הרקע לפרק זה הוא התמודדותו של הרב עם תנועת ההשכלה, הנאורות, שהיתה כח משפיע ומרכזי באירופה של אותה תקופה, בעמים ובישראל. תפיסת העולם של תנועה זו נשענה על העיקרון לפיו תבונת האדם היא המקור העיקרי המנחה אותו בחייו ובתפיסת עולמו. לכן היא שללה כל התבססות על מקורות שמחוץ לשכל, כמו מיסטיקה או אמונה בהתגלות דתית. כל אלה נתפסו כמנוגדים לשכל, ולכן הערכים צריכים להיקבע על סמך ההיגיון והניסיון האנושי ההיסטורי בלבד.
כנגד עמדה זו, הרב מדבר על ההשכלה הנשאבת ממקור רוח הקדש. דבר ה' הגלוי בתורה במתן תורה, דברי הנבואה שלאחר מכן, וגם ההשראה המתהווה אצל החכם הלומד תורה – כל אלה דברים שמקורם אמנם מעל לשכל, אבל לא שואבים ממקור זה רק רגשות מיסטיים מעורפלים או הדרכות מעשיות חסרות טעם, כי אם השכלה. על בסיס דברי התורה והנביאים, נבנה עולם שלם של לימוד תורה והגות.
בתוך עם ישראל היו שהושפעו מרוחות ההשכלה אך החזיקו בעמדות ביניים. עמדה כזו היתה למשל, עמדתו של 'אחד העם'.[100] הוא ראה חשיבות רבה בעיקר בחזון הנבואי, אף שלא קיבל את התוקף האלוהי שלו, והעמיד אותו בניגוד להתפתחות התלמוד וההלכה שבאו מאוחר יותר, ועסקו לדעתו בפרטים קטנים שאין להם חשיבות רבה. כנגד עמדה זו, מדגיש הרב שאותה השכלה הנשאבת ממקור רוח הקודש, היא תמיד מתאימה, עם אותה ההפריה המפליאה[101] שבטבעיות הנתוח ההלכותי. הספרות ההלכתית המסועפת והמעמיקה, כפי שהיא מוכרת לנו לפחות מאז ימי בית-שני, מעולם לא הסתפקה בניסוח חוקים כלליים. במונחים משפטיים, שיטת הדין ההלכתית היא שיטה קאזואיסטית, כלומר, שבוחנת כל מקרה לגופו. זאת בניגוד למשפט הרומי למשל, שנטה לשיטה ההפוכה, שיטת החוק הכללי שממנו תיגזר ההתייחסות למקרים הפרטיים. כמובן שגם בהלכה יש עקרונות, אבל הם נלמדים מתוך מקרים. לגבי כל מקרה לגופו צריך לדון באיזו מידה הוא דומה למקרה האחר, וממילא עד כמה יש להתייחס אליו באותו האופן. זו הסיבה לריבוי העצום של ספרי הלכה, פרשנות וחוק שנתחברו בתרבות היהודית, ואין כמותו בשום תרבות אחרת.
הפרייה זו של הניתוח ההלכתי אינה רק תוצר של הדיון ההלכתי עצמו, כי אם שואבת היא גם מן ההשכלה הבאה ממקור רוח הקודש והנבואה. אמנם אין לומדים הלכות מן הנבואה, אבל דברי הנבואה משמשים כאסמכתא להבנה ופרשנות של המצוות והסדר הכללי של הערכים. לדוגמא, התורה מצווה "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). אולם הצדוקים ואחריהם הקראים פירשו את הפסוק כך שבשבת צריך לשבת בחושך ולאכול מאכלים קרים. חכמים חלקו עליהם בניתוח ההלכתי, באמצעות ההבדל ההגיוני שבין 'חובת חפצא' ל'חובת גברא': החובה אינה על האש שלא לדלוק, אלא על האדם שלא להדליק. אבל ניתוח זה מתאים גם לנבואה שהצדוקים התעלמו ממנה, המלמדת אותנו על אופייה הכללי של השבת, "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נח, יג), וממילא יש לדאוג לכבוד השבת ולענג אותה עד כמה שאפשר.
