ד – מַעֲשֵׂי יְצִירָה

מאמר זה עוסק בערך הסגוליות.

מַעֲשֵׂי יְצִירָה. יצירה היא נתינת צורה לחומר הגולמי. כאשר רואים אומן, מלחין, פסל, צייר, סופר או משורר, היוצר את יצירתו, כל מעשה ומעשה שלו, הוא מעשה קטן ולפעמים נראה כבלתי־משמעותי וכבלתי־מובן לאדם שיביט באומן תוך כדי מעשה. הצורה השמורה במחשבתו של האומן והיוצר היא העיקר, והיא הנותנת בסופו של דבר את הגדוּלה ליצירה הנפלאה ולמעשי האומן. אדם מן השורה אינו מבין על מה המהומה שביצירה, מעשי היוצר עשויים להיראות לו פשוטים, וכי לא כל אדם יכול להכות באבן ולסתת? וכי חכמה גדולה היא למשוך מכחול הנה והנה? לעִתים קרובות הוא לא יבין את משמעות מעשי היוצר, מה תכליתה של כל פעולה? מי שלא מבין זאת, עלול לבוּז למעשים הקטנים – במקום להתהלך בבגדים נקיים ולעבוד כמו כולם, האומן זוחל על הרצפה מאובק ומלא בכתמים ועמל על יצירתו עד השעות הקטנות של הלילה ואינו עוזב אותה עד שתצא מושלמת כפי שדמיין אותה בראשו. מַעֲשֵׂי יְצִירָה, הפלא בעיננו הוא שמתוך מעשים קטנים וצרים, החורגים מהמקובל כְּיָפֶה וכנאה, נוצרים בסופו של דבר הדברים הגדולים. אחראית לכך היא המחשבה שלפני מעשה והמחשבה שתוך כדי המעשה. כך גם כלפי מעשי האומן הגדול, ה', בצוותו אותנו על מעשים פרטיים של מצוות, או על מעשיו הכלליים בהתפתחות גאולת העולם. "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם" (ישעיהו כח, יג). "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (תהלים צב, ו), ולפי הגודל – כך העומק, וממילא הקושי להבין את התופעות והמעשים הקטנים. על זה הזהירו חכמים: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנוּת שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה" (סוטה מח, ב). קטנוּת הדעת גורמת לכך שכל מעשה נידון כפרט בפני עצמו, ובאופן זה הוא נראה מוזר או מיותר.

בתחילת המאמר הרב עוסק בשלושה סוגי אורות: אוֹרָה שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל טוֹב, אוֹרָה שֶׁל כֹּחַ פּוֹעֵל וכן אוֹרָה שֶׁל גְּבוּרָה כְּלָלִית.

האורה הראשונה היא אוֹרָה שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל טוֹב. יש להבחין כי העיסוק כאן הוא באורה ולא בחוויות. חווית החיים וחווית הטוב תחומות לשעת התרחשותן, החוויה זמנית וחולפת. לעומתה, האורה מקרינה גם על הנתיבים של העבר ושל העתיד, גם על היחיד וגם על סביבתו הטבעית. את זאת רוצה האדם, הוא אינו מסתפק רק בסדרה של חוויות מיידיות, אלא רצונו ברצף, במשמעות הכוללת של מושגי החיים והטוב. ללא אורה, אפשר להתקדם רק בצורה מאוד מדודה, האורה מאפשרת מבט לאופק, בלעדיה לא מבינים את הדרך כולה, את כל הדברים שהיו ושיהיו.

הקודש מוסיף אורה זו ואורה שֶׁל כֹּחַ פּוֹעֵל. כשרונותיו ויכולותיו של האדם שבלעדיהם לא היה יכול לפעול. האדם מודע לכח זה, אך לא תמיד מודע למשמעותו.

אורה נוספת בה זוכה האדם על ידי הקודש היא אורה שֶׁל גְּבוּרָה כְּלָלִית, לעִתים זו התגברות של אדם על עצמו ולעִתים על אלה שמחוץ לו. כדי לדעת מה משמעותה של התגברות זו, לשם מה היא קיימת ומתי נכון להפעיל אותה, יש צורך באורה של גבורה כללית, המביאה להבנה כוללת של משמעות גבורה זו. אורה זו יוֹצֵאת לָאִישׁ הַפְּרָטִי וְלָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ מֵהַיֹּפִי וְהַטּוֹב, הַגְּבוּרָה וְהַנִּצְחִיּוּת, שֶׁיֵּשׁ בִּגְנִיזָה בְּכֹחַ סוֹדוֹת הַטְּעָמִים שֶׁל הַמִּצְווֹת הַנַּעֲשׂוֹת בֶּאֱמוּנָה לְשֵׁם־שָׁמַיִם. מכיוון שהתורה והמצוות ניתנו בחכמה אלוהית, אנו מבינים שבתוך הצד הגלוי, הדברים המובָנים של המעשה או הערך המוסרי, גנוזה גם מחשבה עליונה של החכמה האלוהית, הטעם העמוק למצווה הנסתר מאיתנו. עם זאת, יש לנו אפשרות להתחבר לחלק ממחשבה עליונה זו באמצעות התבונה וההרגשה.

