אחד האתגרים שבחיינו מרובי האפשריות הוא בעיית התאווה. אנו בעיצומו של החופש הגדול וריבוי האפשרויות והחופש שבו מעצים את הבעיה.
התאווה יכולה להופיע בהרבה צורות ולבושים: תאווה לאכילה, תאווה לעריות, תאווה לחידושים ועניין (שתפסה מקום מאוד גדול בדורנו – תחילה בעיתונים וכעת בשיטוטים ארוכים ומיותרים ברחבי הרשת), ועוד.
חז"ל מוסרים לנו שככל שהאדם נותן יותר מקום לתאווה כך התאווה משתלטת עליו יותר ויותר וממלאת את כל רצונותיו ומחשבותיו, וכך האדם הולך ומתגשם ושוכח את הדברים המרכזיים בחייו, ובראשם את הקב"ה.
גם בפרשתנו אנו מוצאים תיאור לתהליך ההתגשמות וההסתאבות כאשר עם ישראל נתקל בשפע האדיר והמגוון בארץ ישראל: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם ללבך ושכחת את ה' אלוקיך…". וכפי שמופיע בפרשת האזינו: "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עושהו…".
והשאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים עם הרצונות, השאיפות והתאוות? הרי כל אחד מאיתנו חש שישנן תאוות הממלאות את ליבו ומסיטות אותו מלחשוב את המחשבות העמוקות והיסודיות: תאוות כסף ורכוש, תאוות הנאות ותענוגות, ובימי החופש גם תאוות "החיים הטובים"- החופשות והנופשים בבתי המלון והצימרים.
וננסה להביא תשובה מתוך פירושו של הרב חרל"פ לשני פסוקים בפרשה:
איך מרווים את הצימאון הלא פוסק?
"ואתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
הרב חרל"פ כותב על פסוק זה כך:
"הינה האדם עסוק בדרישות ושאלות שונות ותמיד ליבו דופק בקרבו, היום נדמה לו שאם אך ישיג את מבוקשו זה, ישביע את רצונו. ומחר ידמה לו אחרת. ועם כל השגותיו לא ישביר בשום אופן צמאונו, ולא תהיה לו שם שביעת רצון. וכל זה בא לו לאדם מפני שלא ידע מה הוא שורש הדרש ובמה משבירים את הצמאון. ובא הכתוב להודיענו כי שורש הדרישה הוא אך ורק מפני שה' אלוקיך שואל ודורש ממך איזה דבר, ואין עצה ואין תבונה כי אם רק ליראה את ה', כי היראה היא הפתרון לכל הדרישות הנוקפות בלב, ובזה מרווים את הצמאון. ינסה נא האדם להכניס בקרבו יראת ה' אמיתית ואז ירגיש בעצמו שביעת רצון ויהיה מאושר בחיים".
כלומר, השאיפה של האדם להתמלא עוד ועוד, לחוש ולהרגיש, לשמוח ולהתענג, נובעת מהרצון הפנימי שהקב"ה נתן לו כדי למצוא את האמת וכדי להידבק בו יתברך. וכיוון שהאדם לא נותן לנפשו ונשמתו את רצונם, הוא ממשיך לחוש חסר והצימאון ממשיך להציק לו, וממילא הוא נאלץ להמשיך לחפש עוד ועוד דברים, להשביע את רצונו.
אך כאשר האדם מבין שמטרת החיפוש היא לעשות את מה שה' דורש ממנו, הוא מתחיל לחוש אושר ועונג, שמחה וסיפוק. וממילא גם שמח בכוח התאווה שדוחף אותו לעשות דברים טובים ומבורכים, להתקרב לה' בלא הרף ולעשות את רצונו עוד ועוד.
דבקות באלוקים כנגד תאוות העריות
"את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע".
על פסוק זה אומר הרב חרל"פ כי
"והדבקות כנגד גילוי עריות, שכן יסוד התאווה הוא מחוש המישוש והדבקות הגשמית. ומי שזוכה לדבקות רוחנית, דבקות בה' יתברך ובחושבי שמו ניצל מהתאווה. כמו שכתב הרמב"ם (איסורי ביאה כב,כא) 'גדולה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחוכמה, שאין מחשבות עריות מתגברות אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר 'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".
כלומר, כדי להינצל מתאוות עריות, שהיא התאווה הקשה והמושכת ביותר, צריך האדם להתמלא בדבקות בה'. דבקות זו תמלא את כל חדרי לבבו, את כל מחשבותיו ורצונותיו, וממילא לא יגיע לתאוות אחרות.
יהי רצון שנזכה בימי החופש שלנו להתמלא בדבקות בקב"ה, להתמלא בתענוגים רוחניים, ועל ידי כך לא נרגיש צורך ורצון בתאוות גשמיות.
