יש בדברים אלו מעין סיכום, לבעיה העקרונית שהציב הרב בפרק, בעיית ההבנה של שני צדדי הגלות בישראל ושל מציאות הגלות בכלל.
הצד האחד הוא הירידה הגדולה, ממרומי האידיאה הא-להית והלאומית גם יחד. באידיאה הא-להית באה הירידה לידי ביטוי בחורבן בית המקדש, בסתימת הגולל על הנבואה ואחר כך גם בירידה ההדרגתית של מרכזי התורה והחכמה בישראל, כדוגמת ביטול הסנהדרין וביטול המרכז שעוד נותר בבבל ובארץ ישראל. בצד הלאומי, חורבן המדינה, קץ העצמאות היהודית, הגליית היהודים והתפזרות הקהילות ברחבי תבל. כך גם בצד הרוחני, היהדות, האידיאה הא-להית בגדולתה, הולכת ומתפזרת לניצוצות קטנים. זוהי ירידה גדולה, שמגיעה לשיאה בגיבושה של הדתיות בישראל ובעולם. דתיות שלא באה לתת ביטוי לאידיאה הא-להית, כפי שהייתה אמורה להיות, אלא להחליף אותה.
גם לאידיאה הלאומית מוצעת חלופה – הרעיון המדיני. המדינה היא כבר לא ביטוי לאותה העוצמה של הישות הרוחנית וההיסטורית שנקראת אומה, אלא מסגרת שבאה במקום האומה. המדינה מחליפה את התכנים העמוקים – הנפשיים, ההיסטוריים, התרבותיים והרוחניים של קשרים בין בני האומה – בקשרים פונקציונאליים, קשרי אזרחים עם אזרחים ואזרחים עם מוסדות. הרעיון המדיני, כמו הדתיות, הוא ירידה עצומה ממרומי האידיאה, נפילה מהגדוּלה.
הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּעֵת כִּשְׁלוֹן-הָרוּחַ,
כיצד מתמודדים עם אותו משבר, משבר הרוחניות שכולל גם את משבר הערכים הלאומיים?
הרב הבחין במשבר כבר לפני מאה שנה, לפני שהגיע לשיא תוקפו. המשבר החל כבר אז ולא כפי שמקובל לחשוב שהוא החל רק בימינו. נעשו ניסיונות לתקן, לשפר במשהו, להגדיר מחדש. ניסו להעניק תכנים מועילים יותר, גם לדתיות וגם ללאומיות. במובנה החדש – נאמנות למדינה ואזרחות שוות זכויות.
הניסיונות שנעשו בתחום הדת, העמידו את הדתיות בעיקר בתחום הרגש. נעשה ניסיון להפיח בדת איזה עניין של חיים מתוך רגשי הלב, לבנות איזו חוויה מחודשת של הדתיות ולהראות שהדתיות איננה אותה מפלצת נוראה שההשכלה והרציונליזם של העידן החדש ציירו אותה כמי שעוצרת את כל ההתקדמות האנושית, את הנאורות ואת שכלולה של החברה האנושית.
בתחום הלאומי נעשו ניסיונות איומים, של העמדת המדינה מעל הכל. המדינה הדורסנית הפשיסטית, בנוסח מוסוליני, או המדינה הנאצית בנוסחם של היטלר וחבר מרעיו הרשעים. אלה היו ניסיונות לפנות אל היצרים האפלים ביותר שבנפש האדם, כדי לדלות מהם עוצמה מחודשת של לאומיות וכדי להפוך את היצרים האפלים החייתיים ביותר למקורות השראה לאמנות, לספרות ולמדע.
הָיוּ גַּם הֵם עַצְמָם לְכִשְׁלוֹנוֹת.
שום הסברים שתומכים בדתיות הקטנונית לא יכולים להשיב לה את העוצמה הרוחנית, את אותה הסמכות הרוחנית הפנימית של שכינת א-ל חי, מפני שהניסיונות הללו נעשו מתוך כשלונות ומתוך ייאוש ואכזבה. והפינה היחידה שנותרה להסתתר בתוכה, היא המקלט הדתי הישן, והוא לא יכול להיות מקור השראה לרוממות, ולא יכול להעמיד חזון.
אין זה רק כישלון בפועל, יש כאן כשל מהותי. אם מקור הרוחניות הוא רק מקלט, אם הוא רק פינה להסתתר בה מפני האכזבה והייאוש של החיים האמיתיים, סוג של קבר מאולתר שאפשר למצוא בו שלוות נצח כי לא קורה בו דבר, – זהו כישלון. קבר לא יכול להפוך לכח חיים, לכח שמקדם באמת את החברה והאדם. זה רק ייאוש נוח, מקום להתלונן בו על מוראות העולם.
