בפרק זה הרב מתאר את החיסרון המלווה את העידן החדש: נתיקה מהקו העליון, מסורת הדורות הנמשכת מן האבות ומסיני, ועד ימינו. אולם עם זאת, הרב גם מעודד ואומר שאור קטן מן האור הגדול הזה, עדיין פועם בלבבות של מי שלא ניתק את עצמו לגמרי מן האומה, חזונה, ערכיה וסגולתה. אורו של משיח מתחיל כאור קטן, הצומח מתוך אילוצים. אבל אין להילחם בו, מפני שאינו בניגוד לאור הגדול. בתהליך ארוך ומורכב של תשובה אל המקור, יגדל האור הזה ויהפוך לאור של גאולה שלמה.
כל נתיקה שבמערכי הלב, בהרגשה, בהזדהות וברצון להגשים, שקיימים ביחיד ובציבור, מהקוים העליונים הארוכים, הנמשכים מן המקור העליון, דרך מרחקי אידאליהם העליונים, אל תכלית הייעוד שבהתהוות זו. אדם בודד ואפילו ציבורים שלמים, יכולים להתייאש מהקשר לדורות הקודמים ולאידאלים גדולים, ולהסתפק ברצון לחיות את החיים כפי שהם. ניתוק זה איננו צודק, לא נכון ולא מוסרי, ויש בו גם כפיות טובה, זלזול ואי-כבוד כלפי הדורות הקודמים. אבל לעתים האדם וגם הציבור מוכנים לכך, מפני שלדעתם זה המחיר שצריך לשלם כדי להיות מאושרים.
כשהיא – הנתיקה – באה בין ביחיד ובין בצבור. כשהאדם היחיד, הציבור או הדור כולו לא מבין את שייכותו למכלול, לקוים הארוכים, מכל הבחינות – ביולוגית, חברתית, היסטורית, ערכית ומוסרית. הרי היא מערערת את יסוד האושר והטוב כולו. אמנם אי-אפשר לבטל אותו לגמרי, אבל היא מרחיקה אותו ועושה אותו לדבר לא קבוע, לא יציב ולא עיקרי בחיים. כשהדור אינו תופס זהותו ככלולה בזהות הלאומית הכוללת, לאחר זמן מה הוא מוצא את עצמו בודד ומנוכר. בתחילה אמנם נדמה שהכוחות והכישרונות הם בלתי נדלים, אבל יחסית מהר מתברר שלא כך הדבר. הניתוק מן הקשר לעבר הוא ניתוק ממעין חיים ההולך ומתגבר. זהו מקור השראה ועוצמה, באר מים חיים שכמה שלא דולים ממנה יש בה עוד, וכשמתנתקים ממנה נותרים "בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים" (ירמיהו ב, יג), חרבים ויבשים. בלי קוים ארוכים של נקודת הראשית והאחרית, בלי השאיפה לאידאלים הגדולים, גם אידאלים קטנים לא יתקיימו. כשאין להם במה להיאחז, אין להם מקור שיתן להם הצדקה ויעודד את המסירות אליהם. נותרת רק האפשרות לחיים בלי שום אידאלים, "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כב, יג). גם אם בגיל צעיר של אדם או של דור נדמה שהוא מצליח וחי להנאתו, הרי אחרי מספר שנים הברכיים כושלות, השיניים נושרות, אין כוח, אין תואר ואין הדר. נותר רק היאוש האיום והנורא שהניסיון ליהנות ניסה לכסות עליו ולהשכיח אותו.
לעומת זאת, גם בצורה כהה וזעירה, כשחל בה רוח העליון, כשחל באותה הנתיקה שבמערכי הלב, רוח העליון, כאשר נוצר קשר בין מערכי הלב לבין הקוים הארוכים, אפילו אם רק בצורה כהה וזעירה. אפילו כשהוא נמצא בעיקר בספרים, ולא מצליח לבטא אותה בפועל. כאלה היו החיים ולימוד התורה בגלות, באופן קטן ומצומצם, זעיר פה וזעיר שם. ובכל זאת, האומה המשיכה לשמור את המסורת, ולוּ באופן של "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" (ירמיהו לא, כ), כמו שאמרו חז"ל (ספרי עקב לז): "אף-על-פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים". קשר זה הוא המאוגד לאידאליות המאושרה באושר בלא גבול,. יש בה מעין חיים ההולך ומתגבר, מחיה דורות, מאשר תקופות, נותן אושר גם בתקופות הקשות, ומישר דרך לעמים רבים. אפילו במצבה החלש בגלות, היהדות עדיין יכולה להיות מקור השראה על ידי החזון, יסוד האושר והטוב, הזכרת המושגים כרצויים, נשאפים וקשורים לאלוהים וליסוד ההוויה. מדריך ומכוון עולמים לחיי עולמי עד ומפנה להם את המכשולות שבארחות חייהם הקטנים והזמניים. הוא מביא לנו את זכר מעמד הר סיני, חזון הנביאים, הגדולה, החכמה, רוח הקודש, האמנות הנפלאה והשירה הגדולה. והוא גם המחבר אותנו אל היעוד הגדול וחזון הנביאים, נותן לנו תקווה, מלשון קו, הנמשך אל המצב הטוב יותר. עצם העובדה שמספרים על כך כבר נותנת מושג של מצב מאושר לשאוף ולהתגעגע אליו. התפיסה היהודית לא נותנת לעמים, ובוודאי לא למאמיניה, להיות שכחי אלוהים.
אורו של משיח, מושג שהגדרתו האושר העליון בחיי החברה והכלל, ביטול העבדות, הניצול והמלחמות הנוראות, השלטת המוסר והחוק העליון, הסרת האליליות, שפיכות הדמים והזוועה שבחיי החברה. בצרופו העמוק אל האושר הפרטי של האדם, הן כמתחייב מן האושר החברתי הכללי שיש בו שלום, שלווה, צדק ויושר, והן כמאפשר את ההתפתחות הפרטית והביטוי הפרטי, בתוך מציאות שהיא פחות מוגבלת ומגבילה. מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטה של כל היש בתחית המתים. האידאל הגדול האחרון של תחיית המתים, ביטול המוות, שהוא המגבלה הכי נוראה שאנחנו מכירים. משמעותו של המוות היא שיהיו דברים שאין האדם יכול לתקן כי החיים נגמרו. ביטול המוות מאפשר את התיקון המוחלט של הכל. ההתפתחות ללא הפרעה מבחוץ זהו החיבור בין אורו של משיח כתיקון חברתי, הצלה, ואושר פרטי, אל היסוד של ההצלה המוחלטת שבתחיית המתים.
כעת הרב עובר מתיאור אורו של משיח, הצד האובייקטיבי של העתיד האנושי, לתיאור תפקידו ומקומו של הסובייקט, האדם, בהקשר לעתיד זה: לגודל העתיד הזה, לאידאל הזה, מוכרחת כל עין לצפות, האדם בנוי כך שהוא לא מסתפק במציאותו המוגבלת, חסרת האושר, מלאת הכישלונות, והפחדים. בכללותו וביסודו, האדם כבר חווה את המציאות האחרת בהיותו בגן-עדן. זו חוויה מכוננת, שנשארת בנפשו של כל אדם שנולד מאז ומייצרת את הציפייה לשוב אל המצב הזה.
הצפיה האידאלית עושה משהו בחייו של האדם: היא מגונת את הגונים העליונים החיים, מאפשרת לאדם לשים לב לא רק לגוונים התחתיים החיצוניים של החיים, הקשיים, המגבלות, המכשולים, הצורך במאמץ אדיר כדי להשיג מעט. האידאל נותן לאדם את שמחת החיים והיכולת להתפעל מהיופי שבעולם. ציפייה זו מונחת בנפש, ואינה בהכרח דבר שצריך ללמוד אותו מבחוץ. התרבות יכולה לפתח או לגרום להדחקה של שאיפה זו, אבל לא להעלים אותה לגמרי.
היא מקבעת את חותם ההויה בגודל מאורותיה. החותם הקבוע בהוויה אינו הקטנות, החושך והשגרה, וגם לא מאור קטן שמנחם ומאפשר חיים בתוך הקשיים, אלא גודל מאורותיה. בנפש האדם מונחת הציפייה לשוב למצב הראשוני בטרם פגימת הלבנה, למצב שבו שני המאורות יהיו גדולים.[89] תפקידו של הסובייקט הוא לתת על ידי תבונתו ורצונו גוון עליון לחיים. ציפייתו אל העתיד הגדול הינה צפייה מחוללת מציאות. אמנם היא לא מסוגלת להחליף לגמרי את המציאות הרגילה, ולכן יש בה פן מלאכותי מסוים. השבת לדוגמא, היא מעין העולם-הבא (ברכות נז, ב), אבל כדי לקיים את המציאות של עולם מתוקן ושופע שאין בו צורך בעמל, עלינו לטרוח בערב שבת. ובכל זאת, זהו דימוי המטעים לנו את המציאות העתידית המוארת על ידי אורו של משיח, מציאות שופעת שאין בה אימה ופחד. זהו תפקידו של האדם כחי בשני עולמות, העולם הזה הרגיל, וגם העולם הבא, העתידי.
