הרב מוסיף בסיום המאמר, שעצם כתיבת הדברים ופרסומם בפומבי, הותר רק עכשיו, בדור התחייה. הבנת מהלך חייה של האומה לאורך דורות ותקופות עם כל השינויים של תקופת האבות וגלות מצרים, דור המדבר וכיבוש הארץ, בית ראשון וחורבנו, גלות בבל, בית שני וחורבנו, פזורה וגלות אדום הארוכה, ונצנוץ הגאולה בשוב ה' את שבות עמו לציון – הבנת כל המהלך הזה, היא חידוש. גילוי מהלכן של שתי האידיאות היסודיות, גוף העולם ונשמתו, פרסומן וכתיבתן הותרו רק לדור האחרון.
בעבר, עצם העיסוק בשורשי ההוויה היה עיסוק של סוד שנמסר רק לאנשים מיוחדים. במה היו מיוחדים אותם האנשים? ייחודם היה בכך שהיו מסוגלים להתרומם בכל חושם מעל לאופק החיים הרגילים. תודעתם, תשומת לבם, כישרונם, לא היו נתונים ומתמלאים אך ורק במעמסת החיים ועול הקיום. ודאי שאין באדם הפשוט פסול, טבע האדם להיות נתון ראשו ורובו וחושיו במה שקורה לו. אולם ישנם יחידים ומיוחדים, היכולים להתרומם גם בחושם, מעל לכל המאורעות המתרחשים סביבם. לא רק בהבנה שכלית, אלא גם בחוש. זו עוצמה חווייתית גדולה מאד, להתרומם מעל לאופק החיים הרגילים. ומכיוון שרק הם היו מסוגלים לכך, רק להם מותר היה למסור, בלחישה, את ההבנה שהמציאות הנראית והגלויה היא לא הכל. הם ידעו את הסוד, שישנה מציאות אחרת – קשורה ומשפיעה אבל עומדת בפני עצמה – ושהיא המציאות של יסודות הנצח, לא רק של הדברים החולפים.
עבור אנשים רגילים, הייתה ההבנה הזו מבלבלת ומביכה, כי היא הורסת את מערכות היחסים הרגילות של החיים. מבט חודר שכזה היה פוגע להם בתפיסת מושגי הטוב והרע, כי כשמבינים תהליך – לעיתים גם מצדיקים אותו, וזו בעיה קשה מאד. צריך להיות אדם בעל כושר נפשי מיוחד במינו, להתרומם להסתכלות על מציאותית – אבל לא לאבד את כושר השיפוט הסביר השייך לחיים הרגילים.
הגלות היא מצב של פירוד ועיוות. היה ברור שיש חיים מסוימים, חיי קהילה, חיי דת, ואילו כל הגדולה הרוחנית והלאומית נועדה לימות המשיח. נותר רק לדאוג שהחיים כמות שהם, אותם חיי קהילה ודת, לא יהיו בסבל רב, שאפשר יהיה לשרוד ולהתקיים. לא היו שאיפות יותר גדולות.
אבל העולם נתבסם, רוח אחרת נושבת בעולם. חשו פזורי ישראל את ריח הגאולה, חוו במידה מסוימת אפשרות, אולי אפשרות דמיונית, לחיים אחרים לגמרי. לא חיי קהילה קטנים – אלא חיי אומה, מלכות ותורה. והרב מזהה מאחורי ההתעוררות הזו תביעה להתאחדות האידיאות. אם נאמר שישראל רוצים לשוב לאיתנם כאומה ותרבות, פירושו של דבר ליודעי סוד – שגדלה התביעה להתאחדות האידיאות, ולכן מותר לפרסם את זה, כי אולי זה יפקח עיני אנשים, יאיר את עיניהם לדעת שזו משמעות התהליך. אולי יבינו שכל אותה ההתעוררות היא בעצם התעוררות למעמד הגדול, הנעלה והנשגב, של "וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ"[46]. להראות שאצל ישראל, 'לשוב לאיתנו' פירושו לשוב ליסוד הראשון שלמענו ולשמו נברא העם, לגילוי אור הא-להות בעולם. וכי יש לך דבר גדול יותר מאשר גילוי א-להות, ותביעה לגדולה ולצדק, כבחזון אחרית הימים?! זהו האידיאל הנשגב ביותר שתואר ובוטא אי-פעם בשפת אנוש. זהו אידיאל נשגב, כלפי כל יחיד ויחיד, כלפי מציאות האומה הישראלית וכלפי מציאות העמים כולם. אבל מיהו זה שצריך לגלות את זה? עם ישראל. ההתעוררות, התחייה הזו, שהיא תחייה מדינית ולאומית, תחיית השפה, ועיסוק נרחב בתרבות ישראל, היא זו שתביא לעולם את הגאולה המיוחלת.
