פרק זה הינו תיאור, בחלקו היסטורי ובחלקו עתידי, של ניצחון ישראל ובשורת האמונה הטהורה שלהם. בשלב הראשון נצחנו את העננים הכבדים של האליליות. בשלב השני שהוא במידה רבה זה שאנו נמצאים בו, אנו נלחמים עם השתוף של עבודה זרה עם שם ה'. מצד אחד זו התקדמות שהרב קורא לה ענני החשך הקלים מהם, ומצד שני היא עדיין רחוקה עד מאד מן השמים הטהורים. בשלב הבא נהיה עסוקים לא רק בגאולת עצמנו, אלא גם בלהרבות אור כדי לגאול את כל העמים. ייתכן גבול ברור בין השלבים ואפשר לומר שהם יוצאים אל הפועל יחד, אבל באופן עקרוני זהו המבנה שהרב מדבר עליו.
תחילת הפרק מזכירה את תחילת הפרק הראשון של 'ישראל ותחייתו'. כאשר נבין מהו ערכם הייחודי של ישראל, נבין שהעולם ומלאו לאור ישראל מחכים, מפני שהם מחכים לאור עליון של בהירות תהלת שם ד'.[57] תהילה אינה רק שבח, אלא הארה כמו "אוֹר כִּי יָהֵל" (איוב לא, כו), שהוא לא רק עצם קיומו של האור, אלא הארתו והתפשטותו. התפשטות האור בהקשר זה, היא הקשרים הקיימים בין כל שלל הקצוות, הגוונים, הצורות, העצמים והדעות. כשאור בהיר מאיר הוא יוצר מרחב, שבו ניתן להבחין בסדר שבו כל עצם מקבל את מקומו ומתגלה הקשר שלו לעצמים האחרים. כך גם בנמשל: המציאות היא ריבוי עצום ודינמי של דעות, מצבים, עצמים ותופעות. ריבוי זה עלול ליצור רושם של כאוס ותהו, אך כשמאירים עליו, ניתן ללמוד את הקשרים, הסדר והמגמה שבתוכו. תהלת שם ד', היא הארת היחס שבין הא-ל לבין המציאות והעולם. הידיעה שהוא בורא שמים וארץ, מה גדלו מעשיו, מה קטנו מעשיו ומה רבו מעשיו. כל אור נותן אפשרות מסויימת להבחין בקשר, סדר ומרחב, אבל אור עליון מאיר לא רק את צורתם החיצונית של הדברים אלא גם את עומקם, משמעותם וערכם, וקושר אותם למקור העליון.
של עם זו יצר לו א-ל לספר תהלתו. עם ישראל הוא האישיות ההיסטורית, שעליה הוטל התפקיד ולה ניתן הכישרון לספר תהילת ה'. זו הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, בעצם יצירת העם מן האבות שלו, וגם כתודעה העוברת מדור לדור. הברוך "לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט), הוא כבר היה מיוחד, וברכתו היא שהוא מעביר הלאה את הידיעה הגדולה על הא-ל האחד העליון על כל, שגם שמים וגם ארץ הם ממנו ושלו. הברכה עוברת ל"עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג, ט). אין זה עוד עם בין העמים, שכן תפקידו ייחודי ושונה מזה של כל העמים. אין לספור, לחשב ולחשוב אותו יחד עם כל העמים האחרים ולשים אותם באותה שורה, מפני שהוא בעל בשורה, כישרון ותפקיד ייחודי.
לעם אשר "ד' בָּדָד יַנְחֶנּוּ". כל המהלך ההיסטורי של העם הזה, כולל עוונותיו וחורבנו, משרת את המטרה הגדולה לספר תהלת ה'. ברור שהאירועים בפועל מורכבים מהרבה גורמים אנושיים וטבעיים, אבל המשמעות העיקרית אף פעם לא נגמרת בכך. חכמי ישראל מפרשים תמיד את המאורעות ההיסטוריים החיוביים והשליליים, בפרספקטיבה של סיפור תהילת ה'. זה יכול להיות גילוי שכינה או הסתר פנים, אבל שום דבר אינו קורה סתם, כבדרך אגב. מופלא הדבר, שגם האומות מסביב תפסו ותופסים כך את ההיסטוריה היהודית, ומפרשים למשל את החורבן והגלות, כעדות לכך שד' עזב את ישראל בגלל חטאיהם. זו דוגמא למשמעות החריגה והכלל עולמית, הניתנת לכל מאורע המתרחש בעם ישראל. "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב), במובן של אינטרס אחר מלבד לספר תהילת ה', או של תפיסה אחרת היכולה להסביר לבדה את מאורעותיו של העם.
