כנסת ישראל שואפת לתקון העולם בכל מלואו. בכל מערכת יחסים יש לפחות שני צדדים, ולכן הן מועדות להתקלקל. אפילו מערכת היחסים של האדם עם עצמו אינה פשוטה, כאשר לפעמים הוא כועס על עצמו או מאוכזב מעצמו. הסליחה יכולה לסלק רק חלק מהמכשולים במערכת היחסים, אבל אם מעוניינים בתיקון מלא, יש צורך בסליחה מקורית. לא די בתיקון אחד הפרטים, אלא נדרשת הליכה אל המקור. סליחה כזו מטהרת, לא רק מאפשרת להתקיים הלאה, אלא מסלקת את הסיבה לבעיה.
שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו. כל אדם יחידי הוא אמנם עולם מלא, אבל הוא נמצא גם בתוך חברה ומציאות. גם אם הוא בוחר בטוב בכל כוחו, הוא חלק מהבעייתיות של חטא הארץ, קטרוג הלבנה ותאוות האדם הראשון. גם אם הוא משתדל ככל יכולתו, אין באפשרותו להתגבר לבדו על פגמים אלה. לכן אפילו ישועתו של הצדיק הנשגב ביותר, לא תוכל להיות מלאה. אם לא מצד חטאיו הוא, ימות בעוון הדור. אפילו אם התעלה מעל לעוון הדור, ימות "בעטיו של נחש" (בבא בתרא יז, א). לכן אם רוצים לסלוח לאדם פרטי סליחה שלמה, צריכים להפגש בויתור ומדת חסד מיוחדה, בלא התכללות עם כל המדות כולן ובלא שִקול של עֹז צדק ומשפט. צריך לעצום עיניים, לוותר לו, להתפשר, להיות מוכנים לסבול את הצדדים הפחות טובים, בגלל שעל פי רוב מדובר באדם טוב. אבל זה לא התיקון המלא, וסליחה כזו לא נוגעת למקור וליסוד של הכל.
כדי להגיע לסליחה כזו, יש צורך בתקון כולל לא רק לחטאים עצמם, אלא לסבת החטאים. אין הדבר קל, אבל גם אם אנשים יכולים לרסן את עצמם מלממש את תאוותיהם, הרי שאינם יכולים לא להתאוות. מקורה של התאווה אינו שלילי, אלא נעוץ בתשוקת האושר הבלתי-מוגבל, העוצמתי והמלא. כאשר תשוקה זו נתקלת בסופיות של המציאות, נדמה לאדם שלא יוכל לממש את שאיפתו אלא על חשבון מישהו אחר, ואז היא מתממשת כחטא, גזל או רצח. קין לדוגמא, הרג את הבל מפני שרצה להיות מקובל אצל הקב"ה, אבל נתקל בזה שיש מישהו אחר מקובל יותר. המחשבה הפשטנית והאיומה של כל הקנאים, היא שאם יסלקו את האחר יישארו רק הם. מחשבה זו אמנם שגויה, אבל בעצם הרצון ואפילו התאווה להיות מקובל, אהוב וקרוב, אין רע. צריך רק לתקן את היותה סיבה לחטאים.
תיקון זה אפשר להשיג רק באמצעות חֹק הטהרה, העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם (פסחים נד; בראשית רבה א). הוא לא בא מתוך העולם המוגבל, אלא קודם לסופיות של העולם. "פרה אדומה מכפרת" (מועד קטן כח; בראשית רבה מט), והיא מטהרת מטומאת מת, השם של המשיח נעוץ בסלוק המיתה מיסודה, בהעלאת העולם מעמק חטאו. המוות הוא תוצאה מחטא אדם הראשון, שחטא מפני שנתקל בסופיות הראשונית. במקום לדעת להמתין ואז לממש את רצונו הגדול, הוא שמע לעצת הנחש. העיוות בדברי הנחש, היה בעצם העמדת הניגוד בין אלוהים לאדם. הנחש אמר לאדם שאין תקווה לגאולה. אם האדם לא יאכל עכשיו, יישאר עבד לנצח, מפני שהא-ל מפחד מן האפשרות שהאדם יהיה גדול יותר. החטא היה מימוש החטאת האמת שיש במחשבה זו.
למעשה תהליך הגאולה אכן דורש עבודה קשה וריסון, אבל הריסון איננו הפיתרון. אין זה קידוש הסופיות בפני עצמה, אלא ההתנהגות הנדרשת כדי להתגבר עליה באופן נכון. העובדה שהדבר אינו מובן כך, נובעת מחטא הארץ. הקב"ה ציווה על האדמה שטעמם של העצים שתצמיח יהיה כטעם פירותיהם, אולם האדמה עברה על ציוויו של הקב"ה, והצמיחה עצים שטעמם אינו כטעם פירותיהם.[65] ומקטרוג הלבנה, בתחילה הלבנה והחמה היו שתיהן ביום ובלילה, עד שהלבנה התרעמה מדוע זה כך. כתגובה אמר לה הקב"ה שתממעט, ומאז היא מאירה רק בלילה.[66]
התנגשות, שהרב מתרגם אותה כנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה. התיאוריה של העולם היא של עולם מתפתח וצומח, שבו הסופיות אינה אלא תחנת ביניים, הנמצאת בעצמה בתהליך מתמיד של השתנות וצמיחה. ממד הסופיות קיים, אבל איננו מפריע אלא אדרבא מוסיף שמחה. אפשר להדגים זאת על ידי התבוננות במצבו של אדם הנעשה רעב: אם יש פת בסלו, הוא יכול להשביע את הרעב, שממילא אינו מקור לסבל אלא להיפך – מאפשר את תוספת השמחה והעונג שבאכילה. אבל אם אין לאדם מה לאכול, הרעב הופך להיות מקור לסבל והתאווה מתגברת, עד כדי כך שהוא עלול לחטוא, לגזול ולנסות להשיג את האוכל בכל מחיר.
