לפרק זה שני חלקים. האחד ממשיך ומתאר זווית נוספת של החיסרון שיש בהפקר של העולם המעשי על ידי המינות. השני מתאר את הציורים שלא בכדי הוסיפו ברק לשקר ולכזב של הנצרות, ואת חזרתם של דברי האמת שבהם מן השבי למקורם.
ההפקר של העולם המעשי, הבא מתוך ההתפרצות אל העולם הרוחני בלא סדר ותקון של קודש, כשם שהוא מונע את אור הקודש מהתפשטותו במרחב ההויה, מכיוון שאין דרכים להתפשטות זאת. זו הצבת דרישה אולטימטיבית אידאלית, שאין שום מבוא לתיקון העולם על ידה. אפשר להכריז שכולם צריכים להיות מלאכים, ומי שלא – דינו למות. אבל גם אם כולם אכן ימותו, לא יקודם בכך האידאל להפוך למלאכים. כל אידאל ואפילו אידאל הקודש, זקוק למערכת, (מוסרית – אם מדובר על אידאל מוסרי, מדעית – אם מדובר על אידאל מדעי וכן הלאה) שיודעת להציב את הדרכים והאמצעים למימושו.
החידוש הגדול בדברי הרב כאן, הוא שההפקר הנובע מן ההתפרצות הזאת, לא רק פוגע בהוויה, אלא כך הוא מוריד את ערכו ומחשיך את יפעתו ברום עליון של אידאל הקודש עצמו. לא רק ההוויה לא מסוגלת לעמוד, אלא גם האידאל מוחשך, מפני שהוא לובש מעטה של כזב. ונשאר הציור האלוהי, שאין קץ וסוף, ראשית ואחרית לרומו, מך ונשפל. דוגמא מצוינת לקביעותיו של הרב, היא הסיפור הנוצרי, שבמרכזו מטיף המציג את עצמו כנביא ומכריז שעוד מעט תקום מלכות השמים. מצד אחד, אף אחד לא מבין מה משמעותה של מלכות שמים זו, איך להתכונן אליה וכיצד לקרב את בואה. מצד שני, המטיף עצמו שבישר את האידאל הזה נצלב. משמעות הדבר גרועה ונוראית עוד יותר, כשתלמידיו אומרים שהוא לא רק מטיף ונביא, אלא גם אלוהים בעצמו. לא רק שלא קיבלנו עולם מתוקן, אלא שעכשיו גם האלוהים לא מרומם, אלא צלוב מפני שרצה לתקן את העולם. עובד האלילים חשב שישנם אלילים שונים הנלחמים זה בזה ומחלקים את השליטה, ומפני שהם מפריעים זה לזה או מזניחים את העולם, הוא לא יכול להיות מתוקן. כשהוא מגלה שיש אלוהים אחד וכל יכול, מיד באה המחשבה שאם כך הוא יתקן את הכל. המסקנה הראשונה היא שהאדם מיותר ואין לו מקום, ואז משתבשת כל מגמת הבריאה, ואובד ערך האדם והמציאות. אבל כשהעולם נשאר לא מתוקן, מוסקת גם המסקנה ההגיונית השנייה, שהא-ל העליון האחד, כנראה מך ונשפל, ולא יכול לתקן את העולם. כך סופו של הסיפור הנוצרי, הוא תוצאה הגיונית מן התשתית האלילית שהוא בנוי עליה.
ההתפרצות אל הקודש פוגעת לא רק בתיקון העולם, אלא גם בציור האלוהי, באופן שבו האדם מצייר ויוצר את המושגים אודות האלוהות. השיבוש אף פעם אינו חד כיווני, ותמיד פועל על שני הצדדים. לכן הרב סומך זאת על הפסוק "אוֹיֵב חֵרֵף ד' וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ" (תהלים עד, יח). המחשבה שה' לא מסוגל, או יותר נורא, לא רוצה לעשות את הטוב והישר, היא גם חירוף של ה' – המקור, וגם ניאוץ של השם – ההופעה, התואר והפעולה שלו בהוויה. המתפרצים אל הקודש, אל העולם הרוחני, בלא סדר ותיקון, הם גאוותנים וחוצפנים איומים, החושבים שהם יודעים מהו הא-ל ושהוא צריך לנהוג לפי הבנתם. לעומת זאת, התפיסה היהודית היא "תַּאֲוַת עֲנָוִים" (תהלים י, יז), הענווים שאינם מתפרצים אל הקודש בלא הכנה. ענווים לקבל את דבר ה', להתבונן בו, לא להכתיב לו מה הוא צריך להיות ומה הוא צריך לעשות, אלא רק להצטרף למגמתו במידת האפשר. זו היא גאולת ד', זו דו משמעות, גאולה הבאה להוויה על ידי ה' ודברו, וגאולת הציור האלוהי מסיגיו, הכזב והשקר שהלבישו אותו.