העם המטהר את העולם כלו מטומאתו ומכל מחשכיו. טומאה פירושה כיסוי, היוצר מחשך והאפלה. אמנם כיסוי זה איננו שקרי במהותו, אך האלילות רואה בו חזות הכל ואינה מעמיקה אל מעבר לו. לדוגמא, לאדם יש גוף, אבל אם רואים אותו אך ורק כגוף, הוא מכסה על האמת שלאדם יש גם נפש, אופי ורצון. שלילת עולמו הפנימי של האדם וקביעה שהוא רק גוף, היא טומאה המחשיכה את האמת. טומאה זו היא דרכה של האליליות, והמאבק כנגדה הוא מהותו של המאבק באלילות עוד מימי אברהם אבינו.
עם ישראל לא מתואר רק דרך המאבק בשלילה, אלא גם באופן חיובי. זהו העם אשר נחל חמדה גנוזה, כלי חמדה, שבה נבראו שמים וארץ: הוא מביא את הבשורה של א-ל אמת, על ידי דברו והנחייתו. כל החיוביות שבעולם נובעת מן החיוביות של הכרת הא-ל. בשורה זו של עם ישראל ניצבת למול כל תפיסה אנושית אחרת. יכולה להיות תפיסה המנסה לבנות את החיים על חזיונות לב ומוסר אנוש, שהוא רק חפץ הגון וציור טוב, החסרים את העליונות, התוקף וההחלטיות הנדרשים לשם הובלת העולם לתיקונו. תפיסה המבוססת על היות הא-ל נפרד לגמרי מן העולם, יוצרת דת הדוגלת בהפקרות העולם החמרי בכל ערכיו, כי כל הדברים היחסיים, הסופיים והמוגבלים חסרי ערך לעומת המוחלט. דת כזו דוגלת בעזובת הגוף ביסוד ערלתו וטומאתו ועזובת החיים והחברה, הממלכה והמשטר, בשפלות זוהמתם, ובעזיבת העולם וכחותיו הטבעיים אשר נפלו יחד עם חטאת האדם בשפלותם. לעומתם, יודעת אמונת ישראל שעל אף היותו של העולם סופי ומוגבל, הוא גם יצירה אלוהית, וככזה יש לו חיבור אל היסוד האלוהי העליון. לכן אין האדם רשאי להפקיר את העולם ולעזוב אותו. להיפך, על האדם לדאוג לרוממות הכל, דרגה אחר דרגה, "אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו). לעתיד לבוא נחזור אל האידאל של הבריאה שהוא שבעת הימים לפני שהושחתו, נפלו ונתכסו בעננים, בטומאה ובחטא. משם נמשיך ונעלה דרגה אחר דרגה, אל עבר המקור.
אין מוחם ולבם, אין נפשם ורוחם של כל עם ולשון יכולים עדיין[58] להסתגל לקדושת עולמים. לא במובן של הסתגלות והשלמה עם המצב, אלא של סגולת הכישרון וממילא המסוגלות והיכולת לפעול. לחדות גאות ד', ההבנה שהבריאה והריבוי העצום הם גאות ה' ולא שפלות ה' חלילה, כי העולם לא בא להסתיר את בוראו אלא להופיע את אורו. שליטת היוצר ביצירה מעומק ראשיתה עד עומק סופה. אצל בני האדם היוצר צריך להתחשב במגבלות החומר שהוא עוסק בו, עד כדי כך שאפשר לפעמים לומר שהחומר שולט. לעומת זאת, הקב"ה הוא יוצר הכל ומקיים הכל ברצונו תדיר, ולכן שליטתו היא מלאה ומוחלטת. כל עם ולשון שבויים כל כך בתבניות של היש המוחשי, עד שהם חושבים שקיימות רק שתי אפשרויות: להתנתק מן החומר כדי להשתחרר ולהיות רק רוחני, או להשתעבד לו לגמרי ולוותר על כל רוחניות. ולא עוד, אלא שהם חושבים שקביעה זו נכונה לא רק לגבי עצמם אלא לגבי הא-ל. זהו השריד האלילי הנורא שנשאר אצלם.
