המינות מתוך שיצאה מהמחנה אל החוץ הרי היא נפרדת.[64] פירוד הוא ערך שלילי בתפיסה היהודית. בספר הזהר, השטן או יצר הרע מתואר כשרוי ב"עלמא דפירודא" (זהר ח"ג קנט, ב). לפעמים יש לפירוד ולהבדלים ערך טקטי, אבל זהו ערך שלעולם כפוף למטרת העל של האיחוד.
התיאולוגיה הנוצרית נוצרה לא רק בעקבות הגות מופשטת, אלא במקביל, ובמידה רבה בעקבות המעשים וההחלטות של הנוצרים הראשונים. אין בידינו הרבה מקורות על השתלשלות האירועים, אבל אפילו אם נסתמך על סיפורי המסורת הנוצרית עצמה, תהליך יצירתה של הנצרות הוא כולו תהליך של פירוד. ראשיתו בהיפרדות מחכמי תורה שבעל פה, הפרושים, הפרשנות המקובלת של דברי התורה, וכן מן הכהנים ומההתנהלות בבית המקדש. יחסו של מייסד הנצרות לתורה עצמה מעורפל יותר. מצד אחד הוא אומר לחסידיו, לא להפר את התורה באתי אלא לחזק אותה. ומצד שני אומר, התורה הרשתה לכם כך וכך, ואני אומר לכם תעשו אחרת, כאילו שהוא מקור סמכות עצמאי. בדור שאחריו מגיע הפירוד מן התורה, והאמירות הקשות שזו דרך שכשלה. היא ניתנה לעם ישראל בשל קשיות עורפם, כדי להפחיד אותם, ואמנם הפחידה אותם קצת אבל לא הצליחה לתקן אותם. על כן בא שליח אחר, המכריז על עקרונות חדשים שמבטלים את דברי התורה. כשבני ישראל מסרבים לקבל את התורה החדשה הזאת, נעשה גם הפירוד מעם ישראל, האמירה שהם נזנחו בגלל חטאיהם ומעלת ישראל האמיתית עברה אל כנסיית המאמינים הנוצרים. הפירוד קיים גם מבחינה ערכית, כאשר קיים פער בין חזון ביאת מלכות השמים, לבין המציאות שבה דבר לא השתנה.
בשיא הפירוד, הנצרות מחרפת ומגדפת, כאשר בהשפעת תפיסות אליליות מובהקות, ראו במייסד לא רק משיח אלא בן אלוהים. אומרת: מי לי בשמים, כביכול זו שאלה שהנצרות שואלת, ועונה שנמצאים שם האל האב, האל הבן ורוח הקודש, ויחד איתם כל מיני מצטרפים ועוזרים. זו לא רק היפרדות מעם ישראל ומתורתו, אלא גם הפרדה בתוך האלוהות. אף על פי שבפיה תדבר רמות ודבריה חלקו מחמאות. כמה שלא ירבו בדברים שבעיניהם הם שבחים, הרי שמבחינת התפיסה המקורית היהודית, הכל נקרא חירוף וגידוף. כשאומרים לאלוהים שהוא בעצם שלושה ולא אחד, אבל כל הכבוד שהוא הצליח להסתיר עובדה זו מעם ישראל, זה לא שבח אלא חירוף וגידוף.
החירוף והגידוף רומז גם לגֹלְיָת, אשר "חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א יז, כו) ביחס לא נכון כלפי האלוהות, וחירוף זה הוא תמיד גם חירוף כלפי "אֱלוֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל" (שם מה). לכן מתוך הדברים על החירוף כלפי שמים, עובר הרב לאפיון מאד מרכזי בתופעת הנצרות – היחס כלפי עם ישראל.
רפיון בטחונם, הערעור על הביטחון בבחירה, בייעוד וביכולת של ישראל. לעתים רפה בטחונם של ישראל, "שריפו עצמן מדברי תורה" (בכורות ה, ב). חולשה רגעית זו, היא שמתאמצת המינות להרחיב, לבסס כתפיסת עולם קבועה, שאפשר להפסיק להיות עם ישראל ולהתפטר מן התפקיד המיוחד שלו. אחרי כל ההבטחות ושבועות עליון ובחירה אלהית נצחית בהם להיות סגולה מכל העמים. היו מהנוצרים שטענו, כי הם פשוט חוזרים על התוכחות שאמרו נביאי ישראל. הנביאים אכן מוכיחים את ישראל על חטאיהם לא אחת, אבל דווקא תוכחה זו מחזקת את הביטחון ביכולתם. אילו שמירת המצוות היתה תנאי לבחירתם של ישראל, ברגע שהם לא עמדו בתנאים צריך היה להחליף אותם. העובדה שעדיין באים אליהם בתביעות ובתוכחות, מצביעה על ביטחון מוחלט בכך שהתפקיד עדיין מוטל עליהם. דברי הנביאים הם במהותם דווקא הבטחה על סגולתם של ישראל, ודברי הנוצרים, גם אם דומים בחלקם, הם ההיפך הגמור מכך.
