העניין המייחד את ישראל מכלל העמים זו הדעת העליונה, ותוספת הדעת היא ברכת ישראל היסודית. הרב רומז לספירת 'יסוד', צינור העברת השפע מהספירות העליונות יותר אל ספירת 'מלכות' האחרונה, כלומר – מנַיין באה הברכה לישראל, ומישראל לכלל האנושות? מכך שישראל יונקים מהדעת העליונה ומשפיעים זאת באופן של תפיסות נכונות, ערכים וחזון, לכלל האנושות. ברכת הדעת היא הראשונה שבסדר חלק הבקשות שבתפלה העמידה, משום שבלא דעת אין מציאות לְדָבָר, ברכת הדעת היא ברכת הקיום. כנימוק לכך שנוסח ההבדלה המתווסף לתפילת עמידה במוצאי שבת, נאמר בברכת 'חונן הדעת', אומרים חז"ל – "אם אין דעה הבדלה מניין" (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"ב). בנוסח זה של ההבדלה בין שבת לימי החול, מוזכרת גם ההבדלה שבין ישראל לעמים.
ברכת ישראל היסודית היא תוספת הדעת העליונה שבה נטוע שורש הדעה המיוחדה לישראל, בסדר הספירות, 'חכמה' ו'בינה' קודמות לספירת 'דעת', כלומר, היא כלולה בהן, אך יוצאת לאור בפני עצמה בייחודיותם של ישראל. 'חכמה' ו'בינה' שייכות לכלל מין האדם, כדברי הרמב"ם, שצלם אלוהים הקיים במין האנושי בשונה מבעלי החיים הוא השכל (מו"נ ח"א, פ"א), אך עניין ה'דעת' השייך רק בעם ישראל, הוא ההתממשות של הספירות 'חכמה' ו'בינה'. הפועל 'לדעת' אינו חל רק על עניינים אינטלקטואליים, אלא כולל בו גם הזדהות ותפיסה, חיבור ונגיעה בעצם העניין, המעצבים את החיים בפועל.[94] ספירת 'דעת' היא החיבור של 'חכמה' ו'בינה' המקיים את שתיהן בתוכו: 'חכמה' מימין ו'בינה' משמאל, באחדות המולידה ושופעת דברים חדשים במציאות. עם ישראל המיוצג בספירת 'מלכות', שהיא המימוש המוחשי של הספירות העליונות ממנה, מבצע ומממש את רצון ה', ועם זאת, משפיע ברכה למציאות – כספירת 'יסוד'. ההתמשכות שישנה בעם ישראל היא התמשכות מתחדשת. מאוּבַּן יכול לשרוד מיליוני שנים בתנאים טובים בלא שינוי. לא כן דבר חי, שכאשר הוא שורד הוא גם מתפתח, מחדש ושופע. זוהי הדעה המיוחדה לישראל המרוממה מכל לשון. סדר הספירות מיוצג גם על ידי אברי הפנים: הפה מסמל את ספירת 'מלכות',[95] אך הלשון מסמלת את ספירת 'יסוד'.[96] הלשון מדברת ומשפיעה וגם מכניסה פנימה לצורך עיכול, מכניסה חומר ומוציאה רוח, מילים. רוממותם של ישראל מתבטאת בלשון.
והיא הולכת בשטף של נבואה אף המילה 'נבואה' קשורה בעניין הלשון. יסודה של המילה 'נבואה' במילה 'ניב', "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם" (ישעיהו נז, יט). הדעת באה לידי ביטוי בלשון. הנביא יודע את ה', אך לא במובן הפנימי בלבד, אלא גם מבטא זאת בדיבור, בתוכחות, בנחמות ובצפיית העתיד. ניב שפתיים הוא פרי השפתיים,[97] התוצר המוחשי של הדעת. אמנם, ברכת ישראל גנוזה. כישרון הנבואה זהו כישרון הגנוז בישראל, ממועט. אף שחז"ל אומרים שבימי אליהו היו ששים ריבוא נביאים (מדרש זוטא קהלת פרשה ב), והייתה מציאות מופלאה בה אפילו אדם פשוט שאיבד אתונות, היה הולך לשאול את הנביא היכן לחפש, רק הנביאים המיוחדים, אלה שנבואתם הייתה לשעה ולדורות בעניינים כלליים, הביאו לידי הביטוי את אותו כישרון מיוחד של תוספת הדעת העליונה, והם היו מעטים יחסית. אולם עם כל זאת, יש לזכור את דברי חז"ל, "אם אין נביאים הן – בני נביאים הן" (פסחים סו, א) כלומר, מכל מקום, כישרון הנבואה גנוז בנשמת ישראל.