החבוקה כולה באחדות האלוהית בעמק טובה, בעומק של הטוב שלמענו נברא העולם. מכיוון שיש רק א-ל אחד, והוא טוב, הרי שאין מקור עצמאי לרע, וממילא הטוב נמצא בעומק של הכל. ברעם גבורתה, של קדושה זו, כאשר היא רועמת במציאותה. קדושת העולמים איננה שקטה אלא עוצמתית מאד. בטהרתה וצחצוחה. "אור צח, אור מצוחצח" (תיקוני זהר קל, א), כלומר מזוכך מאד.
הרב לא מסתפק רק באמירה למה הגויים אינם מסוגלים, אלא ממשיך ומסביר מה כן אפשרי עבורם: ואנו מכירים את כל השפעותיהן השונות של כל ההדרכות של האומות כולן, את דרגותיהן לפי ערכם, את הדרכים המתאימות לכל תרבות, אומה ופלג באנושות לפי מצבם. את האור שבתוך החשך לכל מדותיו ואת עמק המחשכים לכל מיניהם ושאיפותיהם: היחס שלנו לאומות הוא יחס מורכב, שכן אנו מכירים בכך שאור וחושך משמשים אצלן בערבוביה. ככל שמכירים את ערכו של האור, כך מכירים את משקלו של החושך, ושניהם נלקחים בחשבון.
כך היה בימי קדם, כאשר נצחנו את העננים הכבדים והמגואלים, המסתירים את האור הצח של השמים. כשהשמים מעוננים, קל לטעות ולחשוב שהעננים הם עצמם השמים, שהם לעתים כבדים ומורידי גשמים ולעתים לבנבנים ופורחים באוויר. בנמשל, אלה ממלכות האליל – פסלים, פולחנים ומושגים דתיים ומוסריים פרימטיביים, המסתירים את גודל מושג האלוהות וממלאים את מקומו. מכיוון שהאליל יותר מוחשי וקרוב מאשר מושגי האמונה המופשטים, קל לאדם ואפילו לאדם מישראל להתפתות לעבודה זרה וללמוד ממנה את מושגי הפולחן, המוסר והיראה. היו מבני ישראל שנתנו את בניהם למולך, כי היה זה פולחן כל כך מוחשי ומרגש, עד שיצר חוויה של מסירות דתית כל כך חזקה, שמוכנים להקריב הכל למענה. בני ישראל התפתו לבעל ולעשתורת, כי נדמה היה שזה הכח האחראי על הצמיחה, הפריחה, הפירות והמתיקות. המלחמה עם ממלכות האליל היתה חיצונית, אבל זירת הקרב האמיתית היתה בתוך הלב, המוח והנפש שלנו. המאבק נמשך מאות שנים וכלל גם כישלונות, אבל בכל מקום שהיה מגע עם האלילות, בסופו של דבר הניצחון היה שלנו. לא היה זה מפני שניצחנו בשדה הקרב וכפינו עליהם את אמונתנו. אדרבא, הם ניצחו בשדות הקרב ואפילו הגלו אותנו, ואף על פי כן ניצחנו אנחנו מבחינה רוחנית.
אמנם, ניצחון זה לא היה גמור. גם לאחר שענני ההגשמה הבוטה הכבדים של האלילות החשופה עברו, נשארו העננים הקלים יותר של הנצרות והאיסלאם. והננו הולכים ומנצחים גם את ענני החשך הקלים מהם. גם בעודו בגלות, משפיע עם ישראל באופן עקיף על הדתות האחרות. המשברים והתזוזות שחלו בנצרות בדמות הרפורמציה והפרוטסטנטיזם, באו בעיקר על סמך 'הברית הישנה' – כתבי הקודש שלנו, שהם היסודות היהודיים שבנצרות. כמו עשב שרוצף באבנים, הם בצבצו בכח החיים שלהם וסדקו את המוסד כבד הסמכויות של הכנסייה הקתולית, המבוססת בעיקר על 'הברית החדשה' – התוספות הנוצריות לתנ"ך. ערכי המוסר היהודיים, כמו ערך הלמדנות והלימוד וערך האדם כפרט יחיד ושוויונו לכל אדם אחר בפני האל, הם אלה שמנצחים בתקופה החדשה, תקופת ההשכלה, הנאורות והשוויון החברתי. גם ערכי המחויבות איש לרעהו, לקיומו ולרווחתו המינימלית לכל הפחות, שהיו יסודות מכוננים בחיים היהודיים גם בגולה, מבצבצים מתוך כתבי הקודש והמסורת היהודית, הולכים ומנצחים.
