בפרק זה הרב מתייחס לתנועה מתמדת הקיימת בנפש האדם, וגורמת לו מתח וחוסר מנוחה.
לפעמים, לאחר שמספקים לילדים קטנים את כל צרכיהם – הם מתלוננים על שעמום, לעומת בעלי־החיים, שהם רובצים בלא תזוזה ולא משעמם להם. הטעם לכך הוא שיש מתח פנימי תדיר ותנועה פנימית, כתנועת הספינה המטורפת בים, מן הקצה אל הקצה. תנועה זו נובעת מכך שאדם הוא יצור לא חד־משמעי ולא חד־ערכי. האדם הוא בעת ובעונה אחת גם בעל־חיים, אך גם בעל נשמה אלוהית. אם האדם לא ייתן ביטוי מוכר, מודע ומובהק במעשיו, בסדרי חייו ובמחשבותיו לחלקו האלוהי ולמקורו, לאותה השייכות הדומיננטית והמהותית שבו – ולא רק למערכות הטבע החומרי והגופני – לא ימצא מנוח. מנוח זה איננו רק הפסקת התנועה המדוברת, אלא שלילת מימד התנועה המכוונת, שלילה עד כדי תנודות ללא המגמה והתכלית שבהן, אלא שהמנוח המלא הוא הפיכת התנודות לתנועה שיש לה מגמה ומשמעות.
אִי־אֶפְשָׁר לִמְצֹא מַעֲמָד מְבֻסָּס לָרוּחַ כִּי־אִם בָּאֲוִיר הָאֱלוֹהִי, ואילו באוויר העולמי אין מעמד לרוח, אין לה נחת. המונח 'רוח' הוא מונח עברי קדום: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב) – בפסוק זה, אין הכוונה לרוח המורגשת לנו בחוש המישוש ובשמיעה, אלא לעניין מופשט, גילוי אלוהות נעלה. כשם שיש רוח אלוהים, ישנה גם רוח באדם. מכאן אנו קוראים לכל החלק שאינו חומרי באדם – 'רוחני'. הנשמה מבטאת איזו שלמות, מקום הפוטנציאל העליון של האדם. הנפש, לעומת זאת, היא דרגת החיות הנמוכה יותר, הקשורה לצד הגופני של האדם.
הרוח נמצאת בן הנפש לנשמה. כשם שיש רוח באדם, כך יש רוח בחברה. התרבות האנושית בכללה: המדע, האומנות והחברה, על צדדיה השונים, הם הרוח; התרבות מתייחסת לתופעותיו החומריות של העולם הזה, ואילו המימד המופשט, הצורה והמהות, ניתנים לה מהנשמה. ממילא, אותו חוסר מנוחה נמצא גם בתרבות האנושית, ולא רק באדם הפרטי. הרצון לבטא דבר נעלה בחומר עצמו, למצוא בו רמזים למקורו הנשגב והנסתר מהמבט הפשוט, ההתרוצצות ואי־הנחת, גורמות לשינוי מתמיד בתרבות והן הגורמות למהפכות החברתיות, המדעיות והתרבותיות.
הפילוסוף הגרמני הֶגֶל,[1] הגדיר את התרבות האנושית כולה כמאמץ של העולם להתוודע לעצמו, לעבור מקיום סתמי אפל לקיום בהיר, הכרתי. כל בני האדם, על עמיהם, שבטיהם וציבוריהם, הם מעין אותם הפרטים שמבטאים את המגמה הכללית של האנושות שהיא חלק מ'רוח העולם'. לכן האידאה, הרוח, היא המכוננת את החומר. לעומתו, קרל מרקס[2] אמר על עצמו שהוא "העמיד את הֶגֶל על ראשו", כלומר, לשיטתו, הרוח, התרבות האנושית, נובעת מנסיבות החומר השונות. לכן אפשר וצריך לספק את הרוח באמצעות ההתפתחות החומרית, המדעית, הכלכלית והחברתית.
