ב – "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא"

במאמר זה, הרב עורך הבחנה עקרונית בין שני כוחות נפש: כֹּחַ־הַמְדַמֶּה וכֹח הַחָכְמָה הַמְדַיֶּקֶת. מבחינת היחס שבין הכוחות, כל אדם מתאפיין בדומיננטיוּת של כוח אחד ביחס לשני, אך בחברה ובתרבות בכללותה, שני הכוחות צריכים להיות חזקים.

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, הַמְשׁוֹרְרִים וְהַמְלִיצִים מְתָאֲרִים יָפֶה אֶת הַדְרַת הַחַיִּים בִּכְלָל, אֶת כָּל פִּנּוֹתֵיהֶם הַיָּפוֹת בְּיִחוּד הַכּוֹלְלוֹת זֶרֶם רַב וְטַל־חַיִּים מְרֻבֶּה, הֵם יוֹדְעִים גַּם לְהַצִּיג לְרַאֲוָה אֶת הַכִּעוּר הַכְּלָלִי שֶׁל הַקִּלְקוּלִים שֶׁבַּחַיִּים וְלִמְחוֹת נֶגְדָּם בְּכָל תֹּקֶף. עניינו של כח המדמה, המצוי בענפי האומנות והספרות, הוא הרגישות העדינה להבחין היטב הן בדברים היפים והן בדברים המקולקלים שבחיים. הדמיון איננו מסתפק בהגדרות המדעיות של הדברים, אלא מוסיף את מימד ההתפעלות והרגש. ממילא, יוצא שפעמים רבות הרגישות הגבוהה חורגת הרבה מגבול הדבר כפי שהוא במציאות הרגילה: כאשר אדם גונב חפץ פעוט מהזולת, איש המוסר רואה בזה התמוטטות מוסדי־ארץ. זו גניבה, פלישה לרשותו של האחר, פגיעה בכבודו, בזכותו ובמעמדו. בעוד כח החכמה המדייקת יסתפק בהערכת שווי הנזק ובפיצוי שראוי לשלם לבעל החפץ. כח המדמה יזעק ויתמה: כיצד קרה כזה עוול מוסרי? מי חינך את הגנב בצורה כזו? כיצד יתעצב מעתה היחס החברתי לרכושו וכבודו של האחר? איש המוסר בודק את הדברים על שם סופם, על פי המשמעות הכוללת שלהם, בעוד שכח החכמה המדייקת מתרכז בהווה המדיד שעל פני השטח.

כך גם בצד הטוב, בענייני היופי והחסד. כאשר איש החכמה המדייקת עובר ליד נוף מסוים, פרחים פורחים בשלל גוונים ודשא מוריק, אולי תחלוף בראשו מחשבה על כך שכל שנה תהליך זה נעשה כדי למשוך חרקים מסוימים, הוא יזכר בתהליך הפוטוסינתזה המתרחש בצמחים, וכאן יגמר עיסוקו בעניין. אולם את איש הרוח והאומנות, שאצלו הכח המדמה הוא הדומיננטי, מקום זה יוצר השראה לכתוב פואמה או לצייר ציור נפלא, לחבר סיפור מלא תובנות על ההרמוניה שבטבע, עד שמרוב התפעלות הוא יבוא להכריז שהיופי יציל את העולם (מתוך 'האחים קרמזוב', פיודור דוסטוייבסקי).