שבטבעיות הנתוח ההלכותי. בדרך כלל ניתוח הוא הדבר המלאכותי ביותר. הניתוח המדעי, למשל, מחלק את ההוויה לתחומים שונים כמו פיזיקה, כימיה וביולוגיה. זו הבחנה ברבדים השונים של המציאות, ולפעמים יש תועלת בהתרחקות מן הטבעיות ובידודו של רובד אחד מן השאר. אכן, תקופה ארוכה עסק המדע בעיקר בחלוקה חדה בין המקצועות ופרטי המציאות, אבל דווקא ככל שהמדע מתקדם והכלים שלו משתכללים, גוברת המגמה לקרב בין המקצועות. אמנם, יש לעשות זאת מבלי לטשטש את ההבחנות הקודמות, אחרת זו תהיה פשוט חזרה לבורות שהיתה טרם החלוקה. אבל בסופו של דבר החלוקה למקצועות זרה למציאות, שהיא בטבעה אחת. כשרוצים להסביר את המציאות כפי שהיא ולא רק מודל מופשט או חלקי שלה, חייבים להתייחס אל המכלול כולו. הבנה של התנהגות האדם הפרטי עדיין איננה מסבירה את ההתנהלות החברתית כולה. לכן הולכים ונוצרים מקצועות ביניים כמו ביו-כימיה או אסטרו-פיזיקה. ככלל ניתן לומר שלכל כלי הנוצר על ידי האדם, יש בסיס טבעי שהוא החומר שהכלי עשוי ממנו, וגם הצורך האנושי בכלי הזה הוא טבעי. כך גם לגבי החשיבה האנליטית, הנעשית באמצעות השכל הטבעי ואודות המציאות הטבעית. המלאכותיות היא רק שלב מסוים בטבעיות, המפתחת את עצמה וחושפת את מה שגלום וחבוי בה. המדע שואף להתקרב בכלים שלו אל מקור הכל, האחדות המקורית שממנה בא הריבוי.
הניתוח ההלכתי נדמה במבט ראשון כמלאכותי הרבה יותר מן המדעי, שכן הוא איננו מנסה לתאר את המציאות הטבעית, אלא להחיל עליה כללים ומושגים שמעל לטבע. אולם האופן שבו הניתוח ההלכתי מנתח את המציאות טבעי לאדם הרבה יותר. דווקא חלק מהחלוקות הנובעות מהחוויה הטבעית שלנו את המציאות והמשמעותיות להלכה, כמו החלוקה בין בריא לחולה, מיטשטשות מאד וקשות להגדרה על-פי אופן הניתוח המדעי. על כך מוסיף הרב שגם המצוות והכללים העומדים ביסוד ההלכה, אף שאינם שאובים מן העולם המוחשי, הרי שמקורם בהשכלה הנשאבת מרוח הקודש והם מונחים בטבעיות האופי הישראלי. אופי זה יצר את העובדה המפליאה של ספרות ההלכה הכל כך מרובה, מגוונת ודינמית בתוכה, וגם כל כך מושקעת מבחינה אינטלקטואלית. לעובדה זו צריך לתת את הדעת, היא לא פחות משמעותית לגבינו מאשר עובדת הנבואה והחזון, השגב והערך המוסרי שלהם.[102]
שהוא הוא התוכן הממלא את לבן של ישראל: של כל אחד מבני ישראל, וגם הליבה, התכונה המרכזית שבאופי הישראלי. תוכן זה הוא החזון הגדול שמקורו בנבואה ורוח הקודש, יחד עם הנטייה והרצון לממש אותו בפועל. הניסיון לממש רעיון גדול עלול תמיד להידרדר לפשטנות. למשל, הניסיון לממש את אידאל השוויון בקיבוצים, כך שכל החברים שימשו בכל התפקידים ללא קשר לכשרונותיהם, וקיבלו את אותם דברים ללא קשר לצרכים שלהם. ברור שניסיון כזה לא יכול להצליח לאורך זמן. הדרך הנכונה היא דרכה של ההלכה, להבין את עומק החזון ולממש אותו באופן המתאים למציאות. לשם כך נעשה שימוש גם בכלים מלאכותיים, אבל מטרתם להתאים למציאות הטבעית. למשל, החילוק בין 'גברא' ל'חפצא' בהלכות שבת משתמש במושגים מלאכותיים, אבל ההבדל בין האדם שנח בשבת לבין הכלים שהכין מבעוד יום הוא טבעי ומובן.