נראה שבדברים אלה, מכיר הרב בנקודת הצדק והאור בדבריהם של מנדלסון ורש"ר הירש. לדעתם, הייעוד האלוהי של עם ישראל הוא להאיר את מושגי האמת והצדק הטהורים בקרב האומות בעודו בגלות. גם הם מכירים בכך שערכים אלו עוד לא ניצחו, וגם שלבי הניצחון – לא פשוטים הם, אבל הם הולכים ומנצחים. הרב מסכים עם הניתוח ההיסטורי שלהם, אבל לא מסיק מכך שטוב להיות בגלות. אדרבא, לדעתו עם ישראל צריך לחזור למכורתו, להתעצם כאומה, להיות שוב מוקד לתשומת הלב העולמית ולהצמיח מתוכו בחיי לאום עצמיים את החכמה ובהמשך גם את הנבואה, וכך להורות דרך לעמים.
כעת, עובר הרב להבהיר מהם ענני החושך הקלים שאנו הולכים ומנצחים, באמצעות עיקרון בסיסי המבדיל את הדתות הללו מן היהדות המקורית. בטול המצות המעשיות אשר יצא מהמינות וצדדי אליליותה. אמנם בנצרות יש פלגים המגשימים את הא-ל במידה מסויימת, אבל גם הם בכל זאת מגדירים את עצמם כמונותאיסטיים. ודאי שהגדרה זו נכונה לגבי האיסלאם, שהאמור פה יכול להתיחס גם אליו, מפני שגם הוא כמו הנצרות קלט ערכים מסוימים מן היהדות וביטל את השאר. הבעיה העיקרית בכל הדתות הללו, נוגעת לעצם הגדרת הא-ל והיחסים בינו לבין האדם. ביטול הריבוי באלוהות הוא בוודאי מהפכה גדולה, אבל גם היא הובנה רק באופן חיצוני. במקום לומר שיש אלים רבים, ריכזו את כל הסמכויות בידיו של א-ל אחד, שאמנם אין לו מתחרים אבל הוא עדיין ניתן להגדרה. גם ביטול הגשמיות הפשטנית הוא כמובן דבר גדול. אבל גם כאשר לא מפסלים מאבן ומעץ, או מציירים פנים, ידיים ורגליים, אפשר להגשים. זו גשמיות אחרת, פילוסופית, המבוססת על החלוקה הקיימת אצל האדם לגוף ונפש. מכירים בכך שהא-ל אינו בעל גוף, אבל עדיין מגדירים אותו כנפש הנפרדת לגמרי מהגוף, גם אם עוצמתית ובעלת יכולות רבות יותר מאשר זו של נפש האדם. גם כשהתפיסה האלילית הפשטנית עוברת מהפיכה גדולה, היא עדיין לא נוגעת ביסוד העצמי וצורתה האלילית נותרת על כנה.
יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסר ב"פֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן" (דניאל ז, ח), לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, "שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, אבל רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים" (אבות דרבי נתן יג, ג). בטול המצוות המעשיות, פירושו ביטול ערך פעולת האדם, וגם הוא מורשת האליליות. מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שכן בתפיסה האלילית, ערכם של מעשי האדם הוא רק בגבולות התועלת הפשוטה לאדם עצמו. זו יכולה להיות תועלת כלכלית, חברתית, אסתטית, אמנותית ואפילו רגשית-דתית, אבל הכל מצטמצם אך ורק באדם.