אֲבָל לַחְדֹּר לְתוֹךְ־תּוֹכָם שֶׁל כָּל הַגּוֹרְמִים הַפְּרָטִיִּים, אֵיךְ מַכְשִׁירִים אֶת הַחַיִּים וּמַעֲמִידִים אוֹתָם עַל הַבָּסִיס הַטּוֹב וְאֵיךְ מְשַׁמְּרִים אוֹתָם מִכָּל קַלְקָלָה גַּם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, שֶׁסּוֹפָהּ לְהַעֲלוֹת שִׂרְטוֹן גָּדוֹל וְלַהֲרֹס הַרְבֵּה מְאֹד, דָּבָר זֶה אֵין לוֹ עֵסֶק עִם כֹּחַ־הַמְדַמֶּה הַחַם וְהָעַז, כִּי־אִם עִם הַחָכְמָה הַמְדַיֶּקֶת. כָּאן תָּחֵל עֲבוֹדַת הָרוֹפְאִים, הַחַסְכָנִים, הַמּוֹדְדִים, הַשּׁוֹפְטִים, וְכָל הַחֲכָמִים הַמַּעֲשִׂיִּים. כשהאדם צעיר ובריא, מלא בשאיפות, בסקרנות ובאופטימיות, הוא אינו חושב על הזמנים בהם יהיה חלש מכדי לעבוד, חולה וזקן. הוא אינו מוטרד מקרנות פנסיה ומביטוחים שונים. הכלכלנים, הַחַסְכָנִים, שיודעים להעריך את המציאות בצורה ריאלית וביקורתית, יודעים להזהיר את הציבור שלא לשכוח את ימי הזקנה והחולי, ולחסוך כדי להגיע אליהם מוכנים מבחינה כלכלית, להעמיד את החברה באופן כזה שאנשים יוכלו לחיות ברווחה ובנחת. אם היו מושלכים ברחוב המוני קשישים פושטי־יד, היה בא איש המוסר ומוחה על העוול הנורא, שאותם קשישים שנתנו את כל חייהם עבור החברה, כעת נאלצים לחיות בתנאים מחפירים. אך אם היו שואלים אותו מה לעשות כדי לתקן את המצב – לא היה יודע לענות. לכאן נצרכים החכמים המעשיים שיודעים כיצד לתקן את המציאות בפועל.

אחרי ההקדמה הכללית של היחס שבין האומנות לחכמות המעשיות, הרב מבאר שאותה תבנית קיימת בקודש ביחס שבין נבואת הנביאים לחכמי התורה.

לְמַעְלָה מִזֶּה, הַנְּבוּאָה רָאֲתָה אֶת זֶרֶם הַקַּלְקָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל עֲבוֹדָה־זָרָה בְּיִשְׂרָאֵל וּמָחֲתָה נֶגְדּוֹ בְּכָל עֹז, אֶת הַדְרַת נֹעַם ד' אֶחָד אֱלוֹהָיו וַתְּתָאֲרֵהוּ בְּכָל יֹפִי וָזֹהַר, אֶת הַהַשְׁחָתָה שֶׁל כָּל הַפְּרָעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת, רִצּוּץ דַּלִּים, עֹשֶׁק אֶבְיוֹנִים, רֶצַח וְנִאוּף, חָמָס וָשֹׁד, וַתִּמָּלֵא רוּחַ אֱלוֹהִים לְהוֹשִׁיעַ וְלִגְדֹּר בְּרוּם שִׂיחַ קֹדֶשׁ. המחאה של הנבואה כנגד העבודה זרה מתוארת בדברי הרב בשלושה אופנים.

ראשית, הנבואה מחתה באופן חריף כנגד השקר וחוסר התועלת שבעבודה־זרה, הַקַּלְקָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל עֲבוֹדָה־זָרָה.

שנית, באופן חיובי – הנבואה הֶעֱמידה מול העבודה הזרה אֶת הַדְרַת נֹעַם ד', כדי שתיווצר הפרופורציה הנכונה בין האמת לשקר.

האופן השלישי, שלילה של ההשחתה המוסרית ושל הקִלקולים המעשיים שבאים כתוצאה מהעבודה הזרה. בעידן המודרני נעשה מאמץ אדיר להבדיל בין תפיסות עולם, אמונות ואידאולוגיות, לבין מעשים קונקרטיים. עידן שבו אדם יכול לחשוב ולהאמין במה שעולה על דעתו, והמבחן לתוקפם המוסרי של מעשיו יהיה המבחן המעשי בלבד.[12] לעומתו, הנבואה ראתה קשר מובהק בין הדרכות ואידאות לבין מעשים.