מהנמכת האידאל העולמי של העולם המתפתח, המתרחב והצומח, כשהוא בא לידי ביטוי במציאות. הנמכה זו היא חטא הארץ וקטרוג הלבנה; התנגשות שסובלים ממנה שמים וארץ. מה שהכשיר, יצר אפשרות לקיומו של החטא האנושי. תפקידו של האדם היה לתקן את ההתנגשות הזאת, על ידי בחירתו החופשית וקיום מצוות הא-ל "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), ובחטאו העצים את החסרונות עוד יותר והפך אותם לקבועים בחייו. וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. האנושות כולה מייצגת את אדם הראשון, וכל אדם נטל איזה חלקיק מנשמתו, ולכן תיקון חטא אדם הראשון פירושו שהכל, הכל צריך להיות מתוקן, הכל צריך להיות מטוהר. עלינו לחזור אל יסוד ההוויה האנושית העולמית.
האומה הישראלית היא שנבחרה ונוצרה לשם הובלת התיקון הכולל הזה. על כן שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. השורש הוא הקשר עם אלוהים כמקור הכל, ולא רק עם אחת מהתופעות. בנין האומה וגאולת הארץ, הם יסודות מעורבותה של האנושות במציאות, דווקא בפן הכללי שבו, ולא רק בתחומים שהם עניינו של כל יחיד בפני עצמו.
לא זקיפת לבנה מאיזה בנין, כדברי הגמרא על ישו, ש"זקף לבינתא והשתחוה לה" (סנהדרין קז, ב; עי' עבודה זרה מו, א). כאשר לא שבים אל המקור האלוהי האחד של הכל אלא מבודדים את אחת התכונות, הופכים אותה לעבודה זרה. כל דת ותנועה רוחנית, מסתפקת בתיקון של חלק אחד בלבד במציאות, שאמנם יכול להיות חשוב מצד עצמו, אבל איננו מביא לתיקון שלם. כי אם פניה שלמה[67] ועמוקה אל היסוד של כל הבנין,[68] לכוננו בתקון. לא שיפוץ מקומי וזמני של חלקים בבניין, אלא כינונו מחדש מן היסוד באופן הראוי.
לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב, אלא לחשוף את המקור, את מעין החיים שלשד עץ החיים, המים הראשונים, הרצון שעדיין אינו מעוצב, אבל עוצמת החיות כבר ישנה בו. עם כל שרשיו, גזעיו ענפיו, פארותיו[69] ועליו, משם יונק, מאותו המעין. וממנו, מעץ החיים בשלמותו, יבא רוח חיים. עץ הדעת כבר מחלק ומפצל את העולם לטוב ורע. יש מקום לפיצול הזה, אם מבינים אותו כזמני וכנמצא בתהליך של תיקון. אבל אם הופכים את הרע, הגבוליות והסופיות לדברים קבועים ומוחלטים במציאות, הם הופכים להיות מנוגדים לעץ החיים. בתנאים הנכונים מתגלה שגם בגירעון, בגעגועים, ברעב ובצמא יש חיות, מפני שהם מסוגלים להעצים את העונג, השאיפה, היצירתיות, ההתפתחות והרצון בתוך האדם וההוויה. חטא אדם הראשון, הנציח את התפיסה השניותית של עץ הדעת טוב ורע. כנגדו, גאולת האומה היא חזרה לתפיסה האחדותית של עץ החיים, שממנה יבוא רוח חדש, חיבור בין החומר והרוח, שמים וארץ, היחיד והחברה, האומה הישראלית וכלל האנושות.
ועולם חדש, העולם של הגאולה, יבנה. תהליך גאולה מתמשך של צמיחה בלתי פוסקת והפיכת הרע והגירעון לתוספת של שמחה ועונג, תמריץ של חיוניות, "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ד' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיהו סו, כב). זהו תפקיד קבוע המוטל על ישראל, ובדור הגאולה הוא מתבטא בהתחדשות מעומק הגלות, החורבן והפירוד, אל הארציות, הרוחניות והשלמות הלאומית והחברתית.
החזון שהרב מצייר כאן לישראל, בא כניגוד לסיכום הפרקים שעסקו במינות, על השניות שבה, הויתור שבה על הארציות, האומה והחיוניות הזאת. במקום אלה התרכזה המינות בחסד ובטוב של סליחה שאינה תיקון שורשי אלא ויתור של האדם, ובסופו של דבר גם של הקב"ה, שממנו יוצאת הנצחת העולם הבלתי מתוקן. לא לזה ייקרא גאולה, וממילא מובן שהמינות בעצם מעדיפה את העולם שאחר המוות, העולם של הסיגוף, על פני העולם הזה על החיוניות והמלאות שבו. בעולם הזה רואה המינות את מלכות השטן שצריך לברוח להתנזר ולפרוש ממנה, וכך להיגאל. על האדם להתכנס לאיזו פינה בנפש פנימה, לוותר על היצירה ועל השמחה שבקשר עם העושר העצום שיש במציאות, מכיוון שהוא עלול להיות רע. זה ויתור גמור על עץ החיים, מתוך עומק ההתקשרות עם הצד של ידיעת הרע שבעץ הדעת טוב ורע. לעומת תפיסה זו, מציג הרב את עומק תפיסת הגאולה הישראלית, שרק היא נובעת מן המקור החי, של א-ל חי, אחד ויחיד, שהוא נשגב וקרוב לאדם גם יחד.