כָּל מִי שֶׁמְּרַפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ מִמִּצְוָה קַלָּה אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּעֵת צָרָה.[20] אף שיש לו כח לתפקד בחיי היום יום הרגילים, לא כן בעת צרה, זמן שהצרכים דוחקים לבחור בין דבר לדבר, בו אדם בוחר בדבר המשמעותי והחשוב לו יותר. אם ברגע האמת מתגלה שהאדם מתנער מעולמו הערכי, משמעות הדבר היא שערכים אלו אינם עומדים במבחן, וגם כשהמצב יהיה טוב יותר האדם לא יתנהג בהתאם להם. לעומת זאת – וְכָל מִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וּמַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְּלֹא רִפְיוֹן, כֹּחַ־הַחַיִּים שֶׁהוּא גָּנוּז בִּיסוֹד טַעֲמֵי־תּוֹרָה עוֹשֶׂה בּוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, זורע בלבו את היופי והטוב, הגבורה והנצחיות, הדברים שמהם האדם מתחייה. וזאת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ בְּעֵת הָעֲשִׂיָּה וְהַלִּמּוּד כָּל תּוֹסֶפֶת כֹּחַ גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי בְּקִרְבּוֹ. הכרה יסודית זו מבוטאת בַּכְּלל "מצוות צריכות כוונה" (עי' ברכות יג, א): הכוונה הבסיסית שאי־אפשר לקיים שום מצווה בלעדיה, איננה המחשבה על כל מצווה בפני עצמה, אלא הידיעה הכללית שהאדם עושה את מצוות ה', בין אם הוא מבין אותה ובין אם לא. זו נקודת היסוד, החיבור בין המְצַוֶה למְצֻוֶה, ולכן "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א), למרות שלפי ההגיון לכאורה היה צריך להיות אחרת. רק לאחר הכרה זו באים כל הרבדים הנוספים.[21]

וּבְכָל עֵת־מְצֹא שֶׁכֹּחַ־חַיִּים דָּרוּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת יֵצֵא כֹּחַ חַיִּים אָצוּר, אֲשֶׁר נִגְנָז עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, וּמְחַמֵּם אֶת הַלֵּב וּמֵאִיר אֶת הַנְּשָׁמָה. אותו כח החיים הגנוז היווה את יסוד קיום האומה בגלות ונתן לה את יכולת העמידה בכל התלאות והגזירות,[22] ומעבר לכך, גם את הכוח להמשיך וליצור. זהו פלא עצום, ביחוד כאשר לוקחים בחשבון שאורח־חיים זה נמשך לאורך מאות רבות של שנים, בקהילות שונות המנותקות אחת מהשנייה. אפשר היה להסיק שאמנם ניסינו, המשכנו להילחם גם אחרי שגלינו, אבל בסופו של דבר נכשלנו. צריך היה לבוא משבר, אבל מה שהתרחש בפועל הוא ההיפך הגמור. יהודים החזיקו בתורה ובמצוות גם בזמני הגזירות הקשות ביותר, וזהו דבר יחידי במינו בתולדות העמים. אם בני אומה אחרת היו שורדים, הם היו הופכים להיות הפחותים והנחותים, המדוכאים והמפוחדים, מקבצי נדבות המסתתרים ביערות בשולי הסְפַר של הישוב. אך היהודים היו שונים בתכלית. דווקא אצל אלה שלא התבוללו או התנצרו, התגלו כוחות חיים בלתי־רגילים, הן של מסירות נפש על שמירת התורה והמצוות והן של מסירות נפש במשך החיים, של יצירה רוחנית רבת מעוף ועוצמה. לדוגמא, כאשר לומדים את פירושיהם העמוקים והמורכבים של בעלי התוספות, ניתן לראות שהם דורשים רווחה ומנוחה נפשית על מנת ליישב סוגיות בחילוקים ובפלפולים, להיות מודע לרבינו יחיאל מפריז ולרבנו תם מצפון צרפת, לדון בדבריהם, לכתוב ולערוך אותם, כאשר כל דור מוסיף על דברי קודמיו. אולם, למעשה, בזמן בעלי התוספות היו גזירות איומות על קהילות היהודים: אז בוצעה שריפת התלמוד בפריז; מסעי הצלב שלוו בגזירות איומות בכל אירופה; גם עלילות הדם הראשונות התרחשו באנגליה לפני גירוש היהודים משם. תוספות חכמי צרפת ואשכנז נכתבו תוך כדי התפרצויות אלימות של נוצרים נגד היהודים, בהן נשרפו אנשים חיים, בתי כנסת נחרבו, עשרות קהילות הושמדו, בהן הקהילות הגדולות של שפיירא, ורמייזא ומגנצא. ממדי התופעה המופלאה הזו מקיפים את כל קהילות ישראל. דווקא זמנים קשים אלה היו הזמנים של יצירה תורנית פורה ורבת־מעוף. יהודים רבים גם התנצרו והתבוללו, אך לעומת התהליך הזה היה משהו אחר לגמרי, שאי־אפשר למצוא דוגמתו בשום תרבות ובשום עם. מקור הכוחות שהיו ליהודים בגלות הוא הכח הסגולי העצמי שיש בקיום המצוות מצד שהן מצוות ה', ובלימוד התורה מצד שהיא תורת ה'. ערכם של הדברים אינו רק בתוכנם הגלוי, אף שכמובן גם הוא קיים, אלא בהיותם מקורות חיות אלוהיים.

אֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת הַגְּנוּזוֹת בַּמִּצְווֹת נוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בְּקֶרֶב לְבָבֵנוּ, למשוך אותן לתוך הלב, החוויה, בִּלְבוּשׁ צִיּוּרֵי שֵׂכֶל הַמִּתְהַלְּכִים עִם הַחַיִּים. על מנת להגיע למושג מופשט, יש לנתח את הרשמים הנקלטים בחושים ובהרגשות; כאשר מפשיטים את לבושי החושים וההרגשות ומנסים להכליל ולהגדיר, נשאר המושג העקרוני בטהרתו. דבר דומה עושים גם ביחס למצוות – גם הן מופיעות בלבוש הוראות מעשיות או מוסריות, בציור השכל הקשור אל החיים, באופן שבו אנו חווים את המציאות. כך אנו מייצרים התאמה בין המצוות לשאיפות ולצרכים שיש גם בתוכנו. מצוות ודברי תורה ניתנו לנו כדי להיטיב את חיינו, להעשיר אותם, להביא אותם ליתר הרמוניה ולהמריץ את השאיפות הטובות והיפות שבנו. ממילא, גם הציור השכלי צריך להיות מעורב בכל מה שהחיים מציבים לפנינו, הן כמכשול, הן כאתגר והן כאופק, ברובד החושי, הדמיוני, הרצוני והתבוני. כך נוצר איזה גשר בין העולם שלנו, מחשבותינו והרגשותינו, אל עולם טעמי המצוות.

אמנם, לֹא נִטְעֶה לְדַמּוֹת בַּדְּבָרִים הָעֶלְיוֹנִים, הַמְּגַמּוֹת הָאֱלוֹהִיּוֹת, וְלַחֲשֹׁב שֶׁאִם הֵם מִתְגַּלִּים אֵלֵינוּ אָנוּ יְכוֹלִים כְּבָר לְסַמֵּן אֶת כָּל עֶרְכָּם; אף שאנו יכולים להתחבר לטעמי המצוות במדת־מה, המגמה האלוהית שלהן גבוהה מיכולת השגתנו בעוצמתה, באיכותה ובמהותה. החכמה האלוהית שעליה מיוסדת התורה, שממנה מאירות המצוות וההוראות המוסריות, מחושבת אל מרחקים לאין חקר. הקב"ה מכֻנֶּה "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" (ישעיהו מד, א). האדם, לעומת זאת, לא יכול לקרוא מראש דור אחד ואף לא שעה אחת. אנו יודעים לומר בערך מה אנו רוצים, איך היינו מתארים את העולם מבחינה אידאלית, אבל זה רחוק לאין שיעור מן הדבר השלם באמת. זו הבעיה הקשה בספרות טעמי המצוות: מגלים דבר אחד שנדמה שהוא הטעם, וכעבור זמן־מה או כאשר שומעים הסבר אחר רואים שזה רחוק מאוד מלְמַצּוֹת את המצווה. לפעמים עיקר הטעם יהיה מוסרי, לפעמים חברתי ולפעמים מדעי או מטאפיזי. הרמב"ם נתן טעמים למצוות רבות, ואת חלקן ראה כחלק מן המלחמה בעבודה־זרה. כיום, נראה שטעמים אלו פחות רלוונטיים. אמנם עדיין ניתן להסביר שעבודה־זרה אינה דבר שעובר כל־כך מהר, אלא נטיית לב מתמדת של האדם. הצורך בתפיסה ויזואלית, בנגיעה ובחישה הוא צורך אנושי בסיסי, הן בצד הביולוגי הפשוט של מערכת העצבים, והן בצד האינטלקטואלי, השואף לצייר מושג בהיר. ואף על פי כן, הרב קוק עצמו טרח לכתוב למצוות רבות טעמים נוספים, מוסריים, אמוניים וכאלה הקשורים לקידומה של הגאולה.[23] יכול להיות שגם הטעמים הללו יחזיקו רק כמה מאות שנים, לא מפני שאחר כך הם יופרכו, אלא מפני שאנשים כבר לא ימצאו בהם עניין, כפי שהטעמים שהרמב"ם כתב פחות מקובלים כיום. בתחום המוסרי ישנם שינויי ערכים, וגם בתחום המדעי ישנן פריצות דרך ושינויים בתיאוריות. בתוך הטעם יש סוד, דבר עצמי שהטעם רק מלביש אותו, ולעולם לא נוכל לגלותו, מפני שהוא סוד באופן מהותי, ולא רק פריט מידע שבמקרה הוא עדיין בלתי־ידוע. כל הסבר אנושי למצווה, עמוק ככל שיהיה, בשום אופן אינו מסמן את כל ערכה של המצווה, שודאי נשגב מהבנתנו.