הרב נכנס לעובי הקורה של דיון זה: אי־אפשר לנתק את הרוח מן האוויר האלוהי ולהסתפק בה, כפי שהגל טען, כל שכן שאי־אפשר לספק אותה באמצעות ההתפתחות החומרית, כשיטתו של מרקס. המנוחה תגיע רק בעזרת גורם שממעל למציאות העולם הגלויה – בָּאֲוִיר הָאֱלוֹהִי.[3]
הַיְדִיעָה, הַהַרְגָּשָׁה, הַדִּמְיוֹן וְהַחֵפֶץ, ארבעה כוחות הנפש – תבונה, רגש, דמיון ורצון, וְהַתְּנוּעוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וְהַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁלָּהֶם, כֻּלָּם מַזְקִיקִים אֶת בְּנֵי־הָאָדָם שֶׁיִּהְיוּ אֱלוֹהִיִּים דַּוְקָא. לאדם ולבעלי החיים יש צרכים זהים במידה רבה: מזון, מנוחה והִתרבות. אך בעלי החיים משיגים את צרכיהם בסביבתם הטבעית, תוך הסתגלות והתאמת עצמם לאקלים המקומי, בלא התפתחות מסוימת ובוודאי ללא שאיפה שנובעת מהכרה ומרצון. לעומתם, האדם תמיד משנה את עצמו, את סביבתו והכרתו, בכל מצב בו יהיה. הוא לעולם אינו מסתפק במילוי הצרכים הבסיסיים שלו בלבד. גם אם יספקו לו את כל מחסורו החומרי – יתלונן על שעמום ויחיה בחוסר נחת.
"וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – אָיִן" (קהלת ג, יט), לעומת בעלי החיים, המסתפקים ב'יש' שלפניהם, מוֹתר האדם מן הבהמה הוא ה'אין' – במה שלא מצוי לפניו כרגע. המותרות, שאינם נצרכים באופן גופני ובסיסי, הם הצורך האנושי.[4] מותרות אלה, המכונות בלשון הרב "הַתְּנוּעוֹת", אָז יִמְצְאוּ אֶת מִלּוּאָם, אז, בחיבורם אל המקור האלוהי, יוכלו להשלים לא רק את הקליפה החיצונית שלהם, אלא את המילוי, את העולם הפנימי. האדם, שכולל בתוכו נפש, רוח ונשמה – שבהם ייחודיות של מימדים אלוהיים שלא קיימים בבעלי החיים, זקוק למותרות מעולם רוחני שיספקו את תביעת המימד האלוהי שבו, אֶת יִחוּשָׂם הַשָּׁוֶה וְהַמֵּנִיחַ אֶת הַדַּעַת. האדם מתבונן על בעלי החיים שסביבו ולא מבין את שלוותם, לעומת חייו, מלאי הדאגות וחסרי המנוחה. כדי להניח את דעתו, עליו להבין כי גם אם ניתן לייחס את מוצאו החומרי של האדם לקוף, את ערכו הפנימי צריך לייחס למוצאו האלוהי, למילוי, לנשמה. ועל כן הוא זקוק לדברים נעלים מאלו שמספקים את בעלי החיים.
אִם מְעַט פָּחוֹת מִגְּדֻלָּה זוֹ יְבַקֵּשׁ לוֹ הָאָדָם, אם יבקש מעט פחות ממה שתובעת ממנו גדולת הקשר לאלוהים, הֲרֵי הוּא מִיָּד טָרוּף כִּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם. גַּלִּים סוֹעֲרִים מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה יַדְרִיכוּהוּ תָּמִיד מְנוּחָה, מִגַּל אֶל גַּל יֻטַּל וְלֹא יָדַע שָׁלֵו. השאיפות, האכזבות, החולשות, הצער והכעס, רגעי האושר והחדווה – כל אלה ממלאים את חייו של האדם, והוא כקש על פני המים ללא כיוון ברור וממוקד. אִם יוּכַל לִשְׁקֹעַ בְּאֵיזֶה רֶפֶשׁ עֲבֵה שֶׁל גַּסּוּת הָרוּחַ וַעֲבִיּוּת הַהַרְגָּשָׁה, יִצְלַח לוֹ לְמַעֵט אֶת אוֹר־חַיָּיו לְאֵיזֶה מֶשֶׁךְ־זְמַן, עַד שֶׁבְּקִרְבּוֹ יְדַמֶּה שֶׁכְּבָר מָצָא מָנוֹחַ. אם יאמר לעצמו האדם: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג), אם ינסה למצות את תענוגי העולם הזה ללא חיפוש משמעות עמוקה, ללא קשב לצרכיו הרוחניים, פעמים רבות סביר שיצליח בכך למשך זמן. "הנותן עינו בכוסו – כל העולם כולו דומה עליו כמישור" (יומא עה, א), אֲבָל לֹא יֶאֶרְכוּ הַיָּמִים, הָרוּחַ יֵחָלֵץ מִמִּסְגְּרוֹתָיו וְהַטֵּרוּף הַקַּלְעִי יָחֵל אֶת פָּעֳלוֹ בְּכָל תֹּקֶף. גם מי שאיבד את הכרתו מרוב שכרות, יתפכח אחרי כמה שעות ויגלה את חוסר מנוחתו. כך, מהתעוררות אחת לחברתה, ינסה האדם תענוגות גופניים שונים עד שבשלב מסוים יימאס לאדם מעצמו ומהסיפוקים הגופניים שחשב שיהיו לו מקום מנוחה ונחלה, אף יבוז הוא להסברים הרוחניים חסרי אלוהות שמצא הוא בעולם, שכן הרוח האלוהית תובעת את שלה, תובעת אמת, זוך וטהרה אלוהיים.