ליבם של ישראל מלא בתוכן הגבורה האיתנה, המושלת על החיים ומתוה להם את ארחם ואת צביונם. על החיים להיות נשלטים ולא פראיים, גם אם פראיות זו מקורה לעתים אותנטיות או ספונטניות. לא בכדי התורה ניתנה מפי הגבורה האיתנה, שכן המקור האלוהי הוא לא רק סיבת קיומה של ההוויה, אל גם משגיח עליה ושולט בה כדי לרומם אותה.
יחד עם אותה הטבעיות שבתוך ההשכלה הרזית העליונה הזאת. חלק מן הטבעיות שבאופי הישראלי היא הנטייה אל המקור הנשגב. כמו הנטייה האסתטית של האדם, שאיננה בהכרח מוסיפה לו יעילות או תועלת מוחשית אחרת, אבל טבעית לא פחות עבורו. המדע, השלטון והמשילות חשובים מאד לארגון החיים וסידורם הנכון, אבל הם מתייחסים רק לתבנית האוניברסלית המשותפת לכולם. מעבר להם ישנה הייחודיות הטבעית של כל אדם, שהיא רז שנמצא מעבר להבנתנו. "ולהגיד גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו" (משנה סנהדרין ד, ה). מטרת השליטה על החיים איננה לבטל את הייחודיות שבכל אדם ולהכניס אותו לתבנית אחידה, אלא לעדן את הכוחות המיוחדים שלו ולאפשר לו להוציא אותם אל הפועל במלוא הדרם, בתהליך סובלימטיבי ההופך את היצר הפראי ליצירה.
הנובעת ממקור החופש הישראלי. הגבורה והחופש אינם מבטלים זה את זה, ואדרבא, כל אחד מהם מעצים את חברו. חופש ללא גבורה הוא פראות וגסות, וגבורה ללא חופש היא שעבוד וכלא. מצד אחד התורה שבכתב היא הגבורה בשיאה, עד כדי 'כפיית הר כגיגית' (שבת פח, א), ומצד שני, התורה שבעל-פה תלויה כולה בדעת החכמים. יש מקור אחד אובייקטיבי ומחייב, אבל בתוכו קיימות אפשרויות רבות להתייחס מחדש למציאות המשתנה, עד כדי כך שיכול הקב"ה להגיד "נצחוני בני" (בבא מציעא נט, ב) – על ידי כך אתם מנציחים אותי, כי הנצח הוא במקור האחד שממנו הגבורה והחופש. גם בנבואה מוסר הנביא את דבר ד', אך הוא מבטא את זה על פי סגנונו, ו"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט, א).
מההתגלות המוחלטה של נשמת ישראל נובע גם כן המעין החי והמפרה של הגות כבוד אין קץ של הבנת הערך, ואהבה בלתי גבולית לישראל. בצד הנמוך של הנפש יש תאווה, התמכרות ומשיכה. אבל יש בה גם מושג הרבה יותר נעלה, ולא פחות חזק, שכוחו נובע מהיותו מבטא את הטבע העליון. זו האהבה אין קץ בכלל ולישראל במיוחד, מפני התכונה, הייעוד והטבע המיוחדים לנשמה הזאת.