לא בכדי מזכיר הרב בסיום דבריו את 'חכמת ישראל', כינוי שניתן למדעי היהדות באירופה. חכמת ישראל היא כל אותה היצירה היהודית: ההיסטוריה, המדרש, הספרות והשירה המאוחרות יותר, וגם העיסוק במחקר והוצאה מחודשת לאור של דברי הוגים ומשוררים מישראל. יש פה תביעה תרבותית גדולה, אבל בתוכה צריכה להיות הנקודה האמיתית. ההתרחשות הזו יוצרת את הרקע, את הכלים המתאימים ואת ההכשרה בלבבות, גם בליבותיהם של היהודים וגם בלב העמים, הרואים בהשתאות את היהודים, כשהם קמים ופועלים, והגויים מצפים מהם למשהו גדול. לנגד עיני העמים מתממש חלום של עם מרוסק ומפוזר, עתיק ובלה. האם העם הזה יקום ויחיה מחדש? האם יוכל לפעול, ליזום ולבנות? בתוך ההתעוררות הזו אצור כח עצום, מסר עצום לכל.
העם היהודי מוּכר בעולם, ולא מפני ריבוי בניו, אלא בזכות המסר הגדול שהוא הביא. ויש ציפייה, גם אצל העמים האחרים, לראות איך הם יבנו את עצמם, מה הם יעשו, לאן תוביל כל התנועה של ישראל? הציפייה הזאת קיימת במובן החיובי – אבל גם במובן השלילי. גם המאמץ האנטישמי השטני, נבע מתוך ציפייה שיש בה אימה: מה יעשו לנו היהודים עכשיו? האם הם ישתלטו על העולם? האם הם יהיו האדונים עכשיו? מפני מה עמים מרובי אוכלוסין ורבי עוצמה באירופה, בכלל שמים לב ליהודים? זו הציפייה. סביב האסיפה של הקונגרס הציוני, רקמו את הפרוטוקולים של זקני ציון.[47] הרי אם מתאספים יהודים מכל העולם, מסתבר שהם זוממים מזימה כלל עולמית, לא פחות מכך! יש ציפייה חיובית ויש ציפייה שלילית של ניסיון להלך אימים. עמים באירופה, הגדולים הרבה יותר מבחינת האוכלוסין, כמו הפולנים, הצ'כים, הסלובקים, היוונים, הבולגרים, האיטלקים, כל אחד מהם הקים מדינה גדולה, מדוע מהם לא פחדו כל כך ולא אמרו שהם מאיימים על כל העולם? האימה נובעת מתוך אי-הבנה של התופעה ומתוך ראייה שיש פה התעוררות.
כמות זמן השידור והמקום בעיתונות הכתובה שמדינת ישראל מקבלת בעולם – זהים לאלה של מעצמה. יש אנשים הבאים מחו"ל, ורואים את כל מדינת ישראל בתוך דקות של טיסה במסוק, שלא מאמינים שישראל כל כך קטנה. הרי במפת העולם אין מקום לכתוב את כל השם 'ישראל' על השטח שלנו וצריך לגלוש לתוך הים התיכון – ובכל זאת ישראל נדמתה להם כענקית.
ובכן, למרות שראינו במשך המאמר כולו שיש פירוד בין האידיאות, זה רק מפני שאנו מתבוננים רק במציאות הריאלית.
כפי שנאצלה ונבראה נשמתה של כנסת ישראל, ולא השתנתה, כך גם החיבור הגדול שריר וקיים, אלא שהוא עליון וחבוי.
שיר השירים הוא משל ליחסי רעיה ודוד, שיר שרובו הגדול געגועים ופירוד בפועל, וכמעט שאין בו פגישה. אך למרות שבפועל רוב שיר השירים הוא פירוד, חורזת אותו נימה עדינה, שברובד מסוים אין פירוד, ברובד המחשבה והרגש. באופן הגלוי יש פירוד, אבל ברובד העמוק אין פירוד, כי אם שם היה פירוד – לא היה שיר השירים, כי אם שם היה פירוד – לא היו געגועים, חיפושים וצער. זהו סוד גדול. לא דבר פשוט הוא להבין את המציאות הגדולה של געגועים, מחשבה ורגש. מציאות שלהפתעתנו, לפעמים היא חזקה יותר מן המציאות הגלויה. המציאות הסודית היא זו שיוצרת את התנועה, היא זו שמראה את הכיוון ומדריכה את הפעולות. צריך להורות באצבע על פשר תנועה כדי להבין אותה.