מְקוֹם מְנוּחָתֵנוּ הוּא רַק בֵּאלוֹהִים. האדם צריך לבטא ולהוציא אל הפועל את צלם האלוהים, אותו החלק העליון הנטוע באדם – דמיונו לאלוהים, מבחינה מסוימת. פרויד[5] (בספרו 'תרבות בלא נחת'), כתב שהתרבות האנושית, בעצם מהותה, אינה מאפשרת את סיפוק מאוויו היצריים הפיזיים של האדם. כאן הרב מבאר שגם אם האדם היה מצליח לספק את מאוויו הפיזיים – לא היה מוצא מנוחה. יתרה מזו, אף ברוח עצמה, אם האדם אינו מחדש ויוצר, אם אינו שואב מהמקור העליון – הוא לא יוכל להמשיך את חייו בשלווה.
בחלק הקודם ראינו את מחויבות הרוח האנושית לתבוע את מילויה במקורה האלוהי, בצלם האלוהים שבה – אחרת האדם לא ימצא מנוח. בחלק הזה הרב ירחיב על הקשיים של האדם המחפש והרודף אחר אלוהים.
כיוון שהאדם מכיר שאי־אפשר לו בלא אלוהים, ושום דבר אחר לא יניח את דעתו, מתפתח מהלך נפשי של חיפוש אחר אלוהים. התפתחותו של חיפוש זה הביאה דווקא להדגשת ההבדל שבין אלוהים לעולם: העולם סופי ומוגבל ולכן לא מספק, ואשר על כן, המושג האלוהי מוכרח להיות שונה בתכלית מן העולם. אֲבָל הָאֱלוֹהִים הֲלֹא לְמַעְלָה מִכָּל הַמְּצִיאוּת. בשיאה של התפתחות מחשבה זו הגיע האדם למסקנה שאין כל אפשרות להשיג את הא-ל. האדם מכיר בכך שבתור יצור שחי בתוך מסגרות העולם המגבילות, אינו יכול לתפוס בהכרתו אלא רק דימויים מתוך עולמו, אך מה שהוא מחפש, את הא-ל, מוכרח להיות למעלה מכל סוג של דימוי וציור, ואז נוצר פרדוקס – האדם מחפש אלוהים שאי־אפשר להשיג, דווקא משום שהוא מעבר להשגתו הוא יכול להניח את דעתו. תפיסתו מבקשת לשלול כל תכונה גשמית מהאלוהים, מה שיוצר חיפוש שלעולם לא יגיע לתכלית.
נחזור למילותיו של הרב, אֲבָל הָאֱלוֹהִים הֲלֹא לְמַעְלָה מִכָּל הַמְּצִיאוּת אֲשֶׁר יוּכַל לְהִכָּנֵס בְּקִרְבֵּנוּ מִמֶּנּוּ אֵיזֶה רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן הוּא, רגש הוא חוויה מוחשית, ורעיון הוא תפיסה אינטלקטואלית. יש דברים שאנו מרגישים בעוצמה, למרות שאיננו יכולים לתאר בכלים רציונליים את משמעותם: אהבה, שנאה, קנאה וכיוצ"ב. וכן להפך, יש דברים שבתיאור רציונלי אפשר להשיגם, אך לא תמיד רגשות מעורבים בהם. בחיפוש אחר האלוהים אין תיאור רציונלי ברור ואין חוויה רגשית פשוטה. מכאן הרב מגיע למסקנה הכאובה – וְכָל מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכָּל רֶגֶשׁ וְרַעְיוֹן בָּנוּ הוּא לְעֶרְכֵּנוּ אַיִן וְאֶפֶס וּבְאַיִן וְאֶפֶס לֹא תּוּכַל הַדַּעַת לָנוּחַ. כאשר איש רוח מצליח להתגבר על מחשבה פשטנית, שטחית, על דימויים גשמיים וציורים ילדותיים, כאשר הוא יודע להבחין ולשלול דברים שאינם נכונים, בסופו של דבר הוא מגיע לרִיק. החיים נשארים דימויים וציורים, רגשות ורעיונות, שאינם מספקים את איש הרוח המחפש את אלוהים.