אֲבָל יוֹדְעִים אָנוּ, שֶׁיֵּשׁ לְלִבֵּנוּ עַל מַה לְהִתְרוֹמֵם וּלְכֹחַ־חַיֵּינוּ עַל מַה לְּבַסֵּס אֶת פְּעֻלּוֹתָיו, מכיוון שעצם קיום המצווה הוא עבורנו כסולם שראשו מגיע השמימה. אמנם, עלינו בו רק שלב אחד, אבל גם בשלב אחד משתנה הפרספקטיבה, ממנו ניתן לראות עולם חדש. אחר כך, מגלים שיש שלב עוד יותר גבוה, ומבינים שמה שהתגלה באמת זו העובדה שאפשר להתעלוֹת ושהתעלוּת זו גורמת לעונג. מצווה היא הוראה מוגדרת ומדויקת, יש 'עשה' ו'לא תעשה', ואזי לעִתים נדמה לאדם שהוא כלוא בתוך הפרטים והגדרים. על־ידי מציאת משמעות למצווה, קשר למגמה האלוהית העליונה של המצווה, מתגלה פתח. זה לא פתח מיד לאין־סוף, אבל לעוד חדר יותר גדול, הכולל בתוכו עניינים נוספים. המצווה עצמה איננה סותמת את הגולל, כי אם פותחת נתיב רוחני, תבוני, מוסרי, נפשי ורגשי מרחיק לכת, מסתבר שדווקא מה שהיה נראה כמקום של עבדות הוא מקום של חֵפֶץ חָפְשִׁי מְלֵא עֹנֶג. דווקא הוא מאפשר להתענג בעלייה לעולמות עליונים יותר.[24]

בזמנו של הרב נשמעו קולות רבים על כך שהתורה והמצוות היו טובות לשעתן, אך כעת כבר אין בהן צורך. היהדות כתרבות היא דבר נאה, אך מבחינה מעשית המצוות כבר אינן רלוונטיות, מפני שאין כל תועלת בקיומן. "יותר מששמרו ישראל את השבת – השבת שמרה על ישראל", טען אז 'אחד העם'.[25] מסקנתו היתה, שכאשר היהודים הפזורים שבו והפכו לאומה חיה, אין עוד צורך בשמירת שבת. סיפורי התנ"ך על מעשים שהיו ואינם, דיוני התלמוד ופרשניו, כל אלה חסרי ערך לעומת העשייה והאתגר החדש. לטענה זו הרב נותן מענה, שלמרות שרבים אינם מרגישים תועלת בקיום המצוות יש להן השפעה חשובה. במשך הדורות חלק גדול מלימוד התורה היה תיאורטי, ובכך ניתק במדת־מה את היהודים ממציאות החיים הרגילה, וכך גם המצוות, על פרטיהן, האיסורים והחיובים השונים, בפועל עמדו למכשול בפני ההשתלבות בחיים הכלכליים והחברתיים של העמים השונים שבקרבם חיו היהודים. אף על פי כן, היה לתורה ולמצוות כֹח עצום, שלעת מצֹא כאשר היה בכך צורך, הוא פרץ, החייה ועשה. עצם הדבקות במצוות היא כבר בעלת ערך, וכאשר אדם יותר מכיר באוצר הרוחניות שהוא מחזיק, זה מרחיב ומעצים עוד יותר את העולם הרוחני של הלומד והמצוּוֶה.

מֵרָחוֹק אָנוּ רוֹאִים אֶת כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל מְעֻטֶּרֶת בְּכָל הֲדָרָהּ, הדר המצוות, התורה, הגאון והקוממיות הלאומית, היופי המוסרי, החזון לעוצמה לכל האנושות. המציאות שבה הרב חי הייתה מציאות של משבר: משבר החילון, משבר הקהילה היהודית, משבר עמוק של דעות בתוך המחנה של שלומי אמוני ישראל. ארץ ישראל – אז כולה, ובימינו רובה של ארץ ישראל המקראית בגבולות ההבטחה, ובראש – הר הבית, המקום המקודש בעולם – נתונים עדיין לעול זרים. גם מהבחינה הלאומית, עם ישראל היה בדשדוש ובמשבר עמוק. מי שרצה לראות רק את הדברים הקרובים, מצא מסביבו מעט מאוד נחמה. היו מושבות הברון, עבודה חקלאית הרבה יותר ממה שהיה שלושים שנה קודם לכן, במשך כמה עשרות שנים באו רבבות יהודים ונוסדו מקומות יישוב רבים, זה כבר היה יפה, אך עדיין דל מאוד. מיליוני יהודים נסעו לאמריקה, עזבו את המסורת, חלקם לגמרי וחלקם באופן חלקי, והקריבו את עצמם על מזבחות של רעיונות אחרים, מהפכות לא לנו.[26] היוזמה המדינית של הרצל נראתה אז ככישלון גמור. הוא נפטר ממחלת לב בגיל צעיר, וכל הרעיונות שהתחיל – נמוגו. ההצלחה היחידה – הצעת אוגנדה, עוררה פולמוס וקרע. התנועה הציונית דשדשה, ראשיה היו אנשים מסורים וטובים, אבל באותו הזמן ללא מנהיגים גדולים. המוכשרים, כמו מקס נורדאו,[27] שמו עצמם בצד. לכן הרב מציין שדווקא מרחוק ניתן לראות את החזון הגדול. ולמרות המרחק, הרב מצייר את תהליך הגאולה השלמה, שאת תחילתו ניתן לראות, גם אם כולו מצועף בתוך משבר, כישלונות ומכשולים: כְּמוֹ שֶׁאָנוּ חוֹלְמִים עָלֶיהָ וּמְצַפִּים לִרְאוֹתָהּ. בחזון, בחלום, "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכו, א), ובמידה מסוימת גם בפועל – אָנוּ רוֹאִים שֶׁהִיא צוֹעֶדֶת בִּגְאוֹנָהּ לִרְשֹׁם יָפֶה אֶת קְלַסְתֵּרָהּ, שוב להטביע את דיוקנה על ההיסטוריה האנושית. הגלות היא הסתר פנים של הקב"ה וגם של כנסת ישראל. דורות על גבי דורות חיו היהודים כרסיסי אומה, מסתתרים בתוך גטאות, לבושים בבגדים משונים ורק רצו שלא ישימו לב אליהם, כי פעמים רבות שימת לב זו הסתיימה בצער רב ליהודים. ושוב כנסת ישראל קמה לתחייה: כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה בְּכָל כֹּחוֹתֶיהָ בַּעֲבוּר עַצְמָהּ וּמִמֵּילָא גַּם־כֵּן בַּעֲבוּר כֹּל. כמו בהר סיני, כמו בימי דוד שלמה והנביאים הגדולים, חוזרת כנסת ישראל לבשר את בשורת הגאולה והחזון לכל העולם כולו, שהיא גאולת עצמה.