זאת היא הסקירה החודרת, בניגוד לשטחית, שעל פיה אין הבדל בין עמים ואנשים, מפני שכולם דומים ובעלי אותם צרכים. שטחי אין פירושו שקרי, אבל הוא רק מה שעל פני השטח ולא האמת הגמורה והמלאה. להכרתה של האמת המלאה יש צורך בסקירה חודרת, היודעת לחשוף מצפוני החיים, לא רק מה שמוחש כחיים, אלא מה שצפון בהם. המצפון והמוסר הוא דבר רזי ונסתר, שעל-פיו אנשים נוטים לנהוג שלא על-פי מה שהוא לכאורה דרך הטבע, שהחלש דינו להיטרף. אנשי המצפון נוטים לעזור לחלש לא רק משיקול תועלתי שאולי הוא יתחזק ויגמול, אלא גם למי שיודעים שאין סיכוי שיעזור להם בחזרה.
ויודעת להעריך את הערך של היקר – הכבוד – הישראלי מצד חטיבותו הפנימית. כל עם תורם את הגוון, הכישרון הייחודי שלו לאנושות, ומעשיר אותה. תרומתם הייחודית של ישראל איננה רק עוד גוון, אלא הארה שלמה העומדת כחטיבה בפני עצמה מתוך מצפוני החיים על כלל המציאות האנושית.
באותם הפלגים, הנחלים הקטנים המובילים את המים מן המעין החי, ששפעות החיים, המעשיים של הלכה ואורחות חיים, מוסר וערכים, והעיוניים של הגות ועיסוק בתורת הרז והסוד, בייעוד ובחזון, בנבואה וחכמה ובידיעת נפש היחיד והחברה, זורמות ביחד במרוץ עזיז ואדיר, כל התחומים מתחדשים, מתרעננים ונצרפים, בתנועה בלתי פוסקת, שם, בקישור המיוחד שבין ההתגלות האלוהית לבין נשמת ישראל, רז החיים לישראל גנוז. ההתגלות האלוהית חשפה את העיקרון היסודי שטמון בנשמת ישראל, הנחשף ומתמלא בתכנים, צווים, אבות ותולדות, הלכה, הגות וערכים, אורחות חיים וחזון.
הייחודיות הישראלית איננה נובעת מעניין חיצוני כלשהו, כמו אדם שמצא אוצר ולכן הוא פתאום עשיר וכולם חפצים בקרבתו. כמה פעמים ניסו עמים אחרים לקחת את מה שהם חשבו שהוא האוצר שלנו, יסוד הייחודיות הישראלית. היו כאלה שחשבו שהדבר תלוי בקרקע, וניסו לשלוט בארץ הקודש. אחרים לקחו את הספר וניכסו אותו לעצמם. היו שלקחו לעצמם את התואר של עם נבחר, וזה הפך אותם למפלצות. כל הניסיונות הללו נכשלו, מפני שיסוד הייחודיות האמיתית של עם ישראל הוא אמונתו הפנימית, הקשר הנשמתי שלו להתגלות האלוהית.
שם סוד האמונה והבּטחה העליונה מונח, "ברוך שומר הבטחתו לישראל", ועל הבטחה זו נאמר "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו… והקב"ה מצילנו מידם" (הגדה של פסח). הבּטחה, הביטחון וההבטחה, הם בידיעה הפנימית המוחלטת שאנחנו קוראים לה אמונה, שלחזון האמיתי והנכון יהיה מימוש, ועלינו להתאמץ שיתממש גם בימי חושך. ומשם, מאותו רז חיים פנימי, ישראל עושה חיל לנצח כל אויביו ולקום לחיים חדשים בצמיחת קרן ישועה. מכאן ניתן להבין את הפלא הייחודי של יכולת ההישרדות של עם ישראל אפילו בגולה, ללא ארץ לרגליו וללא עצמאות מדינית. הדבר דומה לבן חורין שנכלא. אם אישיותו היא של בן חורין באמת, התנאים החיצונים לא יהפכו אותו להיות עבד בנשמתו, והוא עתיד לחזור ולהיות בן חורין כפי שראוי לו. עצמאות לאומית ומדינית, ארץ מולדת ותפיסת מקום בקרב האומות, כולם ראויים לנו ונחוצים לנו להגשמת החזון, אבל עצם קיומנו איננו תלוי בהם.