אורן של ישראל מודיע שם ד' במרומים ובמעמקים, וכל עומק השפלת ההשגחה והשליטה, מייחסים לו את ההשגחה והשליטה גם ביצור השפל שבשפלים. המינים ביטלו את השכר והעונש ואת החלוקה הצודקת על פי דין, כי חשבו שלא אכפת לו לקב"ה. הוא לא צריך לגלות את דברו בשביל בירור בבית דין למי שייכת העז, של מי הפרוטה, איך מזיזים את הגדר בשדה או מה דין השכירות של הקומה השנייה. אבל האמת היא שההשגחה והשליטה, כלומר הידיעה של הכל, והשלטון בכל דבר שנעשה, גם הן בכוחו. לכן גם אם מעשה לא נעשה טוב בכל תחום ועניין במציאות, עדיין יש לגביו מקום לתיקון ולתשובה.
כך ההויה והיצירה, מביאה רוממות השקפה והתעלות אין סוף. אנחנו לומדים על האין סופיות המהותית, על פי מידת המעורבות באין ספור כמותי. במציאות שלנו יש שתי תכונות שנראות סותרות. מצד אחד היא מוגבלת בגבולות ברורים וחומריים. מצד שני, היא מתחלקת עד לאין תכלית, יש בה אין ספור חלקים וחלקי חלקים, וכל אחד מן החלקים האלה הוא בעל תכונה עצמית, לא רק חצי של משהו גדול יותר. תכונתו המהותית של החומר היא הגבוליות, ומצד שני נכון מהותית שאין ספור לחלוקתו. ככל שאנו מבינים שההשגחה והשליטה על כל דבר ודבר מעמיקה, כך גדלה בעינינו הכמות ללא גבול, ויש לנו משל טוב יותר למושג המהותי של התעלות אין סוף.
עד כאן חלקו הראשון של הפרק, שהוא הצגת הבעיה של המינות על שני צדדיה, והצגת התפיסה היהודית בנקודה המכרעת הזאת. כעת, עובר הרב לדון בהצלחתה של המינות ובשאלה מה צריכה להיות תגובתו של עם ישראל להצלחה זו.
אמנם יש אשר הרשעה מקבצת כח מפוזר בכל מרחבי העולם החיצוני בכל חוג המעשה והמפעל, ומוסיפה ברק לההדלקה הרוחנית הציורית. המינות לזרמיה הצליחה לקבץ את הצד החיצון של כל מיני מנהגים, טקסים ודעות, את כל מיני הכישרונות השונים, כמו ציור, אדריכלות ושירה וגם אנשים מסוגים שונים, ולאגד אותם בארגון הדתי שלה. כוחה של המינות בא לה בזכות הכרזתה על אידאל גדול, ואף שהוא מקסם כזב ושקר שאין לו רגלים מכל מקום הרי הוא נטל מזיו הקודש בגנבה. מקורם של התקווה והחזון לאחרית הימים ולסדר מוסרי של מלכות הטוב, הם באמונת ישראל. יתירה מזאת, גם הרצון להשפיע על כל בני האדם ולקרב אותם אל האידאל הזה, מקורו באמונת ישראל. אלא שבאמונת ישראל נוצרה לשם כך מערכת של שבע מצוות בני נח, המאפשרת ללמוד את האידאל ביושר, בצורה מסודרת, מתוך דברי התורה ובהדרכה וסיוע מתאימים של חכמי התורה. באופן כזה, ניתן לתקן שלב אחר שלב את המצב האנושי המוסרי והחברתי הכולל. לעומת זאת, הנצרות לקחה את האידאל הזה בגניבה, כלומר באופן לא מסודר וללא התייחסות למקורם של הדברים. זהו פגם מעשי ומוסרי, לא רק בעצם השימוש בדבר שאינו שייך להם, אלא גם בכך שהם מייחסים אותו לעצמם. טענתם היא שדבר ה' נאמר לישראל רק בתור פיקדון, ובעצם היה מיועד לנוצרים. אותו אידאל של צדק וגאולה עבור כל בני האדם, הוא מה שהאנשים רוצים כל כך ובצדק, ואת הגניבה הזאת יש להשיב מן הנצרות אל היהדות.
והקדושה לוקחת בחזרה את כל האורות הגנובים הללו. במשך מאות שנים נדמה היה שישראל נמחקו מן המפה, מה שתמך בטענת המינות שישראל היו רק אמצעי להעביר להם את דבר ה', ומאז הם צריכים לשמש דוגמא לעונש של המורדים. גאולת ישראל הממשית ההיסטורית היא סתירה לטענה זו, ומפנה שוב את אור הזרקורים אל המקור. ההתעצמות חוזרת, יחד עם ההבנה שדברי הנביאים לא נאמרו על הכנסייה אלא על הצאצאים האמיתיים של בני ישראל הקדומים. על גבי הגאולה הזאת, צריך לצאת אל הפועל תהליך מורכב ועדין, של בירור תיאולוגי, דתי ותרבותי, של מערכות היחסים בין עם ישראל לעמים אחרים ובין תרבות ישראל הרוחנית והאמונית לאמונות אחרות.
