בפרק זה הרב מדגיש את הישמרותו של עם ישראל מפני הנצרות לאורך ההיסטוריה. ייתכן שהרקע לדברים הוא מגמת התנצרות והתבוללות נרחבת בגרמניה ובאוסטריה (המוערכת בעד עשרים אחוזים מהיהודים שהתנצרו), שהחלה כבר במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ונמשכה עד עליית הנאציזם. בארץ ישראל לא היו באותו זמן מגמות של התנצרות, אך הלאומיות העברית החדשה הרבתה להתמודד עם שאלת היחס לישו. האם יש לראות בו נכס, כפי שראו בכופרים אחרים כמו שפינוזה,[60] פרויד או מרקס. האם הוא הרים את קרן ישראל או ניסה לגדוע אותה. בכלל, דווקא בגלל הנמכת עוצמת הכנסיות והדת הרשמית בעת החדשה, נפתחה אפשרות להעריך מחדש את הנצרות, עקרונותיה המוסריים ובשורתה גם בקרב היהודים. ייתכן שגם בירורים תרבותיים אלה עומדים ברקע דברי הרב.
כשם שמכירים תנאים אקלימיים, מסוגלים לבעלי חיים ולצמחים שונים, ויותר מזה תנאים מובדלים לסוגים: הים והיבשה, העפיפה באויר וההליכה. העולם מורכב מסביבות שונות, שבאופן כללי אפשר למיין לאוויר, ים ויבשה, ולכל אחת מהן יש בעלי חיים המותאמים לחיות בה. ומי שמסוגל לאחד מהם אם יחליף את תפקידו במה שמוזר לו את נפשו הוא חובל.
ככה הם גם החילופים הרוחניים, אותו הדבר נכון לגבי הכישרונות הרוחניים השונים, מצד פנימיות ערכי החיים שלהם. בכל ספירה רוחנית יש צביוני חיים מיוחדים. כל אדם מתאים לסוג מסוים של דברים. לרוב, משורר מתקשה להיות מנהל חשבונות. אדם שטוב במלאכת כפיים, לרוב לא הוגה דעות. לא מפני שעיסוק אחד טוב יותר מהשני, אלא מפני שכל אחד מהם דורש תכונות אופי אחרות. הדבר נכון באשר ליחידים, וככל הנראה לדעת הרב גם באשר לתרבויות שלמות. כמובן שהדבר מורכב יותר, מפני שבתוך כל תרבות ישנם תחומים שונים, ובכל זאת אפשר לומר, שתרבויות רוחניות מסויימות מתאימות יותר ליצירה מסוג אחד ולא ליצירה מסוג אחר.
כל זמן שהדברים באים רק למגע של הכרה, לניסוח מדעי-תבוני מרוחק. אין הדבר חודר כל-כך עד עומק החיים. אדם יכול להבין מה עניינו ועיקרו של תחום אחר שהוא לא שייך אליו, אבל זה לא מפריע לו או מעורר אותו באופן מיוחד. אמנם כיון שבאו לידי הרגשה, כבר החיים מתרשמים בו ביותר ע"פ תנאיהם המיוחדים. כשהאדם נדרש לא רק להבין, אלא להיות מעורב באופן אישי, חוסר השייכות מפריע לו יותר. וכשבא עד לידי אמונה ודבקות אז החיים מוטבעים במטבעתם המיוחדה. כשמדובר על עמוד השדרה של זהותו והווייתו של האדם, לא רק מבחינה מעשית אלא גם מבחינה רוחנית, הרי שאם הם נאותים לאותו המקצוע אז הם מתברכים ומתאדרים, ואם אינם נאותים לו, אז כפי מדת רחוקם ונגודם, ולפי מדת שקועם בתוכו והשרשתם, ככה תהי מדת חרבנם ואבודם. כל עוד יש איזו נטייה למשהו, אפשר למצוא דרך להתחבר אליו. אבל אם הוא מנוגד לגמרי למהותו של האדם, הוא עלול לאבד ולהחריב אותו לחלוטין.
