ג. הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל עוֹלַם־הַתֹּהוּ

במאמר זה, משוקעים כמה תחומי דעת. יש בו רובד היסטורי ורובד קבלי, רובד פסיכולוגי ורובד פילוסופי. משום כך, ישנם כמה היבטים למונחים היסודיים של מאמר זה – עוֹלַם הַתֹּהוּ ועוֹלַם הַתִּקּוּן. תרגומם לשפה סוציולוגית יתן את המונחים 'חוק' ו'סדר' של שלטון דמוקרטי או מערך חוקים של צורת שלטון אחרת, לעומת 'מהפכה' ו'מרי', היררכיה לעומת אנרכיה.

משמעותו של שלטון היא קביעת סדרי עדיפויות – ישנו דבר אחד שחשיבותו עולה על האחר, ולכן האחר יהיה בעדיפות שנייה, במקום נחות יותר. אנרכיה, לעומת זאת, לא מכירה בשום היררכיה. מערכת יחסים בין שתי נטיות אלה קיימת בנפש כל יחיד ובנפש כל קבוצה, עם או שבט. המהפכות המדעיות נבעו מכך שהיה בטבע המוכר סדר וחוקיות שהמדענים ידעו להסבירם באופן מסוים, ומפעם לפעם היו חריגות, מעין התפרצויות שהיו שונות מן המצופה, כך, לאחר הבנה כוללת של מכלול הנתונים, נוצרו מהפכות מדעיות יסודיות ותיאוריות חדשות

בפיזיקה ישנו חוק האנטרופיה, המסביר שישנו גידול של 'אי־סדר' במערכת סגורה. בעקבות חשיפתו של החוק הזה ע"י המדע יש שטענו שהאנרכיה והחריגות השונות מסדר הטבע מראות שהעולם כמערכת סגורה מִדרדר אל התהום. מסקנתם נוגדת כל מושג של התפתחות והתקדמות. אמנם, הם יכולים באמצעות חוק האנטרופיה להסביר, למשל, את תופעת המוות, ההתפרקות. אולם מנגד, קשה מאוד לפרש על פיו את ההתקדמות, ההשתכללות הקיימת בהויה, שאין להתכחש שגם היא נראית לעין.

חריגות אלה, ניתנות להבנה כחלק מתיאוריית־על. הנחת היסוד הראשונית היא, שקיים רצון אלוהי שהטביע בהויה מגמה חיובית של התפתחות והשתלמות. לפני כמאה חמשים שנה, התנסח במדע מושג ההתפתחות, ה'פרוגרס', שמציין את ההשתכללות, ההתווספות של התכונות הטובות, המאפשרות ליצור חי לשרוד יותר טוב. אולם, עד אז הייתה זו הנחת יסוד שלא נלמדה מהמציאות עצמה, אלא מהתגלות הא-ל שבישר שכך הם פני הדברים. כאשר מכירים בהנחת יסוד זו, קל יותר לפרש את הניסיון ההיסטורי והפסיכולוגי של האדם. במקביל, עלו תופעות אחרות, תופעות של התפרקות, איבוד הכח וחורבן עולמי. על כן, במבט גבוה של התגלות הא-ל, החריגות והמהפכות הן רק שלב ביניים בהכנת החומר לבניין נהדר יותר.

הַהַדְרָכָה הָרְגִילָה שֶׁל תֹּם וְיֹשֶׁר, בִּשְׁמִירַת הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וְכָל דָּת וָדִין, זֶהוּ עִנְיַן תַּהֲלוּכוֹת עוֹלַם־הַתִּקּוּן. במבט פשוט, העולם נראה מתוקן, פחות או יותר, יש בו שגרה וחוקי טבע קבועים. אנו משתמשים במה שיציב ולא נותנים את דעתנו על השינויים. האדם צריך יציבות וסדרים קבועים כדי שיהיה לו בסיס איתן להישען עליו. לכן, לרוב האנשים, השגרה הקבועה רצויה והם אינם מעוניינים בהתפרצות וערעור הסדרים הקיימים. אולם, עבור מיעוט מהציבור, הסדר הקבוע אינו טוב, והם תוהים כיצד לשנותו.

מיעוט זה מתאפיין בשני סוגי אוכלוסיות: וְכָל הַהִתְפָּרְצוּת מִזֶּה, בֵּין מִצַּד קַלּוּת דַּעַת וְהֶפְקֵרוּת, סוג אחד אלו הם קלי הדעת, הנמהרים שעושים ככל העולה על רוחם, משום שלא אכפת להם כלל מחוקי המציאות הקבועים. אדם שמעשן, ששותה לשכרה או שרץ בכביש סואן, העולם הפקר בעיניו ואין לו את התחושה הברורה שיש גבולות ותחומים, אלא 'שלי שלך ושלך שלי' (אבות ה, י). כל חברה מתוקנת מקצה כוח מסוים שיטפל בתופעה זו, לשמור שלא תפריע למהלך החברה.

