הפלגים יבלי המים. בחכמת הקבלה יסוד המים מייצג יסוד החיים, ההגדרה הראשונית ביותר של המציאות. בדומה למים, המציאות ביסודה איננה קשיחה, מעוצבת מתוך עצמה, אלא נזילה ובעלת פוטנציאל אדיר. אמנם צריך לתת לה כלים שיעצבו אותה, אבל גם הכלים יכולים להשתנות עם הנסיבות. גם אם לעתים נדמה כי שינויָים של הכלים הוא שינוי מהותי של המציאות, למעשה אין הדבר כך, מפני שבמהותה ובעצמותה אותה המציאות נותרת. לכן אותם המים של החיים העליונים, גם במעמקים הם זורמים, בתנועה מתמדת בין העליון לתחתון. התורה מתארת את ההבדל בין המים העליונים שנקראים "שָׁמָיִם", לבין המים התחתונים הנקראים "יַמִּים", אגמים ומעיינות (בראשית א, ו-י), אך אילו היו אלה שני עצמים שונים בתכלית, כל אחד מהם היה נח במקומו ללא קשר לאחר. למרות ההבדלים ביניהם, ביסודם אלה אותם המים. מאחדותה של המציאות ביסודה ובמהותה, ועם-זאת, היותה מרובת פנים וצדדים, נוצרת התנועה, כמו תנועת המים, בה המים העליונים יורדים למטה והמים התחתונים עולים למעלה בדרכים שונות.
עצם קיומם של שני קטבים שונים פירושו שיש ביניהם קשר אבל גם מתח. התנועה היא הזרימה בין הקטבים, והיא הביטוי למתח שביניהם. המתח המתואר בפרקנו הוא בין הקוטב העליון לתחתון. הקוטב העליון המתואר כאן הוא החיים העליונים של הנשמה הטהורה, המקבילה ל'עולם הבריאה' ולספירת 'בינה'. הקוטב התחתון הוא במעמקי הטבע הגופני ובתחתית הבשר והדם, המקבילים ל'עולם העשייה' ולספירת 'מלכות'. הרב משתמש כאן בדגמים ובסמלים של חכמת הקבלה, המתארת את תהליכי ירידת 'בינה' ל'מלכות', עליית 'מלכות' ל'בינה' וחיבור 'מים נוקבין' ו'מים דוכרין'. המים יורדים כמין רצון, המיה, מן המוח, הבינה, אל המעשה הגופני, ואחר כך כשהם מלאי עשייה הם עולים בחזרה לתובנה ושיפוט המעניקים להם משמעות, והופכים אותם ליסוד של בניין חדש. תהליך מתמיד זה של ירידה ועלייה מתרחש באופן תדיר ביחיד, באומה, באנושות ובהוויה בכלל. זו איננה סתם תנועה סיבובית, אלא תנועה הלוך ושוב המתעשרת בכל פעם בניסיון ובשאיפה, חכמה ותחושות חדשות.
בירידתם כלפי מטה, המים הנם הומים ורועשים, כמו מפל היורד מן ההרים, שמלבד מהירותו הרבה יוצר גם רעש עצום. כשהמים מגיעים לתחתית, הם נעשים שקטים ונדמה שתנועתם פוסקת. לכן הרב מדגיש שגם אותם מים תחתונים ושקטים לכאורה אמנם מתפרצים הם אל על. תהליך עליית 'מלכות' ל'בינה' הוא אחד התהליכים החשובים ביותר בהוויה. לכן גם כשנדמה שהמים כבר הגיעו לתחתית הבשר וכבר אין להם יותר לאן לזרום, תנועתם אינה פוסקת. גם שם "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב, כה), הוא עדיין מחייה. גם המים התחתונים צועקים ובוכים, משתוקקים באופן בלתי פוסק למצבם הקודם. שום מעשה אינו משביע באופן מלא את השאיפות, וההשתוקקות המתמדת יוצרת כל הזמן רצונות, חזון ואופקים חדשים.