עַל־כֵּן יִמָּצְאוּ עַל־פִּי־רֹב תַּלְמִידֵי־חֲכָמִים מְבַקְּשֵׁי־אֱלוֹהִים יְגֵעִים וַעֲיֵפִים בְּרוּחַ. דווקא תלמידי חכמים מבקשי אלוהים, שעשו את הדרך הארוכה במעלה ההר של חיפוש אלוהים, ושוב מצאו עצמם בתחתית ההר, כבר אינם מוכנים שוב להתאמץ. רוחם התעייפה. הם היו רוצים לפרוץ את המעגל הנורא הזה, אך אינם מסוגלים. כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה הוֹמָה לָאוֹר הַיּוֹתֵר בָּהִיר, לאור שהוא מעבר למה שניתן להשיג, אֵינָהּ מִסְתַּפֶּקֶת בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַנִּמְצָא מֵהַצֶּדֶק גַּם בַּמַּעֲשִׂים הַיּוֹתֵר טוֹבִים, גם אם יש מעשים יותר מוסריים, אין בהם מוסר מוחלט. הצדק בעולם הזה הוא תמיד יחסי, סביר, נאה, אך אינו מוחלט לגמרי. תמיד נוכל למצוא מישהו שקצת נפגע מהמעשה המוסרי ומההכרעה לצד מסוים, אלא שבין שתי הפגיעות, במצב הנוכחי אנו מעדיפים את הפגיעה המועטה יותר.
אֵינָהּ מִסְתַּפֶּקֶת… לֹא בְּאוֹתוֹ הָאוֹר הַנִּמְצָא מֵהָאֱמֶת אֲפִלּוּ בַּלִּמּוּדִים הַיּוֹתֵר בְּרוּרִים, וְלֹא בְּהַיֹּפִי – אֲפִלּוּ בַּחֶזְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר מְפֹאָרִים. לעִתים אדם נהנה מאוד ממה שלמד, מגיע למסקנות גדולות וחידושים יפים, אך זו אינה האמת המוחלטת. באופן יחסי זו התקדמות נאה, הפחתת השקר והטעות בעולם. אולם הרוצה את כל האמת לא יכול להסתפק בהתקדמות זו, בסילוק זה של החושך. כך גם בתחום האסתטיקה – יש יופי שנובע מהסדר המדויק, ויש יופי פראי. כאשר יש סימטריה מושלמת ביצירה מסוימת, חסר היופי הפראי שאינו מוגבל לכללים נוקשים של סדר מוגדר. אי־אפשר למצוא את היופי העצמי, המוחלט.
יש לתת את הדעת כי הרב נוקט בשלושה דברים: מוסר, תבונה ואסתטיקה. בהם נראה לאדם לפעמים שיש לו איזה מגע עם האלוהי, עם האובייקטיביות האמתית. אולם, כאשר האדם מעמיק, הוא מגלה שגם בהם הכל יחסי, הכל אנושי ואינו מוחלט.
אָז מִתְנַוֵּל הָעוֹלָם בְּעֵינֶיהָ: הִיא כָּל־כָּךְ מִתְרַחֶבֶת בְּקִרְבָּהּ, כדי להכיל את המגע עם האלוהי – עַד שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִם כָּל גַּשְׁמִיּוּתוֹ וְרוּחָנִיּוּתוֹ גַּם יַחַד, עִם כָּל גִּלּוּיָיו הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, נִדְמֶה לָהּ לְבֵי־עַקְתָּא וַאֲוִירוֹ נַעֲשֶׂה לָהּ מַחֲנָק. העולם הגשמי והמוגבל, הדומה למסדרון צר וחנוק בלא די־אוויר, לא יכול להכיל את האלוהי האין־סופי. אף האדם, בהיותו חלק מהעולם, גם הוא אינו יכול. הֵם מְבַקְּשִׁים מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִכֹּחָם, מַה שֶּׁהוּא לְעֻמָּתָם אַיִן, וּלְהַפֵּךְ אַיִן לְיֵשׁ אֵין יְכֹלֶת גַּם בָּרָצוֹן לִרְצוֹת. דברים שהאדם שואף להשיג, הוא חושב שאפשרי לו להשיגם. אך מה שמראש האדם יודע שאי־אפשר להשיג, מלכתחילה לא ירצה בכך. ליצור 'יש' מ'יש' זו משימה שיכולה להיות קשה, אך אפשרית: אדם ראה ציפור עפה באוויר והסיק שגם הוא מסוגל לכך. לאחר הרבה שנים של מחקרים, ניסוי וטעייה, הוא גם הצליח ובנה כלי טיס. אך מה שהוא בכלל לא מן העולם הזה – ה'אין', שאי־אפשר לסמן ולתאר, אין אפילו את היכולת לרצות.