לעומתם, ישנו הסוג השני שאינו מרוצה מהסדרים הרגילים – וּבֵין מִצַּד עֲלִיַּת דַּעַת וְהִתְעוֹרְרוּת רוּחַ עֶלְיוֹן, אנשים מעמיקים, בעלי נשמות גדולות, ששואלים לא רק על מדת הנוחות והשקט שמאפיינת את החיים המסודרים, אלא על הערך והמשמעות של ההויה. רוב האנשים מכפיפים את השאלות הגדולות לשאלות הקטנות, ללבטים התפקוּדיים של החיים – מה יאכלו מחר בבוקר ואיך יסתדרו עם מזג האוויר. המיעוט מביט גם על האופק הרחוק ותוהה האם החיים הנוחים לרוב הציבור פותרים את שאלות היסוד: את שאלת המוות, את שאלת הייסורים, את שאלת השאיפה הבלתי־מתמששת של כלל האנשים. אנשים בעלי דעה גדולה אינם קלי דעת ומופקרים, אלא נמצאים בראשם ובנפשם שאלות עמוקות, שלהן הם חשים שניתנות תשובות קטנות למדי, הסדר הקיים לא נותן מענה לתהייתם.

ערעור הסדר קיים מצד אלה וגם מצד אלה, הוּא מֵעִנְיַן עוֹלַם הַתֹּהוּ; אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ הֶפְרֵשׁ גָּדוֹל בַּפְּרָטִים שֶׁל עוֹלַם הַתֹּהוּ עַצְמוֹ וּבִנְטִיּוֹתָיו לִשְׂמֹאל, למיעוט שמצד קלות הדעת וההפקרות, אוֹ לְיָמִין, אלה שנטייתם לצד האמת העליונה שלא מתבטאת בסדר הרגיל.

הרב מסביר עניין אופייני לתקופתו, ובמדה מסוימת גם לתקופתנו: הָאִידֵאָלִיסְטִים הַגְּדוֹלִים רוֹצִים בְּסֵדֶר יָפֶה וְטוֹב, מוּצָק וְאַדִּיר כָּזֶה, שֶׁאֵין בָּעוֹלָם לוֹ דֻּגְמָא וִיסוֹד, עַל כֵּן הֵם מְהָרְסִים אֶת הַבָּנוּי לְפִי מִדַּת הָעוֹלָם. אנשי החזון רוצים אמת, צדק וחסד מוחלטים, ושהכל יהיה מתואם בהרמוניה שלא תהיה בה שום חולשה וטעות, ודאי שלא רוע לב או זדון. ממילא מתוך שאיפתם האידאלית הנשגבה הם רואים באופן בולט ובהיר ביותר את כל הפגמים, העיוותים, הייסורים, הקטנוּת והכיעור שבעולם הקיים. אולם, גם בתוך קבוצה זו, הרב מוסיף שישנו חילוק יסודי: הַמְעֻלִּים יוֹדְעִים גַּם לִבְנוֹת אֶת הָעוֹלָם הַנֶּהֱרָס, משום שהם מכירים בשלבי הביניים הקיימים במציאות. מבינים שכל בניין שבונים איננו מטרה נצחית בפני עצמו, אלא צריך לשרת את מטרת־העל. אם בתפיסה הרגילה מטרת הסדר היא הסדר עצמו, הרי שבתפיסתם של אנשי המעלה האידאליסטים, מטרת הסדר היא הכנת הסדר הבא, המשוכלל יותר. המעולים יודעים להרוס כשמגיע הזמן, ויודעים לבנות על פי המדה החדשה, וגם זאת, מתוך הכרה שגם מה שהם בונים כעת בעמל, בסופו של דבר יהרס, כי הוא נועד להוות תשתית לשלב הבא. הם אינם פחות אידאליסטים. חז"ל אומרים כי הקב"ה רצה לברוא את העולם במדת הדין. כשראה שאינו יכול להתקיים כך, עמד ושיתף את מדת הרחמים, וכך העולם יכול להתקיים ולהשתלם שלב אחר שלב (רש"י בראשית א, א) – זו מלאכת הצדיקים, שהיא כעין מלאכת ה'.

מנגד, ישנם גם אידאליסטים מסוג אחר: אֲבָל הַגְּרוּעִים, שֶׁהַנְּטִיָּה הָאִידֵאָלִית הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה נָגְעָה בָּהֶם רַק נְגִיעָה כָּל שֶׁהִיא, הֵם רַק מְחַבְּלִים וּמְהָרְסִים, יש נגיעה שהיא כמו נגע, שרק מקלקלת. ישנם אידאליסטים שאין להם כח לענות תשובה, וְהֵם הֵם הַמֻּשְׁרָשִׁים בְּעוֹלַם־הַתֹּהוּ בְּעֶרְכּוֹ הַנִּשְׁפָּל. הם נהנים מהנטייה ומהספק. נטייה להרס זו, ניתנת להבנה כשמתבוננים בחלק מהגנבים, אחרי שפרצו לדירה ולקחו את הכסף והחפצים היקרים, לפעמים משקיעים זמן ומאמץ בהשחתה ובהחרבה של ציוד אחר בבית. בפסיכולוגיה עניין זה מוסבר בכך שיש הנאה רבה מהביטוי של כח ההרס, אדם נהנה מתחושת הכח שלו, גם כשהיא מתבטאת באופן שלילי. נְשָׁמוֹת דְּתֹהוּ גְּבוֹהוֹת הֵן מִנְּשָׁמוֹת דְּתִקּוּן. משום שהתוהו הוא הקרוב ביותר לממד האין־סופי. התיקון מסודר, יש לו גבולות ידועים וקצובים. כל תכנית, גם הנפלאה ביותר – מסודרת, ולכן סופית. התוהו, התהייה, בא ממקום יותר גבוה. מהמקום הקרוב ביותר לאין־סופי, שמאפס את הסופיות. גם הסופי הגדול ביותר בטל בעוצם מיעוטו לעומת האין־סוף, שבפרספקטיבה שלו שום דבר סופי לא נראה. גְּדוֹלוֹת הֵן מְאֹד, מְבַקְּשׁוֹת הֵן הַרְבֵּה מִן הַמְּצִיאוּת, מַה שֶּׁאֵין הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶן יְכוֹלִים לִסְבֹּל. מְבַקְּשׁוֹת הֵן אוֹר גָּדוֹל מְאֹד, כָּל מַה שֶּׁהוּא מֻגְבָּל, מֻקְצָב וְנֶעֱרָךְ, אֵינָן יְכוֹלוֹת לְשֵׂאתוֹ. כאן הרב קושר את שאלת עולם התוהו ועולם התקון בסוגיא נוספת שיש בקבלה: האורות והכלים. נשמות של תוהו מבקשות יותר אור מיכולת קבלת הכלים שלהן – הגוף, מדת התבונה והיכולת הנפשית, מצומצמים מדי עבורן. מנגד, הן אינן רוצות במעט שהן כן יכולות לסבול בלבד, אלא אוֹר גָּדוֹל מְאֹד.