המים מתנודדים, נודדים הלאה, מתפשטים אבל גם קובלים, על כך שהם נעשים קטנים וחלשים. דווקא כשהם מגיעים לגמרי לתחתיתם, כאשר "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" (קהלת א, ז), מתאמצים ומתפתלים הם באין הרף לעלות אל הרום. בים נוצר המחזה המרהיב של הגלים המתאמצים לעלות. הרוח היא סוג של תנועה פנימית של כדור הארץ, הגלים מתנפצים שוב ושוב והים כולו כמו מתאמץ ללא הרף לעלות אל השמים. הרב משתמש במושגים הקבליים המופשטים, אבל בד בבד רואה לנגד עיניו תמונה חווייתית וחיה.
הצעקה הפנימית היא להגלות בצורה מאירה חיה, אך לא בחיים רגילים אלא בחיים שלמים, מלאים זיו הוד ופאר הדרת גבורת קדשי קדשים. ספירת 'גבורה' היא מצד ספירת 'בינה', ועניינה הוא צמצום, כלומר בניין הכלים הרוחניים, ההגדרות והחזון. לעומת הצורה הבלתי שלמה של ההוויה כמו שהיא, ישנו רצון לצורה מאירה ושלמה יותר. שלימוּת זו כוללת גם זיו, הוד, פאר והדר, צדדי הספירות האחרים שהגבורה קשורה גם אליהם, וגם את הקשר שלה לשורש, גבורת קדשי קדשים. בקודש הקדשים היה כח שנתגלם כגור אריות של אש, שהוא סמל של גבורה גדולה ושל עוצמה.[121] כשכח זה התממש בצורה לא נכונה כיצר עבודה-זרה, הוא גרם לחורבן בית-המקדש (יומא סט, ב). כל הצדדים השונים הללו יחד, בונים את המציאות בכל רבדיה, מן הכללי ביותר ועד לאישי ולפרטי של כל אדם. מרובד הנשמה הטהורה העליונה, ועד מעמקי הגוף ותחתית הבשר והדם. כל היצריות האנושית איננה אלא השאיפה הפנימית, ההכרה שהמציאות לא שלמה, מפני שחסרה בה חיות והארת החיים. היצריות הדוחפת את האדם לפרוץ את המסגרת, בעצם רומזת על תנועה כלפי מעלה. כמובן, פריצת מסגרת יכולה להיות מעשה קשה מאד ואפילו הרסני, אבל התנועה בעצמה, המניע העמוק היסודי בעצמו הוא כלפי מעלה.
אשרי האיש, השומע את קול נשמתו מתוך מעמקיו. לנשמה הטהורה יש חיים עליונים, אך היא לא צריכה להפריד בינם לבין מעמקי הווייתה, להתעלם, לדכא אותם או לחתוך אותם מעצמה. גם במעמקי ההוויה קול הנשמה הוא זה שהומה, מפני שממנה הכל בא ואליה הכל חוזר. הנשמה יודעת שאין המציאות שלמה עדיין, אין החיים שלמים ואין ההארה שלמה. ואשרי העם המאזין את הד הקול של הנשמה הכללית שלו, איך היא מתגעשת מתוך מעמקיה. העם שאינו מסתפק בהוויה הקיימת, אלא מחפש אחר האידאה ומבין שכל מה שמתרחש בתוכו, גם פריעות הסדר ופריצת החומות, הם קולות נשמתו. הרצונות יכולים להופיע בצורה בוסרית, כמו ילד שרוצה לעוף על ידי קפיצה מהמרפסת. זה כמובן רעיון רע ומסוכן, אבל הבעיה אינה בעצם הרצון לעוף. אין לדכא את הרצון הנהדר הזה, אלא ללמד את הילד את הזהירות הראויה ואת הדרך הנכונה למימוש רצונו. גם לגבי התנועות השונות שבתוך עם-ישראל, הביטוי המעשי לא תמיד פשוט כפי שחושבים בתחילה, אבל הרצון העומד ביסודו בא ממקום נכון ושואף למקום נכון. ואשרי המקשיב הטהור אשר יקשיב את בת הקול לא רק אצל עצמו ולא רק בתוך העם, אלא זו של כל היצור, כלומר כל האנושות, כל ההוויה וכל מה שרואים בו תנועה וזרימה, הקורא מתוך מעמקיו. אפשר להסביר כל מעשה כנובע מרעב, צמא או אינטרסים. ברובד מסוים ההסברים האלה יכולים להיות נכונים, אבל יש במעמקיהם אי שביעות רצון, תזזית, משהו שלא נותן מנוח. זהו הגעגוע העמוק והפנימי אל החיים השלמים.