הנחת היסוד בהגותו של קרל מרקס היא שהסביבה מעצבת את התודעה, את הכח הנפשי. אדם חי במציאות נתונה ופועל באופן שיתאים לה, המעמד הכלכלי והחברתי שלו, האירועים שעברו עליו מכתיבים את תפיסת עולמו ואת שאיפותיו. עיקרון זה משמש בפועל היסטוריונים וסוציולוגים, וכמובן שהוא יסוד היסודות של המחזיקים בתיאוריה אבולוציונית דרוויניסטית או ניאו־דרוויניסטית. בניגוד לגישה זו, הרב כתב על כנסת ישראל: בְּגָדְלָהּ אֵינֶנָּה בָּאָה מִתּוֹךְ דַּרְכֵי־חַיֶּיהָ אֶל רַעְיוֹנֶיהָ, דֵּעוֹתֶיהָ וַהֲלָךְ־נַפְשָׁהּ, אֶלָּא לְהֵפֶךְ, מִמַּעְלָה לְמַטָּה, מִתּוֹךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְהֶגְיוֹן־לְבָבָהּ עַל עַצְמָהּ וְעַל הָעוֹלָם הִיא בָּאָה לָאוֹצָר הַמַּעֲשִׂי שֶׁלָּהּ. היהדות ייחודית בכך שהניסוחים של עקרונות אורח־החיים שלה כתובים בתורתה. המהלך העיקרי הוא מתוך מערכת הערכים אל ההגשמה בחיים, ולא שמתוך ניסיון־החיים המצטבר, לומדים את הערכים ומגבשים עקרונות שיישארו לעולם. זו גם דרכו של הרב במאמרו 'למהלך האידאות בישראל', שם הוא מתאר את התהוות האומות הגדולות מתוך גרעין של אנשים המתאספים ויוצרים תרבות בתהליך הדרגתי, תוך התמודדות עם הסביבה, ואילו אצל עם ישראל – זה שונה, כפי שמתואר בתחילת הפרק השני של המאמר – המבנה שהתורה מציינת אצל עם ישראל הוא מופלא, האבות קודמים לאומה, והיא נוצרת בעקבות החזון ולמענו, ולא להיפך.[28]