המשל פשוט יחסית, מפני שהוא פיזיקלי ופיזיולוגי. ציפור או יצור יבשתי לא יכולים לחיות הרבה זמן בתוך מים, ולהיפך – יצור ימי לא יכול להסתדר בלב השמים או היער. מבחינה רוחנית הדבר יותר מורכב, ולכל אדם ותרבות יש חלק מסוים גם בתוך תחומים אחרים, וסוג של יכולת להכיל אותם. למרות זאת, בסופו של דבר ישנם נטייה עיקרית, עמוד שדרה, מערכות ערכים, זהות, והרגשה, תחושת הנוחות, החירות והיצירה שבאותו תחום, או להיפך, עבודת פרך, שאפשרית מבחינה מעשית אבל מאד מכבידה ומציקה מבחינה רוחנית.
את המשל והנמשל הכלליים, הרב הולך ומיישם על היחס שהתהווה באופן היסטורי בין עם ישראל לבין המינות, שאמנם מקיפה אותו מכל צד ואף באה מתוכו, ובכל זאת ידע להשתמר ממנה ולהיבדל ממנה, מפני שחש את זרותה ואת סכנת החורבן שלה לגביו מבחינה רוחנית.
זאת היא התכונה העמוקה של ההשתמרות מאשה זרה במובן הרוחני – הנצרות, אשר "דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ" (משלי ז, כז) "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת" (שם ה, ה); וכמה גדולה היא מדת ההמשכה לרכי לב וקטני דעת, "הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טֶבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל" (שם ז, כב). הרב מסביר מדוע חלק מסוים, גם אם קטן של היהודים, כן הלכו אחרי הנצרות. הם רכי לב וקטני דעת, והם נמשכים אפילו שזה כשור אל הטבח. במשך הדורות היו יהודים שנמשכו בתום ורכות לב, אחרי משהו מאד מפתה מבחינה רוחנית. אבל רוב המתנצרים לא היו בעלי אידאליזם כזה, אלא אנוסים שנוצרו בכח ואחר כך נשארו בחברה הנוצרית. רבים אחרים היו אינטרסנטים, שרצו לחסוך לעצמם את הבעייתיות של להיות מיעוט נרדף, החליטו החלטה והצטרפו לנצרות לפחות למראית עין. הם אמנם לא נשארו יהודים כל כך טובים, אבל גם לא היו נוצרים כל כך טובים ובדרך כלל היו מאד ציניים כלפי המרת הדת שלהם. אבל גם אם במשך אלפיים שנה היו אלפים או עשרות אלפים ויותר שהתנצרו, הרי שבית ישראל ככלל, הן בנציגות הרשמית של האומה ובין בהמוניה, יודע בחוש קודש העמוק שלו איך להשמר מפח יוקשים, נשמר מלקבל את המינות הזו, להצטרף אליה ולראות בה חלק אינטגרלי מעצמו. ויודע הוא בבהירות להגן על עמדת קיומו הרוחני האיתן, גם נגד אותו כח המושך של הזרות, הפיתוי האידאליסטי, שאפשר יהיה להביא לאושר האנושות כולה וגאולת העולם המיידית, למלכות השמים שתבוא עכשיו אבל רק אם כל היהודים יתנצרו.
אשר נגוזה[61] מבטן אמו, העלימה את הקשר עם מקורה, אחרי שנתנכרה וקנתה לה תכונה זרה, התנהגות אחרת. הנצרות החלה אמנם כביקורת פנימית על הממסד הדתי היהודי, אבל הרחיקה עצמה מן המקורות המחייבים אותה, וקנתה לה את התכונות של עבודת האלילים וביטול הקשר עם כלל ישראל. כל זה נעשה כאילו כדי להבליט את התכונה הכלל אנושית, האוניברסלית. זה אמנם פיתוי גדול, אבל בשלב זה כבר היה ברור לבית ישראל שתנועה זו יצאה אל מחוץ לגבול והפכה לזרה.