וממלאה לשד טללי חיים את כל נשמה שבישראל כלומר, גם אם זה לא ברור ומופיע בגלוי ובפועל, בפנימיותו של כל יחיד מישראל שוכנת בזעיר אנפין גחלת של כישרון נבואי זה. הבחירה החופשית מאפשרת לכסותה ולקלקל את אפשרות גילויה, אך לעולם אינה יוצאת מגדר אפשרות קיימת, זרע שניתן להנביט. דבר זה נתן את הכח האדיר לעם ישראל לדורותיו בכל מצבי החיים הקשים שעמד בהם, לחבור לחזון הגדול עד כדי מסירות נפש, גם על ידי אנשים שביום-יום היו נראים כאנשים פשוטים.
ועומק החיים העליונים של האומה, לא רק כל נשמה של יחיד בישראל, אלא הדבקות הכללית של האומה הישראלית בקודש, כיצד מעצבת היא את חייה לאור התורה וחזון הנביאים – דוקא ממקור הדעת העליונה הזאת הם יונקים. מובן שבכל דור ישנם מומים וחסרונות בעם ישראל, דברים שיש לבקר ולתקן, אך כאשר מתבוננים על המכלול ניתן להתעלם מהמומים. המומים נעשים זניחים ואינם משפיעים על הצביון הכללי.[98]
הרב מדגיש שאין מדובר בדעת רגילה, אלא דעת העליונה. אפשר לומר שהכוונה היא לספירת 'דעת' שבעולם ה'אצילות', לא בעולמות התחתונים ממנה – 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה', החשובים פחות. כל הופעות 'דעת' בעולמות האחרים באות מן הדעת העליונה. וכפי שעולם ה'אצילות' עליון וקודם לעולם ה'בריאה', כך ישראל קדמו לעולם (בראשית רבה א, ה). האופי המיוחד של ישראל, אותה נקודת שלמות עצמית ייחודית של ישראל, היא דוקא ממקור הדעת העליונה. ממילא מתוך כך עומק החיים העליונים של האומה, ענייני הרוח והערכים, השאיפות והחזון, הכל יונק מאותה נקודת דעת – החיבור המיוחד של שגב ה'חכמה' מצד אחד, יחד עם המימוש הפרטני שב'בינה', עד למציאות הממשית. בשפה מודרנית ניתן לומר שזו העוצמה התאורטית שבישראל יחד עם העוצמה הפרקטית, בבחינת "תלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב).
כעת הרב מבאר את הכלל שנאמר קודם לכן, שבכל נשמה בישראל ישנו פוטנציאל לכשרון הנבואה: קוי הדעת חודרים ממקור האומה הכללי בכל דורותיה ומתפשטים ברז הידיעה ההכרית השרויה בכל אחד ואחד מישראל, שבשבילה חי הוא ודורותיו את החיים הישראליים בכללם ובפרטם, כל חד וחד לפי מעלתו. קישורו של יחיד מישראל לכלל האומה אינו רק קשר פיזיולוגי-גנטי, אלא קשר רוחני, שבו אותה נקודה מיוחדת שבנשמתו מאוחדת בנשמת האומה, והופכת לידיעה ההכרית – תפיסת עולם וערכים המעצבים את חיי המעשה. מעבר זה, ממציאות נשמתית לידיעה הכֵּרית, מתחיל אצל כל אחד במקור האומה הכללי, אך עד כמה יתפשט וישפיע על החיים הממשיים, זה משתנה בין אדם לאדם, כל חד וחד לפי מעלתו – כשרונו, נתוני אופיו וסביבתו במקום ובזמן. מכאן ניתן להבין את תוקף מצוות לימוד תורה הקיים אצל כל יחיד ויחיד. הרי לא כל אדם נועד ומסוגל להיות רב ולמדן, אם כן מדוע כל אחד מצווה בלימוד תורה – משום שתורה איננה מקצוע. יש בה צד כזה, יש מי שראוי להיות פוסק או הוגה דעות, אך גם מי שאינו ראוי לכך, צריך קשר מיוחד לחיי הכלל של האומה לפי כשרונו ואופיו, על כן מצוות לימוד תורה שייכת גם לכל יחיד ויחיד.