שלא תוכל להכיל בלב הערל. האלילות היא הכסות המכסה על הרגשת הלב, האליליים מתמסרים בתשוקה ובחדווה יצרית לצד החיצוני של המציאות, לכוחות ההוויה ואיתני הטבע, כי לא חושבים שיש לה צד אחר. האליליים לשעבר יכלו לתפוס את שלילת האלילות כשלילת התשוקה היצרית, אבל לא הצליחו לתפוס את הצדדים החיוביים שבמושג האלוהות. שלילת האליליות בשם הבנה חלקית זו של האלוהות, מובילה לכך שהעולם עם כל כוחותיו, אדירותו ועוצמתו המושכת נתפש כמנוגד לאלוהות. כל תשוקה והתמסרות הופכת להיות השטן. המורשת האלילית מונעת מן העמים להשקיף על העולם מפרספקטיבה של השקפת העולם האלהית העליונה בכל זהרה, על פיה האדם הוא המקשר בין כל חלקי ההוויה השונים: עבר הווה ועתיד, שמים וארץ, שפל ונשגב. ההבנה שפעולת האדם, שהוא צלם אלוהים שמהותו נשמת אלוק ממעל, היא זו שבונה את המציאות, מאפשרת להבין גם את ערכם של המצוות המעשיות והמעשים המקודשים.
ההשקפה האלוהית בכל זהרה, קושרת שמים וארץ ולא מפרידה ביניהם. קל להפריד במחשבה שהשמים הם טהורים, נקיים, נעלים וחופשיים, ואילו הארץ קשה ואטומה. האדם אמנם אנוס לחיות על הארץ, אבל הוא יכול להעצים את רצונו להיות שמיימי. אם הגוף מושך אל הארץ, צריך להיפטר ממנו ואז אפשר יהיה להתעופף, להתגבר על כוח הכבידה, לעזוב את הקללה של ההימשכות והכבדות. הפרדת שמים וארץ היא דרכם של האליליים. קודם העדיפו את הארץ, ואחר כך העדיפו את השמים. האמת היא שצריך לקשור שמים וארץ, מפני שהם שני צדי ההוויה ואי אפשר לאחד בלא השני. ההשקפה האלוהית נגלתה מן השמים, אולם היא באה להדריך אותנו לתקן את הארץ. ההוויה איננה יצור שטני, לא במובן העברי של מכשול, וכמובן שלא במשמעות המיסטית האירופאית של כוח אלטרנטיבי לאלוהים. ההוויה היא בריאה אלוהית ויש ערך לקיומה, פיתוחה, היחשפות הגלום בה, התקדמותה והארתה.
היצור היחיד בתוך ההוויה שפעיל בה באופן מודע, בהכרה ובכושר יצירה והמצאה, הוא האדם. לכן יש ערך לפעולותיו ומעשיו, שצריכים להיות מוארים בקדושה וברצון הטוב. לכן תפיסה זו מקשרת גם גוף ונשמה, מתוך הבנה שהגוף לא רק מכביד ומגביל את הנשמה, אלא גם משקף אותה ומאפשר לה לפעול ולהאיר במציאות.
באותו אופן, מחברת תפיסה זו אמונה ומעשה, שבתודעה האנושית יכולים להיתפש כמנוגדים, כך שמי שמאמין לא צריך לעשות, וכל מעשה מעיד על חוסר אמונה. האמת היא שהמעשה צריך לבטא ולשקף את האמונה, שהיא הכוח המרכזי והתוכן העצמי המביא לידי מעשה ומניע את האדם לעשות. רק אמונה נכונה, יכולה להבהיר לנו מהו ערך המעשה. גם ציור ומפעלים הוא ניגוד דומה לאמונה ומעשה, אלא שכאן מדובר בניגוד בין ציור הדמיון האנושי לבין היכולת לממש אותו במעשה. הדמיון שהאדם מסוגל לצייר בו את המציאות, תמיד יהיה גדול ומרשים יותר מן האופן שבו יצליח לממש את הדמיון הזה בפועל. פער זה יכול לגרום לאדם לוותר על הניסיון לממש ולשגות בדמיונות, או להיפך, לעסוק רק במה שכבר קיים ולא לחלום על עתיד טוב יותר. ובכל זאת, העיקר הוא הקשר בין הציור והמפעל. התנועה הנכונה, הצודקת והמיטיבה, היא התנועה מהפנים החוצה, מן העליון אל התחתון ומן הרוחני אל הגשמי, כדי להפיח חיים, יופי ואור, בתוך המציאות.