התגלות רוח האומה המקורית מתבטאת בגבורה הלאומית, תקומתה של האומה בפועל מן השפלות העבדותית הגלותית. וזו גם גבורה במובן הפנימי, המוסרי והרוחני של "איזהו גבור – הכובש את יצרו" (אבות ד, א), הבאה לידי ביטוי בדקדוקי מצות, היכולת והרצון לשאת בגבורה את בשורת נתינת התורה, המחויבות לצו האלוהי.
בהשתלהבות של אהבה מקורית, האהבה אל המקור. ההתגלות האלוהית היא הופעת האמת בעליוניותה, לא רק במובנה המתמטי הצר, אלא כמקור של המשכיות שופעת. האהבה לאמת זו, השאיפה אליה והדבקות בה, נוכחת במהותה של רוח האומה ונפשה החל מאביה הראשון אברהם, שהלך ממולדתו אל ארץ לא נודעת מפני אהבת האמת, שבעליוניותה היא אהבת ד'. זהו הקשר המופיע גם בפרשת שמע, בין אהבת ה' לקיום המצוות, שאינו רק נשיאה בעול, אלא פעולה הנובעת מתוך שאיפה אל הנשגב והנעלם.
הערצתה של האומה וכבודה, היום היינו נזהרים במילה חזקה כ'הערצה', אבל הכוונה היא לאהבה, התמסרות ומחויבות נפשית עמוקה וחזקה מאד לקיום האומה. האהבה המקורית כוללת את הצד הדתי כפי שבא לידי ביטוי באבי האומה אברהם, ואת הצד הלאומי כפי שבא לידי ביטוי כאשר האומה קיימת בפועל על תכונותיה וקווי האופי שלה.
חיוב נצחונה, הידיעה הברורה שהאומה לא תהיה חלילה מנוצחת לגמרי על ידי אומות אחרות, וההתמסרות למחויבות למצוות מתוך ידיעה זו. אבל תקוות אחרית הימים של האומה הישראלית היא לא רק ניצחונה על האויבים, אלא גם בטחון רוממותה להיות עליון על כל גויי הארץ. אפשר להבין בפשטנות, שלהיות עליון פירושו לדכא את כל העמים ולהשתלט עליהם בכוח הזרוע. כך נהגו עמים אחרים שרצו להיות עליונים. לכן הרב ממשיך מיד ומסביר במובן של עליוניות אמתית, לא התנשאות חיצונית בכח הזרוע, אלא כזו שהרב יפרט את מאפייניה:
מוסרית, של מוסר ומחויבות מוסרית גבוהים יותר. בכל אומה יכולים להיות יחידים מוסריים במיוחד. אך העליוניות של עם ישראל היא שהאומה כולה מחוייבת כאומה למוסר עליון מדוקדק, ושאיפתנו היא להגיע למצב כזה. רוחנית, העיסוק האינטנסיבי ברוח ובניית התרבות בעיקרה על הרוחניות הגבוהה. לרוחניות התועלתנית או זו המספקת חוויה תרבותית יש אולי מקום בתוך מכלול השיקולים החברתיים והתרבותיים, אבל זה לא צריך להיות המקום הקובע, ומשקלן איננו המשקל המרכזי. הרוחניות האמיתית היא הדבקות באמת העליונה ביותר האפשרית, מתוך אהבת האמת. אידאלית, הפיתוח של האידאלים, שהוא לא רק העיסוק בקיים והמוגבל, אלא יצירת חזון. אפילו יהיה מרחיק לכת וארוך טווח ביותר, החזון הוא