הֵן יָרְדוּ מִמַּעֲלָתָן מֵרֵאשִׁית הַנְּטִיָּה שֶׁל הַהֲוָיָה לְהִוָּלֵד, מצב התוהו הוא כעין 'טרום לידה'. בלידה יש צורה מעוצבת שכבר נתגבשה והופיעה. קודם לכך יש דבר לא ברור, משום שהוא חסר צורה מסוימת. יש רק נטייה להיוולד, ללא תיאור מסוים ומוגדר. המפגש של נשמות אלו עם המציאות הוא כעין פרי שנופל לקרקע ובתוכו גלעין, בתחילה נבלע באדמה ונעשה חלק ממנה, מתפורר וכאילו נספג, ורק לאחר מכן נובט ממנו משהו. כך הרגישו נשמות התוהו – ריקבון והתפוררות במציאות העכורה, ומתוך סלידה מכך הִתְרוֹמְמוּ כְּשַׁלְהֶבֶת, מתוך תשוקתן להגיע למציאות אידאלית, למצב הראשוני של המציאות, אך כשלו וְנִדְעֲכוּ. כי אין אחיזה לשאיפה שמעל לגבולות העולם. בהקשר היסטורי של מהפיכות, זו הסיבה שדועכות המהפכות, המאבקים הגדולים, ובמקומם בא סדר שרק לעִתים מַפנים חלק קטן מלִקחֵי המהפכות והמלחמות הגדולות. כל אלו רחוקים מלהיות כפי מה שרצו המהפכנים, אך יותר ממה שהיה, בכך יש התקדמות מסוימת.

הרב ממשיך ומתאר את מצבן של נשמות עולם התוהו: אף על פי שנדעכו, שְׁאִיפָתָן הַבִּלְתִּי־סוֹפִית לֹא תִּכְלֶה, המהפכות והמלחמות לא יכולות להיות במקום הסדר הרגיל, הן לעולם יהיו פרקי ביניים, זעזוע שיוחלף בסופו בסדר. אך לנשמות של תוהו יש תחושה עמוקה של חווית חיים קשה, של מציאות ירודה, שלא מאפשרת להן להמשיך בסדר הרגיל. הִנָּן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּכֵלִים שׁוֹנִים, הכלים אינם שלהן, הן משתמשות בהם כדי להשיג יעד גבוה יותר, אך כאשר היעד מושג, מתברר שגם הוא מוגבל מדי וצריך להחליף את הכלי. שׁוֹאֲפוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר וְיוֹתֵר מֵהַמִּדָּה, שׁוֹאֲפוֹת וְנוֹפְלוֹת. מכיוון שנשמות התוהו עוברות את הגבולות ואין כלי מתאים לשאיפתן הבלתי־סופית, נפילתן הכרחית מפני שחסר בסיס שיחזיק ויתמוך. כדוגמא, ניתן לראות כי בנֶפֶל יש פוטנציאל לחיים, אך מכיוון שהוא ממהר לצאת אין לו כלים להתקיים במציאות.

