גם בפרק זה מתמודד הרב עם הנצרות, למרות שאיננה נזכרת בו בפירוש. הרקע ההיסטורי לעיסוק המחודש בשאלת היחס בין היהדות לנצרות, הוא תופעה מעציבה ודי מזעזעת שהתחדשה אז, מגיפה של התנצרות באחוזים גבוהים בקרב היהודים במערב אירופה. כמובן שהיו תקופות אפלות בהיסטוריה היהודית של התנצרות, אבל היא היתה בדרך כלל בכוח, תחת אילוץ חזק וקשה של איום בעינויים ובמוות. גם בעידן החדש היו אילוצים, אבל הם לא נגעו עד כדי איום על החיים ואפילו על הרכוש. המתנצרים החדשים היו דווקא המלומדים, האמידים ובעלי ההשכלה, שההתנצרות אפשרה להם מעמד, קבלת תפקיד של פרופסור באוניברסיטה או פקיד במנגנון הממשלתי.
יהודים רבים לא רק ויתרו בקלות מעוררת זעזוע על יהדותם, אלא ניסו להצדיק את עצמם, בטענה שהנצרות היא הרבה יותר מוסרית, אוניברסלית, הומנית וכוללנית מהיהדות. טענות מעין אלו, נאמרו כבר על ידי מעצבי הנצרות בראשית ימיה. הנצרות באה כתפיסת הגאולה והישועה האישית לכל אדם ולכלל האנושות, המדגישה את הערכים המוסריים, לעומת התפיסה הדינית והמשפטית שיש ביהדות. היא ראתה עצמה כפונה אל נשמת האדם במישרין, מבלי לקבוע דווקא את התנהגותו הממשית, וכמחלצת את הרוח האלוהית מבין האותיות המתות. העיקר אינו דקדוקי ההלכות אלא רוח השבת, רוח הקדושה ורוח המוסר. באופן מעניין חברו הטענות הללו מראשית הנצרות, אל טענותיהם של היהודים המתנצרים החדשים לאחר כמעט אלפיים שנה. הם העמידו שוב את האתגר לעיין במהות הקדושה, המוסר, התפקיד וגאולת הפרט והכלל.
הנצרות לא הציגה את עצמה כבאה לצידה של היהדות, אלא כיורשתה החוקית והמתקדמת ממנה. היא הצהירה על עצמה כברית חדשה, המבטלת את הברית הישנה על ידי כך שהיא כוללת את הרוח שלה בתוך עצמה, ללא צורך בפרטים. פן זה שבדיון, העמיד לבחינה מוסרית והגיונית לא רק את הערכים עצמם, אלא גם את קיומו של עם ישראל. המתנצרים החדשים לא רק הגנו על עצמם, כי אם תקפו את הנותרים במחנה ישראל, על ידי הצגת תאולוגיה חדשה-ישנה על פיה הכנסייה הנוצרית היא תחליף לכנסת ישראל ואין לעולם עוד צורך בעם ישראל.
לו היה מדובר רק בשאלות תאורטיות, אפשר היה להידרש לנצרות באופן רגוע, כתופעה רוחנית תרבותית. אבל המאבק ארוך השנים בין היהדות והנצרות יצר את המרירות, תחושת ההתנגשות החריפה והאיום המיידי של הנצרות על היהדות. לכן גם דברי הרב כאן באים עם מטען חריף של מאבק, של ניסיון לקרוע את המסווה, ולא רק כדיון רגוע ואקדמי.