בודאי שהניסיון להעמיד לאומיות לא יכול להצליח, כאשר הבסיס הרוחני שלה היא החזרה אל האליליות האפלה, אל ציורי הדמיון הגסים ביותר, אל היצרים האפלים ביותר של שנאה, משטמה והרס. לאומיות כזו לא יכולה להתקיים לאורך זמן, גם אם נדמה, לזמן מסוים, שהיא מצליחה להפיח רוח חדשה. לאומיות כזו מביאה לידי טירוף, והורסת ללא ספק את כל הרקמות העדינות של המוסר האנושי ושל האיזונים הנפשיים הנכונים והמתאימים.
לכן 'הניסיונות שנעשו בעת כשלון הרוח, היו גם הם עצמם לכשלונות'. הם נעשו ממניעים טובים וכוונות טובות של רצון לתקן, לשפר ולחזק, אבל בסופו של דבר הם כשלונות, מפני שהייתה כאן תמורה של המקור בחלופה שאיננה המשך וביטוי למקור, אלא תחליף. הדתיות היא זיוף של האידיאה הא-להית, והרעיון המדיני הוא זיוף של האידיאה הלאומית.
כִּי לֹא חוֹלְלָה הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְלֹא תּוּכַל לְחוֹלֵל שׁוּם מֶרְכָּז לְאֻמִּי, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית תִּתְגַּלֶּה בּוֹ בְּתוֹר הַשְּׁאִיפָה הַפְּנִימִית שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלּוֹ, שֶׁלָּזֶה מֻכְשָׁר רַק הָעָם הַזֶּה, הַמַּרְגִּישׁ שֶׁהַבֹּשֶׂם הַזֶּה – הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית – אֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּם בֹּשֶׂם לְבַשְּׂמוֹ, שֶׁהוּא מַסְפִּיק לְהָנִיעַ אֶת כָּל גַּלְגַּלֵּי-חַיָּיו הַכְּלָלִיִּים, בְּטוּב-טַעֲמָם וּבְעֹצֶם-שִׁכְלוּלָם, לְכָל חֵפֶץ שֶׁל גְּדֻלָּה לְאֻמִּית וְהִתְעוֹרְרוּת-חַיִּים, – לָזֶה מֻכְשָׁר רַק יִשְׂרָאֵל בְּטֶבַע יְצִירָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".[114]
נראה שהרב מנתח כאן את המצב של הלאומיות והדת בכלל ולאו דווקא בעם ישראל.
התנועות הלאומיות הגדולות שדיברנו עליהן, ובמיוחד באירופה, ניסו לחשוף את היסודות הטבעיים העמוקים של עצמן, מתוך סוג של קנאה וחיקוי של הדגם היהודי הקדום. רעיון העם הנבחר, וממילא הביטוי המדיני שלו, הופיע גם בפשיזם האיטלקי, גם בנאציזם הגרמני וגם בלאומיות הרוסית שנקטעה על ידי המהפכה הקומוניסטית.
סופר דגול ביותר, דוסטויבסקי[115], היה אחד מנושאי דגלו של הרעיון הזה. הוא דיבר על העם הרוסי כעל העם הנבחר, ועל הכנסייה הרוסית כביטויו השלם של הרעיון הדתי העומד ביסוד הלאומיות הרוסית. דוסטויבסקי היה אחד הנציגים הבולטים יותר בשורה של אנשים, הוגי דעות דתיים, שברובם הגדול היו אנטישמיים בעלי שאר רוח. הוגים אלה ניסו, במאמץ אינטלקטואלי אדיר, לפענח את סודם של היהודים, עם הרבה קנאה וחיקוי: אמנם הרוסים הם העם הנבחר – אבל מה יש בהם ביהודים?! דוסטויבסקי הזהיר את הרוסים שליהודים אין תיקון ואין סיכוי לבולל אותם. היהודים הם מהות אחרת. היה בחבורה הזו ניסיון מאד מעניין, לחתור אל יסודות המציאות הנפשית הלאומית, ולהעלות מתוכה עוצמות שיצליחו להשתוות לעוצמתו של עם ישראל, שהתנ"ך הוא ספר הולדתו. התנ"ך, שמתחיל בבריאת העולם, שמקיף בתוכו את הקוסמוס, את המוסר ואת ההתגלות הא-להית, הוא בעצם ספר שמספר על היהודים! זה זיעזע אותם, הרי אין ביהודים כלום, וכיצד התנ"ך כולו עוסק בהם. מן הזעזוע הזה נותר רגש של הערצה ושנאה, קנאה ורצון לחיקוי. אם הרוסים הם אומה גדולה של עשרות מיליונים, עם שטח עצום וצבא חזק, מי ראוי לכתר של העם הנבחר, העם המבשר והגואל, אם לא הם?