זה שצריך להיות מטופח בקרב רוחה של האומה, ולשמש כמגדלור עבורה ועבור שאר האנושות. הדורה – מפותחת, עדינה ומדוייקת, אל מול גסות פראית. ובריאה, שלא תהיה נוטה לשגעונות. גדלות אמיתית איננה שגעון גדלות, גאווה ריקה מתוכן שכולה קנאה ושנאה כלפי אחרים. עליוניות בריאה היא גישה מאוזנת, שיש בה הרבה חסד, דאגה ורצון טוב כלפי האחרים. לכן היא רוויה שובע של שלום, לא של מלחמה. מכאן ניתן ללמוד על משמעותו של הכלל "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל – מפני דרכי שלום" (גיטין סא, א). רבים חושבים שהכוונה היא שחייבים להתפשר עם המציאות, כדי שלא תהיה איבה. אבל באמת ההיפך הוא הנכון. בשורש אנחנו מעוניינים בדרכי שלום, לא כפשרה אלא מפני שזו דרכה של תורה, ש"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז; עי' גיטין נט, ב). דווקא הצורך שלנו להתנהג באופן אחר הוא תוצאה של הכרח המציאות, שבה לא תמיד רוחשים כלפינו מידה של שלום ויחס נאות. מטרתנו הנעלה היא להוציא את העולם ממצב של צמא ורעבון, ולהביא אותו לרוויה ושובע. העליוניות האידאלית שלנו היא שאיפתנו להסרת חרפת העוני והאפלייה מכל בני האדם, ולא רק מן היהודים. אמנם למעשה עלינו לדאוג קודם לעניים שלנו, אבל זהו רק השלב הראשון בחזון של עליוניות על כל גויי הארץ. עליוניות זו רוויה שובע של ברכת החיים ושפעת היצירה והבנין, הוספת חיים, יצירה אמיתית, בניין האדם והחברה וממילא הסיוע לכולם להיבנות כראוי ולחיות בשובע, יצירה וברכה. פירוט זה ביחס לייעוד הרוחני של העם בכללותו, מתוך גבורה לאומית ביחס אל האמת של התגלות אלוהית וביחס לכבוד האומה, אהבתה, מעמדה ומקומה באנושות, מאד רלוונטי גם בימינו. אלה הערכים והמגמות שראוי שינחו אותנו בבניין החברה והרוח שלנו.
כל אלה כטל יזלו בהחשפת המבוע של המחשבה הישראלית המורשתית. המורשת הישראלית של למעלה משלושת אלפים שנה כוללת שכבות רבות ושונות. כל שכבה התגבשה בתוקף הנסיבות, הסביבה, האישים השונים בעלי האופי השונה שפעלו באותה תקופה, האתגרים שצריך היה להיענות להם ומידת העוצמה או החולשה שהיו לעם ישראל באותו הזמן. לכן אי-אפשר לקדש רק אחת מן השכבות הללו, והעיקר הוא להגיע להחשפת המבוע שחולל את מורשת זו כולה. בדברים אלה מתחבר הרב לרצון שהנחה את הלאומיות הישראלית החדשה לחזור אל המקורות, אל ארץ האבות, הטבע והשפה. אלא שהוא ממשיך את הרצון הזה ומצביע על כך שאותו מקור ששואפים לחזור אליו, הוא גם שהביא לעולם את הנבואה, החזון והמורשת.
