הפרק הזה מיוחד לניתוח המצב שהרב היה עֵד לתחילתו, כלומר, לראשית התנועה הלאומית המתחדשת בישראל. הרב רואה את ראשית ההתיישבות בארץ ישראל ואת חזרתם של המושגים היסודיים של הלאומיות והממלכתיות הישראלית, למקומם הטבעי. מה שהעסיק את העולם היהודי בתקופת הרב הייתה השאלה: האם יש למפעל הזה סיכוי להצליח? כדי לחזות האם הוא יצליח או לא – צריך להיות נביא, אבל האם זה בכלל סביר? האם יש לו למפעל הזה סיכוי? שמא, כפי שהיו כאלה שאמרו, זו משיחיות שקר נוספת. שמא זה חלום בלתי מסתבר ובלתי הגיוני, שאין לו כל יסוד ממשי.הויכוח על עצם הסיכוי היה נוקב ביותר, גם בקרב מחנה שלומי אמוני ישראל, וגם בין המחנות השונים בתוך הכלל היהודי. ישנה סוגיה שדנים בה רבות, אבל בעיקר מצידה התיאורטי או כדי לקבוע נקודה מסוימת במציאות זמננו: האם אפשר לקרוא למציאות של מיליוני יהודים השבים לארצם ולממלכתיות יהודית 'גאולה' – או שאי אפשר. אולם, אז הייתה השאלה האם זה בכלל יכול להתרחש? אם היה מישהו אומר, שבוודאות יבואו לארץ מיליוני יהודים ותהיה מדינה יהודית, אולי כבר היה מסתיים הויכוח.
לפני כמאה וחמישים שנה היו בארץ ישראל רק כמה עשרות אלפי יהודים. הארץ הייתה ריקה, ומשועבדת לאחת הממלכות הנחשלות והמפגרות ביותר בעולם, האימפריה העותומנית הטורקית. ארץ ישראל הייתה אז מחוץ להתרחשויות החשובות של העולם התרבותי. לכן, כמובן, הייתה קיימת השאלה: מדוע להאמין שהיהודים יבואו? הייתה הגירה של מיליוני יהודים לאמריקה, מאות אלפים שינו את מקומם ונסעו לדרום אפריקה, לקנדה ולאוסטרליה. היו גם כאלה שעברו ממזרח אירופה למערבהּ – לגרמניה, לאוסטריה, לצרפת ולאנגליה. למעשה רק אז נבנו הקהילות האשכנזיות הגדולות שם. אבל לעבור לארץ ישראל, בשביל מה?
את כל מה שאנחנו רואים היום, ומתווכחים עליו האם זוהי גאולה או לא גאולה, טרום גאולה, אתחלתא דגאולה או תנאי לגאולה – כלל לא ניתן היה לדמיין כשזה התחיל. השאלה הייתה, האם בכלל המציאות הזו – שהציונים מדברים עליה, וקודם להם 'חובבי ציון' – האם היא איננה הזיה או דמיון שווא. היו שחשבו שטוב יותר לדבר על תוספת זכויות לקהילות היהודיות, ועל מאבק למען הכבוד האנושי של היהודים במקומות מגוריהם, זה נראה יותר סביר ומציאותי.
אף שהרב כתב את המאמר בשנת תרע"ב (1912) והוא כבר יושב ביפו וכבר הייתה העלייה השנייה, עדיין הייתה התלבטות קשה. ובהשוואה למרכזים היהודיים באירופה ובאמריקה – הישוב בארץ היה נחשב לקטן ודל מכל בחינה שהיא. לכן הרב פותח את הפרק הזה בשאלת ההכשר, כלומר מהם התנאים למימוש אותו חלום, ההכשר של הרוח הלאומי של כנסת ישראל להתנער ולקום לתחייה. מה צריך להיות כדי שזה יתממש בפועל.
הַהֶכְשֵׁר שֶׁל הָרוּחַ הַלְּאֻמִּי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל לְהִתְנַעֵר וְלָקוּם לִתְחִיָּה, תָּלוּי הוּא בְּמִדַּת אֶפְשָׁרוּתוֹ לְקַבֵּל אֶת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה, לִהְיוֹת לוֹ לְנִשְׁמַת חַיִּים.
הרב מדבר כאן על התנערות וקימה לתחייה. מן הראוי להרחיב מעט על מושג התחייה, כיון שהרב לא מתכוון אך ורק להתנערות החומרית ולתחייה החומרית, אלא לתחייה המליאה. מדובר על תחייה תרבותית-רוחנית, כלומר שעם ישראל יהיה מה שהוא ראוי להיות: העם נושא התורה ונושא הבשורה של השכנת השכינה בעולם. זהו ייעודו וזה ערכו של העם. ההתנערות והתחייה כוללות את שני הדברים – כמובן גם את הצד החומרי, אבל הצד החומרי צריך להיות מחובר אל הצד הרוחני. התנאי הוא קבלת האורה הא-להית העליונה, שתהיה לו לנשמת חיים לרוח הלאומית.