יש מין ארס רוחני כזה. הרב מתאר את הנצרות בדימוי חריף ביותר. אין זו רק טעות או תנועה של סטייה רוחנית, אלא ארס רוחני. אבל לא מדובר רק בביטוי חריף, אלא בהגדרה מדוייקת לאופן השפעתה של הנצרות ומידת הסכנה שבה. המאבק של עם ישראל נגד העבודה הזרה, היה מאבק חיצוני. זה היה מאבק ברור בין אדיאולוגיות שונות, שכל אחת מהן היתה נחלתו של עם אחר. לעתים הושפעו בני ישראל מן העבודה הזרה, אך הם ידעו תמיד שהשפעה זו היא השפעה זרה וחיצונית. לכן הנטייה אחרי עבודה זרה, משולה לאדם שמקבל מכה מבחוץ. המכה עלולה להיות כואבת וקשה, אבל אפשר להמשיך לחיות איתה. אדם מסוגל לחיות גם עם איבר קטוע, אם כי באיכות חיים נמוכה יותר. לעומת זאת, ארס הוא דבר שאי אפשר להתפשר איתו. זו פגיעה שאמנם מתחילה במקום אחד, אבל מתפשטת משם אל הגוף כולו, משבשת את תפקודן של כל מערכות החיים עד כדי שינוי מצבו של האדם מחיים למוות. הנצרות איננה עוד תנועה אלילית שבאה לעם ישראל מבחוץ. היא צמחה מבפנים, ראתה את עצמה כחלק מעם ישראל ואפילו כמחליפה שלו, של תורתו ושל תפקידו בעולם. היא ראתה עצמה כגואלת את האדם מחטא האדם הראשון, מארסו של הנחש, והרב אומר שהיא עצמה הארס. כנחש קדמוני זה, היא באה לפתות את האדם ולומר לו "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים" (בראשית ג, ה), במקום הא-ל, במקום גילוייו בעולם על ידי התורה ועם ישראל.
שבטבעו הוא לטשטש את התכן הישראלי המיוחד, התוכן הקובע שהקודש בישראל איננו עניין נוסף על הלאומיות. בני האומות השונות יכולים להיות מאד דתיים, אבל זה נוסף על היותם אומות. עד היום קיימות דתות שבטיות, אבל הן תלויות בנסיבות. כל עוד השבט גר ביער, הוא עובד את אלילי היער. אם יעברו למדבר, אלילי היער יישארו ביער, השבט יישאר אותו שבט, ויאמץ לעצמו אלילים חדשים. לכן אומות רבות, ובוודאי האומות המודרניות, החליפו בזמן מן הזמנים את אמונתן, וגם עברו מעבודת אלילים בכלל לנצרות או לאיסלאם. זה אמנם לא תהליך פשוט, הוא מלווה בטרגדיות, אסונות וכאב, אבל הוא אפשרי, מכיוון שגם אם הן קשורות בקשרים חזקים, האומה והדת הן שני יסודות נפרדים. לא כן בישראל. שהוא אור הקדש, הופעת הקודש שלמעלה ומעבר להכל, היותר מעומק שבעולם. הקודש השטחי הוא הדת החלה על האומה מבחוץ, ולכן יכולה גם להשתנות. לעומת זאת, בישראל הקודש איננו נמצא רק על פני השטח, אלא הוא עצמו הממשות של האומה, לידתה, קיומה, לשונה, ארצה, תולדותיה ותרבותה. כל מה שנוגע לישראל, מיוחד על ידי קדושה. זהו עם הקודש, המדבר בלשון הקודש וחי בארץ הקודש שבמרכזה עיר הקודש והמקדש.
הארס הרוחני הזה, בא לטשטש, לעמעם את היסוד העמוק ואת הזהות הישראלית. אמנם הנצרות לא הצהירה שמטרתה להשמיד את עם ישראל (אף שבפועל תרמה לכך לא מעט), אבל היא רצתה לבטל את ייחודיותו. אלא שבגלל טבעו המיוחד של ישראל, הרי שטשטוש קדושתו והעלמת אור הקודש שבו, פירושן מחיקתו כעם. הדבר דומה לארס, שאפילו אם פעולתו היא רק לשבש את פעולת הלב או המוח, הרי שבפועל הוא גורם בכך למותו והתפרקותו של הגוף כולו. הנצרות רואה את ישראל כאומה שהיה לה תפקיד בשלב מסוים בהיסטוריה, אבל הוא כבר הסתיים ואין בו עוד צורך. היא מוכנה לשים את ישראל בזיכרון ההיסטורי, אבל לא יותר מכך, כמו אדם שנזכר בימיו הטובים בגן הילדים, אבל כמובן איננו שואף להישאר שם.
