הרב גור גלון
משפיל גאים
בפרשת השבוע אנו לומדים על ההתמודדות של עם ישראל מול בלק ובלעם – התמודדות של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" באופן החריף והעמוק ביותר, שכן בהתמודדות זו עם ישראל כלל לא מודע למלחמה הגדולה המתנהלת מולו.
ננסה להתבונן בדרכי המאבק האלוקי שנעשה אל מול בלק ובלעם.
כשמתבוננים בפרשה, ניתן לראות שה' לא מעניש את בלעם בצורת ענישה רגילה: בלעם לא נהרג אלא רק מתבזה ומושפל, ביזיון שהולך וגדל ככל שאנו מתקדמים בסיפור. הביזיון מתחיל בכך שאתונו מצליחה לראות את מה שהוא לא מצליח לראות, הוא מאבד שליטה על אתונו – ביזיון גדול בעיניו – כפי שאמר לאתון "כי התעללת בי" (וכפירוש רש"י שם "לשון גנאי וביזיון"). לאחר מכן ממשיך בלעם ומתבזה כשפעם אחר פעם הוא נכשל במשימתו לקלל את ישראל. יתרה מכך, בלעם מאבד שליטה על מעשיו ומברך את ישראל, בניגוד לרצונו (וכמדומה שאין ביזיון גדול יותר לאדם מאיבוד השליטה על חייו ומעשיו). בסוף הפרשה בלעם משולח בבושת פנים, כדברי בלק אליו: "ברח לך אל מקומך", (כשהמדרש מבאר שמדובר בקלון).
נראה לומר שהמאבק הגדול מול מואב והריחוק שיש לעם ישראל מהמואבים, כפי שצווינו, "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'… לעולם", הינו מפני שמואב מייצגים את אחת התכונות הנוראות והמדאיגות ביותר שישנן – העדר הבושה, ובגלגול אחר שלה – עזות הפנים.
מואב – עז פנים
ראשיתו של מואב הינה בעזות, כפי שמבטא שמו – ילד שבא מאביו שלא כדרך כל הארץ. אמנם מעשיה של אמו, ביתו של לוט, מוגדר כמצווה שהרי היא רצתה להציל את האנושות, אך הפרסום של המעשה המכוער, של גילוי העריות בינה לבין אביה, מעיד על עזות פנים והעדר בושה.
גם בלעם מוגדר ע"י חז"ל כאדם הפורץ גדרות עולם, כפי שמביא רש"י על הפסוק "וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו… אם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו ניבאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות".
על פי רש"י, בלעם פורץ את גבולות הנורמה. ייתכן שלהרבה אנשים ישנן מחשבות סוטות מדרך הישר, אך כיוון שאנשים ניחנו במידת הבושה, הם מוותרים על מימוש אותן הפנטזיות. אך לא כן בלעם. בלעם, לא מתבייש לבוא על אתונו. בנות מואב אינן מתביישות לצאת ערומות (ע"פ חז"ל) למחנה ישראל, ומנסות לשכנע את בני ישראל לעבוד לבעל פעור – עבודה זרה שעניינה ביטול כל רגשות הבושה (כפי שכותב הרש"ר הירש). גם האדם עז הפנים מתבייש בבית הכיסא, כאשר הוא נתקל בפסולת היוצאת מגופו. לעומת זאת בעבודה הזרה של פעור הופכת עשיית הצרכים לטקס מכובד.
עבודת הפעור אומרת שאל לו לאדם להתבייש בצד הבהמי שלו, אל לו לאדם להתבייש בצדדים המגעילים שבו, אל לו להתבייש בעצמו כלל.
חז"ל אומרים שבלעם כה האמין בעזות פנים וחוצפה, שאף מול הקב"ה הוא פועל בחוצפה, ובמידה מסוימת מצליח, שהרי הקב"ה אומר לו לא ללכת עם שליחי בלק, והוא בחוצפה אומר לשליחי בלק לחכות וללון אצלו עוד לילה, כי אולי ישנה הקב"ה את דעתו. ועל כך אומרים חז"ל "חוצפה – אפילו כלפי שמיא – מהניא".
החברה המואבית, עם כן, היא חברה מכוערת שמעריצה את עזות הפנים, את מי שיודע לא להתבייש ולפרוץ את כל הגדרים האנושיים.
ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים
אצל עם ישראל לעומת זאת, הבושה הינה חלק מתכונות היסוד, כפי שאומרים חז"ל שישראל הינם "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים". הבושה עומדת בבסיס העולם, שהרי המילה הראשונה בתורה הינה 'בראשית' שאותה דורשים חז"ל "ירא בושת". גם התכונה הבסיסית של האמונה הינה יראת השמים, האדם מבין שיש גדרים וגבולות ויש משהו למעלה ממנו שממנו הוא בוש.
כל תכונת התשובה, התיקון וההתקדמות תלויה בכך שלאדם תהיה את תכונת הבושה. חז"ל מעידים שבזכות שמשה רבנו היה ביישן הוא זכה לקבל תורה – בזכות "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים" זכה משה "אל תמונת ה' יביט".
גם באל"ף בי"ת שלנו, שהם יסודה של התורה, יש רמז לדבר, שכן אחת מצורות הקריאה של האל"ף בי"ת (על פי הגמרא בשבת קד.) הינה א"ת ב"ש- כלומר, 'אתה תתבייש'.
לכן המלחמה עם בלעם והעונש שהושת עליו הם להשפיל ולבזות אותו, וזאת כדי לנסות ולעורר את הרגש הבושה. אין אמונה ואין קבלת עול שמים ומצוות ללא בושה.
אדם שזוכה לפתח בקרבו את רגש הבושה מתבייש כל אימת שהוא רואה רע בעולם, אפילו אם הוא לא עשה אותו. זו בושה למין האנושי שיש בקרבו חיות טרף שרוצחות ילדים בדם קר. ישנם עמים וחברות שמהללות רוצחים, גאות במעשים נפשעים ונתעבים, זוקפות שלוש אצבעות וחשות תחושות שמחה וניצחון כאשר נרצחים ילדים, הנימוקים שלהם לגנות רצח של ילדים הוא נימוק פוליטי, שמי שעושה כאלו מעשים בעת הזאת פוגע בעם שלהם. לעומתם עם ישראל הוא עם שמתבייש בכל מעשי הרשע שנעשים, מתבייש שיש בעולם יצורי אנוש המתנהגים כחיות.
יהי רצון שנזכה שיתקיים מה שכתוב "עז פנים לגהינם ובושת פנים לגן עדן".