ומכיוון שכל אחד לפי מעלתו קשור לאיזו דרגה של הכרה באותה נקודה נשגבה שבנשמתו ובנשמת הכלל, ממילא כל נתיבות העצות והמחשבות להנהגתם של ישראל, בעניני החיים והעולם ובעניני הקדושה והאמונה, בעניני המדע והרוח, בעניני הזמן והתדיריות, משפעת זו הדעה העליונה הם באים. אי אפשר לייצר שתי הנהגות, אחת רק עבוּר יחידי הסגולה ואחת רק עבוּר המון העם. בתפיסת הפילוסופים היווניים, מלך צריך להיות פילוסוף, משכיל ורחב אופקים, אולם לא כן שאר העם. הם רק צריכים לדעת שישנו מי שיודע, ואין צריך ללמד גם אותם באופן מיוחד. המילה "סכּוֹלה" ביוונית, ממנה באה המילה school באנגלית – בית ספר, נגזרת ממילה אחרת ביוונית, שמשמעותה היא: זמן פנוי, בטלה. בניגוד ליוונים שאמרו שרק מי שיש לו זמן פנוי ילמד, מי שירש הון מהוריו, חז"ל אומרים לכל אחד – "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (אבות ב, ד). יסודו של כל אחד מישראל באותה נקודת ראשית עצמית של דעת עליונה, וממילא גם העצות בעניני החיים והעולם, כלומר, אותם דברים פרקטיים של חכמת החיים וסידור העולם, וגם עניני הקדושה והאמונה, הדברים שלא נובעים מהחיים המעשיים אלא חושפים את המיוחד שבכל אחד מישראל, עניני המדע והרוח, השיטות להבנה, לא רק גילוי התוכן, אלא כיצד הדברים באים לידי ביטוי, עניני הזמן והתדיריות, הדברים שחוזרים על עצמם, והדברים החד-פעמיים, מה ראוי להיות כזה ומה ראוי להיות כזה – כל אלה משפעת זו הדעה העליונה הם באים.
בתוך אותן נתיבות העצות ישנם חלוקי דעות שנוצרים בגלל המחשבות השונות הקיימות אודות אותו הנושא. אלה פלגים מחולקים וחדרים שונים הם של הדעת העליונה הזאת, גם כאשר המטרה משותפת, יש דרכים שונות להגיע אליה, אופנים שונים לבטאה ולארגן את היחידים והחברה על פיה. וכל הצדדים וצדי הצדדים של דעות אלה, הם כפלגים מחולקים הנובעים מאותו הנהר. הנהר עצמו בא ממקור אחד שממנו יוצא גם נהר אחר, מהנהרות ממשיכים פלגים שמשקים שטח נרחב יותר ויותר, כאשר זה הולך לשמאל וזה לימין, זה מעמיק מתחת לפני האדמה וזה מתפשט על פני השטח. שונים הם בעוצמת הזרם ועומק המים שבהם ובתפקידים שהם ממלאים, לכן נוצרת המחלוקת מה טוב וחשוב יותר. הרב מסתמך כאן על תיאור המופיע בזוהר: אשר "אדרין ואכסדראין מתמלאין מינה", ובהתחלקותם הם מימין ומשמאל מתאחדים על ידי שורש הדעת העליון, המתחלק באחדותו לשני הצדדים, חולקין דדעת הם "תצ"ט ופלגא מכאן ותצ"ט ופלגא מכאן". כלומר, חדרים ואכסדראות, כמין פרוזדורים, מתמלאים מהנביעה המקורית, נחלקים לשני צדדים ומכילים חלקים שונים הנובעים מאותה הדעת העליונה.
והם כולם כלולים בשורש הראשי האלהיי – באותה דעת עליונה שנובעת מן השורש הראשי, נקודת הרצון הראשונית, הממלא באורו הרוחני את כל החדרים בהון יקר ונעים – בכל אותו שפע ועושר. המעבר מהאחדות המוחלטת אל הריבוי, מיוצג במעבר מן האחד לעשר. המילה 'עושר' היא מלשון עֶשֶר. המהר"ל מבאר שהמספר עשר הוא הריבוי העקרוני (נתיבות עולם א', ריש נתיב התורה; דרך החיים ה, א), ומכאן המילה עושר, ריבוי של עניין מסוים. הון יקר ונעים – כך מתאר הרב את הריבוי, איך האחדות האינסופית הופכת לריבוי אינספורי. זוהי ההשתלשלות מספירת 'כתר' – רצון, לספירות 'חכמה', 'בינה' ואילך, עד ל'יסוד' ו'מלכות', כאשר הכל מתמלא משפעת הדעת העליונה.