ומה אם לא יקבלו ישראל את האורה הא-להית העליונה לנשמת חיים לרוח הלאומית?
לכאורה לא יקום הרוח הלאומי לתחייה?!
אבל הרב לא מותיר את השאלה בשניות פשוטה שכזו, ומכניס אותנו לדיון נרחב מעט יותר, כדי לראות שבעצם פעולת הגלות, בעצם המאורעות שעברו על עם ישראל במשך מאות שנות פיזורו, כבר נעשה סוג מסוים של הכשר. ההכשרה איננה רק החלטה לכנוס את כל היהודים ושכולם כאחד יקראו: "ה' הוא הא-להים" – אם יאמרו טוב, ואם לא יאמרו אז לא תהיה גאולה. הרב מפרט יותר על אותה ההכשרה.
אין ספק, אסור לזלזל במודעות, אסור לזלזל בהחלטה הרצונית, היא חשובה ביותר. הלוואי והייתה מתרחשת אסיפה כוללת שכזו, שבמרכזה תעמוד ההכרה במלכות ה' בעולם, ודאי שזה היה דבר נפלא – אבל לא רק המודעות קובעת. יש גם הכשר פנימי שהוא תוצאה של פעולת הדורות, וגם לתהליך תת-קרקעי זה יש השפעה משלו. אם התהליך לא מושלם על ידי ההחלטה הרצונית והמודעת – מתקבל מצב ביניים, של נטיות בלתי מודעות, יחד עם תודעה בוסרית ולא מפותחת, וסתירה פנימית.
ואכן אנו מוצאים בדרך ההתנהלות את אותה סתירה פנימית המלווה את המעש הלאומי הציוני. מצד אחד, התרוצצות פנימית מן התנ"ך ואליו. וראיית תהליך השיבה לארץ כסוג של גאולה. כלומר, שימוש במושגים ובמטבעות לשון של ההיסטוריה היהודית ושל המסורת היהודית, ובה בעת חיים בפועל על פי תכנים שלא תואמים את אותה מורשת עצמה. זהו סוג של התרוצצות פנימית, סוג של סתירה פנימית, שמלוה את התנועה הלאומית היהודית מראשיתה.
וְאָמְנָם הַזְּמַן עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ וְחֹשֶׁךְ הַגָּלוּת גַּם הוּא פָּעַל אֶת פְּעֻלָּתוֹ. פִּזּוּרָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הִכְרִיעַ הַרְבֵּה לְצַד הַטּוֹב אֶת מַהֲלָךְ הַעוֹלָם הַכְּלָלִי.
הפִּסקה הזאת מזכירה את שיטתו של הרש"ר הירש זצ"ל, שראה בשהייתם של ישראל בגלות צד מסוים של טוב לאומות העולם מבחינה רוחנית. פיזור ישראל בעולם תרם להפצת מושגים ורעיונות של דעת א-להים כלשהי, בתוך האומות השונות, עד כדי כך שזהו לקח חשוב, גם מבחינת תפיסת היהדות שלנו עצמנו.
בִּטּוּל הַמֶּרְכָּז הַלְּאֻמִּי – כלומר הפיזור והגלות – הִפְסִיק אֶת הַמַּחֲשָׁבָה הַמֻּטְעֵית לַחְשֹׁב אֶת הַהַכָּרָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה רַק לְנַחֲלָה מֻגְבֶּלֶת בִּתְחוּם גֵיאוֹגְרָפִי מְיֻחָד וּבְמַמְלָכָה מְיֻחֶדֶת, "וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה, וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ: יִגְדַּל ד' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל"[1].
היהודים היו צריכים ללמוד מהי עוצמתה של היהדות ומהי בשורתה. האם הכרחי ללמוד את זה על ידי גלות? לאו דווקא! כמו כל דבר, גם את זה אפשר להבין מבלי לסבול.
אין פירושה של הגאולה רק שיפור מעמדם הלאומי של ישראל, זו צריכה להיות בשורה לעולם ומלואו. דווקא מפני שישראל קשורים לתורה, לא יתכן שהתורה תישאר כמו עוד רעיון בעולם, אחד מיני רבים. לא מדובר כעת על חזרה בתשובה, מדובר על גדולתה של תפיסת הא-להות היהודית.