הרב מתאר את הנפילה: רוֹאוֹת שֶׁהִנָּן כְּלוּאוֹת בְּחֻקִּים, בִּתְנָאִים מֻגְבָּלִים שֶׁאֵינָם נוֹתְנִים לְהִתְרַחֵב לְאֵין קֵץ, לִמְרוֹמִים אֵין דַּי, וְהִנָּן נוֹפְלוֹת. זהו תיאור של המצב הפנימי של נשמות אלה. מנפילה ברובד החיצוני, כמו מחלה או התרוששות. ממצב של נפילה חיצונית לרוב אפשר לקום, אם יש יעדים ברורים ורוצים בכך מאוד. מה שאין כן כשהנפילה פנימית. ממצוקה הבאה מתוך נפשו של האדם יותר קשה להיחלץ, האדם מנהל דיאלוג פנימי עם עצמו ולא עם סביבתו. נשמות של תוהו סובלות מעצם מציאות החוק וההגבלה, מה שיכול להביא אותן לנפילה פנימית גם ללא כל אירוע חיצוני שניכר על פני השטח. כך הן נעשות באופן קבוע בְּתוּגָה, זו המדרגה הראשונה – עצבות ותחושת ניכור כלפי המציאות שאינה נותנת מענה לשאיפתן, בכך יש התרחקות מסוימת מהקשר אל המציאות. מתוך כך, הן נופלות בְּיֵאוּשׁ, בויתור גמור על כל קשר משמעותי עם המציאות. עקב כך, הנשמות נופלות בְּחָרוֹן, כי המציאות המוגבלת מכאיבה ומעליבה. האדם מתבונן בעצמו, בכישרונותיו וב­­פוטנציאל הגלום בו, וכועס – מדוע עליו לוותר? מדוע מגבילים אותו? בשלב מסוים התחושות הפנימיות עולות על פני השטח, וּמִתּוֹךְ קֶצֶף – בְּרֶשַׁע, במקום קשר חיובי, בו ניזונים מהסביבה ומזינים אותה, להפך, נוצר ניגוד למציאות, מלחמה בסביבה. מוגבלותו של העולם נתפסת כאיוּם, כמגבילה את החירות, והתגובה היא קשר שלילי. בְּזָדוֹן, שזה רשע בדרגה גבוהה, כי הוא מלוּוֶה במחשבה ובתכנון, זה הופך למשהו מהותי מאישיותו ולא התפרצות רגעית. בְּשִׁפְלוּת, בְּכִעוּר, יש רשעים אביריים, כמו רובין הוד, הגיבור האגדי, שגונב עם כללים "מוסריים" – רק מהעשירים הרעים. ויש דרגה שבה כבר אין הבחנה כלפי מי מופנה הרשע, אין כללים והגדרות, אין כל הדר ברשעה. ממילא נעשים דברים מכוערים, שיכולים להיות רק בְּתִעוּב, כי רק כאשר אדם מתעב אחרים הוא יכול להיות כל כך זדוני, שפל ומכוער כלפיהם. לאחר מכן, הרשע כלפי המציאות מתבטא בְּהֵרוּס, ללא שום תועלת מלבד עצם ההשתוללות ויצר ההרס וההשמדה. ומזה כל הרעות האפשריות שחוזרות על עצמן – בְּכָל רַע. מכיוון שאדם עובר את כל הגבולות, ברשעותו הוא מתפשט לכל מקום שרק אפשר. שום דבר כבר לא שווה בעיניו, לא נשגב דיו כדי שיהיה ראוי לכבוד.