עַל כֵּן יֵחָלֵשׁ לִפְעָמִים כֹּחַ הָרָצוֹן וְכָל עֹז הַחַיִּים בָּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר דְּרִישַׁת אֱלוֹהִים הִיא מְגַמָּתָם הַפְּנִימִית. כח הרצון הוא הכח המעמיד של האדם, מה שמפעיל אותו. מחפשי אלוהים, העמוקים והכנים ביותר – דווקא הם מאבדים את כֹח הרצון ואת עֹז החיים.[6] מִדְברים אלה עולה עיצוב של תפיסה דתית לא־רגילה – האדם המאמין צריך להיות פסיבי. כיוון שאינו יכול להשיג את הא-ל, אין לו אלא לצפות שהא-ל ישיג אותו. ברוח הקודש, בנבואה, אך ללא פעולה מצד האדם, שאין לו אלא להיכנע ולבטל מעצמו כל רצון. תפיסה זו, שהתבטאה בסגפנות קיצונית, בהסתפקות במועט ובפרישה מן החיים, מתוך בוז לכל הישג חומרי, כיוון שממילא הכל יחסי, הכל אינו אלא דברים בטלים – התעצבה מתוך גדולה רוחנית. אנשים אלו, נזירים וסגפנים, נחשבים בחברה הדתית לסוגיה מורמים מעם ומוערכים.[7]
האם יש דגם של חיים דתיים שאינם מובילים את האדם לייאוש מן העולם ומעצמו? חיי אמונה שלא הופכים את האדם לפסיבי? האם יש דרך לעצב קשר עם האלוהים למרות שהוא מעל ומעבר לכל סוג של דימוי שקיים בעולם?
הרב כותב שכן: צָרִיךְ לְהַרְאוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ אֵיךְ נִכְנָסִים אֶל הַטְּרַקְלִין – דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר. בתפיסה פשטנית, העולם נראה סופי ומוגבל וממילא מנוגד ועויין לא-ל האין־סופי, אולם בתורה מתגלה שהעולם הוא דווקא ביטוי לרצון הא-ל: הַשַּׁעַר הוּא הָאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם, הרב נוגע בעיקרון שמבדיל את התפיסה היהודית מהתפיסות הדתיות האחרות – עקרון התגלות ה' בעולם הזה, על הר סיני הגשמי. רבות הן המסורות הדתיות שמספרות על גילוי אלוהי פתאומי ליחידים שהחליטו לספר על כך לאחרים.[8] במעמד הר סיני התגלה הא-ל לעיני כל העם והתווה את הדרך המוסרית שתביא גאולה לעולם: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלוֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות יג, יב). בבסיס אמונת ישראל עומד מעמד הר סיני, "עמוד שהאמונה עומדת עליו" (אגרת תימן). זו התשתית ממנה נוצרות המצוות. ההתגלות במעמד הר סיני מעוגנת במציאות הממשית, היא איננה רק סיום של תהליך יציאת מצרים, אלא התחלה של תהליך האמונה, של הצעידה בדרך ה'. ההתגלות האלוהית היא גם בָּעוֹלָם בְּכָל יָפְיוֹ וַהֲדָרוֹ, בְּכָל רוּחַ וּנְשָׁמָה, בְּכָל חַי וְרֶמֶשׂ, בְּכָל צֶמַח וּפֶרַח, בְּכָל גּוֹי וּמַמְלָכָה, בַּיָּם וְגַלָּיו, בְּשַׁפְרִירֵי שַׁחַק וּבְהַדְרַת הַמְּאוֹרוֹת, בְּכִשְׁרוֹנוֹת כָּל שִׂיחַ, בְּרַעְיוֹנוֹת כָּל סוֹפֵר, בְּדִמְיוֹנוֹת כָּל מְשׁוֹרֵר וּבְהֶגְיוֹנוֹת כָּל חוֹשֵׁב, בְּהַרְגָּשַׁת כָּל מַרְגִּישׁ וּבְסַעֲרַת גְּבוּרָה שֶׁל כָּל גִּבּוֹר. האור שמאיר בעולם, הכח המניע אותו, בא מן המקור האלוהי. לכן העולם אינו מחסום לקשר עם הא-ל, אלא אדרבא – השער. יש לראות את ערכו ומשקלו של כל דבר בתור גילוי והופעה של הא-ל. הדברים בעולם הם לא האלוהות כשלעצמה, אך הם ביטוי של הכֹח והרצון. כמו כלי שיוצר בעל המלאכה: מי שירצה ללמוד על בעל המלאכה מהכלי, שכפי שהכלי עגול וגדול כך גם בעל המלאכה – יטעה, כמובן, אך ודאי שהכלי מכיל בתוכו את כוחו של בעל המלאכה ואת רצונו, וכך נוצרת איזו אפשרות להתקרב לבעל המלאכה.