ברובד הפשט, שיר השירים הוא סיפור על זוג אנשים צעירים ויפים. לא מובן מדוע אדם צעיר ויפה הולך ברחוב ובוכה. הדבר כל כך לא מובן: למה לך להיות עצוב? אתה לא חולה ולא זקן, כל העולם לפניך, למה לך להיות עצוב? אבל כשיודעים את הרובד הפנימי של האהבה והגעגועים, של המחשבה והרגש – זה כבר מובן. בספירה הרוחנית האצילית לא היה פירוד, אבל במציאות הנגלית היה. ואכן קשה היה להבין את המציאות בפועל, ללא הבנה של המציאות העליונה, אבל צריך היה להמשיך ולהסתדר. חובה לחיות, ועל כן צריך לטפל בפרטים הקטנים של המציאות כפי שהיא. רק היחידים שהחוש שלהם מכוון יותר אל הספירה הרוחנית, מעבר למה שקורה בפועל בלבד, רצו וגם יכלו להבין למה המציאות בפועל כל כך בעייתית. לא רק להבין איך להסתדר ולשרוד בתוכה, בזה רוב האנשים הרגילים עסוקים, אלא לראות למה היא כל כך בעייתית. למה יהודי לא יכול לחיות כמו כל אחד אחר? מה עומד מאחורי המציאות הגלויה?
דוגמה לאישיות גדולה שראתה את הסוד הוא האר"י הקדוש.[48] הוא ראה את כל המציאות, את כל העולמות, בפריזמה של הפירוד והאחדות. הוא ראה מקום מסוים שבו הזיווג הוא שלם, ועולם אחר, נמוך יותר, שבו הזיווג עדיין לא שלם. זו הייתה ההסתכלות שלו על כל המציאות כולה. היו עוד אנשים גדולים, שההסתכלות הזו הייתה חלק בלתי-נפרד מתורתם והבנתם. לימוד הנגלה מדריך איך להתמודד עכשיו, ואילו לימוד הנסתר מראה מה נמצא בסתר החביון – שורשים, סיבות, מהויות, וגם מטרות ומגמות.
באותה התורה הגלויה והמוכרת לנו, יש סתר. כמו אדם שאתה מכיר, לוחץ את ידו, משוחח איתו, אבל אתה לא יודע את מחשבתו. לפעמים, גם בחיים הפרטיים, אנחנו חודרים בכל חושינו אל מעבר לשטח החיצוני, ומבינים את האדם העומד לפנינו. גם בכלל, רואים את ההוויה כולה, את כנסת ישראל, את העולם כולו ולא רק את הפרטים שמבחוץ.
כל זה היה בעבר, בטרם הוכשרה המציאות.
אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁהָעוֹלָם נִתְבַּסֵּם
יש חידוש בעולם, ויש מי שמריח את החידוש בגדולתו.
יסוד התחייה הוא התעוררות הלבבות, הרצון להקים מחדש את האומה הישראלית, את מדינתה וארצה. אבל צריך להחיות את היסוד הזה, כי אם לא מחיים אותו הוא מפרפר וגוסס.
עד שכל פזורי ישראל בגוף ובנפש, כל השאיפות והכמיהות, יוכלו להתקבץ. אמרו חז"ל שבימות המשיח האמת תהיה נעדרת[49], עדרים עדרים, אמיתוֹת אמיתוֹת. אלה פזורי ישראל במובן הרוחני. ישראל, יהדות, ערכים, מסרים, הכל התפזר. קצת לנצרות וקצת לאסלם, קצת לכתות כאלה ואחרות, להומניזם ולליברליזם. מעגלים יותר ויותר רחבים. אי אפשר לקבץ אותם באופן מכני, אפשר רק להביא אותם אחד ליד השני, אבל זה עדיין לא קיבוץ, עד שתבוא התחייה על כל פזורי ישראל.
הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי, הַנִּמְצָא חוֹדֵר וּפָזוּר פֹּה וָשָׁם בִּלְבָבוֹת נִדְאָבוֹת, יָקוּם וְיִחְיֶה מֵרֵיחַ הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית, אֲשֶׁר תַּשְׁפִּיעַ עָלָיו, וְהַנְּשָׁמָה הַלְּאֻמִּית תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ לִמְצֹא מָקוֹם לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הַמְבַקֶּשֶׁת אֶת תַּפְקִידָהּ, לְהָאִיר מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ, עַל-יְדֵי כֹּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְרוֹמְמוּת-קַרְנָם.
על המשיח נאמר: "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'"[50]. הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו[51], זו מציאות גדולה אבל היא לא חיצונית, לא כמותית. מציאות שאי אפשר לתאר אותה – אבל קולטים אותה.
העובדה שנעשית עבודה כזאת, מדעית ומחקרית, היא טובה ומבורכת, ובלבד שתהיה קשורה לשורשה, לנשמתה.
"תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ"[52].
כפי שהרב אמר, בדור האחרון מותר כבר לגלות ולפרסם את זה.