מתוך הבירורים הללו, באה התפיסה האלוהית לפתור גם את המתח בין אישיות וחברה, בין האדם הפרטי לבין הכלל שהוא חי בתוכו. ישנן תפיסות כמו הקומוניזם, המעצימות את החברה עד כדי היבלעותו המוחלטת של היחיד ואבדן עצמאותו. מנגד, ישנן תפיסות ליברליות שהתחזקו עוד יותר בעולם הפוסט מודרני, המדגישות רק את זכויות היחיד בתוך החברה ולא את חובותיו כלפיה. אבל גם כאן – הקשר הוא העיקר. אין יחיד שאיננו חלק מן החברה, ואין חברה שאיננה מורכבת מיחידים. יש לחשוף, להבליט ולהכיר היטב את החלק הכללי בפרט, ואת ערכם של הפרטים בתוך הכלל. זו עבודה קשה הכרוכה בהשתכללות מתמדת, של בירור ערכי החופש והזכויות של כל יחיד מחד, ומאידך בירור הצורך והרצון לקיים חברה כללית, מתוקנת, ראויה ויעילה. הקשר בין היחיד והחברה לא צריך להיות רק קשר של פשרה וויתור הדדי, אלא מציאת הנקודה העצמית הקושרת את היחיד לאחרים, החלק הכללי בנפשו של כל אחד ואחד ואת ערכו הפרטי של כל אחד ואחד בפסיפס החברתי.
על גבי פיתרון כל המתחים שבתוך העולם, נפתר גם המתח בין עולם הזה ועולם הבא, שאמנם שונים מאד זה מזה, אבל מקושרים בקשר עצמי. "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). ישנו תחום המעשה, ביטוי הרצון והתיקון הממשי, וישנו תחום של קורת רוח, היראות שלמה של תוצאת המאמץ, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם (עבודה זרה ד, ב). אבל שני העולמות האלה אינם באמת שונים ומנוגדים, אלא קשורים בטבורם זה לזה. אנחנו בוחנים את מעשינו בעולם זה בפרספקטיבה של העולם הבא, נקודת הנצחיות והערך העליון של מה שאנחנו עושים. ובוחנים את העולם הבא, בפרסקפטיבה של גודל הרצון הטוב והמאמץ לתקן ולשנות לטובה בעולם הזה.
מעבר לשאלת העולם הבא של כל יחיד, עומדת שאלת הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם. בראשית ישנה שלמות פוטנציאלית שאנחנו קוראים לה גן עדן, ובאחרית הימים צריכה לבוא השלמות היוצאת אל הפועל של הגאולה. ההשקפה האלוהית מתווה את הדרך מן הראשית אל האחרית. בהקשר רחב יותר, היא מלמדת אותנו על הרצון המחולל את הבריאה כולה מלכתחילה, כהתממשות הולכת ונמשכת של אפשרויות עד לאחרית, שהיא קיומו של העולם כפי שאנו מכירים אותו. כך אנו מגיעים להבנה של רוממות עולמי עד, הקשר בין עולם, שהוא יחידה מוגדרת וגבולית, ורוממותו שהיא הרחבת הגבוליות לשכלול, עלייה וחיבורים עם עולמות אחרים.
בסופו של התהליך יש לא רק קשר בין שמים וארץ, אלא גם שמחת שמים וארץ וכל צבאם.[59] כל מה שבהם וביניהם, בכל ריבוי הפנים והצדדים. הדרגה הראשונה בהשקפה האלוהית היא הקשר, עצם הנטייה מן הרוחני אל הגופני, מן השמים אל הארץ ומכל עליון אל התחתון ממנו. מעבר לכך ישנן השמחה ורוממות העולמים, השלמה שבפי המקובלים נקראת זיווג, כאשר שני צדדים הראויים זה לזה מתקרבים ומהווים שוב אחדות אחת. השמחה היא במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, כאשר כל המחיצות היוצרות את הפירוד וכל הצללים המעיבים על אחדות ההוויה בכל הצדדים שהוזכרו, נמחים בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו. תהליך הגאולה המביא לשמחת הזיווג והאחדות, הוא תהליך של טהרה מן הזוהמה והצל, שהם משל לכל הניגודים שאינם עצמיים אלא רק נדמים ככאלה. טהרה זו היא תהליך של התבוננות והצטרפות אל ההשקפה האלוהית העליונה בכל זהרה.