את אותה שאלה שאלו גם הגרמנים, האיטלקים, וגם היפנים מבלי שהתייחסו ישירות ליהודים. מי ראוי לכתר הזה, של עם גואל, עם אדון? הגויים תמיד מתרגמים את הגדוּלה למשהו מעוות, ואז נוצרת הזוועה האיומה ביותר שיכולה להיות. הכישלון השטני נובע מאותו רצון של הגדולה הא-להית.
והרב חוזר ואומר, שכל ניסיון לפתור את כשלון הרעיון המדיני לא יצלח, אם לא יהיה זה ניסיון של עם ישראל. על ישראל לחזור ולדלות מתוך אוצרם, מתוך נבכי ישותם ההיסטורית והרוחנית, את חזון הנביאים, ולהציב אותו לעצמם וגם לשאר העמים. החזון הישראלי כבר מושלם, ולא צריך לעבד תכנים אליליים, לניסיון של איזשהו חזון מחודש, של אדם המשתחרר מכבלי התרבות הנוצרית וחוזר להיות החיה הדו-רגלית, חוזר להיות אותו היצור בדמות אדם, ברברי ואכזר. אצל הגויים זוהי התוצאה, לא יכולה להיות תוצאה אחרת. כפי שאמר דיזראלי[116] בפרלמנט הבריטי בזמן שלא רצו לקבל את רוטשילד בתור חבר הפרלמנט: "כשאבותיכם עוד טיפסו על העצים, דוד המלך כבר שורר את התהלים שלו". עבור הגויים חזרה לעבר היא לא חזרה לאברהם, ליצחק וליעקב, לא לדוד ולא לשלמה – אלא חזרה לעצים. יש רק עם אחד, שחזון הקדומים שלו, שהוא גם חזון העתיד שלו ושל כל האנושות, הוא תהילת ה'. חזון המאיר את צלם הא-להים שבאדם, ולא את צלם החיה שבאדם. לא צלם 'החיה הבלונדית', כפי שהשתמשו הנאצים במושגו הציורי של ניטשה, אותו יצור חי, גדול, חזק וספונטני. ניטשה אמר: קִרעו את הכבלים ויופיע היצור הזה, העל-אדם – שהוא למעשה אַל-אדם. על כן אין לעמים לאן לחזור באין תשתית רוחנית, נביאים וחזון. באין מוסר, עדינות וגדולה, יש רק אכזריות, חייתיות וברבריות. אופק כזה לא יצלח להחיות את האנושות.
וְהַנְּטִיָּה הַדָּתִית, שֶׁנָּטְתָה אֶת דַּרְכָּהּ מֵהָאִידֵאָה הַשְּׁרוּיָה בְּתוֹךְ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְשֶׁאֵין לָהּ שׁוּם אֲחִיזָה בְּעוֹלַם-הָרוּחַ כִּי-אִם הַסִּיּוּעַ הַמּוּסָרִי-הַפְּרָטִי שֶׁהִיא מְסַבֶּבֶת בָּעוֹלָם, – כפי שראינו, זו דתיות של הדגשת השכר והעונש, והתמקדות בנושא הישארות הנפש, שלא מכוונת אל העולם ותיקונו, אלא רק מספקת נחמה זמנית לפרט היחיד, הרואה את ימיו ושנותיו ספורים, שלא ידאג…
לֹא תּוּכַל לַעֲמֹד בִּתְקוּפַת הִתְבַּכְּרוּתָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֶבְרָתִית. היא לא תעמוד בביקורת ובבחינה של האנושות המתפתחת.
הם לא מסתפקים באמירה שיש חיים אחרי המוות. כי יש תביעה לדרך חיים לפני המוות. וכי לפני המוות יש רק סיגופים, ריסונים וציפייה למוות? לא יתכן. לפני המוות צריכים להיות חיים. התרבות מתבגרת ומשתכללת ויש בה הישגים. המדע מתקדם, האמנות לא קופאת על שמריה, גם מבחינת המוסר קיימים הישגים, ולפי כל ההתקדמות הזו, יש ציפייה שגם לנטייה הדתית יהיה דבר מה להגיד על כך. אך היא לא יכולה.