כעת, הולך הרב ומפרט את משמעותו של התכן הישראלי המיוחד, הבא לידי ביטוי בחיי ישראל, שהם החיים הקדושים מה שקובע את קדושתם הוא קודם כל מקורם, שכן החיים האלה הם השופעים בפנימי[55] פנימיות שבאה מתוך ההבהקה של אור אלהי אמת. הבהקה זו היא ההופעה אל אבות האומה ואחר כך אל האומה בכללה, ומבדילה אותם מכלל האדם. אבל ההבדל איננו נעוץ רק בהתגלות שהתרחשה בעבר. לא פחות חשובה מכך, היא העובדה שחיים אלה לא רק מבוססים על ההתגלות כעובדת יסוד, אלא הולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה. הם ממשיכים את תוכן ההתגלות אל הרבדים הרוחניים, הנשמתיים, המעשיים והקהילתיים של ישראל. החיים ההולכים רומזים להלכה, שהיא פיתוח הצו האלוהי הראשוני לפרטיו וביצועו בכל נסיבות החיים השונות. בהקשר הרחב יותר, התורה שבעל פה כולה היא פיתוחה של נשמת ישראל. ההתגלות היא לא רק מקור לחוקים ודינים, אלא הופכת לקנה המידה של כל גילויי החיים ברוח ובחומר, בחיי היחיד ובחיי הכלל. המאמץ הבלתי פוסק לדייק, לדרוש, לפרש ולפתח את התורה, מוציא אל הפועל את כל הכישרונות האינטלקטואלים, המוסריים והמעשיים החבויים בנשמת האומה. כל הכוחות והשאיפות מושקעים בהצמחת גרעין קודש לכלל עץ רחב ענפים ועשיר בפירות, ועל ידי כך מממשים את נקודת הקשר והאחיזה בין ישראל לאביהם שבשמים.
בדרך ישרה. המהר"ל מפראג מגדיר את התורה כ'יושר', ואילו את החכמה והמדע כ'עיגולים'. אפשר להכיר את הבורא על ידי החכמה והמדע, אבל זו הכרה באופן של סיבה ומסובב. מתוך הניסיון לשחזר את ההיגיון הפנימי של הפעולה האלוהית, עניינה ותכליתה, מנסים להקיש מן הכלי על כוונת יוצרו. דרך עקיפה כזו לעולם תהיה מסובכת, מוגבלת ונתונה לספקות האמנם תפשנו את המכלול והאם אנחנו יודעים לפרש אותו נכון. לעומת זאת, התורה היא דרך יושר, שבה ה' מגלה לנו את רצונו בפירוש ולא בדרך עקיפה. מתן תורה הוא לא רק תופעה מרשימה של קולות ולפידים. אם לא היה בעקבותיהם הדיבור, לא היינו יודעים את משמעותם. כל ישראל שמעו את קול ה' לא רק במובן של צליל אלא של מילים בעלות תוכן ומשמעות. "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד, א), היסודות הראשונים של תפיסת האלוהות, ואחר כך ביסוס האמונה במשה השומע את כל התורה כולה.
אחוזים בלשד החיים מימי האבות ואילך, הבחירה עבור ישראל היא לחיות חיים קדושים, או לחדול. "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימין, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). לשד החיים הוא קדושת אמונתה הטהורה, ללא פניות, בטהר עליון, של מושג האלוהות. ללא הכפפה של מושג הא-ל לשום סוג של קטגוריות יישותיות מוכרות או חוק מחוקי הוויה, ללא שום סוג של הגשמה, ריבוי ועבודה זרה. בנקודה חשובה זו נבדלה הנצרות מן היהדות כבר בשלב מוקדם של התפתחותה, על ידי אימוץ העיקרון האלילי המובהק והנורא, שהא-ל התגשם בבשר ודם. כל ההסתייגויות התאולוגיות, על כך שמדובר בבן ולא באבא, לא תעזורנה. היה זה צעד אל תוך התהום האלילי לעומת האמונה הטהורה בטוהר עליון, המדריכה את החיים הקדושים של ישראל. בגלל עקרון זה, רק יהודים מועטים יכלו בכלל לחבור אל הנצרות בדור השני והשלישי שלה, ומאידך גיסא רבים מהגויים חברו אליה בזכותו.