ומעמקי האמונה הציורית והתארת אידאלי המוסר. ציורים הם מושגים, והם מקבילים במינוח של הרב לאידאלים (התרגום המקובל של אידאה הוא צורה, על פי זה, אידאלים הם ציורים). האופן שבו מתוארת האמונה והמציאות בהכוונתה, השגחתה ושליטתה של האמונה, צריך לחזור למקורו. יש לברר היטב מה מתוך הציורים וחלקי הציורים שנמצאים באמונות האחרות, נגנב ושונה, אבל מקורו בכל זאת בקודש. אז הציורים והאידאלים מתגדלים ומתאמצים יותר ויותר. כשהרמב"ם מתאר את הנצרות והאיסלאם, הוא אומר שהן סוללות את הדרך למלך המשיח (הלכות מלכים יג). אותם חלקי הציורים שאומות העולם כבר התרגלו אליהם, הם הקשר שלנו אליהם, וזיכוכם זו העבודה המשותפת שלנו ושלהם גם יחד. העולם כבר איננו אלילי כשהיה, כבר יש ספרים ותיאולוגיה, חומרי הבניין כבר הוכנו, גם אם הם עדיין מונחים בערימות ומסתירים את האור. כעת אפשר להשתמש בהם כדי לבנות גשר בינינו לבינם. חשוב לנו מאד שהקדושה תתפשט במרחב ההוויה, והיא אכן יכולה להתפשט, עם כל מאמין נוסף המגיע אל הרום של הציור האלוהי המתעלה באין סופיותו, אל התפיסה של ההשגחה והשליטה, של כל היכולות ומשפט הצדק של "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח, כה). גם למען תיקונם של האנשים השונים ודעותיהם, חשוב לנו לומר שהם לא סתם נאחזו בשווא והבל אלא גם במשהו אמיתי. בוודאי שחלק מן האידאל המוסרי הוא סליחה, מחילה וּויתור, אלא שהחלת החלקיות על הכל מעוותת את האמת, ויוצרת מציאות שהיא לפעמים יותר גרועה מסתם שקר. אי אפשר להתעלם מהחלק האמיתי שלוקח לבבות ומקסים. כמו שהוא, הוא אמנם מקסם שווא, אבל יש בו איזה הארה, קסם, זיו מסוים וחשוב. התהליך הכללי של ההוויה כולה הוא של תשובה, וכך גם כאן. תהליך תשובה הוא תהליך מורכב, בייחוד כשמדובר בתשובת התרבות הרוחנית הכוללת דעות, אידאלים, מושגים וציורים, אבל הוא התהליך המרכזי, של החזרת הגניבה למקומה.
על ידי שבית האויב והחזרת כל הנפש והרכוש אשר לקח. הניצחון מרשים יותר כאשר האויב לא סתם יושמד ויורחק, אלא יהיה שבוי וייתן את חילו, אותו חיל שהוא גנב לפני כן, לניצחון. ויותר בעומק, רק זה הוא ניצחון מלא, כי גם לאויב מגיעה תשובה. מצד אחד אי אפשר להשאיר אותו בתור אויב, כי אז הוא יציק, יריב ויהרוס. מצד שני, התכלית היא לא להשמידו אלא לצרף אותו בשתי המשמעויות, גם של ניקיון וזיכוך, וגם של קרבה על ידי הצטרפות. אז יחזרו כל העמים להכיר בהר ה', בית תפילה לכל העמים. בהעשותו את האויב "כמצולה שאין בה דגים" ו"כמצודה שאין בה דגן" (ברכות ט, ב). כשהם מתרוקנים, מתעצמים האידאלים האמיתיים.
זהו האתגר הרוחני, שהרב ראה כניצב בחזית היהדות המופנית כלפי האומות והתרבויות. יש ליהדות אחריות על כל באי עולם, לאו דווקא על ידי גיור פשוט של כולם, אבל גם לא על ידי אדישות. זו היענות לנטייה הטבעית הנפשית של כל מי שנברא בצלם אלוהים, לצדקות, רוממות פנימית והבעת הכישרונות הלאומיים והשבטיים השונים, בעבודת ה' הטובה, ביצירת משפחת העמים, באחווה רוחנית מוסרית ואנושית במציאות כולה. כל משאלות הלב, כל החזונות, כל תאוות הענווים הטובה שבאה אצל כולם, תהיה מופנית לתל התלפיות, "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). תפילה היא משאלת לב, כיסופים, רצון טוב ובקשת הטוב, הצריכים כולם להיות מכוונים אל המקור האחד, הנכון האמיתי.