הערעור על בחירת ישראל, הרי הוא סעיף מ"סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה" (ירמיהו ב, כא) של הפרדת רשות הגבוה. בתורה כתוב שאלוהים כורת ברית עם ישראל ללא תנאי. אולם הנוצרים יצרו פירוד במושג האלוהות עצמו, ואמרו שהברית אמנם נכרתה עם האבא, אבל האלוהים הבן יכול להפר אותה.
אותה הרשעה החושבת להפר ברית בשר, ברית המילה, היא הברית עם ישראל, וברית הארץ גם יחד, הבטחת הארץ לעם ישראל, וטענה שמקומם הנכון הוא בגלות נצחית. בהקשר רחב יותר, זו תפיסה המדמה בחולשתה הפנימית כי הגוף וכחותיו, ברית הבשר, והעולם החמרי והופעותיו, ברית הארץ, בחירת האדם ורצונו בכל ערכיו, מעשי האדם שנובעים מבחירתו, ובעיקר החטאים, הזדונות והפשעים, הנם דברים מופרדים, שיכולים לסכל את עצת ד' העליונה. זו הכרזה על הארציות, העולם הזה כולו, שאינם אלא מכשול לאדם. הקב"ה אמנם רצה משהו, אבל העולם ובני האדם סיכלו את כוונתו. מכאן נובעת תפיסה לגבי קיומו של שטן, מין יצור השוכן בנפש, בבשר ובעולם, הנאבק בבוראו ומצליח.
ותוכל לפי זה ברית עולמים להיות מופרת על ידי סבות צדדיות כחטאות ישראל והתגברות הרשעה החמרית בעולם. בביטוי סיבות צדדיות, אין כוונתו של הרב להקל ראש בחטאים וברשעה, אלא לומר שאלה רק צדדים מסוימים בהופעות הרצון האלוהי, האחד והכולל. נתינת הבחירה לאדם, פירושה שכוחות החיים שלו יכולים להופיע לא רק בדרך הטובה והראויה, אלא גם באופן של טעות, חטא ואפילו זדון. "הרוצה לטעות – יטעה" (בראשית רבה ח, ח), ויכול אדם לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, אבל לא מפני כך היא מפסיקה להיות תורת ה'. כל שימוש לרעה של האדם בכח הבחירה שניתן לו, יוביל אמנם להרבה כאב וסבל, אבל לא משנה את העובדה שבאופן מהותי גם זה פועל ה'. התפיסה היהודית איננה מאמינה בשטן, הנפרד מה' ויכול לסכל את עצתו. חטאי האדם לא יכולים לבטל את ברית עולמים, שתביא לתהליך של תיקון ותשובה.
הנוצרים "לֹא יָדְעוּ את עקרון האחדות הבסיסי והיסודי של התפיסה הישראלית, לכן וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תהלים פב, ה), כי "אֱלוֹהֵי עוֹלָם ד'" (ישעיהו מ, כח) "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (שם מה, ז) והכל עבדיו (ע"פ תהלים קיט, צא). ו"לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב", גם כאשר אינם מתנהגים כראוי וכפי המצווה, עדיין ואף על פי כן "כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ד' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיהו י, טז). כל הצבאות, הריבוי העצום של כל הצדדים האפשריים, אינם נגדו, אלא באים מכוחו וממקורו. הכל שלו, וממילא הברית לא תופר לעולם.