הַתְּסִיסָה הַחַיָּה שֶׁלָּהֶן אֵינֶנָּה שׁוֹקֶטֶת, – מִתְגַּלּוֹת הֵן בְּעַזֵּי־פָּנִים שֶׁבַּדּוֹר. על פי רוב, העולם הפלילי משתדל להיות בצל, בשולי החברה, לא לבלוט ולא להתנגש באופן ישיר. רבים מהעבריינים הגדולים עושים את מעשיהם 'לתיאבון', ליהנות מכל תענוגות העולם הזה ותו לא. ממילא, כאשר הם משיגים חלק מתאוותם, לזמן מסוים הם יחדלו מרשעותם ועוולותיהם. עזי־פנים שבדור, דווקא רוצים להתנגש בממסד, הם מעוניינים להתנתק ממנו ולא להתקיים על ידו. הם מוכנים לשרוף את הכל בלא לקבל דבר בתמורה, רק כדי להראות שהסדר הקיים אינו טוב. מבחינתם החברה הכללית היא לא יותר מחברת ביטוח, שכל החלשים מתאספים בה ומבקשים להסתדר. עזי־הפנים שבדור בזים לכך, הדבר ניכר בייחוד אצל הפילוסוף ניטשה,[14] שהגותו הייתה מהפכנית. באופן אישי ניטשה היה אדם סביר וסימפטי, אך בכתיבתו קרא למהפכה כוללת נגד המשטר הקיים והתרבות, בעד מלחמה ועד למטרת האנושות – ה'על־אדם'.[15] הגותו משקפת מחשבות מעולם התוהו, שהשפיעו על הוגים רבים, אך היו כמעט ללא כל בשורה חיובית ממשית. הָרְשָׁעִים בַּעֲלֵי הַפְּרִינְצִיפִּים, הַפּוֹשְׁעִים לְהַכְעִיס וְלֹא לְתֵאָבוֹן, נִשְׁמָתָם גְּבוֹהָה מְאֹד, – מֵאוֹרוֹת דְּתֹהוּ. בָּחֲרוּ בְּהֶרֶס וְהִנָּם מְהָרְסִים, הספרות הגדולה שכתבו בעלי נשמות התוהו, עוצמתה האסתטית והמסרים שלה, הראו את חולאי החברה ובזוּ לאלה שלא רצו להתגבר על חולאים אלו. עצם העלמת העין מהליקויים נתפסת כשקר, גם אם זה נעשה מתוך כוונה טובה. בעלי נשמות התוהו רואים בהרס, על כל הרע שבו, את הדרך האמתית. האמת קשה ואכזרית, אך השאיפה לנתק את כבלי השקר והמוסכמות, אפילו לפעם אחת, ולשאוף אוויר פסגות של אמת גמורה – היא מוחלטת. על אף הגודל והיופי שבשאיפה זו, הרב מבאר שהָעוֹלָם מִתְטַשְׁטֵשׁ עַל יָדָם, כיוון שאין מוחלטוּת בכללים ובגבולות, מבחינתם, הכל תדמית שקרית, ולכן אין משמעות לחילוקים ולדרגות השונות במציאות. הנימוס הוא שקר, לא זדוני אך גם לא אמיתי. הדברים נעשים זהים זה לזה, ממילא הכל פיקציה, בְּדָיָה. וְהֵם עִמּוֹ. גם הם עצמם כבר פחות מודעים לזהותם, לייחודיות שלהם. הם מיטשטשים באופן פנימי, עצמי. נבלעים בתוך המאורעות שהם עצמם יצרו. מי שמצית אש גדולה – גם נשרף בעצמו בסוף. מי שמתחיל מהפכה – צריך לדעת שבשלב מסוים יתיזו גם את ראשו. אֲבָל תַּמְצִית הָאֹמֶץ שֶׁיֵּשׁ בִּרְצוֹנָם הִיא הַנְּקֻדָּה־שֶׁל־קֹדֶשׁ, שֶׁכְּשֶׁהִיא נִסְפֶּגֶת אֶל הַנְּשָׁמוֹת, הַמְשֹׁעָרוֹת בְּמַהֲלָכָן, הִיא נוֹתֶנֶת לָהֶן אֶת עֹז־הַחַיִּים. לעומת נשמות התוהו, ישנן נשמות שאצלן יש שיעור לדברים, מידה, הן מודדות ובודקות את המציאות, ולא עושות שינויים קיצוניים. כדי שהשיעורים של בעלי הנשמות הַמְשֹׁעָרוֹת בְּמַהֲלָכָן לא יהיו קטנים ומצומצמים מדי, כדי שלא יסתפקו בקיום הבסיסי, נצרכת השפעתן של נשמות התוהו. נשמות התוהו, במעשיהן המהפכניים, גורמות שיהיו שאיפות יותר גדולות לבעלי הנשמות הַמְשֹׁעָרוֹת בְּמַהֲלָכָן. גם המהפכות שלא השיגו את מה שרצו – קִדמו משהו בעולם, תרמו להתפתחותם של אנשים, של רעיונות ושל תרבויות. בזכות המהפכות השונות אנשים טעמו משהו אחר וחוו עוצמה של הבנה, של אושר ושל מציאות חיים נשגבה יותר. עֹז החיים זו היכולת לחשוב ולרצות מה שמעבר לגבולות הקיימים, ואז לברר אם זה אפשרי ואיך מגיעים לשם בלי להרוס את העולם.

בְּיוֹתֵר הֵן מִתְגַּלּוֹת בְּאֵיזֶה אַחֲרִית־יָמִים, ישנה אחרית הימים הכללית, ויש אחרית של כל תקופה ותקופה – לתקופה יש אורך חיים מסוים, עד שהיא מגיעה למיצויה. השפעתן של נשמות התוהו מתגלה יותר באחרית ימים, כי אז מופר כל הסדר, ישנה ציפייה עמומה לעולם חדש וטוב יותר, ואז נשמות אלה באות לידי ביטוי ומוסיפות את עֹז החיים לכל השאר. בַּתְּקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי הֲרַת עוֹלָם, שֶׁקֹּדֶם לַהֲוָיָה יְצִירִית חֲדָשָׁה וְנִפְלָאָה, בַּתְּחוּם שֶׁעַל הִתְרַחֲבוּת הַגְּבוּלִים, שורשן של נשמות התוהו הוא מהמציאות שלפני לידת ההויה. גם בהיסטוריה האנושית חוזרים מצבים דומים, כאשר מסתיימת תקופה ועוד לא נולדה החדשה – זהו התחום של התרחבות הגבולים. הגבול שבמצב הרגיל אמור להיות חד וברור – כעת מיטשטש, ואנשים נעים סביבו ללא וודאות. השלב הזה הוא שלב השקיעה, כפי שהגדיר לפני כמאה שנה הפילוסוף שפנגלר[16], כשקרא לספרו 'שקיעת המערב'. שלב כזה יכול להימשך אפילו מאות שנים. אצל נשמות עולם התוהו תקופה זו מעוררת דחייה, משום שאז אנשים מחפשים את הנעים והנֹח, לא את האמת והאידאלים הגדולים. הדבר בא לידי ביטוי באומנות, בסדר החברתי ובתפיסות העולם. זהו שלב השחיתות וההתפוררות, שנשמות התוהו בזים לו, מתעבים את העולם כשהוא בקטנוּת ובתחתית זו, רוצים הם אותו בגדלותו ובעליונותו. אולם שלב זה מכין את התחדשות העולם שיבוא לאחר מכן – בְּטֶרֶם לֵדַת חֹק שֶׁמִּמַּעַל לַחֻקִּים. יהיה חוק, אך הוא יהיה משוכלל יותר מהחוק שהיה בעבר.