שרק העולם העתיד להתחדש ברום טהרת קדשו יוכל לספגו ולהאיר את עלילות החיים על ידו. עיקר הבשורה היהודית איננו בעבר, המקום שהנצרות רוצה לייעד לה, אלא בעתיד. יכול להיות שהנצרות קידמה את עובדי האלילים שהצטרפו אליה, בעצם זה שהיו צריכים לקבל כל מיני סייגים לתפיסתם האלילית. אבל היא עדיין רחוקה מאד מטהרת האמונה של ישראל, ולכן בוודאי הסיגה אחור את היהודים שהצטרפו אליה. עוצמת טהרת האמונה והטוהר העליון הזה, יוכל להתגלות בסייעתא דשמייא, בעתיד המשיחי, הגאולי, כאשר יינצלו וייגאלו העמים מתפיסתם האלילית המגושמת. עמים רבים כיום אמנם אינם משתחווים לפסלים ממש, אבל כל עוד הם שקועים יותר מדי מבחינה מהותית ברשמים ותפיסות חושיות גם ביחס לאלוהות, תפקידה של היהדות לא תם.
רוח עליון זה קובע[56] בכחו. משמעותה הקדומה של המילה 'כח' היא עוצמה, ובשלב מאוחר יותר נוספה לה משמעות נוספת, כתרגום למונח הלטיני 'פוטנציה'. הרוח העליון קובע בעוצמתו, אבל עדיין לא כולו בפועל, הוא הולך ומתממש. ככל שהעוצמה שעדיין גנוזה בכוח גדולה יותר, כך תהליך ההתממשות יכול להיות ארוך, פורה ומבטיח יותר. הוא מתבטא בחיים המעשיים שבישראל מעבר מזה, במעשה הממשי החברתי של התארגנות, חקיקה ויצירת מוסדות, יחד עם מעשיהם של הפרטים. ובחיי האמונה שהם פיתוח החיים האמוניים. ישנם חיים הכרחיים המוכתבים לפי הצרכים הפשוטים, אם כי גם בהם צריך להיות צדק, יושר ומוסר. למעלה מזה ישנם חיי אמונה, שהם בין השאר בניית מקדש והקרבת קורבנות, קיום מצוות כביטוי לאמונה, פיתוח מושגי האמונה והעיסוק בשאלות במי ובאיזה אופן מאמינים, ומיהו המאמין הראוי. זהו הביטוי האינטלקטואלי והתוכן הרוחני של האמונה, ותכן שפעת הלב יחד איתו בא גם תכן שפעת הלב של המאמין, המביא אותו לביטויים נוספים ברגש, תפילה, מצוות, חברה, מוסר, חוויה ואמנות והסתעפות הרוח מעבר מזה, מן השורש הגדול הזה, נבנות מערכות מושגים רוחניות. נוצרת תרבות גבוהה של מערכות מושגים וערכים, הן מצד התוכן האינטלקטואלי שבחיי האמונה, והן מצד המוטיבציה שבשפעת הלב, היוצרת את הדחף הפנימי לעסוק וליצור מצד אחד, וגם סיפוק מן היצירה מצד שני.
את תביעתה הפנימית של האומה, לגילוי הקשר שלה עם המקור האלוהי. קשר זה הוא שצריך להביא לידי הביטוי השלם של מציאותה וקיומה של האומה, והוא הצדקת קיומה עלי אדמות. גבורת עמדתה בהתגוננות ואי כניעה למהרסים מבחוץ או לארס הרוחני. וחשק נצחונה, כאשר לא רק מתגוננים מפני התוקפים, אלא נכנסים אל הקרב ונערכים למאבק על האמת. האומה מוּנעת לא רק מהרצון לנצח, אלא גם ממעוז בטחת תקותה ואור עתידה – הביטחון בכך שסופו של הניצחון לבוא בוודאות. ממילא, האור העתידי שופע כבר עכשיו ויוצר ערך לכל מסירות הנפש. כל הפעולות שלפי המדד המצומצם של ההווה נדמות כמלחמה אבודה וחסרת ערך, מקבלות את ערכן, מצד מעוז בטחת העתיד והאור העתידי השופע.