הרב מפרט כאן דוגמאות מההוויה כולה: מגבהי השחקים, מהדומם, מהצומח, מהתופעה הכלל־אנושית, מתופעות איתני הטבע, ואחר־כך מדמויות פרטיות של סוגי אנשים שונים – סופרים, משוררים והוגים. מלבד הסדר הזה, ברשימת דוגמאות זו הוכתבה שניוּת שמקורה באחדות, הָאֱלוֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה בָּעוֹלָם – יש אלוהות, ויש אלוהות שמתגלה. הבחנה זו היא בעלת חשיבות עליונה מבחינת תבנית המחשבה שלה: לעולם איננו מתייחסים רק למה שניתן לתפוס בחושים במבט ראשון, אלא לאחר שאנו תופסים עניין מסוים אנו מבינים שמעבר לו יש עוד מהות שלמה שרק מעט ממנה מתגלה אלינו. למעט הזה יש חשיבות מרובה, מפני שהוא יוצר גירוי שמעורר מחשבות ורגשות, אשר על פיהם האדם מלביש את הדבר בציורים שונים, בהתאם לזמן ולמדת ההתפתחות האינטלקטואלית. גילויים אלו מבטאים את היות העולם הזה שער אל הטרקלין – הָאֱלוֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁאָנוּ מִשְׁתּוֹקְקִים לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ, לְהִבָּלַע בְּקִרְבָּהּ, לְהֵאָסֵף אֶל אוֹרָהּ, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָבוֹא לְמִדָּה זוֹ שֶׁל מִלּוּי תְּשׁוּקָתֵנוּ, יוֹרֶדֶת הִיא בְּעַצְמָהּ בִּשְׁבִילֵנוּ אֶל הָעוֹלָם וּבְתוֹכוֹ, מתוך רצון ולא מתוך הכרח.
כמובן, אף באופן זה, אין מדובר בכך שהאדם תופס את העצמות האלוהית, אולם, ישנה התקרבות אל כלי התפיסה של האדם שמאפשרת ודאות במציאותה של האלוהות. בתחילה הרב כתב שאי־אפשר למלא את הרצון להגיע לאלוהות הבלתי־נתפסת, מה שמביא למאיסה בחיים או לכפירה, שגם ממאיסה את החיים בשלב מסוים. כעת הרב מציין שישנה דרך להתקרב – לא על־ידי התפתחות המחשבה של האדם, בניית מגדל גבוה שיגיע לשמים, שזו יומרה ילדותית שנועדת לכישלון,[9] אלא על ידי גילוי הא-ל בעולם. הא-ל עצמו רוצה להתגלות לאדם, ולכן מגלה את רצונו, את משמעות העולם, את הדרכים לעבוד אותו ולהתקרב אליו – בתורה, שנתן בהתגלותו בהר סיני.
וְאָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ וּמִתְעַנְּגִים בְּאַהֲבָתָהּ, מתוך מתן תורה, מתגלה שהעולם נברא ברצון, לא כפעולה אקראית שנעשתה ממילא, מעצם מציאות הא-ל. מכאן מובן שיש ערך בחקר העולם ובהבנת הרצון האלוהי שכבר נמצא בעולם. במתן תורה ההתגלות אישרה את מה שהיה והוסיפה את גילוי משמעות העולם המוכר לנו עד אז באופן חלקי. זה מה שנותן את האפשרות להתענג באלוהות המתגלה.[10]
ישנה מחשבה דתית, שבשקר יסודה, האומרת שבפני האדם עומדות שתי ברירות: או שיוותר על הקשר עם אלוהים ורק כך יזכה בעולם הזה, או שיוותר על העולם הזה ויזכה בקשר עם אלוהים. לעִתים אכן ישנה התנגשות בין הדברים, אך זה לא באופן עקרוני, מהותי. כיוון שהעולם הוא שער לאלוהות, הדברים הקיימים בו הם גילויים של האלוהות, ואין כל פסול בהתענגות מהם, אלא אדרבא, מצווה.[11] כמובן, צריך עבודה גדולה כדי לגלות את הניצוץ האלוהי בעולם, מפני שאין זו התענגות פשטנית, אך אין בעולם עניין שנוגד את הא-ל באופן מהותי. בניגוד למצב הנפשי המטלטל שבשאיפה לתפוס את העצמות האלוהית שמעל ומעבר להווית העולם, כעת אנו מוֹצְאִים מַרְגּוֹעַ וְשָׁלוֹם בִּמְנוּחָתָהּ. אנו נחים בכך שהאלוהות לא רק רחוקה מאיתנו מצד עצמותה הנשגבת, אלא גם אופפת אותנו בגילויה, שוכנת בקרבנו.