וְהִיא מוֹצֵאת אֶת מְנוּחָתָהּ, אֶת עָצְמַת כְּבוֹדָהּ וְעֶרְכָּהּ, כְּשֶׁהִיא מַגְשֶׁמֶת אֶת רוּחָנִיּוּתָהּ בְּחַיֶּיהָ, בְּחַיֵּי אִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים וּבְחַיֵּי לְאֻמִּיּוּתָהּ. עד היום ניטש ויכוח בין חוקרים, היסטוריונים ופילוסופים, ויכוח שאינו רק אקדמי, אלא נמצא בלב הווי החיים בישראל – האם התנועה הלאומית היא תוצאה של קשיי החיים וחיקוי של כוחות אחרים, או שהיא התפרצות של הכוחות הפנימיים הבריאים, כשהסתמנה האפשרות להגשים סוף־סוף את החזון האצור בפנימיות הנפש היהודית, מאז ימי הנביאים והחכמים הגדולים. ללא ספק, בראשות התנועה הלאומית עמדו גם אישים כמו פינסקר,[29] הרצל ועוד, שראו את ההתעוררות הלאומית של עצמם כתוצאה של נסיבות החיים הקשות – אנטישמיות ואכזבה מהחיים בגולה. אצל חלק מראשי התנועה הלאומית, היו גם כאלה שראו את ההתעוררות הלאומית שלהם כניסיון ללכת בעקבות התנועות הלאומיות, שהיו חזקות באירופה באותה תקופה. עובדה בלתי־רגילה היא שהם, ועוד שורה של אישים חשובים ונכבדים, למעשה פעלו ללאומיות בלא ארץ ישראל. כל אחד מאותם ראשי התנועה הלאומית ביטא זאת בצורה אחרת בתחילת דרכו. פינסקר בחיבורו 'אוטואמנציפציה' כותב שאין צורך לכונן את התחייה הלאומית דווקא בארץ ישראל, העיקר שתהיה תחייה לאומית.[30] מהר מאוד עם ישראל אילץ אותו להצביע על כך שזה צריך להיות דווקא בארץ ישראל, והתנועה שיזם את ייסוּדה אחרי פרעות 'הסופות בנגב' (שנת 1882), שנתיים לאחר מכן כבר נקראה 'חובבי ציון'. במהדורה הראשונה של 'מדינת היהודים', חיבורו של הרצל שאותו כתב בלהט של התגלות, לא הוזכרה ארץ ישראל. רק כאשר הרצל פונה ליהודים – במהדורה השנייה של 'מדינת היהודים', שנכתבה באידיש, מדובר על ארץ ישראל. העם אילץ את מנהיגיו לחזור דווקא לארץ ישראל. עובדות אלה מראות שבמאבק בין החזון והרעיון העצמי, לנסיבות החיים, מנצח החזון. הוא המכתיב את המעשה ההיסטורי.

וְזֶהוּ רַז הַתְּשׁוּבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי גְּאֻלָּה. תשובה זו התעוררות נפשית, שנעשית מרצונו החופשי של האדם. ישנה מחלוקת בין התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע, על היחס בין הגאולה לתשובה (סנהדרין צז, ב): לדעת רבי אליעזר, בלא תשובה – לא תבוא הגאולה, ואילו רבי יהושע סובר, שהגאולה איננה תלויה בתשובה. לא שלא תהיה תשובה, אך אפשר שהתשובה תהיה בכפייה וממילא תבוא גאולה: "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב" (שם). כלומר, המחלוקת היא על אופי התשובה שתִקְדם לגאולה: האם ודאי שתהיה תשובה מתוך רווחה ונחת, או שאפשר גם שהתשובה תהיה מתוך כפייה והכרח. אם מתבוננים על תהליך תחיית האומה במאות השנים האחרונות, הדברים נראים ודאי כשיטת רבי יהושע. לפני כמאה וחמשים שנה, צעד רובו של העם היהודי בכיוון אחד – התפוררות וחידלון. תהליך החילוּן, שהיה רק ההקדמה לתהליך ההתבוללות, היה התהליך המרכזי בשנים אלו, והוא היה מואץ והמוני. תנועת החסידות, תנועת המוסר ויתר הניסיונות להאט מעט את התהליך הזה, לא הועילו. בתוך פרקי זמן קצרים ביותר, מאות אלפי משפחות יהודיות זנחו את דרך האבות, שנמשכה למעלה משלושת אלפים שנה. תהליך זה פגע ביסוד הקיום היהודי – הגיבוש הלאומי, והתווה כיוון של מימוש הגלות כקיום.[31]

במקביל להתבוללות, התחילה תגובת הנגד – האנטישמיות הגזעית החדשה, שכנגדה לא עזרה גם המרת דת. שיאה של אנטישמיות זו היה כמובן בשואה האיומה. רובם של שרידי החרב ראו כיצד זרים נחלו את בתיהם ואת רכושם, וכשאחדים מהם העיזו לחזור חיים – קיבלו אותם בעוינות, כבאים לשדוד ולקחת רכוש לא להם. ברור היה שאין ליהודים עתיד על אדמת אירופה. ארץ ישראל נבנתה משרידי החרב באירופה ומפליטי הפוגרומים בארצות ערב, אלה היו מיליון וחצי היהודים שהגדילו את אוכלוסייתה של מדינת ישראל משש מאות אלף לכמעט שני מיליון תוך כעשר שנים. מדינת ישראל של היום היא תוצאה ישירה של "גזרות קשות כהמן", עיקר גלי העלייה לארץ היו גלי פליטים, לא מתוך חזון הגאולה, או אף רעיון הציונות. אין ספק שתהליך ההתבוללות, שהוא בפשטות תהליך חיסול העם היהודי, נעצר על ידי החיסול הגדול ביותר בתולדות העם היהודי ובתולדות העמים בכלל.