והעולם הגשמי עם כל עומק הרשעה המקננת בבשר, האפשרות לעשות רע שקיימת אצל האדם, הכל קשור בתנאים שחקק בהם צור עולמים בעולמו, צור הוא יסוד העולמים, הסלע החזק. בנוסף, "וְאֵין צוּר כֵּאלוֹהֵינוּ – אין צייר כאלוהינו" (שמואל א ב, ב; ברכות י, א), מי שצייר את כל הצדדים, העומקים והגוונים, הרוחב והעומק, שהוא רשות היחיד, ולא רשות רבים שיש בה מקום לכמה אלוהויות או להתערבות של השטן או של בני האדם. של יחידו של עולם, "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה), מכל סוג שהוא, ועל כך אמרו חכמים: "אפילו מעשה כשפים שמכחישים פמליא של מעלה" (סנהדרין סז, ב ורש"י שם). אפילו הכשפים האלה באים מכוחו של הקב"ה. המילה 'פמליא' באה מהמילה הלטינית פמיליה (familia), משפחה. בעבר אדם שכיהן במשרה חשובה היה מקיף עצמו בבני משפחתו, ובהשאלה המילה פמליא שבלשון חכמים, מתארת את קבוצת העוזרים המלווים אדם חשוב. פמליא של מעלה, הם המלאכים, שליחים, כוחות שונים שעושים רצונו של מקום. ישנם גילויים שונים לרצון האלוהי, כמו חסד ודין, וכמו המון כוחות הטבע השונים. הנוצרים טעו לייחס לחלק מהכוחות הללו מעמד שווה לזה של הקב"ה וראו בהם משפחה ממש, ולכוחות אחרים ייחסו מעמד עצמאי לעומתו ויכולת להתנגד לו. לעומת זאת בתפיסה היהודית, הכוחות כולם הם אך ורק ביטוי לרצון האלוהי.
ונשמת ישראל באור עליון זה היא שרויה, ממקור חיים עליונים הללו היא מקבלת את שפעת חייה. אין תנאים לסגולתה של נשמת ישראל. אין הפרדה לפיה בתקופה אחת יש אלוהים אב ואחר כך הבן שלו יורש אותו, או שבארץ אחת שולט אחד ובארץ אחרת שולט אחר. ה' אחד, על כן תורתו תורת עולמים, שלא תוכל להשתנות. ברית עולם לא תשכח, ולא תופר. ולא תוכל שום הגברה חצונית או רוחנית פנימית לעבור את פי ד' ולסור מחקותיו חקות עולמים, גם אם רוצים להתגבר ולבטל את רצון ה', אי אפשר. ראשיתו של הניסיון הנוצרי הוא בפנים, ברוחניות שבתוך עם ישראל, ואחר כך גם מבחוץ, באמצעות עמים אחרים, באלימות ובכפייה.
ומקור הגבורה והעז, גם זה שמתגלה בכבישת החיים, אפילו הסגפנות שהנוצרים הטיפו לה, מתוך אוצר גבורת אל ד' יוצר עולמים היא לקוחה. בניתוח היסטוריוסופי ניתן להבין, גם אם לא להצדיק או לקבל, את מקורותיה של המינות והנצרות, וממילא ניתן להבין את השפעתה ואיך לתקן אותה. ולהגשים ולגלות בחיים ובמעשה תוצאת תורה עליונה זו, כדי שבאמת הכל יהיה שלם, קרואים אנו לאורו של משיח, זו תקופת הגאולה, שיתנוצץ מכל העברים, מכל מסבות החיים. גילוי ערכה של הארציות בחזרת עם ישראל לארץ, החייאת התפיסה הלאומית והמדינית, החזרה של יותר ויותר צדדים ואפשרויות של ביטוי הרוח הישראלי. מכל הבחירות, מן הבחירה והחירות האנושית, של יחידים, קהילות ואידאלוגיות, מכל העצות, מכל משטרי הטבע, מכל גילויי חוקי הטבע שפועלים כמו משטר בתודעתנו. מכל ההשכלות המוסריות והפילוסופיות. ומכל הקדושות, כל מה שאדם מגלה בו קדושה, כולל ניצוצות הקדושה הקיימים גם בדתות ואמונות אחרות. מכל הנסים ומכל הנפלאות, את כולם אורו של משיח צריך להאיר, ולהביא לידי הבנת שורש האחדות שלהם.
המשיח הוא העני הרוכב על החמור (זכריה ט), העוני והחומריות עם כל הרשעה המקננת בה, וגם בעצמו הרוכב "עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה" (דניאל ז, יג), כל התפיסות השמימיות המתרחקות מן הארציות. ישנם פגמים הן בתפיסה החומרית והענייה, והן בזו הרחוקה מן הארציות ויכולה להביא לידי חטא וסגפנות. ושתיהן צריכות להיות מוארות ומתוקנות, כי הכל בא מיחידו של עולם.