וְלִפְרָקִים תִּפְקְדֵנוּ בְּבָרָק עֶלְיוֹן מִזִּיו שֶׁל מַעְלָה, מֵאוֹר עֶלְיוֹן שֶׁמֵּעַל כָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבָה. הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאָנוּ רוֹאִים מַרְאוֹת אֱלוֹהִים, – זהו תיאור פריצות הדרך של הגילויים הגדולים, דברים שאדם אינו משיג בעבודתו השגרתית, אלא בברק פתאומי. מעין ברק פתאומי זה היה ליחזקאל הנביא, שהשיג גילויים עליונים בנבואתו – מעשה מרכבה, ולאחר מכן ידע לפרשם ולציירם. הברק העליון הפתאומי אינו חקירה שכלית והשערה, אלא גילוי האלוהות בעולם הזה. אֲבָל אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁזֶּהוּ מַצָּב אֲרָעִי לָנוּ, הַבָּרָק יַחֲלֹף וְהִנְנוּ יוֹרְדִים לָשֶׁבֶת עוֹד לֹא בִּפְנִים הַהֵיכָל כִּי־אִם בְּחַצְרוֹת ד'. פְּנים ההיכל זהו מושג יחסי. לעולם תהיה יותר ויותר פנימיות בהיכל, יותר ויותר רבדים של עומק ונשגבות בקרבת ה', רק אדם שנמצא בחצר חושב שהכניסה למבואה היא כבר פְּנים הבית. הברק מראה את האופק, את מה שמעבר למציאות הנוכחית הגלויה. הנבואה היא אותו הברק (הקדמה למורה הנבוכים) – בני האדם שרויים בחשיכה, רובם רואים רק מעט קדימה, יודעים שיש להם לאן להתקדם אבל מגששים באפילה, חלקם זכו לברק ויכלו לראות את הדרך לזמן קצר, ויש שזכו ליותר. אחד מיוחד ישנו, משה רבינו, שהברקים אצלו היו כה תכופים עד שהיו לו כמעט כמו אור יום. ואילו אור יום רציף כבר אינו שייך במגבלות העולם הזה.
גם לאחר שהאדם מבין שעבודתו בעולם בעלת ערך ומשמעות, בין אם זו עבודת ההבנה וההתפתחות ההכרתית ובין אם זו עבודת המצוות המעשיות, והוא מוצא את עצמו שלם עם מציאותו, האדם מכיר בכך שיש עוד לאן להתקדם ועדיין יש תביעה לאורה נשגבת, שעוד לא באה לשביעתה.
ניתן להמשיל את התהליך שהרב מתאר במאמר זה, לאדם שאחוז בבולמוס רעב, בעוד שהמאכלים שלפניו נראים לו כרעילים ולא ראויים לאכילה. לאחר מכן, מתגלה לו שגם את מה שלפניו אפשר להכין באופן שיהיה ראוי לאכילה, ודעתו מתיישבת, כי לא יגווע ברעב. בשלב האחרון, המזון עדיין מחוץ לו, אולם, האדם מוצא מרגוע כך שמבחינת הרגשתו הנפשית המזון נמצא כבר בתוכו. הוא כבר ממשיך בחייו מתוך נחת נפשית, אך עדיין מבין שמה שיש לפניו זה רק השער, המינימום הבסיסי.
וּכְשֶׁתְּבִיעַת הָאוֹרָה בָּאָה עַד הַנְּקֻדָּה הַיּוֹתֵר גְּבוֹהָה אָז מַתְחֶלֶת הִיא לִשְׁאֹב שֶׁפַע אוֹר גָּדוֹל מֵהַמָּאוֹר הַגָּנוּז שֶׁיֵּשׁ בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה, וּמִתּוֹךְ־תּוֹכָהּ מִתְגַּלֶּה לָהּ שֶׁהַכֹּל שׁוֹאֵב אוֹר מִמָּקוֹר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן, אם קודם האדם בחן את המציאות לפי אמות מדה ומוסר גלויים וברורים: הפרדה בין קודש וחול, מוסרי ולא מוסרי, כעת הוא מגלה שיש קודש שגנוז בכל דבר, ניצוץ אלוהי בכל מציאות. אין דבר שאיננו שייך אל הקודש בשורשו. וְשֶׁהָעוֹלָמִים כֻּלָּם וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם אֵינָם כִּי־אִם גִּלּוּיִים שֶׁהֵם נִדְמִים לָנוּ כְּעֵין נִיצוֹצוֹת פְּרָטִיִּים מֵהִתְגַּלּוּת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה, אֲבָל כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם הֵם כֻּלָּם חֲטִיבָה אַחַת, במבט השטחי, נדמה שכל דבר עומד בפני עצמו, וממילא יש לגלות את הניצוץ האלוהי של כל דבר בפני עצמו. אולם, הדברים כולם כשלעצמם, בשורשם ומהותם, הם הִתְגַּלּוּת אַחַת, שֶׁבָּהּ כָּלוּל כָּל הַיֹּפִי, כָּל הָאוֹר, כָּל הָאֱמֶת וְכָל הַטּוֹב. בעולם הגלוי, עלמא דפירודא, יש העדפות, גדלים ואיכויות שונות, יש אמת יותר כוללת מאמת אחרת, יש יותר יפה ויש יותר טוב. אבל בעצמותם הדברים באים ממקום אחד, כולם תכונה אחת של האלוהות – תכונת ההתגלות וההשתלמות, לכן שם שרוי הכל: היופי, האור, האמת והטוב.