הרב מודע היטב למצבה הלא־אידאלי של תחייה זו בפועל, אבל בכל זאת, הוא כותב שזו היא נקודת הקיום, יסוד העתיד והתשובה. רבים מן הציונים של אז, וגם אחר כך, לא ידעו להשיב לעצמם: למה דווקא ארץ ישראל? זה היה בבחינת תשובה, עניין של עמידה על עיקרון החזון הקדום, העצמי, למרות הקשיים הגלויים לעין. במדה שיש תשובה, יש גאולה יותר בולטת וחזקה.[32]

לֶעָתִיד יוּחַל הַבִּנְיָן מִפְּנִימִיּוּתוֹ. בתוקף הנסיבות החיצוניות היה רק גירוש וגלות. גורשו מארץ אחת, אז הלכו לאחרת. הבניין צריך להיות מִפְּנִימִיּוּתוֹ, אחרת תיווצר סתירה חריפה בין הפנימיות לבין החיצוניות, והיא־היא הגלות. על־אף שכיום התחייה היא מתוך אילוצים חיצוניים, בניין בית המקדש יוחל מפנימיותו, כאשר החפץ הגמור יהיה דווקא לקודש מצד עצמו, ולא רק כסמל הלאומיות, הריבונות והקוממיות. מִנְּקֻדַּת־צִיּוֹן יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְפַּשֵּׁט עַד חוּצוֹת יְהוּדָה וּגְבוּלוֹת יִשְׂרָאֵל. "הֵיטִיבָה דווקא – בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן, כי הכל מתחיל מן הרצון, ורק אז – תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם". חומות רגילות בונים מתוך הכרח, כדי להתגונן מאויבים, ואילו הגאולה השלמה, בניית חומות ירושלים, תבוא מתוך רצון חופשי.

וְהֶעָתִיד הִנֵּהוּ הוֹלֵךְ וְצוֹעֵד, הוֹלֵךְ וְנִגָּשׁ לָנוּ. נִתְרוֹמֵם מְעַט, נְזַכֵּךְ מְעַט אֶת רִגְשׁוֹתֵינוּ וְשִׂכְלֵנוּ וְהִנְנוּ עוֹמְדִים סָמוּךְ לוֹ, הִנְנוּ רוֹאִים אֶת רַעֲדַת קַרְנֵי אוֹרוֹ הַמְעֻלָּפִים בְּצָעִיף, אֲשֶׁר מִדַּת דַּקּוּתוֹ אוֹ עָבְיוֹ תְּלוּיָה הִיא בְּחֶשְׁבּוֹנֵנוּ הַפְּרָטִי וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יוּכַל לִמְצֹא את החשבון הזה מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ. כדי לתקן, לבנות, לעשות ולממש, צריך להיות בשמחה על התקרבות הישועה, על כך שישנה סיעתא דשמיא, שהדבר אפשרי. מי שעל עיניו צעיף עבה מדי, בגלל חשבונותיו הפרטיים המעוותים, אינו רואה כמעט דבר ושולל כל אפשרות לתקן ולעשות. אל נוכח הקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים של תהליך הגאולה, יש שעומדים בצד ואומרים: "לא מדובשך ולא מעוקצך" (ע"פ במדב"ר כב, יב), אין להם עסק עם דבר זה. שיחרב, לא אכפת להם. הם הרי הזהירו מראש שכל מה שהציונים בונים – בנוי על החולין. זה תלוי בחשבונו הפרטי של אדם, איך הוא מחשב את עולמו: יש מי שבחשבון עולמו אין אלא היאוש, האכזבה, וממילא שום דבר לא שווה, ויש מי שרואה את האור שמעולף בצעיף אבל ישנו, והוא רוצה להגביר את האור הזה. מדת הביטחון והשמחה, ראיית החיובי והקיים, היא זו שקובעת ומגדירה את מידת ההשתדלות והמאמץ לבנות הלאה.

הרב מדייק בדבריו: יש להתרומם ולזכך רק מְעַט את המחשבות והרגשות. כאשר אדם מתרומם הרבה הוא עלול לשגות באשליה שהחלום כבר התקיים, ואין צורך לטרוח עוד. לכן צריך תמיד לדעת שלמרות שיש בסיס לשמחה, תקווה וחזון, יש עוד הרבה לעשות בפועל. המְעַט הוא אותה המדה בה מצד אחד לא תוחבים את הראש בקרקע, כשבכלל לא רואים כלום, אלא רואים שיש קצת אור, אפשרות, וצריך לגשת לחרישה ולזריעה, ומצד שני, לא מזדקפים יותר מדי לחשוב שהכל צומח לבד. לפי מדותיו של האדם, יכולתו וכישרונו להעמיק בתהליכים שהמעשים המסוימים רק מבטאים אותם, גדלה יכולתו לראות את קרני האור שמבעד לצעיף: אַשְׁרֵי מִי שֶׁמִּלֵּא אֶת לִבּוֹ תִּקְוַת חַיִּים וּצְפִיַּת יְשׁוּעָה, שֶׁהוּא רוֹאֶה כְּבָר אֶת אוֹר הַיְשׁוּעָה, כְּשֶׁהִיא שׁוֹלַחַת לָנוּ אֶת קַוֶּיהָ. מתוך האמונה הגדולה שכל מצווה היא לטובת האדם, לטובת ישראל ולטובת העולם כולו, נוצרת גם התקווה וציפיית הישועה. הטוב נמשך מן הרצון האלוהי בחביון עוזו, עד למעשה הממשי – נטיעת עץ ובניית בית.