הַשְּׂעָרוֹת הַדַּקּוֹת, שֶׁמֵּהֶן מִצְטָרְפוֹת עֲבוֹת־הָעֲגָלָה שֶׁל הַחַטָּאת, חבל עשוי מאלפי חוטים קטנים שעוביים כשׂערה. על־אף שכל חוט בפני עצמו נקרע בקלות, צירופם של אלפים כמותו יחדיו יוצר חבל עבה וחזק. חטא אחד בפני עצמו, הוא קלוש כחוט השערה. אך חטאים רבים שמשתרשים זו כבר מציאות איתנה שהיא כעֲבוֹת־הָעֲגָלָה, כאותם חבלים המחברים את העגלה לסוסים (עי' סוכה נב, א). את זה יודעת חכמת התורה שבעל־פה. גִּידֵי־הַחַיִּים הַדַּקִּים, שֶׁמֵּהֶם יְשֹׂרְגוּ מִזְרְקֵי־הַדָּם הַגְּדוֹלִים, אֵלֶּה הֵמָּה הַמִּסְתָּרִים הַצְּפוּנִים מֵעֵין כָּל נָבִיא וְחוֹזֶה. הנביא רואה את האדם בכללותו, לא את הפרטים הקטנים. לעומתו, הרופא, רואה את כל כלי הדם השונים, ולכן מזהה אם יש חסימה בכלי דם דקים שעלולה לגרום לאבר שלם שיתנוון וימוק. ובנמשל, הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת כֻּלָּן וּפְרָטֵי הִלְכוֹתֵיהֶן, בְּכָל דִּיּוּקָם הַנִּמְרָץ, אֵיךְ בְּהֶמְשֵׁךְ־הַזְּמַן עַל־יְדֵי קִיּוּמָם וְתַלְמוּדָם, הֶרְגֵּלָם וְחִבָּתָם, יֵצֵא הַנֹּעַם הַפְּנִימִי הֶחָבוּי בָּהֶם, וְזֶרֶם־הַחַיִּים הָאֱלוֹהִי הַטָּהוֹר יְגָרֵשׁ בְּעֻזּוֹ אֶת חֶשְׁכַת עֲבוֹדַת־אֱלִילִים מִבְּלִי תּוּכַל עוֹד קוּם, וְאֵיךְ הָעֲזִיבָה הָאִטִּית הַמְזַלְזֶלֶת בְּמַעֲשִׂים, בַּעֲנָפִים וְדִיּוּקִים, מְפַתַּחַת דֶּרֶךְ שֶׁל הֶרֶס, מְאַבֶּדֶת אֶת הַכֵּלִים שֶׁבָּם יִקָּלֵט הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן, וּמִמֵּילָא יֵצֶר לֵב הָאָדָם, הַדִּמְיוֹן הַמַּתְעֶה הַמָּלֵא צִיצֵי זֹהַר מִבַּחוּץ וַאֲבַק רַעַל מִבִּפְנִים, הוּא הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה מֵאֵלָיו, – דָּבָר זֶה לֹא נִתַּן לַנְּבוּאָה בִּכְלָל, נראה לכאורה שאפשר היה לוותר על פרט מסוים בחיי המצוות, בתקנות ובדיוקים. לא יקרה דבר אם ביום אחד תלמיד יחליט שהוא לא הולך לבית הספר, וגם אם בעוד יום נוסף הוא יעדר. אך בסופו של דבר, הוא ישאר בוּר ועם הארץ. כדי שהרוח העליון יקלט, יש צורך בכלי מתאים: בהכנה נפשית, מנטלית ומוסרית. הכנה כזו מורכבת מפרטים רבים, שאולי לא כל אחד מהם חיוני בפני עצמו. לדוג', אפשר לדבר על ערכה העצום של מצוות השבת מבחינה רעיונית, כלכלית וחברתית, אך אם לא תינתן לה מסגרת מדויקת של מצוות ואיסורים, בסוף לא ישאר דבר מרעיונות השבת ומערכיה. מנגד, אל לנו לראות רק את היתרון של החכמים ולחשוב שדי בהם, וכבר אין צורך באנשי הרוח, שכן, הרכבה של מערכת חוקים מסועפת ומפורטת, שיכולה לענות על כל שאלה חוקית, בלא הרוח הפנימית, תהיה מערכת חלולה שלא תפתור דבר.