עד כה הודגש ההבדל שבין היחיד לכלל. היחיד אמנם מבטא את הנקודה המיוחדת שבכלל, אך כל יחיד כפי מעלתו, כשרונו ומסיבותיו. כאן הרב מדבר על זווית מעט שונה; ישנם גדולי וטהורי הדעת שהם כל-כך בולטים, שבערכם העצמי שקולים הם כנגד רבים. משה היה שקול כנגד כל ששים ריבוא של ישראל, עד כדי כך שהייתה אפשרות שהאומה תיבנה ממנו (עי' מכילתא דר"י בשלח מסכתא דשירה פ"א; מדרש אגדה במדבר שלח יד, יב) כך באברהם, יצחק ויעקב, שגדולתם וטהרתם הביאה לכך שיצאה מהם האומה הישראלית. יש גדולים שאין בהם טהרה – בלעם היה גדול במידה מופלאה, אך לא הייתה בו טהרה.[99] יש גם טהורים שאין בהם גדולה. היחידים המופלאים בהם יש שלוב של גדולה וטהרה, מתאמצים לאחוז בשורש הדעת העליון – לא בשלבי ביניים של הדעת, אלא בשורש, שהוא באחדותו המקורית בלתי מתחלק הוא. מנסים אותם גדולים וטהורים להתגבר על כל החילוקים, שאף שיש להם מקום, הם מבטאים את המציאות של אינספור דרגות וגוונים, ומסתירים בכך את מה שלמעלה מהם, את המקור השורשי של הכל. חשובים הפרי, הענף והשורש, אך אינם משתווים למעלת עצם הלוז, השורש המחבר. מבחינה זו גדולי וטהורי הדעת הם מהפכנים, כי הם מגלים רובד שמעבר לתפיסה הרגילה הכוללת חילוקים והגדרות, שיש לבחור באחד ולוותר על אחרים. גדולי וטהורי הדעת מראים שהשפע הוא למעלה מזה, יש מקור עליון שעל ידו ומתוכו אפשר לעצב את המציאות מחדש. עוצמה זו נמצאת בשורש הדעת העליון, ומשקה את הכל בשפעתו המיוחדה, וממילא כל החדרים הפרטיים שמימין ומשמאל הם מסתגלים על ידי זה בסגולותיו – לא במובן של הסתגלות והתאמה אלא של הופעת הסגולות, הייחודיות השונָה שיש בכל חדר וחדר. לכל חדר, נתיב, תנועה ומחשבה, יש סגולה מיוחדת, אך כולן באות מאותו המקור האחד.
וכל העצות העליונות והתחתונות המתהוות בעולם הנן הולכות ומתברכות בברכת השלום, המאמץ של גדולי וטהורי הדעת לאחוז בשורש הדעת הוא מאמץ שיש לו ביטוי ממשי – האפשרות לראות את המכנה המשותף שבין הדברים המחולקים. ברכת השלום היא ההשלמה של הצדדים השונים זה בזה, אך לא בביטול וייתור של אחד הצדדים, אלא אדרבא, שלום זה ממשיך ומעצים את הערך של כל סגולה בפני עצמה גם כן. במלחמה, כדי שצד אחד ינצח, האחרים צריכים להיות כפופים. בברכת השלום כל סגולה מתעצמת כשמשלימה את זולתה, וכל הנטיה העולמית בכל האנושיות ובכל היצורים הולכת ונוטה אל היושר ואל השלום הבא לרגליו. יושר הוא אחיזה במקור. היושר הוא אותו קו שמגיע אל הנקודה המקורית הראשונית ולא נעצר באמצע, לא מסתתר מאחורי דבר שכבר קיים, אלא הולך וחותר עד המקור. אותו יושר אינו סותר את השלום, כי הוא יוצר את הציר שסביבו נעים כל הדברים. זהו המאמץ הגדול של גדולי וטהורי הדעת, לסמן ולברר יושר זה וממילא להביא אל השלום, ההשלמה וההשתלמות של כל הגוונים במקום המלחמה.
על זה נאמר ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". ישנה חיה רעה וישנה חרב. בכל סגולה יש חיוּת, כאשר היא אינה מכירה בכך שהסגולות האחרות משלימות אותה, הופכת היא לחיה רעה – נלחמת בשאר. חיה טובה יודעת את מקומה ואינה תוקפת. היא יוצרת השלמה והרמוניה עם השאר ורוצה בהשלמתה שהיא גם השלמתן, ולכן גם אינה פאסיבית. מול חיה רעה יש חרב. עניינה של החרב לפסול חלקים מהמציאות. גם כשהחרב מכוונת נגד מציאות של רוע, כחרב החייל והשוטר, היא עדיין רק כאמצעי, הכרח שלא יגוּנה, אך לא לכתחילאי. מחשבה שלעולם השכנת סדר וביטחון תהיה על ידי הריגת אנשים כי הם פושעים מעצם טבעם איננה נכונה. ברכת השלום זו הנחה שיבוא זמן שאפשר יהיה להשכין סדר שלא על ידי חרב, שחיה רעה תהפוך לחיה טובה, וממילא חרב לא תעבור בארצכם, לא יהיה צורך במלחמה גם אם היא מוצדקת. גם מלחמה כזו ראויה להתבטל. כל זה יתגלה על ידי גדולי וטהורי הדעת השואבים מתוך הנקודה העליונה, יוצרים את אותו הציר שאפשר סביבו להבין את המציאות כולה, השוני שבין פרטיה, הקשר שביניהם והאחדות שכוללת את כולם.
