התורה נותנת בפרשתנו הגדרה יסודית להבדל שבין עשו ליעקב: "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים". בדברנו היום נעיין במידת התמימות בה מעטרת התורה את יעקב – המידה עליה מצווה התורה את כולנו "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", המידה שחקוקה על כיסא הכבוד (כפי שאומרים חז"ל שצורתו של יעקב "איש תם" חקוקה על כיסא הכבוד).
רש"י מבאר שתם הוא אדם שליבו ופיו שווים, אדם שלם שהחיצוניות והפנימיות שלו מתפקדים בהרמוניה ושלמות. הרב קוק מבאר במספר מקומות שמידת התמימות היא היכולת של האדם להתמסר באופן שלם, עד כדי מסירות נפש, לאידיאלים וערכים. והמהר"ל מבאר שמידת התמימות היא: 'שהולך בדרך הישר בעצמו בלי שום התבוננות רק הולך בדרכו בתמימות'.
וננסה לבאר את דבריהם. על כל אידיאל וערך בעולם ניתן להקשות ולהסתפק. על כל קשר וחיבור בעולם יש מקום לפקפק. לדוגמא, ניתן לשאול על אדם שיושב והוגה בתורה, האם התורה שהוא לומד היא תורת האמת? הרי יש הרבה שיטות וזרמים בתורה…? יתר על כן, הרי יש דתות רבות- האם האדם בחן את כולם לעומק? מי אמר שהתורה שהוא לומד היא תורת האמת?! אם נבחן את הדברים בשכל, במבט אובייקטיבי-מדעי, לא נוכל להגיע לוודאות…
דוגמא נוספת, האם בת זוגו של אדם הנשוי באושר, היא הטובה והראויה ביותר שאיתה הוא יכול להתפתח, לצמוח ולהועיל לעולם באופן מיטבי. ניתן לכאורה לפקפק בדבר, הרי הוא לא מכיר את כל הנשים בעולם, ובוודאי לא הייתה לו מערכת זוגית עם כל אחד מהן. ואולי אישתו היא לא האשה האידיאלית? אולי הייתה יכולה להיות מישהי אחרת טובה הימנה.
התם מתחבר לדברים באופן הרבה יותר פנימי ושלם, באופן שאין בו פקפוק וספקות. התם חי את החיים ולא חוקר, מתבונן ומנתח אותם מבחוץ. זה לא שאין לו את היכולות לעשות זאת, אלא שהוא בוחר להתחבר ברובד הרבה יותר עמוק. כמו ילד שיודע להתמסר ולהיות נאמן ללא גבול, מתוך אמון ואמונה תמימים ופשוטים.
כדברי חז"ל (חולין ה ב), על הפסוק בירמיהו (לא כו): 'וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה' – "אנשים ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".
לעומת יעקב התם, עשו הוא איש צד, שעניינו לנצל את תמימות התמימים – הן את בעלי החיים שברוב תמימותם רצים לפיתיון, והן את בני האדם (כפי שמביא רש"י במקום: "לצוד ולרמות את אביו בפיו, ושואלו: אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן? כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות"). האונקלוס מתרגם את המילים "איש יודע ציד"- "גבר נחשירכן" (איש הפועל כנחש). הצייד הראשון שמופיע בתורה הוא הנחש, אשר מפתה את האישה לנסות לאכול מעץ הגן, שלא תהיה תמימה פתייה ומאמינה, שאולי אם תאכל יהיה יותר טוב.
לעומת זאת דרכו של התם היא שהוא לא מוכן ולא רוצה לנסות לראות מה יהיה אם יעבור על הציווי האלוקי. הוא רוצה את התום. הוא לא רוצה לדעת, להכיר וחוות את הרע, כי מי שחווה את הרע לעולם לא יהיה תמים.
יצחק אבינו הוא 'עולה תמימה', כולו קדושה, כולו תמימות מופלאה, שאת שיאה ראינו בהליכתו התמימה והשלימה אחרי אביו לעקידה, ללא פקפוק, ספיקות או הטלת דופי.
יצחק לא מבין את הרמאות והשקר של עשו, איש הציד כדי לזכות בברכות נאלץ יעקב אבינו, האיש התם, לאחוז במידתו של עשו, בהדרכת רבקה אימנו שמבינה ברמאים המתהדרים בלובנם, הוא לומד את הדבר הנורא והכואב – "עם נבר תתברר ועם עיקש תתפתל", הוא חייב להראות גם ליצחק שיש אנשי ציד. חז"ל אומרים שיעקב עשה זאת בבכי ובצער, אלא לעיתים אין ברירה.