אולם כל זה נכון לנבואה הרגילה – לַנְּבוּאָה שֶׁל אַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה. נבואה שאינה של משה רבנו פחות ברורה, אינה מזהה את פרטי הפרטים כדי לערוך דרך מעשית של תיקון המציאות. אָמְנָם נִתַּן לִנְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אוֹתָהּ הַנְּבוּאָה שֶׁל פֶּה אֶל פֶּה, שֶׁל אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, שֶׁרַק הִיא יְכוֹלָה לִרְאוֹת עֻזָּם שֶׁל הַכְּלָלִים וְדַיְּקָנוּתָם שֶׁל הַפְּרָטִים כְּאֶחָד. אֲבָל לֹא קָם כָּמוֹהוּ "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ד' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י). פני ה' מתגלים בפניו של משה. לא בכדי מצטט כאן הרב את הפסוק "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח): מצד אחד, מוזכר בו "פיו" של הקב"ה, שממנו, כביכול, ניתנה התורה שבכתב, ומצד שני, פיו של משה, המייצג את חכמי ישראל שיוצרים את התורה שבעל־פה. זהו ייחודיותה של אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, אספקלריא היא מראה, שיקוף של הברק הנבואי הנפלא, ואם היא מלוטשת היטב – היא גם מאירה. באספקלריא שאינה מאירה הדמות המשתקפת אינה ברורה, נראית רק דמות כללית. כשיש ליטוש טוב – נראים גם הפרטים בהשתקפות. נבואתו של משה ידעה לשקף נאמנה, עד לפרט הקטן ביותר, את הדיבור האלוהי, בלא לפגום ברושם הכללי הנשגב.

וְהֻצְרְכָה עֲבוֹדַת הַכְּלָלִים לְהִמָּסֵר לַנְּבִיאִים וַעֲבוֹדַת הַפְּרָטִים לַחֲכָמִים. ישנה חלוקה בין עבודת הנביאים לעבודת החכמים, מאז ימיו של משה רבינו. אמנם, ברשימת חכמי תורה שבעל־פה שמציג הרמב"ם בפתיחה למשנה־תורה, הוא מונה נביאים המו‏‎כרים לנו גם כראשי סנהדראות, אך הם לא היו כמו משה.[13] נבואתם הייתה כשליחות שניתנה משמיים, וכשפסקו דינים בסנהדרין לא פסקו על־פי הנבואה אלא על־פי סברות, שיקולים ועיונים של חכמה. זאת ועוד, להארות מן הנבואה אין זמן קבוע, לעומת החכמה שזמנה בלתי־פוסק. אלו שני צדדים שונים שאינם תלויים זה בזה.

וְחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא, הרב מבאר את יתרון החכמה על הנבואה: מַה שֶּׁלֹּא עָשְׂתָה הַנְּבוּאָה, בִּכְלֵי מִלְחַמְתָּהּ הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ לְבַעֵר מִיִּשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת אֱלִילִים וּלְשָׁרֵשׁ אַחֲרֵי עִקְּרֵי הַהַשְׁפָּלוֹת הַיּוֹתֵר גְּרוּעוֹת שֶׁל עֹשֶׁק וְחָמָס, שֶׁל רֶצַח וְזִמָּה, רְדִיפַת שֹׁחַד וְשַׁלְמוֹנִים, עָשׂוּ הַחֲכָמִים, יתרון הנבואה ברור הן לנביא והן לשומעי לִקחו – מסר משמיים שנאמר בעֹז, בלהבת־אש, סגנון ומשל שחודר לבבות, מוכיח, מנחם, מציג אופק, תקווה וחזון – זה יתרון בולט. אולם, אין די בנבואה המוחה, המרתיעה או המשבחת. צריכה להיות מערכת של הדרכות מעשיות ומפורטות, שתענה על הצורך המוסרי. כך בתחום של מצוות שבין אדם למקום, וכך בתחום של בין אדם לחברו. בני ישראל זכו למה שלא זכה אף עַם: אבות איתני עולם, יציאת מצרים, עשרת המכות, קריעת ים סוף, קריסתה של הממלכה המצרית בזמן קצר, מעמד הר סיני, ירידת המן, כיבוש הארץ ולאחריו הופעתם של נביאים והנהגה אלוהית גלויה. ואף על פי כן, עדיין לא הצליחו לבער את עבודת האלילים מקרבם – ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, שהיתה חוויה אמונית שאין דומה לה, אחרי ששמעו "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ג-ד), הכריזו על עגל הזהב: "אֵלֶּה אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד) בריקודים ובמחולות. שום חוויה, גם אם תהיה הייחודית ביותר, לא תוכל לבסס בכל הנפשות את אמונת הייחוד הטהורה. לשם כך נועדה החכמה, המתרגמת את עוצמת הנבואה למציאות מעשית של קיום, דרך מערכת חינוך, מערכת משפט ומערכת פולחנית.

מַה שֶּׁלֹּא עָשְׂתָה הַנְּבוּאָה… עָשׂוּ הַחֲכָמִים בְּהַרְחָבַת הַתּוֹרָה, בְּהַעֲמָדַת תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וּבְשִׁנּוּן הַחֻקִּים הַפְּרָטִיִּים וְתוֹלְדוֹתֵיהֶם. "הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ, אַל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת" (מגילה כח, ב). הנבואה מעמידה את שדה המגמה, והחכמה חורשת אותו, מיטיבה אותו, מכינה את הזרעים. לחכמה יש את הסבלנות להמתין לבוא הגשמים. היא יודעת את סוד התהליך שבו יש קשיים וכשלונות, חולשות ואכזבות, ולכן יוצרת מערכות גיבוי, שיתמכו גם במצבים שאינם אידאליים. גדולתה של החכמה בכך שהיא יוצרת את שגרת הקודש.

בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן הָרַב נִתְגַּבֵּר עֵסֶק הַחֲכָמִים עַל עֵסֶק הַנְּבִיאִים וְהַנְּבוּאָה נִסְתַּלְּקָה, אָרְכוּ הַיָּמִים וְהַכְּלָלִים הֵחֵלּוּ לְהִתְרוֹפֵף, נִבְלְעוּ בְּהַפְּרָטִים וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה. הרב מצביע על בעיית השחיקה שבשגרה. אנו דנים בפרטים אך לא דנים בשורשיהם. הלצה עתיקה מספרת שאם היה כתוב בשולחן-ערוך: "נוהגים שלא לגנוב", הצבור היה נזהר מאיסור גניבה, הרבה יותר ממה שנזהר כעת מאיסור "לֹא תִּגְנֹב" שבעשרת הדברות. חיים רצופים מנהגים ודיוקים זה חשוב מצד אחד, זה יוצר את השגרה הברוכה, אך מצד שני, לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער, את המגמה. אולי החיים טהורים יותר, אך הם קטנוניים מדי. עַל כֵּן בְּאַחֲרִית הַיָּמִים שֶׁצְּמִיחַת מַהֲלַךְ שִׁיבַת אוֹר הַנְּבוּאָה תַּתְחִיל לְהוֹפִיעַ, "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר" (יואל ג, א), אָז שִׂנְאַת הַפְּרָטִים תִּתְגַּבֵּר, בשלב מסוים יהיו כאלה שלא יוכלו להסתדר בחיים רצופי־פרטים. כיום מורגש אצל רבים דרישה לחוויה דתית מרעננת, אנשים לא מסתפקים באורח החיים המסורתי הישן. מכיוון שאי־אפשר להתעלם מצימאונו של האדם לגדלוּת. "חָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְאַנְשֵׁי־הַגְּבוּל, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים שֶׁמְּשִׂימִים גְּבוּל לְדִבְרֵיהֶם, יֵלְכוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ" (סוטה מט, ב), אנשי הגבול, ההגדרות שמתריעים עד היכן תחום שבת ובאיזו שעה בדיוק השקיעה, שמזהירים במה לא לגעת ולאן לא לבוא, לעִתים קרובות הם אלו שעומדים כנגד הרצון החזק להתחדשות החוויה הדתית. הגבול הופך להיות מכשול בפני מהלך החזרה לציון ושיבת רוח הנבואה. מבחינת פרטי ההלכה המסורתיים, הכל כבר ישנו: בית כנסת, בית מדרש, מקווה ועירוב, ומנסים לשמור על כל הפרטים כראוי, אין צורך ב'הלכתא למשיחא', הלכות הקשורות לחזון הגאולה שמוסיפות מורכבות בשמירה על פרטי ההלכה. אך שיבת ציון היא שינוי של סדרי החיים, התגשמות חזון הנביאים שמשנה את האופן בו תופסים את המציאות. זה אתגר מורכב שמעורר את הרבדים העמוקים שבנפש היחיד והציבור, ויוצר דילמות קשות: במה להתאמץ יותר, כמה לשנות וכמה לשמר את הישן, מה משמעותה של החזרה לציון, מהי מלכות, מהו קודש, מהו החזון ומהי המציאות, והיכן הגבול שביניהם. כאן רוח הנבואה צריכה לכונן מחדש את האמונות והעיקרים, ואת ההקשבה הפנימית לרוח החדשה שבנפשות.

עַד אֲשֶׁר לֹא כִּפְרִי־בֹּסֶר כִּי־אִם כְּבִכּוּרִים מְלֵאִים טַל וְחַיִּים יֵצְאוּ הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל הַתְחָלַת אוֹר הַנְּבוּאָה מִנַּרְתִּיקָם, תתבסס תפיסת עולם יהודית חדשה המושתתת על המסורת העתיקה שבתורה, וְזוֹ תַּכִּיר בִּכְלָלָהּ אֶת גֹּדֶל פְּעֻלַּת הַחָכְמָה וּבְעַנְוַת צֶדֶק תִּקְרָא: "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא" (בבא בתרא יב, א), לא תבוז לחכמה אלא תכיר בגדולתה. יחד עם השאיפה להוסיף לחכמה ולא רק לשמר, אך מתוך כבוד וזהירות המביאים לידי בירור נכון, מה להוסיף וכיצד. "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ, אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף, גַּם ד' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (תהלים פה, יא). ה' נותן את הטוב – התורה שבכתב והנבואה, ועם ישראל מקבל את הטוב – על ידי החכמה, ולהצמיח יבול מן הארץ – עיבוד התורה שבכתב והבאתה לכלל מציאות המתקנת והמצמיחה. וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה תָּשׁוּב לְהוֹפִיעַ בָּעוֹלָם. נשמתו של משה, נמצאת בכל תלמיד חכם (עי' שבת קא, ב ורש"י 'משה'), כנביא וכחכם, כמלך וככהן. אחדות זו של כל יסודות הלאומיות היהודית כבשורה לעם ולאנושות, תשוב להופיע בעולם בחכמה ובנבואה.