צללים אלה נעלמים, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים. המהר"ל מגדיר את התורה כ'יושר', ואת החכמות כולן כ'עיגולים'. החכמות הנובעות מן העולם, מאפשרות לנו לשמוע את הדיבור האלוהי בבריאה, אך רק באופן עקיף ולכן גם מסופק, של סיבה ומסובב. העמים השיגו התקדמות מסויימת בדרך הזו, אבל היא רחוקה מלהביא את העולם לשלמותו. הסיבוביות הזאת יוצרת עיוות, כי אפילו אם יש בה סילוף קטן וקל, הוא כבר סוטה מן היושר והולך ומתרחק ממנו. לעומת זאת, אנו מכירים את ההשקפה האלוהית על ידי הדיבור האלוהי הישיר, הנשמע לאזננו במתן תורה ובנבואה. באמצעות יושר זה של התורה, עלינו ליישר גם את העקמימות ולהסיר את הצללים שמטילה האלילות, צללים החוצצים בין הפנים והחוץ, הרוח והחומר. הקרבה אל השקפת העולם האלוהית העליונה בכל זהרה, היא אור זורח לישרים, "וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהלים צז, יא). זו קורת הרוח של הישר, כאשר הוא אכן רואה שיש יושר מוסרי מהותי במציאות. הוא נענה על ידי הקב"ה בחכמה של הנבואה, וכמובן כשאור זה זורח במלואו בגאולה השלמה, גם בנבואה ממש ואפילו בתחיית המתים. במצב כזה נראה בחוש הקשר וממילא גם השמחה של כל הצמדים שהרב הזכיר כאן זה אחר זה.
כעת הרב חוזר לתאר העולם הגויי, שמתקשה לקבל את ההשקפה הזאת ולהביט בה על המציאות. והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. בעייתיות זו של העולם הגויי מתמצה במושג השתוף, שהוא להם לעת עתה תכלית העליה. שיתוף הוא מושג אמוני והלכתי, המציין תפיסה המשתפת שם שמים עם עבודה זרה, כמו הגויים בבית ראשון שאמרו אנחנו מכירים את אלוהי ישראל, אבל לצדו קיימים גם הבעל והעשתורת. מושג זה שהוא עבודה זרה גמורה בתפיסה היהודית, הוא הדרגה הגבוהה ביותר שעמים הגיעו אליה בינתיים. בכך הצליחו להיפטר מן האליליות, אבל לא לגמרי. הם חייבים לצייר את האלוהות, אם בתכונות גשמיות ממש ואם בגשמות המושגית. המשקל הרב שיש לשטן כיצור מיסטי אצל הגויים, גם הוא סוג של שיתוף. אמנם הוא לא נחשב לאלוהים בעצמו אלא רק ליישות המתנגדת לאלוהים, אבל נוטים לייחס לו כל כך הרבה מעשים, עד שלא ברור מי חזק יותר. לעתים האופוזיציה כל כך חזקה, עד שמתגנבת ללב המחשבה שהשטן הוא בעצם זה שמרכיב את הממשלה, והאלוהים עם מאמיניו יושב באופוזיציה, מחכה עד שיסתדרו הדברים ושוב תיערכנה בחירות. זו תפיסה המנוגדת לחלוטין לתפיסה היהודית, על פיה גם מצב של הסתר פנים הוא שליטה אלוהית מלאה ולא התגברות של השטן ח"ו.