נתיקה כל-דהי מראשית הרום, מהמצב הראשוני, המרומם, של העולם המלא, או מאחרית העדן המעולה, מתקוות הגאולה של אחרית הימים. זהו עדן מעולה אפילו על העדן הראשון, כי עובדה שהיא שהעדן הראשון יכול גם להתקלקל, אבל העדן המעולה, האחריתי, לא יתקלקל, כי האדם יבוא אליו חמוש בכל ניסיונו, בכל החינוך הרב של הדרך הארוכה מן העדן הראשון.
נתיקה כזאת, נפילה היא לעמקי שחת. שחת הוא מה שכבר נקצר, גרעיניו נלקחו, ונשאר רק הגבעול שהושחת משורשו מצד אחד ומפריו מצד שני. בנמשל, זה משהו שהפך להיות לגמרי סתמי, חסר ערך, לא מחובר לראשית הרום, ההתחלה והשורש, ולא לאחרית. נפילה לעמקי שחת זו המציאות הנוראה, המייאשת, האבסורדית, חסרת המשמעות והערך. היא אמנם קיימת וחזקה, אבל אין לה מה לעשות בכוחה החזק מלבד לגרום צער, וממילא המסקנה הסבירה היא לא להמשיך להתגולל בשחת, מה שיביא עוד ועוד צער ואשליות. ניתוק מהמציאות כולה, ביאוש גמור.
ושעירים קמים ומשחקים. "יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ" (תהלים ב, ד), המשחק הוא במובן של לעג, דמיון מתעתע של שעירים. בעולם הקדום בכלל, סימל השעיר כוח פרוע מכל הבחינות, במקום זמירות שרי קודש ונעם שיח סוד המוני מעלה. המוני מעלה הם הנצחיות של נפשות ישראל, וגם המלאכים. השיח שלהם הוא שיח של אמת, עתיד וחזון, שבח לאלוהים שהוא יסוד המציאות. ההבדל שבין שחוק לבין שיר, הוא שהשיר בא מדמיון נעלה, יכולת הקשבה לקצב נעלה של החיים, ואז ביטוי שלהם מתוך יכולת לנגוע בשיר, ביושר של החיים. ואילו משחק השעירים כולו תעתוע ופראות, כמו שכרות שהיא דמיון מוזר, המתרחק מן האמת יותר ויותר ומביא רק למפח נפש. זהו עמק שחת.
האמונה העליונה, לא רק שהיא אמונה באלוהים שהוא עליון, אלא האמונה עצמה עליונה היא, צופה ומצפה למציאות אחרת, נעלה יותר. ציפייה זו מן האמונה בעליונות המופלאה של המושג האלוהי אומרת שהא-ל איננו מתחרה עם האדם והבריאה. אין לו צורך לנסות להוכיח לאדם שהוא חזק ממנו. להיפך, הוא מוביל את האדם באהבה למציאות עליונה יותר, ואפילו בתוך החימה השפוכה המתעוררת לעתים בדרך אל המטרה, יש רחמים. אמונה עליונה זו היא בעצמה המנהגת את החיים בימינו קוראים לזה "נבואה המגשימה את עצמה". המאמין באמונה עליונה, מתאמץ ומשתדל לעצב את החיים בתוך עצמו ומחוצה לו בדמות החזון שלו, ועל ידי כך מתגלה שזה באמת אפשרי. אולי לא בבת אחת, לא על ידי אדם אחד, אבל באופן כללי אפשר לקדם ולפתח. זהו שינוי שמתרחש קודם כל בתוך נפשו של האדם, אבל גם מבחינה אובייקטיבית, זהו שינוי פני המציאות הסובבת את האדם היחיד לטובה. גילוי השפע, האפשרויות הבלתי נדלות שאדם יכול לממש בכוח יצירתו וכישרונו. ממילא האמונה העליונה היא לא רק אמונה במובן של ביטחון פנימי נפשי, אלא גישה והשקפה המתחזקת על ידי ההתממשות שלה. כאשר מה שלפני כן היה נדמה כבלתי אפשרי מתגלה כאפשרי, האדם מבין שכדאי מאד להמשיך להתאמץ.
אל המרומים שהיא שרויה שמה בשורשה. בדברי המקובלים 'אמונה' היא כינוי לספירת 'מלכות'. עניינה של ספירת 'מלכות' הוא ביטחון ויציבות, מה שנכון גם לגבי המלכות התחתונה, מלכות בשר ודם שבעולמנו. על כך אמרו חכמים, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד, ב). לעתיד לבוא השעבוד לא יהיה למלכות התחתונה, אלא למלכות העליונה, אורו של משיח. הדבר היציב, האמין, החזק וההחלטי שאנו בוטחים בו, איננו המלכות שקיימת לנגד עינינו, כלומר הטבע כמו שהוא, סדרי החיים והעמים, אלא המלכות העליונה, האמונה העליונה. מבחינה זו הגאולה נחשבת למרד במלכות התחתונה, אבל זה מרד ראוי. הוא לא חייב להיות הרסני, אבל הרצון לשנות ולהחליף את הסדר הקיים בסדר עליון, הוא אפשרי. המלכות העליונה, האמונה, נמצאת במרומים ושרויה שמה, אבל היא יכולה בהחלט להשפיע ולהופיע גם אצלנו, לפי מידת האמונה העליונה.
היא בעצמה, בחטיבותה העליונה, בייחודיות שלה, בהבנתנו אותה כאמונה שאיננה רק תוצאה של אינטרסים ובעיות, אלא בעצמיותה. הצפייה האידאלית באה מאותה יניקה שורשית, של קרבת אלוהים שהיתה בגן עדן. היא מונחת בנפשו של כל אדם כזיכרון ראשון המכונן את האישיות, ומופיעה בצורתה המשוכללת באמונת ישראל. על ידי ההתגלות העליונה והתפקיד המיוחד של עם ישראל, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) – האמונה העליונה משתכללת. השכלול מתבטא בכל הפנים והצדדים: ברעיונותיה, בדרכי ביטוייה ומעשיה במציאות, בהבנת הציבור והיחיד, הזמן המקודש והזמן השואף והמצטרף לזמן המקודש של שבת ומועד. כל הממדים שבאמונה העליונה, שבטרם היתה אמונת ישראל היו רעיונות ראשוניים וגולמיים, משתכללים ומתגלים.
היא נותנת את האומץ את התעוזה לרצות את הטוב, ואחר כך גם לשנות מול מה שנתפס בחושים, וצד נוסף – ומפתחת את החוב העמוק, את תחושת השליחות והמחויבות של כל אדם וכל ציבור לאשר את החיים, כלומר להביא לכך שהחיים יהיו מאושרים, כולם במכלול וכל הפרטים שבהם, בכל שלבי המציאות, מעומק ראשית עד עמק אחרית. האומץ בא מאמונה שהחיים צריכים להיות אחרים, מאושרים וטובים. אי אפשר ולא צריך לחזור אל העבדות המשפילה והמבזה את צלם האלוהים שבאדם, שיש במיצרים והגבולות. בנוסף, זו מחויבות מוסרית כלפי אלוהים שנותן חיים, בורא הכל, וגם כלפי ההוויה שזקוקה לאושר הזה.
המחויבות היא גם לאותה השאיפה המאושרה, הבלתי פוסקת מלפעום בלבבות הקדושים מאושרי אלוהים חיים. אלה אנשי מופת, מאירי דרך, מעוררי כבוד ומעוררי הצדדים הנעלים ביותר שבנפש. הם אולי לא מאושרי המציאות כמות שהיא, אבל הם מאושרי אלוהים חיים, יונקים מן השורש העליון ביותר של ההוויה ושם מונח אושרם וחזונם.
ומהם הולכת היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם. כל אדם בוחר בתוך נפשו בין ההסתגלות לפרוזאיות האפורה של החיים, לבין האומץ והמחוייבת המוסרית אל השיריות הגאולית העתידה. שתי האפשרויות אינן פשוטות או קלות. מי שבוחר להיות עבד, יודע שחייו לא יהיו קלים. אבל הוא עוצם עיניים, אוטם את הלב ומנסה להתעלם מן המצב המשפיל. גם חייו של מי שבוחר במחויבות לאושר העליון, לא יהיו קלים. ייתכן מאד שהוא לא יובן, ייתפס כמורד, מהפכן המפריע לסדר הקיים. כמו שאמרו בני-ישראל המשועבדים למשה ואהרן, שמאז שבאו המצב נעשה גרוע יותר (שמות ה, כא). לכן צריך אמונה עצמית שלא נבחנת רק על ידי התועלת. האמונה העליונה היא קודם לכל חטיבה בפני עצמה, אושר בפני עצמו, ללא תלות בתועלת המעשית הפרטית או בנוחות. מתוכה צריך להסיק מסקנות מעשיות נכונות, לתקן ולקדם את החברה, אפילו לאט, אל המצב הנכון שבו תהיה התאמה בין האמונה להתנהלות החיים. זו היא הזליפה השירית ומתגברת על החיים כולם, אין הכוונה שהיא באה במקום החיים, אלא גוברת מתוך החיים ומגבירה את יסוד החיים, החיות, ההתרחבות והשמחה שבהם.