נגד זה, אותו הארס מגיע בפגמו אל תוכיות דם החיים. במשל, דם החיים צריך להביא חמצן ומזון לכל האיברים, אך כשהארס נכנס לתוכו הוא מביא מוות. ובנמשל, דם החיים של עם ישראל הוא טהר האמונה. אותו מבקשת הנצרות להחליף באמונה אחרת, לכאורה דומה מאד ומנוסחת בסגנון דומה, אבל באמת שונה לחלוטין. פסגת עז הקדש, עוז הוא כוח, עוצמה פנימית, עזות, קשיות ונכונות לעמוד מול אתגרים. תפקידם של ישראל הוא הבאת בשורת דבר ה' לאנושות, על פי התכונות והכישרונות מורשת אבות האומה. הניסיון לטשטש ולשייף את הפסגה הזאת, כמוהו כאמירה לפסנתרן דגול, שצריך לקצץ לו קצת את האצבעות, כדי שיהיה דומה לאחרים ולא יתבלט. הארס בא לפגום את דם החיים הזה, ומרפף, מרפה, כמו שאמרו חז"ל "רפידים – שריפו עצמן מדברי תורה" (בכורות ה, ב), ולכן לא יכלו לעמוד מול עמלק. אומרים לעם ישראל שאין להם תפקיד מיוחד, אלא כולם שווים. זה יוצר רפיון בקבלת התפקיד, בביטוי הכישרון הפנימי. ומרפף את יסוד המעמד האחדותי האיתן של האומה, מחליף אותו באחדות אחרת – אחדות האנושות וטוען שהיא עדיפה מאחדות האומה. נוטל מן העולם את זיו החיים הפנימיים של הטהר האלוהי ונותן במקומו נגה חיצוני, לוקח את הכישרון הייחודי, וטוען שכולם דומים. קליפת נגה היא הקליפה הראשונה, ועוד יש בה איזו הארה. ביטול ייחודיותם של ישראל בא בשם טענה מוסרית, של השוויון ואחדות המין האנושי. במקום שבני ישראל ייחסו עצמם לאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, יתייחסו יחד עם כל העולם לאדם הראשון. נכון שיש פן של אחדות המין האנושי, אבל זהו הפן החיצוני. הפן הפנימי הוא כשרונו ותפקידו הייחודי של כל אחד ואחד. הבלטת יתר של האחדות החיצונית, באה על חשבון האחדות הפנימית. במקום זיו, אור שמאיר מבפנים ומתפשט החוצה, יש נגה חיצוני, הארה מבחוץ שבעצם מחשיכה את המקור הפנימי.
שאין בו כלום מאותו החידור הדיוק, הנצחון, הבטחה ואור האמת המנצחת כל עדי עד. מפני שהוא רק חיצוני ואיננו מאיר פנימה. הדיוק, צריך להיות ביחס לכל דבר. לכל אדם יש אישיות ייחודית, לכל עם וחברה יש משהו ייחודי, וצריך לעמוד על זהות עצמית ייחודית זו. אם נשתמש רק במושגים כלליים שמשווים השוואה חיצונית, נתייחס רק לכך שלכולם יש ראש, ידיים ורגליים, נחטא מאד אל האמת המנצחת כל עדי עד. תהליך ההתפתחות, השכלול וההתקדמות של העולם, מבוסס על יותר ויותר הכרה של הייחודי והמדויק של כל אחד, ובניית הכלל על ידו. פירושו של דבר הכרה מעמיקה מאד של כל דבר ודבר לפי זהותו וייחודו, ואז הכלתו בהרמוניה כללית, ולא השוואה חיצונית המתעלמת מן הייחודיות. מגמת השכלול כהתקדמות בולטת גם בהתקדמות המדעית טכנולוגית וגם בהתקדמות האמנותית, בריבוי כלים מוזיקליים לגווניהם, ריבוי צבעים וחומרים לציור ולפיסול ועוד. ההתקדמות נמשכת ככל שמכירים יותר את תכונותיו המיוחדות של כל חומר וחומר, ויודעים לשלב אותו במכלול העשיר. כל תהליך שאנו מכירים לעומקו ולעניינו, מצטרף באופן הנכון להתקדמות של האומה והאנושות. לכן דיבור על חסד כולל לכל בלי הבדל בין צדיק לרשע, זקן וצעיר, עני ועשיר, זהו טשטוש נוראי, שלעולם לא יוכל לבסס שלמות שהיא השלמה הדדית של דברים ייחודיים. לכן הנצחון, האמת המנצחת עדי עד היא לא טשטוש האמת אלא הגברתה כדי שאמיתות רבות תשלמנה זו את זו.
