אחרי שקיבלנו בפרשה הקודמת את התורה, ממשיכה התורה בפרשתנו לתאר את מעמד הברית בו ישראל מקבלים את התורה, ואומרים 'נעשה ונשמע'. מעשרת הדיברות, שהם עשרת הכללים הגדולים והמופלאים של חיינו, עוברת התורה לתאר בפירוט את החיים השלמים של עם החי על פי התורה: את יחסי האנוש, את סדרי המשפט ואת עקרונות המוסר, הצדק והיושר, הטוב והחסד שעומדים בבסיס החיים של עם ה'.
פרשת השבוע הציבורית, שלא מניחה את הדעת ולא חולפת כשאר החדשות, עסקה בהתעללות בקשישים חסרי ישע. לכן נעסוק בדברנו היום בכמה פסוקים בפרשתנו העוסקים בדיני היתום והאלמנה:
"כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים"
חמש שאלות פשוטות מעלה הרב חנן פורת (מעט מן האור) על פסוקים אלה:
- האם איסור עינוי נוגע רק ליתום ולאלמנה או שמא חל על כל אדם?
- התורה עוברת מלשון רבים ללשון יחיד וחוזרת לרבים: "לא תענון… אם ענה תענה… והרגתי אתכם". מה המשמעות של המעברים הללו?
- התורה נוקטת בכל הפרשייה בלשון כפולה: "ענה תענה"; "צעוק יצעק"; "שמוע אשמע". מה באה התורה לומר בכפילויות אלה?
- מדוע הדין האלוקי תלוי בצעקת המתענה: "כי אם צעוק יצעק אלי- שמוע אשמע"? האם לא מגיע עונש למענה גם ללא צעקת המתענה?
- מדוע צריכה התורה להוסיף "והיו נשיכם אלמנות ובינכם יתומים", הרי זו תוצאה ישירה וברורה ל"והרגתי אתכם בחרב"?
רש"י בפרשתנו (על פי דברי המכילתא פר' יח) מבאר: "כל אלמנה ויתום לא תענון'- הוא הדין לכל אדם, אלא דיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח דבר מצוי לענותם". מדבריו עולה שאין שום איסור מיוחד באלמנה ויתום, וחומרת איסור העינוי שלהם היא כחומרת איסור העינוי אצל כל אדם.
לעומתו הרמב"ם (הל' דעות, פ"ו ה"י), שודאי מסכים שיש איסור עינוי על כל אדם, אלא שהוא סובר שיש איסור חמור הרבה יותר באלמנה ויתום:
"חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון והיאך נוהגין עמהן לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן"
דברים אלה של הרמב"ם אכן עולים מפשט הפסוקים, וסברתם מובנת מאוד. הכאב הנפשי של אותם תשושי כוח גדול לעין ארוך מכאבו של אדם רגיל. אותם מסכנים התלויים בחברה, שאין להם בעולמם אלא היחס שהם מקבלים מהחברה, שאין להם משענת יציבה להישען עליה, פגיעה בהם אנושה ועמוקה יותר מפגיעה בסתם אדם. אפילו לפני הפגיעה מצבם הנפשי מעורער ולא יציב – וכלשון הרמב"ם "נפשן שפלה למאוד ורוחם נמוכה".
האדמו"ר מקוצק מאיר את כאב האלמנה והיתום מצד נוסף, ואגב כך עונה על שאלתנו השלישית:
"מה טעם הוכפלו שלושה פעלים בפסוק? מפני שהעינוי ליתום ולאלמנה מעורר בלבם גם את ייסורי יתמותם ואלמנותם. לבו של היתום בוכה בקרבו ואומר: אילו היה אבא חי, לא היה האיש פוגע בי, ואף האלמנה בוכה ואומרת: אילו היה בעלי חי ודאי היה מגן עלי. לכן אמרה תורה: 'אם ענה תענה אותו' – דע לך כשאתה מענה יתום ואלמנה – עינוי כפול אתה מענה. וממילא צעקתם כפולה: 'צעק יצעק'. לפיכך, 'שמע אשמע' ואעניש בכפליים" (רבי אריה לוין בספרו של שמחה רז 'צדיק יסוד עולם' בעמ' 209).
כאב היתום והאלמנה הוא כפול. הם כואבים על הפגיעה והדבר מעורר בהם שוב את כאבם המתמיד על יתמותם ואבדנם.
אחרי שהבנו את החומרה הנוראה של העינוי של תשושי כוח, של אנשים שאיבדו את הקרובים להם ביותר, ואת משענתם ויציבותם, ואנו מבינים את הרשעות והאכזריות של הפוגע בהם, חשוב לומר שישנה אחריות ציבורית גדולה להגן ולשמור על אותם תשושי כוח שאינם יכולים להגן על עצמם, מפני פגיעתם של אנשים חסרי לב. וכך מסביר ה'אבן עזרא' את המעבר מלשון יחיד לרבים וחזרה:
"לא תענון'- בלשון רבים, כי משפט הרואים העינוי והחרישו, כמשפט המענה. על כן כתוב 'אם ענה תענה' (היחיד המענה בפועל) 'והרגתי אתכם' (הרואים בעינוי ומחרישים)".
וכך כותב הרש"ר הירש בלשון נוקבת וחריפה:
"אוי לה למדינה שבה סובלים אלמנות ויתומים, ואפיחלו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם: 'יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם' (ישעיהו א, כג). אוי ואבוי אם לא נשאר להם 'כי אם' לצעוק אלי. חייכם שאני אשמע צעקתם ואביא פורענות על החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך שלא נותר להם אלא לפנות אל ה'".
בכך מתורת השאלה הרביעית, מדוע הדין תלוי בצעקת היתום והאלמנה? כיוון שאם הם נאלצים לצעוק כי אין מי שמשגיח, שומר ומטפל, הרי שעל כך יהיה הדין החמור, וכל החברה כולה תענש".
והעונש יהיה מידה כנגד מידה, שבניו יהיו יתומים ואשתו אלמנה. ובכך מתורצת הקושיה החמישית.
דברים אלה הינם תביעה נוראה וחמורה לכולנו, ועוד יותר על נציגי הציבור, לקחת אחריות מלאה שבמדינת ישראל לא יהיו תשושי כוח שנפגעים פיזית או נפשית. חובה עלינו להשקיע כל מאמץ ולשים זאת בעדיפות עליונה, כי יסוד החסד והטוב הוא יסודם של ישראל, כפי שאנו רואים בפרשתנו.
הביטוי המעשי לכך שקיבלנו תורה הוא פרשת משפטים, הוא תיקון ענייני החברה והמוסר.
מי יתן ונזכה שלא רק שתשושי הכוח לא יפגעו אלא שנזכה לשמחם, לתמוך בהם, לאמץ אותם אל ליבנו ולתת להם כוח ועוצמה.