צריך ללמוד להגן על התמימות. בעולם שבו יש כל כך הרבה שקר, כל כך הרבה רמייה והונאה, צריך ללמוד להיות תמימים, ללמוד לתת אמון, לתת אהבה בלב שלם בלא פחד מאכזבות, לדעת להתמסר ולהיות נאמנים באמת, וזה מאד לא פשוט!
יהי רצון שנזכה ניצור בתים מלאים בנאמנות ואמון, זוגי ומשפחתי, נבנה קהילות בהם האמינות והנאמנות הם ערך על, שבהן יוכלו לצמוח אנשים תמימים. זוהי דרכו של יצחק אבינו, העולה התמימה, זוהי דרכו של יעקב אבינו, איש תם, וזוהי דרכם של ישראל. יהי רצון שנזכה לכך.
בהמשך לדברים, אני מצרף שיר נאה שכתב ד"ר שלומי מדליון, שיר שמזכיר לנו כמה נפלאה ואהובה היא התמימות הילדותית:
שלום לתמימות
מתי זה קרה? זאת לא אדע. אבל לילה אחד היא חמקה לה והלכה, ואני
אפילו לא שמתי לב. אולי עוד הייתי קטן מכדי להבין, אבל בהחלט
מספיק גדול כדי שתיעלם לה.
היא בטח התכוננה במשך איזה זמן, אבל לבסוף, תמימות הילדות שלי
הפליגה לדרכה.
היא קמה בלילה ומתחה אבריה, אחר התלבטה איזה בגד תלבש בלכתה,
וכמו שאהבה, בחרה את שמלת השמחה הפשוטה, הכתומה עם הפרחים,
שהרי אם יוצאים למרחקים, כדאי לקחת שמחה והרבה מצב-רוח.
כיון שעמדה לפני הליכה ארוכה, נעלה את סנדליי הקלילות התכולות,
עם האבזמים האדומים, שמה גומייה ורודה בשיער, והחלה לארוז לה
תיק.
מן המזווה, כתרופה לרעב, היא לקחה לה קופסא שעליה כתוב "סקרנות
בריאה", ובתוכה, כמו שורות חיילים, היו מסודרות המוני שאלות
"למה" ו"איך".
כדי לשתות, לקחה היא את בקבוק המבט, זה עם תשומת הלב לפרטים,
ובתוכו התעופפה לה להקת ציפורים ענקית, עץ השיר עליו ברוח,
ומטוס הנמיך טוס במרחק, והכל בשלל צבעים נהדר.
ואז, היא הביטה ימינה ושמאלה שאין איש רואה, נעמדה על קצות
אצבעותיה ושלחה את ידה אל המדף העליון, שם ישבה לה צנצנת
הביישנות הילדותית הטהורה מלאה לגמרי, יקרה מכדי שהמבוגרים
יהינו להשתמש בה. לבסוף הצליחה למשוך אותה אליה, והכניסה אותה
לתיק.
בתוך שק השינה גלגלה את סיפורי הילדות של לפני השינה, את קולה
של אימא שר שיר ערש, ויד מלטפת, כדי להירדם.
וממש ממש לפני שיצאה, נכנסה למטבח אט אט, בשקט בשקט, וכמו ילדה
מחונכת היטב החלישה למינימום את הגז, שעליו בערה אש האהבה
הפשוטה, ובמקום להבות בוערות בעוצמה, נותרו להם רק כמה אודים
מסתתרים, לוחשים.
ואז יצאה לה ובחיוך משובב סגרה את הדלת.
ובבוקר כשבאתי אותה להעיר, ממש כמו שהילדים אוהבים, היא סידרה
כריות מתחת לשמיכה, כדי שיחשבו שהיא שם, ובמקומה שם מצאתי כרית
דאגות, וכרית מלאה נוצות של צביעות, ושמיכה חדשה שאותה לא
הכרתי, שמיכה שאיתה מכסים רגשות…
ואני נותרתי לי לבדי, בלי תמימות הילדות וללא פשטות השמחה
ואותה הקלילות הטבעית גם היא יחד איתן פרחה
וכבר לא שואלים "למה" כי כבר אין דברים חדשים
וממילא כבר לא שמים לב למיליוני פרטים רוחשים
ופחות נהנים למראה פרח פורח ונחל זורם
ולא רואים איך הפך חדר ילדותינו למדבר שמם
וכדי ליהנות מסיפור טוב, צריכים שיהיו בו טובים ורעים, רוצחים
ופושעים, ואי אפשר ליהנות מסתם סיפור על צבעים.
והכי כואב והכי מפחיד – ברז הגז לגמרי החליד
וכמה שניסיתי אותו לסובב – לא הצלחתי להגביר את האש שבלב…
ומתוך אותו עצב הורס, יצאתי לדרכי, אותה לחפש.