בְּעִתּוֹתֵי גְּאֻלָּה מִתְגַּבֶּרֶת חֻצְפָּה. הרב מתייחס לדברי חז"ל שבעת הגאולה החוצפה תִרבה,[17] תתגבר העזּות ויהרסו המסגרות הקיימות שמיצו את עצמן במדה רבה: וְסַעַר מִתְחוֹלֵל הוֹלֵךְ וְזוֹעֵף, פְּרָצִים אַחַר פְּרָצִים יִפְרְצוּ, חֻצְפָּה מֵחֻצְפָּה תִּגְדַּל, מֵאֵין קֹרַת־רוּחַ בְּכָל הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁל הָאוֹר הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת כֻּלָּם, זהו זמן של מהפכות שזעזעו את חייהם של מיליוני אנשים. כל המבנה החברתי שהתגבש במשך אלפי שנים לפני כן – התנפץ לרסיסים בתקופה של כמאה וחמישים שנה, ולא בנסיבות אגואיסטיות או מניעים נחותים, אלא להיפך, האידאלים היו חובקי־כל. הניסיון היה לשנות את פני המציאות מיסודה, לבטל את כל ההבדלים בין האנשים: הבדלים מעמדיים, כלכליים, ואפילו מוּלדים – אך ניסיון לשינוי טוטאלי לא יכול להצליח, וממילא מעורר תסכול נורא. נדמה לאנשים שצריך רק עוד מאמץ קטן כדי לפרוץ עוד גבול שלא פרצו, והנה, השינוי המיוחל אכן יבוא, האושר הגדול יציף את העולם – אך זה לא קורה, ונוצרות תגובות אלימות ומזעזעות. בשלב הזה נדמה שהבעיות הן עצם התגובות האלה, אותה הרתיעה של האנשים שלא רוצים את השינוי המיוחל בגלל אינטרסים פרטיים. אולם גם אם זה נכון, עצם הרעיון שהמציאות תשתנה בלא הגבלה – אינו אפשרי. שני הצדדים פעלו ממניעים מוסריים; כמובן שהמטרה לשנות הכל לטובה היא מוסרית, אך האמצעים שננקטו כדי שהשינוי יתחולל בפועל היו לא מוסריים, מפני שהיו כרוכים בשוד, ברצח ובהרס בלתי־מוצדקים. ממילא, מי שעיכב את המהפכה גם הוא היה מוסרי. כך הסער שהתחולל היה הולך וזועף, כל דור או דור וחצי הייתה מהפכה ומלחמה קשה. מלחמות שחרור ומלחמות איחוד, היאוש והתקווה שבנפשות האנשים היו משמשות בערבוביא. מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְסַלֵּק אֶת כָּל הַמַּסֵּכוֹת מֵעַל כָּל פְּנֵי הַלּוֹט, חלק מהמאבק המוסרי – המלחמה בצביעות ובנימוס המקובל, התרסה נגד כל העולם החברתי והתרבותי שלעִתים נראה כמו נשף מסכות, המכסה מאחוריו סודות וסתרים. הפסיכואנליזה של פרויד – ניתוח מבנה האישיות, חוללה ניסיון לקרוע את המסכות ולגלות את האמת על האדם והדחפים שמניעים אותו. כל זה היה מפני שהנימוס המקובל נתן תחושה של זיוף, שֶׁאֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת כָּל הָרָזִים וְאֵינֶנּוּ מַשְׂבִּיעַ אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים. המילה כָּל מבטאת אידאליזם בלתי־מתפשר. אדם לא רצה רק במעט, בחלק. הועמד העיקרון החריף: 'הכל או לא כלום', שגרם להרס וחורבן רבים יותר מההישגים המצופים. כמובן, זו סיטואציה בלתי־אפשרית, והיא היוצרת את המהפכה, מאמץ־העל לשנות בבת אחת את המציאות בכללה.

בּוֹעֲטוֹת הֵן בַּכֹּל, בַּחֵלֶק הַטּוֹב, בְּגַרְעִינֵי הָאֹשֶׁר הַמּוֹבִיל אֶל הַמְּנוּחָה וְשַׁלְוַת הָעוֹלָמִים, הַמּוֹבִיל אֶל עֶדְנֵי עַד, אֶל רוֹמְמוּת נִצְחֵי נְצָחִים. הרב מתאר גם את הסער בקרב עם ישראל, שהתרחש בעוצמה כפולה מן הסער הכלל־עולמי. בראש המהפכות שבכל התחומים עמדו יהודים רבים (ראו לקמן 'מעשי יצירה', הע' 12). היהדות בגלות הייתה נתונה כולה בשעבוד לסדר החברתי הקיים, אך לפחות היה בה לימוד תורה, בשורת העולם הבא, הגאולה האישית והרוחנית שדורות של יהודים מצאו בה מרגוע, אך גם בזה בועטות נשמות עולם התוהו. לכן, לצד שאר המהפכות, הייתה גם מלחמה במסורת היהודית – הכפירה. נדמה היה שמלבד הסדר הרגיל, הסדר היהודי מרבה עוד איסורים, צמצומים ומכשולים בדרך אל האידאל של השוויון, האחווה והשמחה. בּוֹעֲטוֹת וְזוֹעֲפוֹת, מְשַׁבְּרוֹת וּמְכַלּוֹת, יוֹרְדוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵי זָרִים, מַשְׂפִּיקוֹת בְּיַלְדֵי נֵכָר, מְחַלְּלוֹת גְּאוֹן כָּל צְבִי, דורות של יהודים צעירים בזים לכל מה שהיה מקודש במשך אלפי שנים, בכל מה שמסרו עליו את הנפש כדי לשמרו, ובמקום זאת, בוחרים באידאולוגיות ובאמונות שלא צמחו ממחנה ישראל. אם בעבר יהודי שרצה לחטוא היה עושה זאת בהסתר ובבושה, באותו הזמן כבר לא היתה בושה בכך. כשנמצאים בתוך המסגרת נדמה שרק רוצים להשתחרר, להצית סיגריה ביום השבת, לטעום בשר טרף, להתהלך בשדות הזרים,[18] אולם עדיין – וְאֵין נַחַת. זמן לא רב אחרי שעשו את הצעד הראשון, הוא הופך להיות הרגל, אין כל התרגשות ולהט, החיים אינם טובים יותר ועדיין, אין מנוחה. בסך־הכל לא קרה שום דבר אמיתי מבחינת האדם. הוא חשב שאם יעבור על איזה איסור יזכה לתחושת שחרור שתרומם אותו מכבלי מציאותו האפורה, והנה, דווקא כשעבר את האיסור – תקוותו התנפצה והוא שב לשגרה המתסכלת.