הארץ אבדה מפני שלא ברכו בתורה תחילה[2], וכהסבר המהר"ל – הם לא ידעו את ערכה של התורה[3]. ואף שלמדו תורה, והלימוד היה חלק מן החיים, לא ראו שהתורה היא מעבר לכל גבול גיאוגרפי. ודווקא כאשר התבטל המרכז הלאומי בארץ ישראל, הייתה התפשטות גדולה של רעיונות יהודיים. לכן הרש"ר הירש דיבר על ייעוד בגלות, והסביר, שלמעשה הגלות ממשיכה את הייעוד היהודי. אותו הייעוד שהוא התפשטות הדעה הא-להית, בכל העמים כל עם לפי יכולת הקיבול שלו. הרש"ר הירש לא אמר לגמרי כך, כי בכל אופן הוא לא יכפור במה שכתוב בתורה אודות קיבוץ הגלויות, אבל הוא הסביר שחזון שיבת ציון המליאה יתממש בעוד תקופה ארוכה ויש לעם ישראל עוד הרבה מה לעשות בגלות.
הרש"ר הירש לא סבר שכולם צריכים להתגייר, הוא שם דגש בעיקר על העניין המוסרי: תיקון העניין המוסרי של כל התרבויות ושל כל העמים, וכמובן זיכוך התודעה הדתית. בזה הוא הסכים מפורשות עם תשובתו של מנדלסון – שענה כאשר נשאל מדוע איננו מתנצר – שעיקר ענינה של היהדות זו מלחמה בעבודה זרה, וכל עוד יש עבודה זרה בעולם לא הסתיימו תפקידיה של היהדות ותפקידם של היהודים. ומנדלסון לא התכוון לעבודה זרה בהודו, באוסטרליה או באפריקה, אלא לנצרות. אמנם היהדות עשתה רבות כדי לזכך את המושגים המוסריים, החברתיים וכמובן גם את המושגים הדתיים, אבל עדיין לא נשלמה המשימה. לכן באותו פרק זמן כתב הרש"ר הירש לרב קלישר, לגבי מצוות ישוב ארץ ישראל: "ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה"[4]. ולמזכירו של ר' אלחנן ספקטור מקובנא כתב באותו נושא: "כי את אשר המה למצוה גדולה יחשובו היא בעיני עבירה לא מעט"[5]. רוצים כבר לקחת את היהודים לארץ ישראל, ומה יהיה עם כל העולם? הרי זו סתירה ליעוד הא-להי!
הרב מדגיש שהחזון היהודי הוא לא רק לטובת אחרים, טובת עצמנו היא שנדע ונבין את גודלה ועוצמתה של הבשורה היהודית. למעשה אי אפשר שתהיה גאולה רק לישראל, בלא שיהיה תהליך של גאולה גם לאומות העולם.
חשוב לדעת, לא רק לטובת הגויים אלא גם לטובתנו, וזה לקח חשוב מאד:
"וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה, וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ: יִגְדַּל ד' מֵעַל לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל".
ישנו גבול-ישראל מבחינה לאומית-קהילתית, ומבחינה גיאוגרפית, אבל א-להי ישראל איננו אליל מקומי, א-להי ישראל הוא בורא העולם. ישראל קבלו את התורה, הם נושאי הבשורה והם אמורים ומצווים לעשות הכל על מנת שתשרה שכינה בישראל, אבל בוודאי ובוודאי שזה נועד לגאול את האנושות כולה.
מזה אנחנו לומדים גם על מושגים אחרים שהם מיסודות היהדות. אנחנו חייבים להתמודד עם תפיסה חדשה של הבשורה היהודית ושל עוצמתה של התורה, דבר ה' לישראל שיש לו משמעות גם לכלל האומות.
אנו שואלים את עצמנו, כיצד יהיו המושגים של בריאה והשגחה, מוסר, חסד ודין – לנחלת כל התרבויות? יש עלינו מצווה של עבודה רוחנית. אם אנו תופסים שהייעוד הוא גדול מגבול ישראל, ושייעודנו להיות ממלכת כוהנים, וכשם שכהן לא עושה דברים לעצמו אלא בשביל כל ישראל, כך ממלכת כוהנים עושה לעצמה ולכל העולם כולו. זהו תפקידו של כהן, שמצד אחד הוא המרומם והקרוב ביותר לקודש, ומצד שני יש לו שליחות, יש לו משימת שרות.
בירור שליחותנו כלפי אומות העולם, משפיע עלינו לברר עוד צדדים וצידי צדדים, של המושגים הראשונים. זו אחת הסוגיות האקטואליות, אז והיום, ובודאי תהיה אקטואלית עוד זמן רב – סוגיית יחסי הגומלין בין התרבות היהודית לתרבויות האחרות. אנחנו חייבים להתייחס למושגי הקדושה שהורשנו לעמים. יש כאן מציאות לא קלה ולא פשוטה אבל חובה עלינו להתמודד איתה. כל הסוגיה הזאת של יחסי הגומלין בין ישראל לעמים, איננה רק במישור המדיני או הקיומי, איך תשרוד כבשה אחת בין שבעים זאבים – אלא גם במישור התרבותי, הרוחני והדתי. במישור של בירור מושגי הקדושה היסודיים.
זהו לקח אחד, הכשר אחד, שיש לנו מעצם היות ישראל מאות שנים בגולה.