להתגלות בהירה עליונה. ישנן התגלויות של תחושות עמומות ומיסתורין אפלים, אבל לא די בכך. התגלויות אלה הן רק רמיזות למשהו גדול ובהיר יותר. טהורה וקדושה, טהור הוא כמו צוהר, גלוי ומאיר כמו צהריים. זהו היפך הטומאה, שהיא אטימות, כמו כתם שמכסה ומסתיר.
האור שאליו הגעגועים והעריגה, הוא אורו של משיח האור העצום של הנשמה, או השלמות, הנתון בכלאי היסורים של עמקי העמקים. הוא כלוא בתוך העמקים, במעמקי הבשר. אנו כולאים את עוצמת החיים הזו, מפרשים אותה אחרת ומכנים אותה 'יצר הרע'. כמו בור כלא שנמצא בתוך האדמה, בחושך כמעט בלי אוויר, וכמובן שקשה מאד לצאת ממנו. זיגמונד פרויד[122] קרא לתַת-מודע בלשון משל "המרתף של הנפש" מקום חשוך שבו שמים את כל הדברים שאין להם מקום אחר. אבל יש משם כל הזמן דפיקות, חיות עוצמתיות ומסוכנות ששמנו אותן במרתף, כי איננו יודעים מה לעשות איתן בלי להיפגע. חיות אלה מתפרצות לצאת ממנו. היסורים נובעים מכך שהאמירה על עוצמת חיים שהיא רעה, הניסיון לדכא אותה, הוא נורא. מנגד, אי-אפשר לשחרר אותה סתם כך, כי היא באמת תגרום להרס וחורבן. אבל לא מפני שזהו רוע מצד עצמו, אלא פשוט מפני שזו אנרגיה אדירה, חיוּת עצומה שעוד לא נבנו הכלים המתאימים לקלוט אותה כראוי. ניתן להמשיל זאת לחוסר היכולת שלנו להסתכל בשמש מבלי להתעוור, לא מפני שהשמש לא בסדר, אלא מפני שהעינייים שלנו אינן מסוגלות לקלוט עוצמת אור כזאת. אורו של משיח, אור הגאולה, מאיר מן הפסגות של הנשמה הטהורה, של עצם רעיון הבריאה. זהו האור שנברא ביום הראשון, נגנז ומאיר קצת על ידי המאורות הגדולים, השמש, הירח והכוכבים, אבל רק במידה מסויימת. גם אור השמש מאיר, מחמם ויוצר צמיחה, אבל הוא מאיר רק במובן הגשמי ומחיה רק את התהליכים הביולוגיים של החיים. האור במילואו מחייה את החיים במילואם, גם את הרגשות, התחושות והשאיפות. אור זה גנוז לצדיקים (בראשית רבה יא, ב), כי רק הם יכולים לקלוט אותו ולחיות איתו. עבור שאר האנשים הוא גנוז, כלוא, ולפעמים במעמקי מעמקים הוא בועט.