מַרְאוֹת הֵן הַנְּשָׁמוֹת הַלּוֹהֲטוֹת הָאֵלֶּה אֶת כֹּחָן, שֶׁשּׁוּם סְיָג וְהַגְבָּלָה לֹא יוּכַל לַעֲצֹר בַּעֲדָן, וְהַחַלָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּנוּי, בַּעֲלֵי הַשִּׁעוּר וְהַנִּימוּס, מִתְבַּהֲלִים מִשֵּׂאתָם. בעלי נשמות התוהו מגיעים להישגים אדירים ומעוררי השתאות, ובעלי הנשמות הפשוטות שמעולם התקון, המיושבים בדעתם, בעלי השיעורים והמידות לכל דבר, נבהלים ממקור הסערה והסופה הזאת. פרץ של כשרון, חזון, אידאל ונכונות לַכל ללא מעצור – מבהיל נורא: "מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!" (ישעיהו לג, יד). אלה ששמים את כל העולם על המוקד – אין מי שיכול לרסנם ולהפחידם מצד אחד, ומצד שני – אין מי שיכול לגור במחיצתם, להיות איתם. הם מוכנים להקריב את עצמם ואת כולם.

במשפטים האחרונים, הרב מבשר ומנבא את המהפכה האחרונה בסדרת המהפכות. עד כה המאמר עסק במהפכות ביניים, שעיקרן להרוס את העולם הבנוי והמתוקן, לשנות את הסדר מיסודו. המהפכה האחרונה איננה מהפכת 'נגד', אלא השלב המַשְלים של מהפכות אלה – מהפכת הבניין החדש. דבריו האחרונים של הרב הם חזון אחרית הימים, חזון שרק מעט ממנו כבר מתגשם לנגד עינינו. כאשר הרב תאר זאת לפני כמאה שנה, בתקופה מלאת תהפוכות ומלחמות, זוועות וגילויים, כבר אז הוא קרא שלא לפחד, לא להגיב בשלילה בלבד ובניסיון להחזיר את הכל לקדמותו. לא "להחזיר עטרה ליושנה". גם אם יש בזה משהו, הוא בשום אופן לא יכול להיות מטרה. צריך לפנות אל התופעות השונות שבמציאות, לברור מתוכן את הדברים היפים והחשובים, ולהכיר כי כוחות התוהו לא לשווא באו לעולם. הם מבשרים את עידן הגאולה. החוצפה של עת הגאולה מנכשת את הדרך ומסירה את המכשולים, לפעמים בדרך קשה של לעג לכל הישן, הנעים ואפילו הקדוש, לברא את היער הקודם למען המציאות החדשה שתצמח. אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פַּחַד, רַק חַטָּאִים בַּעֲלֵי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת וַחֲנֵפִים הֵם פּוֹחֲדִים וּרְעָדָה אֲחָזָתַם. הרב מפנה כאן ביקורת קשה כנגד אנשים ומוסדות נכבדים בחברה היהודית בזמנו, שפחדו מאותן תופעות של חוצפה וכפירה. ישנם אנשי דת ומסורת ש"מתחנפים" לקב"ה. אם מתארים את אברהם אבינו במעמד של חנף, כביכול, כאשר הוא שמע שהקב"ה הולך להשמיד את סדום, הוא היה משיב בהסכמה נלהבת. וכן משה רבנו – כאשר שמע שהקב"ה רוצה להשמיד את עם ישראל, היה מודה על היוזמה הברוכה, ולא היא! החנופה היא לקבל את העולם כפי שהוא, ואם יש מי שאינו תואם במעשיו את הרצון האלוהי הגלוי, יש להשמידו במהרה. משה, כפי שבפועל היה, השיב שאף על פי שעם ישראל חטא מאוד – ישנן סיבות שונות להקל בעונשו. חנופה היא אמת קטנה שמתנפחת והופכת לשקר גדול. הרב כמעט מלמד זכות על אותם הרועדים מנשמות התוהו – הם בעלי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת, אין להם הכח להתמודד, הם מוכנים לחיות בשקר מוסכם כדי לא להתמודד עם האמת המרה. לכן הם חנפים ובעצמם חטאים.