אז מתגלה כל עדינות שבלב כל איש וכל בריה. אצל כל בריה, גם אלה שכלפי חוץ בולטת אצלם יותר הגסות. מאושר העדן המונח מראשית הבריאה היא לוקחת את רכושה. שם נמצא הקשר אל השיריות שכל אדם מסוגל להתחבר אליה, גם אם לא כל הזמן ולא לכל הצדדים שלה. כולם רוצים את האושר הזה, אבל לא כולם מאמינים באמונה עליונה, לא לכולם יש האומץ, המחויבות להביא את האושר. לכן אנשים רבים מדחיקים את העדינות שבליבם, ומייאשים את עצמם משאיפת האושר, ובכך רק עושים את עצמם עניים ועבדים עוד יותר. הרצון להירגע ולחיות חיים ללא סערות ושאיפות, נראה בתחילה כרצון טוב, אבל באמת הוא גוזר על האדם הוויה מצמצמת, משפילה וחסרת משמעות, עד שבסופו של דבר האדם בוחל בעצמו ובהווייתו. חיים שאין בהם עדינות ואפילו זליפה של שירה, צפייה לאיזה אידאל – הם באמת שחת, משחק תעתועים. חיים אלה הם טראגיים בכל המשמעות העמוקה של מילה זו אצל היוונים: מצוקה שאין ממנה מוצא.
עד עתה הרב דן בניתוק בין שאיפתו הפנימית של האדם לבין הקוים הארוכים של האידאלים. כעת הרב עובר לדון בצד השני של התהליך, כאשר נעשה ניסיון מצד האדם לממש את השאיפות העליונות: כשמתגלמת שאיפה, הופכת להיות ממשית, היא נתקלת בסכנה לכישלון מסוג אחר. כשמתקרבת אל המציאות, והמציאות מציאות קרובה היא ובאפלה היא שרויה, המציאות לא תמיד מוכנה להגשמת השאיפה. התורה מתארת מאורעות מופלאים שאירעו לעם ישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. אבל עדיין לא היה ברור איך זה צריך להשפיע על היום-יום, על הממשות החברתית והמשפחתית. לא הכל ברור ומואר לגמרי מן השאיפה הכללית, ונותרות אי ודאות, אי הבנה, רציות ומשאלות לא פתורות. זו בעיה קשה עד כדי כך, שדור יוצאי מצרים המכונה "דור-דעה", לא זוכה להיכנס לארץ. גם אחר כך, במעמדות הגדולים שבימי השופטים, הנביאים והמלכים, כאשר מוכרז על ידי כל העם "ד' הוּא הָאֱלֹהִים" (מלכים א יח, לט), עדיין, נותרים קשיים רבים. גם בימינו: רבים תארו את קיבוץ הגלויות באופן אידאלי, כאירוע שבו כולם ייפגשו באחווה ויירתמו יחד לבניין הארץ, אולם המציאות היתה רחוקה מאד מזה. ברגע שרצו להתחיל לממש את החזון, צריך היה להתחיל להקים ועדות והסתדרויות, לחלק כספים, לעסוק במריבות ומחלוקות לרוב. אז עולה לחלק מהאנשים השאלה, האמנם זו העצמאות שציפינו לה וחלמנו עליה. לכן צריכה היא השאיפה תמיד הגנה שלא תאבד את ברק עומק חייה. ודאי שלא חלמנו דווקא על הקשיים, אבל כן חלמנו על תחילת התגשמותה של השאיפה בתוך המציאות האפלה שבפועל. אסור שהפרטים הקטנים יאפילו על העיקר. יש צורך בהגנה, בקישור מתמיד אל הקודש, המקור, העקרונות המכוננים את המציאות והמשרטטים את קווי האורך הארוכים אל האידאל שבאחרית הימים. קישור זה נעשה על ידי לימוד התורה ועל ידי אורח החיים של קיום המצוות, הברכות והתפילה, שבאמצעותם זוכר האדם את המטרה הגדולה שהוא שואף אליה, גם כשהדרך קשה.
אורו של משיח באמונה נעוץ. מבחינת המושגים הקבליים אמונה זו ספירת 'מלכות', וגם המשיח כמובן קשור ב'מלכות' – הוא הרי מלך המשיח. אבל הרב לא רק מסתמך על הקרבה המושגית, אלא מסביר את ההיגיון שבמבנה שלהם: האמונה היא הדרך אל המשיח, מפני שהיא ההגנה על השאיפה הגדולה ועל האידאלים. וכפי שהרצי"ה היא אומר, אמונה זה לא לרקוד 'אני מאמין', אלא באור קדוש ישראל בחיים וחובותיהם היא מבוססת: מחויבות פנימית, מסירות ויצירת מעשים, פעולות ומוסדות, שיממשו ויבטאו את האמונה בתוך החיים. ההכרזה על האמונה בקריאת שמע ערב ובוקר מקיפה את החיים, אבל האמונה אינה רק רגע של התלהבות. משמעותה של קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, שהם חובות הבונות את כל פרטי המציאות של החיים.
האמונה לא מתמצה בסגולה פורחת באויר לבד. אפשר לפרש את המילה 'סגולה' במובן של קמע, אמירת מילים או עשיית מעשים חסרי היגיון, כדי להשיג אריכות ימים או פרנסה. ודאי שכל אלה אינם המימוש הנכון של האמונה. אבל אפשר לפרש 'סגולה' גם במובן של תכונה עצמית פנימית. לא די בסגולת הנפש של האדם או בסגולת ישראל, אלא יש צורך להוציא סגולה זו לפועל במעשים. בתקופה בה נכתבו הדברים היו יהודים שהתרחקו מקיום המצוות, אבל לא ניתקו את עצמם מן היהדות. אותם יהודים טענו שהעיקר הוא כוונת הלב, ואין צורך לדקדק במעשים. על כך הרב אומר שכוונת הלב אמנם חיונית, אבל לא די בה. כפי שלא די להזדהות עם מצבו של אדם רעב ולרחם עליו, אלא יש לתת לו בפועל משהו לאכול. כך לא די בעצם האמונה, והיא צריכה להיות מביאה אל מרומות מציאיותיה את כל חוסי בה, על ידי התוית הדרך לכל מערכי הלב, ההרגשות והרציות, לכל משאות הנפש, דברים שהנפש יוצאת אליהם, לכל מפעלי כפים, המעשים הנעשים בפועל. כולם צריכים לצאת אל הפועל באופן המביע את האמונה. כאשר האדם המאמין מברך, לדוגמא, הוא מביע את האמונה בפועל, גם בפירור הלחם ובלגימת המים. בכך הוא קושר עצמו אל המקור, אל קווי האורך האידאליים מן הראשית אל האחרית.
על פי עזה וחסנה המרום וקדוש של האמונה. מקומה של האמונה הוא בלב ובסגולת ישראל, אבל לא פחות מכך גם במעשים הממשיים הנובעים ממנה. כמו כל מלכות, גם האמונה כוללת מוסדות, חוקים וכללים, המסדירים את מערכות היחסים בין אנשים, ובין היעדים הפרטיים והציבוריים והלאומיים. זאת היא ההגנה מפני האפלה שבמציאות, שבה מאז ומקדם "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז).
ללא הגנה זו, לפעמים נופלים רבים מההתבססות המציאותית ונשארים תלוים ברפיון רק בציור האמונה. ניתוק בין האמונה לבין החיים הממשיים, ביטול המצוות, הההלכה והבירור המתמיד, בשאלה כיצד האמונה באה לידי ביטוי אצל היחיד והחברה, מהו המעשה ואופן העשייה הראוי. מדה זו של רפיון והישארות ציור האמונה המנותק, היא של אומות העולם. הנוצרים שרצו כביכול לרומם את האמונה מעל להלכה והמצוות, החוקים והדינים. שבאו רק להסתכל באיזה ציור אידאלי ולא בוגרו עד לכדי הגשמתו בפועל. כשחכמים שאלו האם "תלמוד גדול או מעשה גדול?", תשובתם היתה: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב). אבל אם התלמוד לא מביא לידי מעשה, זה לא חיסרון רק בצד המעשי, אלא בתלמוד עצמו. אותו דבר נכון גם לגבי הנצרות, שציירה ציור אידאלי של אמונה שלא מתבטא במעשים, וממילא נדע שגם ההסתכלות לקויה ורפויה היא. האמונה הנוצרית אומרת שהאדם נושע על ידי אמונתו בלבד. בפועל, גם כשהאדם מאמין שום דבר בעולם שסביבו לא משתנה, וגם מבפנים נשארו אותן משאלות לב, חולשות ותאוות שהיו קודם. לא רק שהרצון להגיע לישועה לא מתבטא במעשים, אלא שהישועה עצמה היא מושג ריק מתוכן. ברגע שהופקע ממנה הקשר לעולם, החיים והמציאות הממשית, היא נותרה רק התרגשות כהה ומנוגדת לשכל.