הכוח לחיות בארץ ישראל, עם כל הסיבוכים הכרוכים בכך, בא דווקא מן הידיעה וההשתרשות המוחלטת בְּתוֹךְ הַתּוֹרָה הַנִּגְלֵית עִם כָּל סְעִיפֶיהָ מִתְפָּרֵץ הַזֶּרֶם שֶׁל הַמַּעְיָנוֹת הַנִּסְתָּרִים הַלָּלוּ, הַנּוֹבְעִים מִמַּעֲמַקֵּי הַמַּחֲשָׁבוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁנֵּצַח יִשְׂרָאֵל חַי בָּהֶם, "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א' טו, כט). הזרם לא נובע מן הטעמים האנושיים, או מהשקפת עולם אנושית העלולה להשתנות בחליפות הזמנים, אלא מנֵּצַח יִשְׂרָאֵל – ההשתרשות של קבלת עול מלכות שמים, תורה ומצוות. בתורה הנגלית חי עם ישראל שבפועל. עם ישראל בנוי מבני אדם רבים העוסקים במלאכתם, לומדים יותר או פחות, קצובי ימים ושנים. אך בתוך ציבור זה ישנו נצח ישראל, המקביל לתורה הגנוזה, לטעמי תורה הנשגבים מאיתנו.

היו שטענו בעקבות דבריו של הרב כאן ובמקומות אחרים, כי היה חולמני עד כדי כך שחלומותיו גרמו לו שלא יראה את המציאות כהוויתה ובאופן ריאלי. מן הדברים הבאים ניתן לראות בעליל שזו הבנה שגויה. הרב ראה בבירור את המצב שהיה בפועל בימיו: וּבְתוֹךְ הַחַיִּים הַגְּלוּיִים הַנַּעֲשִׂים לְעֵינֵינוּ, הַמּוֹצְאִים אֶת מְקוֹמָם בְּצוּרָה שֶׁל סֻכָּה דַּלָּה, מְלֵאָה מִסְכֵּנוּת חָמְרִית וְרוּחָנִית, היהודים שעלו ארצה לא היו זוכי פרס נובֶּל, דרך משל. יהודים מבריקים אלו לא עלו לארץ, אלא השתקעו בגרמניה, בצרפת, באמריקה וברוסיה. על פי רוב, את הארץ יישבו יהודים פשוטים, דלים בחומר וברוח, לא משנה באיזו דרך בחרו. אם קראו לעצמם סוציאליסטים – סוציאליסטים גרועים היו, כי לא הבינו את מהות האידאולוגיה שניסו להגשים. אם קראו לעצמם אנשי תורה – הרי כל הישיבות הטובות וראשי הישיבות הגדולים נשארו בחוץ־לארץ. בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבָה לִתְחִיָּה עַל־יְדֵי כֹּחוֹת פְּעוּטִים, ואפילו לא אידאליסטיים, אלא – הַנִּדְחָפִים עַל־יְדֵי רַעְיוֹנוֹת עֲמוּמִים, הִרְהוּרֵי לֵב מְלֵאִים מַחֲשַׁכִּים וְקִצְפֵּי יֵאוּשׁ, וּמֻדְלָחִים בְּדֶלַח שֶׁל כְּפִירָה וּנְטִיַּת רֶשַׁע. מה שהביא את פינסקר, נורדאו והרצל לציונות, היתה העובדה שלמרות שאת כל חייהם נתנו לאומות שישבו בתוכן והשתלבו בתרבותן, התוצאה היתה גירוש ופרעות, קריאות נאצה ודחיפה החוצה. כל פועלם, משפחתם ורכושם, הפכו למושא קנאה ושוד. הם הגיעו לציונות מתוך יאוש, קצף וכעס פנימי על בזבוז החיים שלהם ושל אבותיהם. במקומות רבים רואים שבאותה הדרך הציורית והקולעת למטרה שבה משתמש הרב כאשר הוא מדבר על החזון והעתיד המאושר, הוא משתמש גם כשהוא רוצה להראות את המצב בפועל. גם כאן הרב מתאר את היהודים שהיו בארץ בימיו בלי שום ייפוי וטשטוש: דלים בחומר וברוח, מלאי כפירה, קצפי יאוש ונטית רשע.

הצגת הדברים הללו עלולה להיות מדכאת יתר על המידה, אך הרב מסיים בהדגשה: בְּתוֹךְ־תּוֹכָם מִסְתַּתֶּרֶת שְׁכִינַת אֵ-ל חַי. "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ד', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ!" (תהלים צב, ו). למרות כל מגרעותיהם, הם אלה שבונים את ארץ ישראל. בעל 'אם הבנים שמחה',[33] מזכיר בספרו (פרק ב', אות יב, עמ' קכא-קכב בהוצאת 'פרי הארץ') את דברי הגמרא שאת הגאולה מבשר דווקא השרקרק – העוף הטמא (חולין סג, א). בסופו של דבר יתברר כיצד מהלכים אלו הביאו אל הגאולה השלמה. המחשבה העליונה, הנהדרת, הפלאית ביופייה ובצדקה, גנוזה עמוק מאוד – אך פועלת. על זה נאמר "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'", גם המעשים הנגלים. גדולתם היא – מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ", המחשבות העמוקות הגנוזות בהם. זו גדלות המעשים המצוּוים, הפרטיים, הקצובים והגלויים.