ובעת קץ גאולה, בעת אשר רק קו אחד יגלה בתכונה של איזו זהרורית אורה להחיש ישועה כללית לבית ישראל, גאולת העולם היא גאולת בית ישראל. ניתן לראות שכל התהליכים שהתרחשו בדורות האחרונים, נפילתן של ממלכות, מהפיכות טכנולוגיות, חברתיות ומשפטיות, מובילות לשינוי מצבם של ישראל ולזהרורית של תקווה לישועתם. אז יגלו ויחשפו אלה הסמנים המורים על צעקת העומק, אם תתממש ישועת ישראל במלואה גם המציאות תבשיל להקשיב, לשמוע ולהתבונן ללא חשש, בכוחות שעד עתה היו במעמקים. אבל אם לא, תופיע תחילת הגאולה כהקשבה לצעקת העומק, צעקה מחרידה ומפחידה, בדמות כוחות מתפרצים רבים ללא סדר.
ומתוך כל התנועות הכלליות של מהפיכות עולמיות, והפרטיות, בהבנת היחסים הפרטיים, הזכויות והחובות בין בני אדם. מהפיכות נפשיות בהבנת הנפש, היופי, האמנות, המדע והספרות, והגופניות, שינויים גדולים בתשתית החומרית של חיי האדם, במערכות היחסים הכלכליות, בין האדם והטבע, הכפר והעיר. יוקשב אותו הקול האדיר והחזק, "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא, יד). בני ישראל שבגלות באים אל הגאולה דלים וריקים, מפוזרים, שפלים, נמוכי קומה וחסרי כח, ללא מענה לשאלות הקשות שמציבה המציאות. כמו אדם שיצא אחרי שנים רבות מהכלא, והוא חלש, חיוור ומסכן, עד שלפעמים הוא חושב שעדיף לו לשוב לסביבה המוכרת של הכלא. זה קולה ובכייתה של רחל על בניה. כל העוצמה האדירה של הכהנים והנביאים, החשמונאים והמורדים של בר כוכבא, כאילו אינה. כילתה אותה הגלות, והצעקה על כך היא צעקה איומה, המבטאת תביעה קשה וגדולה.
אחרי ההלם הראשון, אחרי צעקת הבכי, והקול עולה ומתעלה בתכונות חיים ומעשה, מתחילה התעורות חיים ומעשים, עדיין קטנה ומהוססת, המתבטאת בתכונות רעיון ומחשבה, ברעיונות, תיאוריות ותפיסות עולם חדשות. בתכונות המון גוים ורוח עריצים, התקופה החדשה מתאפיינת מצד אחד בהמוניות המאורגנת – הדמוקרטיה, ומצד שני ברוחות עריצים, משטרים של היחידים המשתלטים בשם ההמון ויודעים לשלוט בו. בתכונות נפשות כמהות, עורגות ומקוות, בתכונות חולמי חלומות – המהפכנים, החיים בטבעם בין שני קטבים. מצד אחד הם מתארים עתיד נפלא ונהדר, שבו לכולם טוב. מצד שני, מסקנתם היא שבשם העתיד הזה צריך להחריב את כל הקיים ולהרוס אותו. דווקא מתוך גודל החלום, הם כועסים ומתקצפים על כל מי ועל כל מה שיש. לעומתם ישנן תכונות אנשי ישוב ומתינות, הבונים ומשכללים, במקום לחלום חלומות ולהתרגז, להרוס מתוך בוז שנובע מתקוות גדולות, הם מציעים תוכניות. מתוך השינויים העצומים הולך ונוצר כיוון של בניין ושכלול, המנסה לכלול את הדברים הקודמים אבל לשכלל אותם, כלומר להעלות אותם בדרגה. בתכונות אנשי קדש משקיפים בהשקפה כוללת ומקוים, פועלים אבל לא פעולה שיוצרת הרס, אלא תקווה המסמנת את האופק והחזון. וגם צופים באופן סביל לישועה וגאולה.