ההסתכלות הבהירה שולטת על הכל, זהו הציור הנכון, שאיננו מפקיע מעצמו דבר. על כל סדרי החיים והחברה ועל כל האישיות היחידה, כל סוג של אופי ותכונה אנושית. על כל מזג הסביבה, מזג התכונות, ותקופה, הזמן שגם הוא משפיע על כל חפץ ושאיפה. "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו… צפית לישועה?" (שבת לא, א), והרצי"ה היה מזכיר תמיד את הנוסח של הר"ן, המוסיף "צפית לישועה בימיך?". לא רק האם האדם האמין במושג הישועה באופן מופשט וכללי, אלא האם צפה לו במציאות הממשית שלו. על האדם לנתח את המציאות בימיו, לראות כיצד תוכל הישועה להגיע, או לכל הפחות כיצד אפשר לקרב אותה. אלה חיים אינטנסיביים של צפייה ובחינה מתמדת האם ישנה תגלית חדשה, צירוף נסיבות מדיניות, שינויים ברעיונות ובערכים, או כל מאורע אחר שעשוי להיות פתח לקירוב הישועה. כך היה למשל אצל הרב קלישר, ובאופן בלתי תלוי גם אצל הרצל. אצל הרצל בולטת מאד ההבנה שצפיית הישועה צריכה להתבטא במעשים, על-פי ההזדמנויות החדשות שהמציאות מזמנת. כבר יש מושג של חוק בינלאומי ואפשר לחתור לרשיון מצד האומות לשיבת העם היהודי לארצו. מבחינה טכנולוגית כבר אפשר לשנע את המוני היהודים לארץ ישראל ולהפוך אותה לארץ פורחת.[90]
אבל תלויי הרפיון, אשר ממקור ישראל יצאו, הגיעו משם, אבל לא יצאו לגמרי, כי עדיין – ובאחדות האומה הם כלולים, יש בהם ברק אור קודש, אותם הרעיונות בלבבם, ולכן אין להתייאש מהם. ישנו אידאל של מצב שלם, בו האמונה שולטת בכל, חודרת לכל מערכות החיים ביחיד ובציבור, בשאיפות ובמעשים. הקוטב הנגדי הוא אומות העולם, שאמצו לעצמן את ציור האמונה הרפויה. מצב הביניים הוא אותם בני-ישראל שמצד אחד כבר לא מקיימים את המצוות, ומצד שני מזדהים עם האמונה במובן של חזון. אין להכליל אותם יחד עם הנוצרים ולראות בהם מנותקים. העיקר איננו להתנגד ולהתבצר מפניהם, אלא לשתף אותם. זהו ניצוץ שיוכל לעלות ולבא, לידי לבת אש קודש: לכן החובה על מי שמסוגל, ללבות את הניצוץ הזה. באש הזאת, יש אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברתיים, – אורו של משיח בגודל תעצומו מלבבם. זה דור מיוחד, שגם אם לעת עתה ניתקו את עצמם מן המסורת והמעשה, הרי קרבת הגאולה כל כך משפיעה עליהם, עד שאורו של משיח מלבבם. הרב נשאל כמה פעמים על היחס לצעירים שהפסיקו לשמור מצוות, ותשובתו היתה שכל עוד הבנים רואים עצמם חלק מעם ישראל ושותפים לגורלו, יש לנסות לקרבם באהבה. "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז, א). "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו), כל עוד יש אהבה וקרבה, אפשרות לשקם. יש מקום לדחייה בשמאל, אבל בימין צריך להיות פתח לתשובה, חזרה וקרבה.
בחייהם הנגלים של אלה שנתקו עצמם ממסורת ישראל, הם תלויי רפיון, רפו ידיהם מן התורה, התרחקו ממקור הזהות והעוצמה, מקור הקודש המייצב אותם ונותן להם החלטיות וודאות פנימית. אף על פי כן יש בהם רז חבוי, אבל עיני-החול של האדם כהות הנה, בשום אספקלריא חקרנית אי אפשר להגיע לרום רז חבוי דנא. עיני חול הן העיניים המסתכלות על המציאות החיצונית, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ב). בני האדם, אפילו החכמים והצדיקים שבהם, אינם יכולים לראות מהם המניעים והרצונות הרחוקים של האדם, "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַד' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א טז, ז). עיני הקודש הן כאשר מסתכלים על הכל מתוך הקודש. הרבה פעמים זהו מבט שונה מאד, עד כדי כמעט סתירה לעיני החול שלנו. על פי ההיגיון שלנו, היינו אומרים שמי שאינו מקבל על עצמו עול מלכות שמים, כבר איננו חלק מעם ישראל. אבל באמת גם כאשר יהודים חוטאים, "בין כך ובין כך אתם קרוים בנים" (קידושין לו, א), מעצם יצירתם והוויתם הם בני ישראל ולכן יש בקרבם ניצוץ קדוש. בבחירתם הם יכולים לכסות את הניצוץ הזה ולא לתת לו ביטוי, כמו בן המתנכר להוריו ומתנהג כעבריין. אבל דבר לא יכול לשנות את העובדה הביולוגית שהוא עדיין בן.
אבל גם צל צלה, דבר רחוק מאד וכמעט בלתי נראה, מזכיר צליל, שנשמע מרחוק אך לא רואים אותו ולא יודעים את טיבו. אפילו מעט מזעיר של אורה צחצחה זו אורי אורים יש בו, הפוטנציאל יכול להיות של אורות גדולים. והאורה האוירית, שכרגע היא רק באוויר, לא בממשות אלא רק בפוטנציאל. כמו סגולה פורחת באוויר, אין לה מדרך רגל במציאות הממשית, היא לא באה לידי ביטוי. אפשרות זו מצד אחד יכולה להיות אורי אורים, אבל רק יכולה להיות, ועדיין היא איננה. משוטטת היא, נעה ונדה, כמו ציפור שלא מצאה בית. "וְאֶת הַצִפֹּר לֹא בָתָר" (בראשית טו, י), זה הסמל לכנסת ישראל (רש"י שם), הנקודה הישראלית הסגולית. היא נעה ונדה באוויר, בעולם כולו, עם כישרון גדול אך גם רפיון של התרחקות מכל ביטוי אמיתי. הנדודים הם גם ענשו של קין, בנו של אדם שיש בו את כל הסגולה, אבל נפל נפילה נוראה לרציחה. היה זה ניסיון לכבוש מקום באופן לא נכון, לא מידיעה מה הוא, אלא הרצון להיות מישהו אחר ולתפוס את מקומו.
מסוכנת היא, כלומר יש סכנה רבה במצבה, שלא תפול ממדרגתה שלא תטמע בין "בְּשַׂר חֲמוֹרִים" (יחזקאל כג, כ; עי' ברכות כה, ב) של זרים, ונפשות אשר עמק חפצם הוא דם ורצח. יהודים רבים באותו זמן, עזבו את מקורם והמירו את דתם. הם נתלשו ממקורם ונעשו נעים ונדים באוויר, אבל לא איבדו בכך את סגולתם הפנימית. דווקא סגולה זו, היא שלא נתנה להם מנוח והביאה אותם להיות מובילי כל התנועות המהפכניות. החמורים לא מנסים להפוך לבני אדם, וגם רוב האנשים מקבלים את מצבם כמו שהוא ולא מנסים לשנות אותו שינוי מהותי. אם יש אחוז קטן של פושעים ורוצחים, זה רק בשביל מטרות פעוטות כמו כסף או שררה. אבל כשבאים אנשים ואמרים שרצח יכול להיות כלי בשירות מטרות עליונות, זו מחשבה שהיא מצד אחד אידאלית ומצד שני איומה. ולעיטה של נזיד עדשים. "הַלְעִיטֵנִי נָא" (בראשית כה, ל), רעבון לחיי ריגושים שיש בהם עוצמות. לכן תוך כמה עשרות שנים, היהודים הצעירים האלה ממלאים את הצמרת של ההנהגה הרוחנית, המהפכנית, המדעית והאמנותית.
אבל אורו של משיח, משיח הוא לא רק אישיות מסוימת, אלא מוקד של אור המסוגל למשוך אליו את כל האורות הפזורים והחבויים שהתרחקו. את כל הרצונות והסכנות האלה, הוא מסוגל להפוך לעוצמה של אורה גדולה, מכיוון שיש בהם אורי אורים. אורו של משיח יוצר את המעבר מאוּר לאוֹר, מאש שיכולה לשרוף את המציאות, לאור שיכול להאיר את המציאות לטובה, לגאול את העולם מריחוקו ולהביא אותו בחזרה.