הדבר היחיד שיש לה לדת להציע אלה חיי הנצח שלאחר המוות. זה נשמע רעיון גדול מאד, אבל למעשה הוא קטן, מפני שמשמעותו היא תמיד "לאחר זמן".[117]
כלומר, את היצרים, את ההתמרדות, את הכפירה, הצורך הרוחני עצמו יעביר את החלקים העכורים מן העולם. הם באו לעולם כי המסגרות הקודמות קטנו יותר מדי ונזקקו לביקורת ושינוי. הביקורת נעשתה על ידי כפירה אך הכפירה עצמה אינה סוף פסוק מפני שהצורך הרוחני הגדול לא התמלא רק על ידי סילוק המסגרת הקודמת אלא דורש תוכן חיובי מתאים לגודל הנדרש.
כל תופעות הכפירה, המרידה וההתפרצות, או כמו שבמקומות אחרים הרב קורא להן 'החוצפה', באות לזכך ולטהר את האנושות. עד כמה שזה בלתי נעים, החוצפה נועדה להעמיד את התביעה הנפשית המוסרית, מעבר למה שהנטייה הדתית יכולה לתקן ולספק.
רַק אָז תִּשָּׁאֵר – כלומר, אז תישאר רק שאלה אחת, ללא כל השאלות האחרות, והיא – הַשְּׁאֵלָה הָאֱלֹהִית בְּעֹז טָהֳרָתָהּ.
הכפירה תהיה מכוונת לבירור המוסר האנושי. היא לא תסכים להסתפק רק בפירורים של שכר ועונש, של חיי נצח, של נחמה פורתא, אלא תכוון אל העניין עצמו, אל האידיאה הא-להית באמת, לחשוף אותה במלוא עוצמתה.
וְכָל יְמֵי-עוֹלָם, שֶׁהַחֲלֻקָּה הַלְּאֻמִּית שֶׁל הָאֱנוֹשִׁיּוּת תּוֹסִיף עַל הַשִּׁכְלוּל הַכְּלָלִי, – בד בבד עם השתכללות האנושיות במדע, מוסר ואמנות כל אלה יופיעו גם לפי הגיוון והאופי הלאומי המיוחד וכך לא תהיה סטנדרטיזציה של עניין הקודש אלא המשך, שכלול וגיוון בלא הפסק – תַּעֲמֹד אוֹתָהּ הַהֶאָרָה הַדָּתִית הַמְפֻלֶּשֶׁת בְּדֶרֶךְ-יָשָׁר מֵאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית הַחַיָּה בִּמְקוֹר יִשְׂרָאֵל.
איננו זונחים את ההארה הדתית, אולם עליה להיות קשורה באורח ישר, להיות מפולשת בדרך ישרה, מאור האידיאה הא-להית הלאומית החיה במקור ישראל.
חסיד אומות העולם הוא זה שמאמין במעמד הר סיני, בהתגלות הא-להית, בהופעה של שכינת א-ל במציאות לעם ישראל, עם כל הגדולה של זה, כל החקר הפנימי של אותה הגדולה, וכל משמעותה לאנושות בכללותה ולעם ישראל[118]. אז גם ההארה הדתית היא טובה. וכי אנחנו אומרים שאין חיי נצח בעולם הבא, ושאין שכר ועונש? חס וחלילה. אבל זה לא בא במקום הגדולה הא-להית בחיים ובמציאות.
אָז תִּתְעַלֶּה לְרוֹמְמוּת-שָׁרְשָׁהּ – הַהארה הדתית – בְּקַחְתָּהּ עִמָּהּ אֶת כָּל הָרְכוּשׁ הָרַב שֶׁל קִנְיָנֶיהָ הָרוּחָנִיִּים, שֶׁנִּתְרַבּוּ בְּעֹשֶׁר מְפֹרָט דַּוְקָא עַל-יְדֵי יְמֵי-הַחֹשֶׁךְ הָהֵם,
בחשך גם הנר הקטן מאיר, אותו נר פרטי של נחמה לעולם הבא ושל שכר על כל מעשה טוב. ההארה הדתית עשתה רבות, יש לה עושר של פרטים, אבל את כל הפרטים יש להעלות בימי התחייה אל מקורם ושרשם הא-להי, לראות בכל נטף ובכל ניצוץ כזה את גודל ההארה ההיא ולא רק את מה שהוגבל על ידי הדתיות – וְתַעֲלֶה אוֹתָם לְגָבְהֵי-מְרוֹמָהּ.
וכאן מציין הרב את החזון:
"וְנִשְׂגַּב ד' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף"[119].
לא רק האלילים כפשוטם, אלא גם כל סוגי האלילים של רעיונות קטנים שמכוונים אליהם, במקום לרעיון האמיתי.
"יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כָּלִיל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל, –
גם הרעיון המדיני, הממלכתיות, עלולה להפוך לאלילות אם היא באה במקום ההארה הלאומית.
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם,כל העם,
לְדוֹר וָדוֹר נְזִירָיִךְ"[120]. – אלה הקדושים הפועלים לקירוב הגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.
