רוב רובן של פרשות תזריע ומצורע עוסקות בדיני הצרעת לסוגיה השונים. הצרעת הינה הטומאה החמורה ביותר שיכולה להופיע אצל האדם, שהרי היא הטומאה היחידה שהלוקה בה מורחק מכל שלוש המחנות, וראוי להתבונן מה מוביל לטומאה חמורה זו וממילא גם נלמד כיצד להימנע ממנה. (ואף על פי שהיום איננו מכירים את מחלת הצרעת- בודאי לא במישור ההלכתי- אך יחד עם זאת הבעיות שהובילו אל הצרעת עדיין קיימות והקלקול שהם יוצרות בנפשו ובחייו של האדם עומד בעינו).
יתר על כן, אנחנו מוצאים שהצרעת קשורה לכניסתנו לארץ, כפי שכתוב (ויקרא יד, לג-לד) לגבי נגעי הבתים "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר, כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם".
ולכאורה יש מקום לשאול איזו מן בשורה היא זו שכאשר נבוא לארץ כנען אז נזכה לנגעים? ודרוש חז"ל המובא ברש"י שהנגעים באו על מנת שימצאו מטמוניות של זהב בקירות הבתים- ידוע (-ואנו לא נלך בדרך זו).
בדרך הפשט יש לבאר שרק כאשר אנו מגיעים לארץ יש לנו את הזכות הגדולה שהקב"ה מסמן ומאותת לנו על חסרונותינו, וממילא מאפשר לנו לתקן את הבעיות שהובילו לחסרונות. בדומה לכך שדווקא החוטא בשגגה מתחייב בקורבן, מה שאין כן החוטא במזיד שאפילו במקרה שאין לו עונש, למשל אם לא עבר את העבירה בעדים והתראה, הוא פטור מן הקורבן- וזאת מפני שהקורבן הוא זכות לכפר, לתקן ולהתקרב חזרה לקב"ה, ואילו החוטא במזיד לא זכאי בזכות זו.
התורה בתחילת הצגתה את הצרעת כותבת "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת…" (ויקרא יג, א-ב).
וחז"ל במכת סוטה (ה:) דורשים על פסוק זה שאין הנגעים באים על האדם אלא מתוך גבהות הרוח, וז"ל." א"ר אשי: כל אדם שיש בו גסות הרוח – לסוף נפחת, שנאמר:' ולשאת ולספחת', ואין שאת אלא לשון גבוה, שנא':'ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנישאות', ואין ספחת אלא טפילה, שנאמר: 'ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם'.
עיקרה של הצרעת הוא על הוצאת שם רע, על דיבור בפגמיהם וחסרונותיהם של האנשים, בין מה שיש בהם ובין מה שאין בהם, ומקורו של דיבור זה הוא בתחושה הפנימית של האדם שהוא הוא השלם, הצודק והישר ושהוא יכול ממרום מושבו להסתכל על כל האנשים החסרים ולהורות להם מהי הדרך הטובה והנכונה ללכת בה ומהם הטעויות והכשלים שצריך להיזהר מהם. ולכן האדם זוכה ל:
- שאת- מלשון גבוה, לרמז על הגבהות שהאדם מרגיש.
- ספחת- מלשון תוספת. והיא רומזת על כך שהגאוותן מספח לעצמו תכונות ויכולות שאינן קיימות בו.
- בהרת- מלשון בהירות, לובן. ורומזת על כך שהאדם רואה עצמו כלבן ונקי, זך וטהור, וחושב שהוא בעל ראיה בהירה, ישרה ועמוקה , ומרום ראייתו הוא יכול להעיר לאחרים.
וכן מובא בגמרא (שבועות ו:) "תנו רבנן: בהרת – עמוקה וכן הוא אומר 'ומראה עמוק מן העור' כמראה חמה העמוקה מן הצל, שאת – אין שאת אלא גבוה וכן הוא אומר 'על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות', ספחת – אין ספחת אלא טפילה וכן הוא אומר 'ואמר ספחני נא'…".
וכאשר האדם מתגאה ומגביה עצמו, ממילא נפחת, יתר על כן כחלק מחומרתה הנוראה של הצרעת אנו מוצאים שהתורה מתייחסת אל המצורע כמת. וכפי שאומר אהרון לגבי צרעת מרים "אל נא תהי כמת" (במדבר יב,יב) וכפי שכותב רש"י שם שהמצורע חשוב כמת.
וניתן לבאר שכיוון שעניינה של הצרעת הוא שהאדם מספח לעצמו תכונות שאין בו ומגביה עצמו מעל ומעבר לראוי לו וחושב שמבטו הוא הבהיר והעמוק ביותר, ממילא הוא בונה את חייו על דברים דמיוניים, על דברים שאינם קיימים במציאות. ועל בסיס זה הוא מנהל את יחסיו עם בני האדם ועל בסיס זה הוא יוצר את כל מערכות חייו.
וכיוון שהוא מתבסס על דברים לא אמיתיים ושלא קיימים בפועל, נמצא שהאדם בונה את חייו בעצם על כלום- וזהו המוות, שהאדם לא קיים כלל, ובאופן טבעי הוא נפחת, כי הבחירה לבנות את החיים על מה שכלל לא קיים היא יוצרת התעלמות ממה שיש ובניין על יסודות רעועים שסופו להפחת.
לכן הנגעים הם ברכה גדולה לאדם, שכך הוא יכול לחזור למציאות האמיתית ולחיים האמיתיים ולא לחיות בדמיון ובשקר.
על בסיס זה יוכל האדם גם להפוך ולהיות מועיל לחברה במקום להיות מפריע, מזיק ומקלקל.
אדם שבונה את חייו על ריק, על מה שאין בו, הופך להיות מומחה לריקנות ולחסרונות. ולכן גם באנשים שבאים עימו במגע הוא רואה את מה שאין, את החסר, ולא את מה שיש. הוא לא מתמקד בטוב- המציאות, אלא ברע- שהוא האין, ההעדר.
ואם נעמיק יותר נוכל לומר שגם גבהות הרוח של האדם כלפי עצמו נובעת מעין רעה על עצמו, שהרי אם היה האדם שמח בחלקו הוא לא היה נצרך להמציא לעצמו זהות בדויה. אך כיוון שהוא לא שמח בחלקו ולא אוהב את החלק שהקב"ה נתן לו, הוא נאלץ להמציא זהות אחרת המבוססת על דמיון. וההתנשאות על סביבתו באה לפצות על החיסרון הפנימי שהוא חש.
יהי רצון שנצליח כל אחד ואחד לשמו במקומו ובחלקו, בכישרונותיו האמתיים ובאישיותו, ומתוך כך לשמוח במשפחתנו, בילדנו, בחברנו ובכל הסובב אותנו. ותתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק:
"אדרבה,
תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו,
ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו
בדרך הישר והרצוי לפניך
ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
ותחזק אותנו באהבה אליך,
כאשר גלוי וידוע לפניך,
שיהא הכול נחת רוח אליך".
אמן כן יהי רצון.