דברים אלה נאמרים על רקע תהליך של התרחקות והכרזה גלויה של יהודים שחלקם מוכשרים ביותר, שהם חלק מן העמים שבתוכם הם יושבים, עד כדי התבוללות והמרת דת. הרב אומר שתהליך זה אכן מושפע מהופעת אורו של משיח, אבל מתבטא באופן שגוי. זהו שיטוט באוויר, שיש בו מצד אחד תעופת דמיון מרובה, ומצד שני התרחקות מן המקור, הקודש, הארציות הנכונה של ארץ החיים, וניסיון למצוא ארץ אחרת וחיים אחרים. ביטויו הנכון של אורו של משיח, אחוז הוא בישועת ישראל. במקביל לתהליך ההתרחקות וההתבוללות, מתרחש גם תהליך של חזרת עם ישראל לארצו. שבו שב היסוד הארצי הממשי של חיי האומה, שלא תהיה רק פורחת באוויר כמו בגלות. הרב הירש,[91] שחי גם הוא באותה תקופה, התנגד כמובן להתבוללות ולעזיבת הדת. אולם הוא סבר שהעידן המשיחי מתחיל בכך שהמוסר היהודי משפיע על התרבות, ואסור להפריע למשיח וללכת לארץ ישראל טרם הזמן. לעומתו, הרב אומר שישועת ישראל היא דווקא החזרה לארץ ישראל, באיתניותו של גוי איתן זה, על ידי השבת העוצמה הלאומית. עלינו ללכת לפי הדוגמא של "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי – זה הוא אברהם" (תהלים פט, א; בבא בתרא טו, א). אברהם שב לנחלת שֵם, הולך בארץ-ישראל לארכה ולרחבה, קונה את הקרקע ובונה את המסגרת הממשית של מה שעתיד להיות עם ישראל. הוא יוצר את האיתניות והעוצמה על ידי הנצחון במלחמה וריבוי העושר והנכסים. על גבי המציאות הממשית האיתנה הזאת אברהם בונה גם את הקומה הרוחנית, כפי שמכנים אותו בני-חת: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג, ו), מנשא ומרומם את מושג הא-ל מעבר לכל מה שידענו, וגם המתמנה על ידי הא-ל ומייצג אותו. חטיבה אחת בעולם, אשר בורא כל עולמים משתבח ביקרם – בכבודם – "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא). בארץ אתם גוי אחד ואיתן, וזו הדרך היחידה למימושה של ישועת ישראל האמיתית והארת אורו של משיח. הרב רואה בזה גם את הדרך לתשובה גדולה ואמיתית. תוכחות ודרשות אינן התרופה העיקרית לשאיפתן של כל הנפשות הפורחות באוויר, כי אם אורו של משיח, שיקרא להן להיענות לאתגר הגדול של ישועת ישראל.
אור עליון זה, אורו של משיח ואור הסגולה הגנוזה נקרא עליון, לעומת האורות הרגילים של תורה, חכמה וידע. אורות אלה נקנים לאדם על ידי לימוד ומאמץ, אבל אפשר גם לאבד אותם, והם אינם עוברים בירושה לדורות הבאים. לעומת זאת אור הסגולה, האפשרות לשוב בתשובה ולהביא את הגאולה, מונח באדם מיסודו. אפשר להסתיר את האור הזה, אבל אי אפשר לאבד אותו לגמרי.
שהוא כתגא על רישא דספר תורה (זהר תרומה קנח; תיקוני זהר כא), כאותו כתר, שלא נתן מרוב עוזו ופארו לשמוש ומפעל ידים. חזון הגאולה העתידה נתפס במשך דורות רבים כדבר יפה ונפלא מצד אחד, אבל שאין לו שום קשר למציאות בפועל מצד שני. דווקא באחרית הימים ימצא לו שבילים ודרכים רחבים, נתיבות חדשות יתגלה פן הפעולה והמעשה שקשור לכתר, שהוא המסמל בדברי המקובלים את הרצון החופשי. במשך אלפי שנים האדם בעיקר התמודד עם הכרח החיים, מצוקות מעשיות של רעב, צמא, עוני וקושי. הפעולות היו פשוטות, צריך היה לחרוש את השדות מזריחה ועד שקיעה כדי להתקיים. רק בתקופה האחרונה מפסיק הטיפול בהכרח ובמצוקה החומרית להוות את מוקד חיי האדם. רק כאשר הישרדותו של האדם מובטחת לו, הוא מסוגל לחשוב על הדברים שהוא באמת רוצה בהם ושואף אליהם. לכן התקופה החדשה מתאפיינת ביצירת פנאי, זמן חופשי, וחופש בכלל. זהו ביטוי לאותו האור המשוטט, השאיפות שאין להן עדיין ממשות. העידן שלנו הוא עידן של חופש, לכן במהותו הוא גם אנטי-רודני. כל הרודנים ידעו תמיד שצריך להעסיק את האנשים באופן מלא, ואם ייתנו להם זמן פנוי, בסופו של דבר יתמרדו וידרשו חופש בכל התחומים.
חופש זה נחוץ לרצון הגאול, כדי שיוכל לבא אל תפקידו המפעלי, של תיקון העולם. הרב רואה למשל בדמיון האמנותי מדרגה והכנה לדמיון הנבואי. "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (שבת צב, א), כלומר על אדם חופשי, שלא מוטרד על ידי מצוקות הקיום הפשוטות. האישיות שלו מספיק איתנה, בנויה וחזקה, עד שהוא יכול להגיע לרמת הדמיון הנבואי. והגֹדל של היצירותיות הקדושה יתעלה על כל קֹטן, הקטנוניות שעלולה להיות המכשול. וכל המכשירים בו – בגודל – כלולים. כל המדעים, האמנויות ופיתוח העולם, שהרמב"ם מגדיר כ"רקחות וטבחות" לתורה (איגרת לחכמי לוניל, מהדורת ר"י שילת עמ' תקב). גם במקדש יש מכשירים, כלי קודש, שבאמצעותם מבצעים את העבודה ומממשים את קרבת אלוהים. כל מה שמציעה התרבות יהיה בבחינת המכשירים הכלולים בגודל הזה. הקוטן הוא המכשול שהמכשירים עדיין עלולים להיות בפני האור והגודל, כשנדמה שהם מתחרים בו. אורו של משיח, אור הגאולה והישועה, לא יילחם בקוטן, במכשירים, אלא יכלול אותם ויאיר עליהם כך שיצטרפו אל הקודש.
קמה באחרית הימים תנועה חרישית, התנועה הלאומית הציונית. והיא מלאה אונים וחפצים רצונות, מלאה נגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים. ניתן לראות כאן את יחסו האמביוולנטי של הרב לתנועה זו, מפני שהיה מודע לסתירות והמחשכים שבה במלוא עוצמתם. ועדיין, בסופו של דבר הוא מכריע שהחיוב שבה רב על השלילה. יש בה אורו של משיח, מפני שהיא חושבת, כלומר עניינה הוא לחתור אל החוף לישועת ישראל. אך כאמור, ההכרעה לחיוב אינה מבטלת את הביקורת על כך שאורו של משיח הֻכהה בה. התפיסה שרווחה בישראל על תקופת ימות המשיח היתה מלאת אור ותפארת, שיש בידה הרצון והכוח להשליט את החוק האלוהי על כלל העולם, על ידי הליכה ברורה אל ארץ ישראל כארץ הקודש, בניין המקדש, חזרת הטהרה והקדושה. תפיסת משיחיות גדולה ומופלאה זו הוכהתה וצומצמה בתנועה הציונית. במקום גאולה על ידי ניסים גלויים, דובר על שימוש באמצעים הטבעיים, החל מרכבות ואניות, דרך בנקים ומניות ועד שתדלנות דיפלומטית ורשיון האומות. לא דיברו עוד על בית המקדש כסמל התקומה ורוממות הקדושה, אלא רק על עצמאות מדינית, פיתרון בעיית האנטישמיות וכינון משטר סוציאליסטי.[92]
הציפיות האגדיות לגאולה שהיו ביהדות הגולה, הוקטנו לממדים מאד ריאליסטיים. ממדים אלה קיימים גם הם בחזון הנביאים, הכולל את רחובות ירושלים המלאים ילדים וילדות שמשחקים וזקנים שהולכים על משענותיהם. גם חז"ל אמרו "אין בין זמן הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות" (ברכות לד, ב). אבל זו כמובן הגדרה מינימליסטית, שמאד מצמצמת את חזון הגאולה הגדול של הנבואה. לכן לא נכון לומר שאין בתנועה הלאומית החדשה מאורו של משיח כלל, אבל הוא הצטצמצם להקמת מדינה עצמאית ליהודים. בתחילת הדרך, אפילו זה נראה בעיני רבים כאגדה. על מנהיג וצבא יהודי שכל האומות ישתחוו בפניו אפיים ארצה, לא הצליחו אפילו לחלום. חשוב להבין שמה שהוכהה לא היה רק אופן הגאולה ועוצמתה, אלא עצם ההכרה בייחודיותו של עם ישראל. משמעות צמצומו של חזון הגאולה להקמת מדינה ככל המדינות, הוא התעלמות מייחודיותו של עם ישראל ותפקידו העולמי, לבשר בשורה גדולה שתוביל את האנושות לעתידה המאושר.
רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו, שהיא אפילו לא אבוקה חדשה, אלא משהו קטן שנותר בוער, מינימום מתוך החזון הגדול. בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה האחוזה בקו הארוך אשר לאור עולם, נמוטו הפעמים ממעמד הנבואה הצופיה צפית עולמים. שוללי הציונות האשימו אותה בבגידה, מכיוון שהיא מחליפה את חזון הנביאים בחזון אחר, של לאומיות קטנה דמויית הלאומיות האירופאית. בגידה ממש היא שלילת האור הגדול בעצם, ואמירה שהאור הקטן מחליף אותו. כאן הרב אומר שהבגידה היא רק לכאורה, כי באמת הם לא שוללים את האור הגדול, אלא שהגיעו למסקנה שבמצב הנתון חייבים להשתמש באור הקטן. ייתכן שהיו גם כאלה אנשים בתנועה הלאומית, ועדיין ישנם, אבל לא כך היה אצל הרצל. הוא לא שלל את החזון הגדול, אבל חשב שחייבים להתחיל במה שאפשר. מסיבה זו הסכים איתו הרב ריינס, שהכיר אף הוא בהכרח המציאות להציל את עם ישראל, ולכן לא התנה את שיתוף הפעולה בשאלה מהו חזונו הגדול של הרצל. דווקא כשמגדירים את המעשה כנובע מהכרח היסטורי, אומרים בכך שהוא לעולם לא מחליף את הרצוי והראוי. אדרבא, לדעת הרב ריינס ובוודאי לדעת הרב קוק, אילו כל החוששים מן הבגידה היו מבינים את נקודת ההכרח ומצטרפים לפעילות הציונית, הם עצמם היו הערובה לכך שזו לא תהיה בגידה בנאמנות לתורה ובחזון הגדול.
אבל גם אם הרוצים בישועה ופועלים למענה ויתרו על החזון הגדול, ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד'. כפי שאם המציל רוצה להציל מן הדליקה את יד ימין של חבירו, הוא מציל בסופו של דבר את הגוף כולו ואפילו את הנשמה. "אני והו הושיעה נא" (משנה סוכה ד, ה), וכאשר "פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם (גוי) [גּוֹיִם] וֵאלֹהָיו" (שמואל ב ז, כג), כל עוד לא התקיימה ההבטחה האלוהית בברית בין-הבתרים להוציא את ישראל ממצרים, כביכול הא-ל בעצמו בשבי המצרים ולא מצליח להתגבר עליהם. לפדות אלוהים מן השבי המצרי, פירושו לקיים את הבטחתו להוציא את ישראל ממצרים בפועל, באיזה אופן שיהיה. אותו הדבר נכון לגבי קוממיות ישראל וקיבוץ הגלויות. זו הבטחת יסוד של חזון התורה והנביאים, שלא הותנתה בכך שתהיה דווקא באופן ניסי או על ידי גדולי הצדיקים. לכן כל מי שפועל למען קיבוץ הגלויות והקמת מדינה יהודית, הוא חלק מהגשמת חזון הנביאים, גם אם כוונתו רק להצלת מיליוני יהודים שעומדים בפני צרה. מבחינה אובייקטיבית, בלי קשר לסובייקט הפועל, יש קשר בין ישועת ישראל לישועת אלוהים.
כן היא כל ישועה, גדולה שבגדולות, בניסים גלויים ובהובלת צדיקים גדולים, וקטנה שבקטנות בניסים נסתרים. אבל גם "עוד דונם ועוד עז" זו גאולה, וגם עוד יהודי נידח שהגיע מקצה הארץ זה קיבוץ גלויות. ברור שטוב יותר שכולם יהיו צדיקים ויתכוונו לשם שמים, כמו שנפלא יהיה שכל מי שנוגס בתפוח יכוון לכוונות נפלאות של העלאת ניצוצות. אבל גם בלא כן, הברכה היא עדיין ברכה, וההנאה מעולמו של הקב"ה היא עדיין הנאה.
העולם רועש, ההרים מתקלקלים, ארץ כשכור תנוע, עמים עפים בדי ריק, ישראל עומד בתוך, במרכז ההתמוטטות הכוללת של מדינות, משטרים ומהפיכות. בתוך סערת הגלים חותר הוא אל חופו, לחתור אל חוף המבטחים זו הצלה שאין להמעיט בערכה. כשאדם טובע ונאבק בגלים, מצילים אותו ואין מתנים את הצלתו בכך שיפעל לישועתו הכוללת של העולם כולו. ובכל זאת, אפילו בישועה קטנה שבקטנות זו, יש גם ישועת ד'.
ושרי קדש באים וגם אם לא כולם באים מיד, הם עוד יבואו ואת הדגל העליון יחזיקו, למרחוק שאת דעה, והשלום בא יבא מכל עברים, ממזרח וממערב, מצפון ומים, השלום שבין הצורך המיידי לישועה הנשגבה, ובתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, הציונות המעשית, שעסקה רק בפרטי המעשים הקטנים, בחלוקת הכסף, הזכויות ושאר סכסוכים שהרב הכיר מפני שלעתים התגלגלו לפתחו כדיין. טוב לזכור את גדלות העבר, אבל אסור שהיא תסתיר את ישועת ההווה. כך היה אצל הזקנים שזכרו את בית המקדש הראשון, ובכו כשראו את הבנין העלוב שבנו עולי בבל המעטים וחסרי היחוס. ונאמר להם "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י). אם בגלל זכרון העבר הגדול והציפיות הגדולות, לא מכירים בישועה שבהווה, אף שהיא שונה לגמרי וקטנה, הרי זו עצמה מדרגה של קטנות ולא גדלות.
דרכה של גאולת אמת, שגם אם היא מתחילה רק מישועה של הכרח, בסופה יפתחו נהרות רחבי ידים לאורו של משיח. הרצי"ה היה חוזר הרבה על כך שבנביאים לא נאמר שיבוא המשיח בסוסי אש, אלא "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (סנהדרין צח, א; יחזקאל לו, ח). כשחבורת מקובלים קמים בחצות הלילה להתפלל ולהדליק נרות, זה ביטוי של רצון נפלא ואולי גם מקרב את הגאולה במידה מסויימת, אבל זו איננה הישועה. ואילו כשמלבלבים התפוזים בחצרו של איכר פשוט שרב עם שכניו ועם פקידי הברון, סימן שהגיע עת הקץ המגולה. עזרא היה בעצמו הגדול שבגדולים, אבל רוב מי שבאו איתו היו מדלת העם. גם בדורנו היו מבשרי הציונות, הרב קלישר, הרב גוטמכר, הרב אלקלעי ועוד, ואחר כך בפועל הרב ריינס, הרב קוק שגם הוא גדול שבגדולים, ועוד רבים, גדולים, שרי קודש באמת ובתמים, בגדולת הנשמה והידע. ראוי היה שיבואו עוד גדולי תורה ואפילו המדענים הגדולים, ולצערנו רבים לא באו. אבל דווקא מתוך אותם יהודים שכן באו, חלקם מפני שלא היה להם מה להפסיד במקום אחר, תצמח הגאולה ויפתחו נהרות רחבי ידים לאורו של משיח. נהרות של בינה ואור, כי נהרה היא גם אורה – נהרות של תורה שנמשלה למים. אפילו אם נגדיר ישועה זו כקטנה שבקטנות, הרי שהיא אמתית, וזה מה שחשוב. אין אפשרות בדברי הנביאים והחכמים שקיבוץ גלויות יהיה בגידה, שעצמאות ישראל היא בגידה, שארץ-ישראל שנענית למאמץ היהודי בפירות נפלאים באמת, זו בגידה. הנביאים והחכמים לא נתנו אופציה להחליט שזה מעשה שטן. דווקא עיכוב הישועה מתוך תואנות שהיא לא מספיק יפה ומרשימה, זה שקר וזו הבגידה.
לתקון עולם מלא ברעיונות נצחיים מובטחים מראש אמנה. ביסוד הישועה לא עומדים רק רעיונות זמניים, נסיבות והכרח ההיסטורי, אלא חזון גדול ונצחי. הבטחה אלוהית כתובה בברזל ודם, בברית בשר וברית לשון, הנאמנות היהודית לאורך הדורות, הדיבורים והתפילות, בברית ארץ "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כו, לב), שלעולם לא יקום בארץ ישראל שום מוסד של עם אחר, ולא תתן את פריה. כמו שאומר הרמב"ן שקללה זו היא ברכה גדולה.[93] וברית עם, שלא ייכחד העם בגלות, בפיזור וברדיפות. בברית עולם כי העולם זקוק לישועה, לבשורה הזאת, לקיום ההבטחה האלוהית לעיני העמים. וברית חיי עולמים. אחרית הימים לכל.
הקו הולך ישר, קו המאורעות הממשי, הנמשך מן הקוים העליונים הארוכים, כקווי הרצף ההיסטורי המאגדים את כל המאורעות כשלבי התפתחות. זהו הקו המאחד, המראה איך המאורעות השונים לא עומדים כל אחד לעצמו, אלא איך כל אחד הוא סיבה ותוצאה בשרשרת הארוכה. אחד באחד מוגש, הדברים מתקרבים לתכלית, כל מאורע מפתח, משכלל ומגלה עוד יותר את מה שהיה גנוז במצב הקודם, לטוב ולרע. המשמעויות המוסריות, הפרטיות והכלליות, מתגלות שלב אחרי שלב, תקופה אחרי תקופה, מאורע אחרי מאורע. בתחילת המאמר 'למהלך האידיאות בישראל', הרב מדבר על "רוח האמנות אשר להיסתוריה", אלה הקווים האמנותיים שעל פיהם כל ההיסטוריה כולה הופכת למעשה רקמה אחת, מעשה אמנות. כמו אמן שמצייר קווים, בתחילה לא יודעים מה הוא מצייר, ורק בסיומו של התהליך, מובן מקומו של כל קו וקו בציור השלם.