אֲבָל גִּבּוֹרֵי כֹּחַ יוֹדְעִים, שֶׁגִּלּוּי־כֹּחַ זֶה הוּא אֶחָד מֵהַחֶזְיוֹנוֹת הַבָּאִים לְצֹרֶךְ שִׁכְלוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, ללא הכוחות האלה, לא הייתה יכולה להתחולל התפנית ההיסטורית של הציונות. היהודים היו ממשיכים לשבת בעיירות, וכתגובה לצרות מוסיפים להתפלל, לצום, לתת שוחד לפריץ ולהתחבא עד שתעבור חמת הפוגרום. אמרו על הרצל[19] שהוא מטורף – עיתונאי מוינה נוסע לנהל משא ומתן עם הסולטן התורכי, נפגש עם הקייזר הגרמני ועם האפיפיור. זהו אומץ לב בלתי־רגיל, שבא על בסיס הסערות והסופות של אותה התקופה. מי שלא כיסה את עיניו, לא ניסה לשמר את המעט והעלוב שעוד נותר, ראה את ההזדמנות העצומה. הקטגוריות של תפיסת העולם השתנו שינוי אדיר. זהו ערכם של כוחות אלה – לְצֹרֶךְ אִמּוּץ כֹּחוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֻמָּה, הָאָדָם וְהָעוֹלָם. התהפוכות של נשמות התוהו לא נגמרות באומה ואפילו לא באנושות, אלא בכלל ההתבוננות בעולם כולו. זו קריאת תיגר על מגבלות הטבע, על גזירת המוות. אלה קטגוריות תפיסת המציאות החדשות, האידאליזם הכוללני שאינו מסתפק במועט, אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה מִתְגַּלֶּה הַכֹּחַ בְּצוּרַת הַתֹּהוּ, וּלְבַסּוֹף יִלָּקַח מִיְּדֵי רְשָׁעִים וְיִנָּתֵן בִּידֵי צַדִּיקִים, גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת, לא אלה שנחשבו לצדיקים משום שידעו לצום ולהתפלל יותר זמן מכולם, שֶׁיְּגַלּוּ אֶת אֲמִתַּת הַתִּקּוּן וְהַבִּנְיָן, לא הבניין העלוב שהיה לפני כן, שעבר זמנו, אלא בניין העתיד. בְּעֹז־רוּחַ שֶׁל שֵׂכֶל צָלוּל וְאַמִּיץ וּבְאֹמֶץ־נֶפֶשׁ שֶׁל הַרְגָּשָׁה וְהִתְגַּלּוּת מַעֲשִׂית קְבוּעָה וּבְרוּרָה. הצדיקים הגבורים יעצבו מחדש גם את ההוראות המעשיות של התורה. הסנהדרין שתקום תיצור התחדשות של כל התורה בעומק וברוחב; במקום קובץ של ספרים, התורה שוב תהיה התגלות של אומץ נפש ורוח, תורה עליונה של קשר עם הא-ל עצמו, ללא מתווכים שילמדו איש את רעהו, וכך תקרין מִצִּיּוֹן על כל העולם כולו. השינוי האחרון הוא לקחת את הכח האדיר מידי הרשעים, שאינם רשעים בחזון אלא רק בפועל, מכיוון שאינם יודעים את סוד התיקון והבניין, אלא רק את האומץ של ההרס והחוצפה. נצרכים צדיקים שהקב"ה גנז למענם את האור שנברא ביום הראשון (חגיגה יב, א) – שלא מסתפקים בפחות מן האור ההוא, אור התיקון והבניין האידאלי. צדיקים אלה בשום אופן לא מתפשרים בנפשם על החזון הגדול. אם אין יעד ותקווה של ביטול המוות – החיים עלובים. אם יש כזה יעד, לחיים יש ערך, כי הם עוד לבנה וצעד אל אותו היעד.

הַסּוּפוֹת הַלָּלוּ יְחוֹלְלוּ גִּשְׁמֵי נְדָבָה. ישנן סופות עזות שמשבשות את החיים בזמן שהן מתחוללות, אולם לאחר מכן, הן גורמות לגשמי ברכה שמרווים את האדמה. ההתגשמות של האידאל היא גשמי נדבה, לא גשמים מצומצמים שרק מלחלחים את האדמה, אלא גשמי ברכה שיוצרים מאגרי מים. עַרְפִלֵּי חֹשֶׁךְ אֵלּוּ יִהְיוּ מַכְשִׁירֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים. החושך נותן את הניגוד שמאפשר להבחין באור, שמפציע אט אט מבעדו, ומצריך גדלות ואומץ כדי להתרגל אליו.

"וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה" (ישעיהו כט, יח). עיניים של עיוור נדמות כדבר מיותר. אם נגזר עליו להיות עיוור, לכאורה אין לו צורך בעיניים. אולם ניתן גם ללמוד מכך שבכל זאת יש עיניים לעיוור, שעיוורונו הוא מציאות זמנית שאין להשלים עמה. אם יש לאדם שאיפות גדולות שאינו יכול להגשים עכשיו, זה רק עניין זמני. כך היא הגלות – מקרה ושיבוש, עד לגאולה השלמה.