ומכולם יעלו ויגלו זרמי אפיקי הנחלים של המעמקים, זרמי החיים שבהם נפתח הפרק הזה. אלה האפשרויות, הפוטנציאלים שקודם לא נוצלו ולכן נשארו כמים תחתונים ואפילו נתפסו כמים זידונים, השוטפים על המעט שבנוי. זרמים אלה גדולים וחזקים דווקא מפני שהם באים מלמעלה, מן הפסגה, ולכן יכולים להגיע אל העומק. שכולם אומרים אותה התשועה המנחמת: לעומת הצעקה הנוראה המתגלה כאשר מתחילה זהרורית של ישועה, ורואים את מצבם הקשה של אלה שאותם באים להושיע, בא גילוי זרמי המעמקים על ידי כל הטיפוסים החדשים, המהפכנים עם הבונים והמשכללים, המשקיפים והמקווים עם הפועלים.
"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', לצעקה ולדמעה יש שכר, הן לא היו לשווא, שכן הן אלה שעוררו את זרמי העומק. אבל עכשיו אפשר להימנע מהן. וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, התברר שהבן לא אבד באופן מוחלט. הבנים ישנם. אמנם הם רחוקים מאד, במעמקים, במרתף המאסר שבארץ אויב, אבל אפשר וצריך להציל ולהעלות אותם משם. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, התחלנו מתיאור הראשית, איך מן המקור העליון הנשגב ירדה החיות אל המעמקים, והנה יש גם אחרית, של עלייה מן המעמקים אל הראשית, עם כל האושר והעוצמה, להיחשף שוב אל הבהירות, ולבנות מלכות חדשה, בהירה, גלויה וקדושה.
נְאֻם ד', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (שם, טו-טז), לארץ ישראל, שהיא לא סתם גבול אלא גבולם. הדבר המאפיין ביותר את המלכות ואת ההוויה בכלל, הוא היותן בעלות גבול. בשלב הראשית, שבירת הכלים והגלות, הגבול השתלט והפך למרתף ובית כלא. לאחר כל התהליכים ההיסטוריים הארוכים אנו שבים לגן-עדן, לומדים את המלאכה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), ומצליחים לייצר בעצמנו את הגבולות שלנו. זהו גבולם, הגבול שהם בעצמם בונים וקובעים, ובמידת הצורך יכולים גם להרחיב אותו. מטרת החינוך היא ללמד את הילד הקטן שרוצה לעוף, שלא לוותר על החלום. לעולם הוא ידע שיש גבולות, אבל הוא יכול גם להרחיב את הגבולות. הוא יכול לרוץ מהר, בשלב מסוים ללמוד את כיוון הרוח ולעשות גלשן רוח, אחר כך מטוס, טיל וחללית. תמיד יש גבול ולא בריא לעבור אותו סתם, כי אז מתרסקים. אבל עם הזמן האדם לומד גם להרחיב את הגבול. שיבת הבנים לגבולם אינה סתם תנועה מעגלית, שבה היו למעלה, אחר כך למטה ובסוף עוד פעם למעלה. כששבים, שבים יחד עם הלימוד, ההתעשרות אמיתית וההשתלמות.
יש בכי על האבדן, אבל אחר כך הוא מתחלף בקול מנחם, מושיע, קורא, מציב, מתקשר ומחייה. המוות הוא גבול נוראי, ושיאה של שיבת הבנים לגבולם זו תחיית המתים, כאשר אין יותר מוות במובן של אבדן וגבול אובייקטיבי שאין אדם שולט בו, אלא ישנם שלבי חיים שהאדם מתקדם בהם. לכן אין מוות, אין אבדן וממילא אין בכי, אבל יש קול שעובר מן המצב הקיים אל התחנה הבאה. הקול הזה הוא זה שמלווה את התנועה, נותן לה ביטוי, מבטא ומגלה את משמעותה.
בכך הסתיימו ל"ב הפרקים של 'ישראל ותחיתו'. התחייה היא השבת עוצמת החיים והידיעה מה עושים איתם, איך ממשיכים ובונים אותם משלב לשלב, מגבול לגבול, כשהאדם הוא זה ששולט בגבול. זה בעצם התיאור הבהיר ביותר של מהות הגאולה, שהיא לא רק ביטול המוות, אלא גם השליטה בחיים על ידי הבנת הגבול והיכולת להרחיבו הלאה והלאה משלב לשלב, בשלבי הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