עם הצפיה שממעל לכל צפיות, בכל אירוע ואירוע יש ציפיות להטבת המצב, אושר ועושר, חיבור ושמחה. לא תמיד מצליחים להיטיב את המצב, וגם כשמצליחים לא תמיד ההטבה מתמידה. אבל בכל אירוע ואירוע יש התקרבות וגילוי של הציפייה שממעל לכל הציפיות הפרטיות של כל האירועים והתקופות: הסרת המות ומארתו; קללת המוות. מוות הוא תופעה אובייקטיבית, הפסקת חיים, אפשר להגדיר מוות באופן פיזיקלי, פיזיולוגי, רפואי וכמובן גם חברתי – מותם של משטרים ומעמדות, צורות תרבות שלמות. אבל יש מארת המוות, זה כבר האופן שבו האדם תופס את זה, לא רק כמאורע אלא כקללה, איום נוראי, ביטול כל משמעות, ציפייה ורצון. המוות מבחינת התודעה האנושית מסיים ומוחק את הכל. זו מארה, תפיסה סובייקטיבית לא של יחיד כסובייקט, אלא של האנושות בכלל. הציפייה שממעל לכל הציפיות, היא הסרת המוות ומארתו, או בניסוח החיובי שיש במסורת שלנו – תחיית המתים. אם אפשרית תחייה, אז המוות כבר לא מוחלט, זה סיפור אחר לגמרי, זה משנה מן הקצה לקצה את כל הבנת המות כעניין מוחלט לגמרי. הרב מצייר לפנינו את ההתפתחות, התהליך של הגשמת הציפייה הזאת בצד המוסרי.
בראשית הצעדים, ישנה מטרה מוסרית כללית להסיר את אותו המות המעשי שידי אדם יוצרות אותו מוות שהוא תוצאה של מעשי האדם. ראשית זו מתאימה לאופן שבו מצייר הרמב"ם את אחרית הימים (הלכות תשובה פ"ב, ה"ט). חוקי הטבע הרגילים לא ישתנו, החזון של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", הוא משל ליחסים בין העמים, ולכך שהאנשים כבר לא יילחמו זה בזה. כל בני האדם יגיעו לתודעה העמוקה הזאת ויחיו בהתאם לה, וממילא לא ייגרם יותר המוות המעשי. באולת ורשעה השוכנות בנפש האדם המונע על ידי קנאה ושנאה, ומובילות אותו לרצח. יבוטלו גם עונשי המוות, שהם תעודת עניות של אי יכולת להתמודד עם הרשעה באופן אחר. אמנם זו רק תגובה, ולפעמים תיקון הכרחי, אבל בשלב הבא גם הוא עתיד להתבטל.
ואחריה המסלה ישרה היא להעמיד את הכל על עומק רום הטוב, כממשות שאפשר להתקרב אליה גם במעשים אנושיים. כמו שאפשר להתקרב לאיוולת ורשעה, כך אפשר להתקרב גם אל הטוב. רק אז רוח הטומאה יבוער מן הארץ, תוספת הקדושה של ביעור הטומאה מכל הסוגים, וטומאת המוות היא אבי אבות הטומאה, ו"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיהו כה, ח). המטרה הראשונה, ההתגברות המוסרית, יכולה להפנות את כל המשאבים האינטלקטואליים להארכת החיים ושיפורם רק בתחום של ביטול המוות. אבל זה תלוי ברמת המוסר של האנושות. לכן חייב להיות השלב הראשון, אי אפשר לדלג עליו. במצבנו המוסרי של היום לא תהיה שום תגלית מדעית שלא תנוצל גם לרעה, במובן הפשוט של מלחמה רבת סבל.
אחד החוקים הנוראיים של ההיסטוריה האנושית הוא שהדחפים הרציניים ביותר של ההתפתחות המדעית והטכנולוגית, נוצרו על ידי צרכי המלחמה. אפילו בתולדות הרפואה, תגליות מאד חשובות היו מתוך הצורך בניתוחי שדה של רופאים צבאיים תוך כדי מלחמה. בגלל ריבוי מקרי הפציעות, הסבל והמוות, נעשו כל הזמן נסיונות להתגבר על כך, והתפתחה הבנה של חוקי ההיגיינה ועוד גורמים למוות ומחלה. אולם מבחינת ראשי החברה, מנהיגי המדינות, זו תמיד הכנה למלחמה הבאה, שהצד שלהם צריך לאבד כמה שפחות, אבל לא פחות חשוב מזה, לגרום כמה שיותר אבידות לצד השני. בד בבד עם התפתחויות מרשימות ביותר במחשבה המדעית הפיזיולוגית, הביולוגית והרפואית, טיפול במחלות ובפציעות, מתפתחות גם המחשבות על הגברת המחלות האיומות ביותר כנשק ביולוגי וכימי, ונשק רגיל שפוצע וגורם לסבל. הרבה פעמים אותם מענקי מחקר משמשים גם לזה וגם לזה.
אחרי שהרב מעמיד את החזון ושלבי הגשמתו, הוא מכיר בכך שאולי זה נראה כדבר רחוק מדי: אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל נבהל. רק היא קרובה היא. אין דרך אחרת להיגאל מלבד העלאת הרמה המוסרית בעומק הנפש האנושית. אי-אפשר לדלג על זה או לעקוף את זה. אם נתאר לעצמנו היום שאנחנו מתגברים על המוות ונשארים עם אותם היצרים המשתוללים ופחד המוות לא שולט יותר, העולם יהיה מלא עלבונות, ייסורים שאין כדוגמתם, גם אם הם לא מסתיימים בהפסקת החיים. "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נח, ב). גם היום יש השתוללות בעולם, אבל היא מרוסנת על ידי פחד, אם לא פחד על אחרים, לפחות פחד של האדם על עצמו – כשאומרים לאנשים שלא ישתמשו בסמים ואלכוהול ולא יתפרעו בכבישים כי הם עלולים למות. אם הפחד הזה לא יתקיים, קשה לתאר את מידת ההשתוללות וההתפוצצות של היצרים הרעים, כל הסבל, העלבון והצער שאנשים יגרמו זה לזה, כשיגידו שממילא לא תהיה נקודת אל-חזור – המוות, ותמיד אפשר לסדר את הדברים באיזו מכונה ואז נשארת נכות נפשית ורוחנית. מבחינה מוסרית, עדיין פחד המוות הוא השוטר האפקטיבי ביותר, המחזיק באיזשהו רסן את ההשתוללות האנושית. לכן אי-אפשר לדלג על שלב ההתעלות המוסרית. אין דרך קרובה יותר, כי זה הקו הישר, הנכון.
רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכל ומכשרת את הכל. אנו צריכים להיות כשרים ומוכשרים מספיק לאחוז בנצחיות, ראויים לה לא בתור פרס חיצוני, אלא מבחינת התנהגותנו האמיתית. ברכת הענוה תשוב אלינו, יסוד המידות הטובות בתפיסה היהודית. ענווה איננה סתם תחושת שפלות של האדם, אלא העמדה נכונה של היחסים בין בני האדם, בין האדם לאלוהים ולעולם. לא אגו מתפרץ של "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיהו מז, ח), של אדם החושב שכולם הם משרתיו והכל אינו אלא כלי לניצולו. ענווה פירושה רגישות, התחשבות, חיבור של חברתיות אל כל מה שמעבר לאדם מכל צדדיו. מן האדמה שהוא דורך עליה אל הצמחים ובעלי החיים, אנשים אחרים וריבון העולמים העליון. הרגישות, ההתחשבות, הרצון לדעת ולהבין מה מתרחש, הם הרצון הטוב שהוא היסוד המוסרי העמוק ביותר. אלא שאם לא יודעים כיצד לבטא את הרצון הטוב כלפי הזולת, הוא עלול להפוך לחיבוק דוב שגורם יותר נזק מאשר תועלת. לכן על הרצון להיות מלווה ברגישות והבנה, המתוות את היחס הנכון.
ההכרה בגודל העליון ממעל ומתחת יפרס עלינו את הודו ואת סוכת שלומו. השלום הוא הרגישות, הרצון להתקשר, להיטיב נכון. במקום המלחמה, הפורצת כשאחד אינו מכיר בערך קיומו של האחר, ולכן רוצה להשמיד אותו, לשעבד אותו כדי שישרת אותו או לכל הפחות לגרש אותו מנגד עיניו. תפיסה זו קיימת לא רק ביחס לבני אדם, אלא גם לגבי משאבי הטבע ואפילו ביחס לאלוהים עצמו. התפיסה המאגית ביסודה היא ניצול הא-ל, כאשר המכשף אומר שהוא יודע איך להפעיל אותו, כפי שבלעם ציווה לבנות לו שבעה מזבחות כדי שכך הוא יוכל לשנות את יחסו של ה' לישראל.
