון שאנו חוגגים בחג הפסח, חג ייסודו של עם ישראל, הוא גם חג החירות, החירות היא לצאת מהזרם, לצאת מהסחף, לא להיסחף אחרי החברה, אחרי המקובל.
כל ארץ מצרים נמצאת וניזונת מנילוס, הם עובדים לנילוס, הם משועבדים לזרימה החומרית 'זרמם סוסים זרמתם', זה עניינם של מצרים.
וישראל הם המייצגים את הדבר ההפוך, את העצמאות הרוחנית, העצמאות המחשבתית והנפשית.
זה מתחיל בכך שלעומת התנועה שמנסה להניע פרעה, תנועת דיכוי והתמעטות, עם ישראל הולך בדרך ההפוכה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ ויקצו מפני בני ישראל".
זה ממשיך בכך שהמיילדות במקום ללכת על פי הפקודות, על פי החוק, לא די בכך שאינן ממיתות את הילדים אלא עושות להיפך: "…ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים".
אולי זה הקשר הגזירה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו", קחו את הכוח הישראלי, ושיישטף בזרם, לבטל את העצמאות, לבטל את החירות.
משה ניצל ע"י בתיה שנותנת לו את שמו משה, המשוי מן המים, גם היא מסרבת פקודה, היא מצילה את הילד היהודי, היא יודעת על הגזירה, היא יודעת שזהו ילד יהודי – "ותאמר מילדי העברים זה, ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד", בתיה זכתה לזכות האדירה הזאת כי דווקא בת המלך, מצליחה לפתח עצמאות וחירות וללכת נגד הזרם, חז"ל מעצימים את המהלך של פרעה ומסבירים שזה לא מעשה בודד נגד הזרם אלא בתיה ירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, בתיה משתמשת דווקא במים בכדי להתנקות מהאמונות המקולקלות ומהתפיסות השגויות, במקום לזרום עם המים להשתמש בהם להיטהר.
זוהי התכונה המופלאה של עם ישראל, המתבלטת בדמותו של משה מראשית דרכו, משה הוא נסיך מצרי, גר בבית המלך, אבל הוא לא הולך במסלול: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול", הוא לא יכול להתעלם מהעוול, הוא לא יכול לא לפעול, רבים ראו איש מצרי מכה איש עברי, יום יום, ואף אחד לא אומר כלום, ומשה יוצא מהזרם ופועל, הוא מטמין את המצרי וטומן אותו בחול, מה עניינו של החול? בחול הוא המסמן את הגבולות "אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברנהו ויתגעשו ולא יוכלו והמו גליו ולא יעברנהו", עם ישראל הם כחול, לא זורמים אלא שמים גבולות.
ומשה לא עוצר בעוולות הנוראות של המצרים, זה לא עניין לאומני, משה לא מוכן לקבל את הנורמות המקובלות בישראל: "…והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך", כנראה מתוך הלחץ הנורא, מתוך השיעבוד הקשה, יש מריבות, אבל יש איש אחד שקם ולא משלים עם המקובל והנורמה – משה רבינו!
אבל זה לא רק כלפי ישראל, אלא גם שהוא בורח למדיין, איש זר ונמלט, מגיע ורואה נורמות רעות: "ויבאו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם" ,זה כנראה היה יום יום, אולי שנים, אולי זו נורמת היחס לנשים במדיין, לכן כשהן חוזרות יתרו מתפלא מאד – "ויאמר מדוע מהרתן בא היום?" – יש כאן מישהו שנלחם נגד הנורמות, נגד הזרם.
יהי רצון שנזכה לבנות את חירותנו, את מחשבתנו העצמאית, ללכת נגד הזרם ולבנות את חיינו על האמת האלוקית ועל הטוב השלם.