השתוף הוא להם לעת עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל. לנו זה כבר מובן, אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשעה והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת להיות למבחר מאוייו, מבחר משאלות הלב של העולם. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר: ראו שאני טהור (ילקוט שמעוני תהלים, תתל). הרב מקונן על השלטון האדיר, הן בדעות והן במוסדות, של הדעות והתפיסות האלה. לא מדובר רק בממסד הפולחני, אלא בהשלכות וההקרנות מרחיקות הלכת על מבנה החברה, הערכים והמוסר של מיליארדי אנשים, באופן ישיר ועקיף. השיתוף הזה נחשב לאידאל גדול ומפואר, וגם האנשים שלא הולכים לכנסייה ולמסגד, חושבים אותם כמקורות לאידאליזם ואמונה רוממה ונעלה. יש מעט צדק בדבריהם, אבל כמה נורא המצב הזה, שבו אנשים מביטים אל דתות השיתוף כמשהו מרומם ונשגב. וכמה אומללים הם הרעיונות השוטפים מתוך העולם הטהור והאמתי – כתבי הקודש והנבואה הישראלית, כשהם מתפרשים באופנים התומכים בשיתוף, ונעשים סיוע אל שפך זוהמא עכורה זו. מצד אחד אנחנו מבינים שזה המצב לעת עתה, שקשה לדרוש יותר מזה, אבל מצד שני אי אפשר שלא להצטער על כך.
כמה אור צריכים להרבות לגאול את האורות נפילי המחשכים! עלינו לא רק לשלול את הרעיונות האלה כפי שהם, אלא גם לגאול את האורות שבהם. יש לברר את הכוונות הטובות והרצונות הטובים, שיש גם אצל בני הדתות האלה. לנסות לזקק את האידאליזם, ולטהר את משאלות הלב מזוהמת המושגים הגרועים. זו עבודה קשה מאד, ובאופן טבעי – מרתיעה מאד. "אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי. אשרי מי שאומנותו בסם, ואוי לו מי שאומנותו בורסקי" (קידושין פב, ב). איש אינו רוצה ללכלך ידיו בתוך ביב השופכין, אבל גם עבודה זו צריכה להיעשות.
לא די לנו בעצם העובדה שאנחנו קיימים והתורה קיימת, שנוצחו ממלכות האליל ואנחנו מאמינים שינוצחו גם שאר הדתות. עלינו גם להרבות אור באופן אקטיבי, על ידי גאולת ישראל מן הגלות, הן מזו שבפועל והן מן ההשפעות הזרות הרוחניות והתרבותיות. לא התעלמות, כי אם דווקא היכרות מעמיקה עם הדעות, הדתות והתרבויות השונות, היא שיכולה לשחרר אותנו באמת מן ההשפעה העבדותית הגלותית לדעות האלה. הם באים בפה מדבר גדולות, לומר שהם הממשיכים האמיתיים של תורת משה. הם באמת ממשיכים אותה בדברים מסוימים, אבל יש צורך בניתוח מדויק, שיידע להפריד בין היסודות מתורת משה לבין הקליפות העבות. במובן החומרי, אנחנו שואפים לעצמאות לאומית, מדינית וכלכלית, שפירושה שליטה בתחומים הללו ולא התעלמות מהם. כך עלינו להבין שגם העצמאות הרוחנית היא לא בהתעלמות, אלא בהיכרות מעמיקה כדי להשיב את השליטה על גורלנו כעם ועל התפתחותנו הרוחנית, ובשום תחום אין שליטה ללא ידיעה.
והם יגאלו, גאולת עולמים, בגאולת גוי קדוש, שתזעזע את התפיסה הדתית בעולם. עיקר הפעולה והעבודה, הוא להעצים את גאולת גוי קדוש על כל צדדיה. זאת בניגוד למחשבתם של כמה הוגי דעות חשובים ונכבדים, שתעודת ישראל היא לגאול את מושגי האמונה במצב של גלות מתמדת. כל עוד ישראל בגלות, נדמה שזה מאשר את הנצרות והאיסלאם, הטוענים שישראל נענשים מפני שלא הכירו בהם. במצב כזה ניתן לכל היותר לבצע תיקונים מזעריים. כשבאה גאולת ישראל למרות שלא הכירו בדתות הגויים, מבינים שכנראה הכוונה היא אחרת, צריך להבין ולפרש את הנבואות אחרת מכפי שהם פירשו. הדבר מזעזע את אמות הסיפים של האמונות והדתות הגדולות האלה. אז אפשר להתחיל בעבודת הטהרה והגאולה. ככל שגאולת ישראל תהיה משמעותית יותר מבחינה לאומית, פוליטית, מעשית וכמובן רוחנית, כך תוכשר הדרך לגאול גם את העמים האחרים מצללי האליליות וזוהמת השיתוף ולהביא לגאולה השלמה של העולם.