כל המארות, כל הנגודים, לברכות ולעזרים יתהפכו, להפוך את הרע לטוב, את המארה לברכה. זה עיקרון מטפיזי ומוסרי כאחד: הענווה מאפשרת העמקה והקשבה לשורש הכוח המפעיל. הגאוותן, האגואיסט, רוצה להיות מאושר, הוא חושב שהוא יגיע לכך על ידי שליטה גסה בזולת ובמשאבים שונים, ולכן עושה פשעים. אבל בשורש הכל עומד רצון טוב, רצון להיות מאושר. אפילו רצון להיות אהוב, מכובד, מוערך. הרשעים לא יודעים איך להשיג את זה, הם חושבים שככל שיהיו יותר אימתניים ואכזריים כך יכבדו אותם יותר ואולי אפילו יאהבו. אבל זו טעות, כבוד איננו זהה לפחד.
כל הרוחות אשר בלאומים וכל הנטיות הדתיות, אשר נחשבו לזעוה, העמידו את עצמם בניגוד גלוי לישראל, לעיקרון המוסרי של צדק. אשר אמרו: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהלים פג, ה), אלה שניסו להחליף את ישראל, אם הנוצרים ואם המוסלמים, הפעילים יותר נגד ישראל. דווקא אלה שכל יניקתם היא מתורת ישראל מעוניינים להחליף את עם-ישראל, משום שגם הם רוצים התגלות אלוהית, תפילה שפועלת, ברית עם ד'. אלא שלא צריך להחליף את עם-ישראל עבור כך, זה אפשרי ואפילו רצוי כבר קיים: אפשר להיות חסידי אומות העולם, מקיימי מצוות בני נח, מסדרי הסדר הרוחני והערכי לפי מידת אופיים, וממילא לא במקום ישראל אלא דווקא מתוך ההתגלות של ישראל. הן הן עצמן אל מקורן ישובו, המקור הוא היותם בני נח והיותם יונקים מרוח בני ישראל, מרוח מעמד הר סיני. אבל גם פה יש שלבים. יבושו, רוח הבושה באה מענווה. עניו יכול להתבייש, מכיוון שהוא פתוח להבין איפה הוא טעה ביחסיו. גאוותן אינו מתבייש, משום שאצלו הבושה לא יכולה להיות. בושה אמיתית, חשבון הנפש עם עצמו בלי להאשים אחרים, יכולה להיות רק מתוך ענווה. וכשהחשבון הזה נעשה – ואחרי כן ינהרו. הארת האמת, המשמעות והערך שיש לקיום.
האחדות הישראלית בכללותה, הכלל שלה, מגמתה שהיא גם מגמת העולם. הקו המאחד והמחבר ברצף שלו את תקופות העולם, המאורעות, ההתנסויות של האנושות ושל העם היהודי בפרט, וההתעלות של גרעיני החיים שבה, אפשר לראות את השדה ככללות של משהו נפלא, צומח, מתפתח, ואפשר לראות כל גרעין וגרעין כגרעין חיים בתוך השדה הזה. לכל דבר יש אופי מיוחד, גילוי מיוחד של החיים. כעת הרב מפרט את גרעיני ההתעלות:
הרוממות של קשב קול תורה, השלב הראשוני של מעמד הר סיני, תורה שבכתב. הרושם האדיר שמתקבל מתורה שבכתב הפורסת בפנינו לאורכה דורות של השגחה אלוהית, קביעת יעדים, נבואה, סיפור קורותיהם של גדולי הנשמה והתמודדותם עם טעויות, התמודדות עם רשעות ויכולת התבוננות עמוקה של "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ). הקשב, היראה הראשונית של מה שנאמר, זה גרעין החיים הראשון המאפיין את האחדות הישראלית, המלכד את הכלל הזה לעם ויוצר את החיות הפנימית שלו.
ההגה העמוק של דורשי רשומות של חכמי חידות, תורה שבעל פה. מה הוגים בעקבות הקשב לקול התורה, ההבנה שבמה שהקשבנו יש רבדים נוספים המוסתרים בפשט הכתוב, כללים ופרטים, הנחיות, הוראות ועצות לאינספור. כל צירוף מילים יש בו גם מן החידה. פסוקים שאומרים דרשני, דרוש ממני את מה שחבוי בתוכי, לא רק הרושם הכללי, אלא התעמק.
וחכמת החיים של יודעי בינה, הצירוף של דרך ארץ, של הניסיון המצטבר. לא רק ההגה העמוק, אלא איך זה פועל על האדם, איך זה מביא לידי בינה או להיפך, של יחידים ושל רבים, של צדיקים ושל בינוניים ושל רשעים, של תלמידי חכמים ושל עמי ארצות. צריך לדעת להבין זאת, זו חכמת החיים. יש חכם של אינטלקט חודר, של כישרון גדול, עומק ההגה ופתרון חידות, ואין חכם כבעל ניסיון, חכם של ניסיון חיים.
הדם הרותח של בני הנעורים רוויי רגש ושירה עליזה, הספונטניות וההתלהבות האידאלית, ההתפרצות של רגש ושירה עליזים, שבאים מפני שאצל בני הנעורים הכל יותר חדש ואופטימי. לעומת חכמת החיים, האומרת "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ – הוּא כְּבָר הָיָה…" (קהלת א, י), השירה היא כמו פקיחת העיניים הראשונה הפוגשת בכחול השמים, ססגוניות הפרח ומתיקות הפרי. זו התלהבות מתוך הנפש.
ועמק רוח של צופי קדש, יש הגה עמוק ויש עמק רוח. הצפייה של החזון, לא רק ההגה העמוק של הבנת המציאות האינטלקטואלית של התורה או כל דבר שמעיינים בו. לנביאים, הנקראים "צופים" (מגילה ב, ב), יש עומק רוחני מיוחד.
דכאות פנימית של שבי פשע, גם זה גרעין חיים. נדמה שבדכאות אין חיים, אבל זה מקור נוסף ועוצמתי המתעורר בנפש אצל מי ששב מפשעו. כאילו בוקעים חיים אלטרנטיביים לפשע. לעומת חיים אלו אדם מתמלא באותה דכאות נפש, דיכאון על מה שיש בפועל, אבל זה סימן של חיים ולא מוות, כי זה מביא את האדם לשינוי.
וגבורת רעם של שמחי חיים, אנשים שיודעים לשמוח בחייהם, בטבעם, זו תופעה מלבבת, ואף מרגיזה לפעמים – כיצד אנשים אלו שמחים כל כך, אין להם שום דבר שקצת מכה על קדקדם. יש אופטמיסטים חסרי תקנה בעולם, וזו תופעה יוצאת מן הכלל בפני עצמה, שמאזנת את הפסימיזם העמוק של שבי פשע. דכאות זו, שלמעשה היא תופעה של חיים, זו דרישה עמוקה והחלטית לתיקון ושינוי, אבל אם רק היא תהיה יכול להיות שינוי מייאש.לכן צריכה להיות שמחת חיים מאזנת.
יצרי כל לב ומערכי רוחות של כל בשר, גם אלה גרעיני חיים. גם יצר בצד הקיומי הבסיסי, וגם מערכי רוחות, המחשבות, הערכים שנוצרים בתוך כל אדם, כל בשר, כל גוף.
והכל כל גרעיני החיים יאגדו באגד הקו העליון, אם בוחנים את הסיבות הפרטיות של האירועים והתקופות, מוצאים אותן בגרעיני החיים. פעם זה בולט ופעם אחר, פעם זה משפיע השפעה דומיננטית ופעם אחר, וכל הנקודות מתלכדות להיות קו עליון, ששם אור קודש קדשים. זו הנקודה העליונה ביותר, היכולה לאגד בתוכה גם את יצרי לב האדם וגם מערכי רוחות של כל בשר. ובתוך הפעולות הפעוטות כשהן לעצמן, כל פעולה היא מאד מוגדרת ומוגבלת, אירועים קטנים. אור משיח יזרח, זה הקו, ונהרת תחית עולמים ומחיית המות תסול מסלתה, "וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַד' בְּרֹאשָׁם" (מיכה ב, יג), ביסוד הכל ותכלית הכל. זהו הקו, המגמה המובילה לרוחו של מלכם – המשיח, וד' בראשם, זו תחיית עולמים ומחיית המוות. כל הניסיון האנושי, המכוון והבלתי מכוון, המואר על ידי קודש ועומק והמואר על ידי יצרים, שמחה והתלהבות, מתאגד לקו של אור משיח זורח, ונהרה, כמו נהר שאפשר להתבונן עליו כעשוי טיפות-טיפות, אבל באמת הוא זורם כקו רציף. וגם אם נדמה שהוא קו מפותל, נכסה ונגלה, זה הקו של הנהר, שזרימתו סוללת את מסילתה בתוך ההוויה האנושית והישראלית.