מסרתה של חכמת ישראל, צירוף מילים שהפך להיות מושג ושמה של תנועה באותם הימים. זהו תרגום לעברית של Wissenschaft des Judentums, מה שנקרא היום "מדעי היהדות", וכולל בעיקר את ההיסטוריה, הפילולוגיה, והבלשנות של הספרות היהודית לדורותיה. זהו כמובן תחום מחקר חשוב וראוי ביותר, אלא שהעוסקים בו נטו להסביר את כל היצירה הרוחנית והתורנית הישראלית כתוצר של הנסיבות ההיסטוריות. לכן הרב מוסיף שחכמת ישראל צריכה להיות חלק מהמסורת, המותאמה למסרתה האמונית הגלויה ביסודי האמונה, בעיסוק באגדה ובפילוסופיה יהודית לאורך הדורות. אפשר למצוא בחיבורים שונים במשך הדורות ניסוחים בהשפעה מסויימת של התקופה, המקום והתרבות שמסביב. אבל השפעה זו הינה שולית וצריך לדעת להבחין בינה לבין היסודות המקוריים, שהם העיקר. ותורת המעשה. כמובן שגם ההלכה צריכה היתה להתאים את עצמה לצרכים ולהכרחים של נסיבות החיים. אבל היסודות, השורשים הקדומים ביותר והערכים המנחים של ההלכה, הם העיקר. מוטל על חכמת ישראל הנכונה האמיתית, להבחין על ידי מחקר זהיר, היסטורי, בלשני וספרותי, בין הדברים שהם מתוקף הנסיבות, הזמן והמקום, לבין הדברים שהם היסודות האיתנים והנצחיים שצריכים להישמר ולהפרות שוב ושוב. מן השורשים האלה צריך לצאת הפרח, הציץ והפרי גם לעתיד לבוא.
בצדה הגלוי, הגלות הינה מצב שלילי של פיזור האומה, שעבודה והשפלתה. אולם בלי לבטל את אמיתתו של הצד הגלוי, יש בגלות גם צד חבוי שיש בו ערך חיובי. השהייה בין הגויים, למרות שגרמה לקשיים ומאבקים רבים, הביאה לכך שעם ישראל הכיר את כל הכשרונות העולמיים, כישרונות מעשיים ורוחניים, המפוזרים בעולם כולו, בין העמים, השפות, התרבויות והנטיות הרוחניות השונות, שעליהם נאמר "חכמה בגוים תאמן" (איכה רבה פרשה ב). אשר נספגו בישראל, בגלל המגע של קהילות ישראל עם עמים שונים לאורך דורות רבים. לימוד זה הוא גם בעל ערך עצמי של התעשרות, וגם אמצעי לחזון הגדול של עליוניות מתוך הבנה ודאגה לכל עם ולשון, וידיעה מה טוב וראוי בשבילו. בנוסף, השהייה בין הגויים הביאה לא רק לספיגת תרבותם, אלא גם לכל התעוררות של חיים מסבת כל צרה. פעמים רבות דווקא הצרות, האתגרים הדחופים והצורך שאי-אפשר להתחמק ממנו, מעוררים את הרצון ומובילים ליצירה עצמית מקורית. ומדחיפת כל קו אורה, כישרונות וחכמה, הסופגת את הטוב והיפה שמסביב, מפנימה אותם ומייצרת מהם זיווגים טובים עם רוח ישראל.
הכל יתקשר ביחד בעת התחיה. מצד אחד זהו זמן של חיפוש אחר המבוע והמקוריות, הניסיון לחזור ולחדש את ימינו כקדם. מצד שני זו לא הזנחת כל האוצר והעושר שספגנו לתוכנו, בין אם מסיבות טובות או מסיבות לא טובות. עכשיו עלינו להעריך מחדש את הכל, לדעת לבנות ולצרף את כל הדברים שספגנו בדרך, בגלות, אל המקוריות של מבוע הרוח והיצירה הישראלית. להוליד כחות חדשים ומחוזקים, העלולים – המוכנים ומסוגלים לחדש את זיום, בכל עת, בכל תקיפה ובכל מהלך חיים שיתפרץ בעולם. עלינו להיות מוכנים לשינויי העתים והתקופות, למהלכי החיים, גם אם הם מתונים וגם אם הם מתפרצים. נוכל להפיק מהם את המיטב על ידי כך שמצד אחד נהיה ניזונים מן המבוע, המקוריות, ומצד שני נוכל לצרף את כל מה שספגנו ורכשנו מן הניסיון הרוחני והמעשי שהבאנו איתנו מן הגלות.