הַגִּלּוּיִים הַלָּלוּ הוֹלְכִים הֵם בְּמַהֲלָכָם וּמִתְעַלִּים, העולם אינו סטטי, הכל תמיד חי וצומח. כלל המציאות נמצא בתהליך של התעלות מתמדת, כשם שהאדם תמיד בחיפוש, ודבר אינו מניח את דעתו לגמרי. תביעת האורה בלתי־פוסקת. כל הניצוצות לא רק קיימים, אלא מתעלים. הוֹלְכִים וּמִתְבַּלְּטִים לְעֵינֵי כֹּל שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת הִנָּם גִּלּוּיִים שֶׁל כָּל־הַטּוֹב. מצד אחד, הגילוי אינו בטל, אינו מאבד את ממשותו העצמית, אך מצד שני, הוא מגלה יותר ויותר את הקשר לכל, למגמת ההטבה שבבריאת העולם. וְהַשֶּׁפַע הַזּוֹרֵם בְּכָל־הַטּוֹב, הַמְנַשֵּׂא אֶת שֹׁרֶשׁ־הַנְּשָׁמָה אֶל עֶלְיוֹנִיּוּתוֹ, מעל הדרגות הנמוכות יותר שבהווית האדם – 'נפש', 'רוח' ו'נשמה', ישנן 'חיה' ו'יחידה'. 'חיה' היא שורש הנשמה, ו'יחידה' היא שורש שורשה, ההתייחדות הגמורה במקור האלוהי. השפע שמרומם את ה'חיה' ל'יחידה', הוא – הַמַּקְטִין בְּעֵינֶיהָ אֶת הָעוֹלָם הַחָמְרִי וְהָרוּחָנִי וְכָל הוֹדוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ, זו אינה הקטנת הערך של העולם מצד עצמו, אלא הקטנת התלות של האדם בעולם. ככל שאדם מתעלה יותר לשורש המציאות, כך קטנה בעיניו תלותו בגילוי מסוים אחד. התלות היא סוג של עבדות, כמו אדם שחייב להחזיר הלוואה לחברו. אולם אחרי שיחזיר את ההלוואה, התחושה המגבילה שחווה קודם לכן יכולה להפוך לידידות נפלאה, שיסודה בחֵירוּת – אוֹתוֹ הַשֶּׁפַע עַצְמוֹ מְחַדֵּשׁ עָלֶיהָ אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל הַיְצוּרִים לוֹבְשִׁים צוּרָה חֲדָשָׁה, משום שהעולם כבר לא נתפס כצמצום מגביל ומעיק, אלא כעוד גוון באין־סוף. אחרי שפיתח האדם תפיסה חדשה במציאות, ממילא, וְכָל מַרְאֶה שֶׁל חַיִּים מְעוֹרֵר שָׂשׂוֹן וְיֵשַׁע, וְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב מַרְנִין־לֵב, וְכָל לִמּוּד מַרְחִיב דֵּעָה. כל דבר נעשה עולם בפני עצמו, אהוב ומשמח, בהיותו חלק מההתעלות. כשם שאכילה של עונג שבת לא נובעת מהכרח של רעב ומצוקה, אלא מתוך נחת והתענגות על הטעם והיופי. ועל כן, הַמְּצָרִים הַצָּרִים שֶׁל כָּל אֵלֶּה אֵינָם דּוֹחֲקִים אֶת מֶרְחָבָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה, כי האדם אינו תלוי בהם, שֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת תֵּכֶף וּמִיָּד, וְרוֹאָה שֶׁכָּל אוֹתָם הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּטַנִּים הוֹלְכִים וּמִתְעַלִּים, הוֹלְכִים וּמִתְאַגְּדִים וְנִצְרָרִים בִּצְרוֹר־הַחַיִּים הַמְּלֵאִים. החיים אינם אוסף של דברים נפרדים, רצף של חפצים ומצבים שכל אחד מהם בפני עצמו צר במהותו ויכול לגרום לתחושת צרוּת בנפש, אלא הם כצרור, שרשרת. כאשר רואים את ההתעלות, הקשר והרצף, זהו צרור של חיים, הנותן דרך רחבה של חיות בכל, של עונג, ידידות וחירות.