ואת פרטי הזריות, איכות ההשתמרות ועמקי האבדון שבהם, וכל הליכות היחש עמהם הוא סוקר. בכל דור ישנה סקירה של היחס בין עם ישראל לבין הנצרות. מהם פרטי הזריות והסכנות, איזה כח צריך להפעיל כדי להישמר ולא להיכנס לאותה מלכודת. והם, את הסקירות האלה אפשר למצוא בספרתו בדיני תורה והכרות-אמונה. כל שינויי היחסים והעוצמות, מקבלים ביטוי ביצירה היהודית. גם בדיני תורה והלכות, וגם בהכרות אמונה, עיון בעקרונות ועיקרי האמונה שלפעמים מדגישים את ההבדלים ולפעמים את המשותף, שבכל זאת רוצים אמונת הייחוד גם אם לא משיגים אותה עד הסוף. יש פה פנים שונות וצדדים שונים, שלכולם יש ביטוי. לעתים אפשר לראות התייחסויות שונות לנצרות, בכתביהם של חכמים שונים. למשל, אף שהרמב"ם והמאירי המאוחר ממנו בדרך כלל קרובים בדעותיהם, הרמב"ם פוסל מכל וכל את הנצרות, והמאירי מציג יחס יותר מתון. לא מדובר במחלוקת עקרונית, אלא הכל לפי הסקירה והעניין, כל עוד היא פונה לישראל זו סכנה גדולה, וצריך להשתמר, לפסול ולבקר. במצב אחר, שבו הם כבר לא פונים אלינו אלא עוסקים בענייניהם, אפשר לערוך את החשבון של התועלת שהיא מביאה להם וממילא גם לנו ביחסינו עם אותן אומות.
בדעה מבוססת ורוח אמיץ, אומץ להתנגד ואומץ להכיר ביתרונות. כראוי לעם עז, ישראל עזים שבאומות (ביצה כה, ב). יש להם עזות ואומץ לב לעמוד על שלהם עד כדי מסירות נפש, להשתמר מפני מלכודת של אמונה זרה ותרבות זרה, ומאידך גיסא גם היכולת לקיים יחסים עם אומות ותרבויות אחרות, מעמדה של אומץ לב. אבל גם יחסים אלה, אינם מעמדה של מי שמתפתה, אלא של מי שגם אם הוא חלש באופן מעשי, הרי שהוא חזק מבפנים באופיו. הוא יכול לבסס את עמדתו גם מבחינת ההלכה וגם מבחינת עיקרי האמונה, הכל לפי הסקירה של הליכות היחס שבינינו לבין התרבויות האחרות. אשר עז לו באלהים סלה. יש לישראל תכונת נפש עצמית של עזות, אבל עיקר העוז בא מגודל האמונה, הקשר הייחודי של כנסת ישראל עם אלוהי ישראל.
אותו דבר נכון גם לגבי האיסלאם. היו תקופות של קרבה ויחסי שלום, כשהם לא התכוונו לאסלם את היהודים. מאידך גיסא, כשבאו תנועות שרצו לאסלם בכח, היתה עמידה של מסירות נפש, וגם מבחינת ניסוח העקרונות, פסילה גמורה של האמונה הזרה כאפשרית לנו. הרמב"ם ברח מספרד ומרוקו בגלל תנועות קיצוניות שביקשו לאסלם את היהודים בכח, וחי במצרים שם שמרו המוסלמים בדרך כלל על התנהלות סבירה מול הקהילה היהודית. הוא ראה את הפנים השונות של האיסלאם. מצד אחד, הוא קבע את פסילתה המוחלטת ביחס ליהודים, וכרופא הגדיר את מוחמד כמשוגע. מצד שני, הן על הנצרות והן על האיסלאם, הוא אומר שהן מקדמות את הגויים וסוללות את הדרך לגאולת האנושות (הלכות מלכים יא). אלא שבשביל לקדם את הגאולה, איננו צריכים להתאבד כאומה וכתרבות, כפי שהם רצו ותמיד הציעו לנו.