והרטבת – החייאת, כי המים מחיים – כל אלה הנטיעות, כל השורשים שכבר ישנם ביהדות, בחכמת ישראל המקורית, המסתעפות תמיד. כל ההסתעפויות מתוך השורשים, בא תבא על ידי אותם "למודי ד'" (ישעיהו נד, יג), במובן של האנשים המלומדים. הרב תולה את התקווה לעבודה הרוחנית הגדולה הרצויה, בתלמידי החכמים "העומדים בבית ד'" (תהלים קלד, א), שיש בהם נכונות ללימוד, התמסרות ושקידה, וגם כישרון לכך. עמידתם היא עמידה הנכונה לקראת האתגרים הרוחניים, ובית ד' הוא כמובן בית המקדש, אבל גם – ובייחוד לאחר שחרב בית המקדש – בית המדרש. הדרישה כלפי שכבת המנהיגות הרוחנית, היא להיות אמונים על רוח האומה בכל צביונה, בכל המקצועות המעשיים וההלכתיים השונים, ובכל ענפי האמונה והחכמה. נדיר שאדם יחיד יכול לנקיף הכל, אבל כלל החכמים צריכים לשלוט בכל המקצועות.
מעבר לידע עצמו, על חכמי התורה להיות חכמי חידות. גם מי שכבר יש לו הידע, לא תמיד מבין את כל מלוא המשמעות שלו. בתואר המיוחד הזה, מדגיש הרב את היכולת להעמיק בידע הקיים, לא לראות בו דבר מובן ופשוט לגמרי. דברי תורה הם "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (ירמיהו כג, כט), והחכם קודם כל מבין שזו חידה ולא מתייחס אליה בשטחיות. בנוסף לכך, יש לו די הבנה, כישרון ומרץ כדי להבין את פשרה. ורבי תושיה, הידיעה כיצד לממש את הידע, ההבנה והכישרון במצב הנתון. רק מתוך עומק ההבנה וההתחדשות והידיעה איך להביע את הדברים ולהביא אותם נכון אל המציאות, יוכלו להנהיג.
היודעים להתרומם בהכללה רבה, אדם בעל חזון כללי, יודע מה מתוך הפרטים המרובים לקרב ומה לרחק. כל אחד מהם בפני עצמו יקר וחשוב, אבל מתוך הראייה הכוללת של מצב האומה, העולם והאנושות, ניתן המשקל הנכון לכל ערך, מצווה ואמצעי, מתוך מטרה לממש ולהביא את הדברים הגדולים לידי מציאות. מנהיגות תמיד נדרשת להכללה, אבל זו יכולה להיות מנהיגות נחותה, המתרכזת במכנה המשותף הנמוך של בני האדם. כאן מדובר בהכללה הבאה מתוך התרוממות, היודעת לקלוע אל השאיפות הנשגבות, אבל גם אל היכולת ומידת המושג וההבנה של כלל העם, הציבור והאנושות, ומורה כיצד לקדם את הדברים החשובים מתוך ההבנה הכללית.
על כל ההסתעפות הרוחנית והמעשית האדירה. התרוממות זו אינה באה לדחות שום דבר מדברי התורה ואפילו לא מנהג קל, ולומר עליו שהוא פסול. אלא שצריך לתת לכל דבר את המשקל הנכון, ולא כל מנהג צריך לאכוף באותו התוקף שנהגו בו בעבר באחת מתפוצות ישראל. יש להתייחס אליו ברצינות וללמוד ממנו עיקרון רוחני, גם אם אולי עכשיו יביא לידי הנהגה שונה בפועל.
שתביא עמה ישועת עולמים. יש כאן כפל לשון. מצד אחד, ישועת עולמים תביא עמה את ההתסעפות, כי צריך להושיע את הכל, על כל סעיפיו. ומצד שני, ההסתעפות תביא עמה את ישועת העולמים, מכיוון שההסתעפות ההלכתית, הערכית, המוסרית והרוחנית, ככל שהיא מביאה עושר של נטיות, כך היא מתאימה ליותר אנשים, קווי אופי ומצבים, ויכולה להושיע אותם מהשיקוע בפחיתות.