יונק הוא ארס זה את כוחו משפעת הלח. כבר בעולם הטבע ניתן לחזות בפרדוקס הנוראי של היצורים הארסיים. לכאורה אפשר היה לחשוב שהם ניזונים ויונקים ממקום מורעל, ביצה שבה הכל רקוב ומסריח. אולם האמת היא שממקומות כאלה, שום דבר לא יכול להתקיים. היצורים הארסיים משגשגים בסביבה טובה ומיטיבה, וניזונים מן הטבע העשיר, החי ומלא הכח האמיתי. אז הם מסוגלים לייצר את ארסם החזק והממית. גם בנמשל הרוחני, הארס הרוחני לא יונק מעבודה זרה, אלא דווקא משפעת הלח של רוח האמונה והמוסר, שיש בה כל כך הרבה עוצמה ושפע של פנים, צדדים, ערכים ומערכות מושגיות ומוסריות. יש בה כל כך הרבה השראה רוחנית, עד שהיא יכולה לפרנס גם את המינות הארסית.
ארס זה נכשל במקום שבו נוצר, בישראל, למרות שרצה – ועדיין רוצה – להשפיע עליו. אבל מכיוון שהוא מביא איתו הרחבה מסוימת של שפעת הרוח, מתפשט הוא על המון עמים רבים ונאות – מתאים וקוסם – הוא מאד ללאומי התבל בחוג רחב. מפני שעומד הוא על בסיס של הכרה מתדלדלת באופי המוסר והטעם של האמונה והדבקות האלוהית. כוחו של הארס הזה הוא בחולשתו. במשל על ישראל ככנר מוכשר, הכישרון שלו מתאים רק למעטים. ההמונים הרבים לא מסוגלים לנגן כך וגם לא תמיד להעריך את רמת הנגינה. הנצרות משולה למישהו אחר, קצת מוכשר מהממוצע, שבמקום ללמוד מהכשרון הגדול, הולך ומלמד הרבה אנשים את רמתו הבינונית. אדם כזה יאמר שהרמה הגבוהה ממילא מתאימה רק למעטים, ואילו אצלו כולם יכולים לנגן ולרקוד. לא משנה שהוא קצת מזייף, כי לא צריך לדייק כל כך על כל תו. יתרה מזאת, החולשה היא לפעמים כוח, מפני שהיא מעוררת רחמים ורגשי אשם אצל החזקים והעשירים.
גם ניטשה ביקר את הנצרות ותפיסות עולם נוספות, כדוגלות במה שהוא כינה "מוסר העבדים". בשם ערך השוויון המוסרי לכאורה, מנסה המוסר הזה להשוות את כולם ולשעבד את הבולטים, המסוגלים להיות אדונים לגורלם והמוציאים לפועל את כישרונותיהם, למסכנים והלא יוצלחים. מוסר העבדים מנסה לשכנע את החזקים והבריאים על ידי רגשי אשם, שכל תכליתם היא רק לשרת את החלשים והמסכנים. הכנר הדגול צריך להיות אכול רגשי אשם למה לא כולם מוצלחים כמוהו, וההמונים באים אליו בטענה שגם להם מגיע. הוא כמובן לא אומר שלא מגיע להם, אבל העובדה היא שהם לא יכולים, ולכן הם רוצים שגם הוא יפסיד. עוצמת הארס היא בהבלטת החולשה והפיכתה לאידאל. אידאל זה מתקבל על לאומי תבל בחוג רחב, כי למרות שיש אצלם יחידים מעולים, כעמים הם לא רוצים שינוי או משמעות רוחנית אלא נוחות. לכן ההכרה המדלדלת היא הרמה המתאימה. קצת יותר טובה ממה שהיה קודם, אבל נסבלת.
לעומת אופי המוסר והטעם של האמונה והדבקות האלהית, המובעה בחיי האומה הישראלית ממעמד הר סיני ולאורך כל ההיסטוריה הלאומית, בכל חסן וטהר בסימן של תביעה חזקה מאד ובלתי פוסקת לנאמנות וביטוי מלא ככל האפשר של הקשר עם אלוהים. אכן, החלש ראוי לרחמים – צדקה, סיוע ועזרה, כאשר העזרה הגדולה ביותר היא לסייע לו להיות חזק עד כמה שהוא יכול. אבל אין להפוך את הסדר ולתת לרגשי האשם לסרס ולטשטש את הגדולה שבשאיפה, בכישרון וביכולת. להיפך, יש לחפש את הדרך לגלות גם אצל החלש את הנקודה החזקה שלו ולטפח אותה. זו הדרך היחידה לתיקון העולם, ולא לקיבוע החסרונות שבו.
העמים הרגישו שתביעה כזו היא יותר מדי. אז כשכאילו מאותו מקום, בא משהו מדולל, חלש, מתחשב במצב הקיים ומרגיע, הוא נדמה בעיניהם למוסר נכון ואמונה נכונה. אמונה כזו נותנת להם תחושה של רמת חיים ומוסר, ובאותו הזמן נותנת גם אפשרות להמשיך ולהחזיק באלילות ובכל הדברים הרעים. ברגע שבני האדם מודים שהם חלשים ואין מה לעשות, הם מרשים לעצמם את כל החטאים (אם כי לרוב הם לא סובלניים באותה מידה כשמישהו חוטא נגדם).
ארס זה לוחך הוא "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר" (במדבר כב, ד), מכה כשְׁאִיָּה שָׁעַר (ישעיהו כד, יב). הרב משתמש במשלים נבואיים אלה המבטאים הרס מוחלט של הטוב הקיים, לתיאור הפעולות שנעשו על ידי המינות נגד כנסת ישראל ורוחה, חושק הוא לבלוע את פנים החיים, לנכס לעצמו את הברית עם אלוהים, את הכתר של התפקיד מבלי להזדהות עם התפקיד עצמו. שוקק למחות את שם ישראל מעל פני האדמה, באמירה שהם ישראל החדשה. וכדי להשלים את גניבת הזהות, הם רוצים למחוק את ישראל המקורי מהעולם. הם לא יכולים לינוק מהאלילות הפשוטה, מפני שהיא נמוכה מדי, ולכן הם צריכים לזייף את האמת. כך היא דרכו של כל זייפן, שלא יכול להמציא שטרות, אלא צריך לזייף דווקא את השטרות האמיתיים.
לאבד את הזהר הפנימי של העולם, דבר ה' שצריך להנחות את העולם במגמת התפתחותו. ובמקום זה לקבוע תכן חיצוני מגושם. הדבר המזוייף נראה כמו הדבר האמיתי, אבל זו רק חיצוניות. מקיף בהכללה הוא מציע הכללה, אחדות, אחווה, אבל רפויה, כזו שאינה באה לידי ביטוי בחוק, מחויבות וזכויות. אפשר להגיד שאוהבים מישהו כי זה נשמע טוב, אבל אין שום מחויבות אמיתית לעזור לו בעת צרה. בברית המועצות אמרו שאין רכוש פרטי והכל של העם, אבל אי אפשר היה להצביע על מישהו שנהנה מן הרכוש הזה בפועל. זו ההכללה הרפויה. ומרופד בתוכיותו באויליות של מי שמצטרף לתנועה הזו, שלא נותן לעצמו דין וחשבון ולא מבין את המשמעות האמיתית של החסד, הסליחה והאהבה הכוללת המדומים. האמונה הנוצרית רוצה לעשות את כולם טפשים, על ידי דיכוי כל חקירה כמנוגדת לאמונה הפשוטה שמעל לשכל. ורשעה של אליליות. הרשעה המייצרת את המצע שאין בו דין, חוק, צדק, כללים וחוקים ברורים. כפי שראינו בפרק הקודם, ממצב כזה תצמח רק שרירות לב של החזקים.
ושליטתו של הארס הזה בעמים אחרים, שליטת אדום הנזכרת במדרשים, מגעת עד עת בא דבר ד' להגלות וישועת ישראל מעמק נשמת חי העולמים להופיע, עד שיופיע מתוכנו אותו האור הגדול של הישועה, ואז נושיע לא רק את עצמנו, אלא גם את העמים כולם מן הארס הזה והתפיסה הרעה הזאת. אז ינוסו הצללים ואור חדש על ציון יזרח.
