ביאורי אורות

מאת הרב זאב סולטנוביץ'
כריכת הספר אורות מאופל

ז. מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, אשר לכל שׂדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה, בכל ערכיהם. כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלוהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת-עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי. בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. אוירא דארץ ישראל ממציא את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, "כל הכתוב לחיים בירושלם". הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה", "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה". – המשפט, – העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, "משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה", הם הם מהות החיים, "משפט בני ישראל", מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו, אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן – תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, "בולטות או מצטרפות".

א – ארץ ישראל, פסקה ז

ז. מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, אשר לכל שׂדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה, בכל ערכיהם. כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלוהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת-עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי. בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה. אוירא דארץ ישראל ממציא את הגדול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, "כל הכתוב לחיים בירושלם". הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גדול רוחני פנימי, "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה", "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון, ד' יספור בכתב עמים, זה יולד שם סלה". – המשפט, – העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, "משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה", הם הם מהות החיים, "משפט בני ישראל", מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו, אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. משפט בני ישראל על לב אהרן – תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, "בולטות או מצטרפות".

בפרק זה שלושה חלקים. הראשון הוא מעין הקדמה כללית המתארת את האותיות שבנשמה, האותיות שבמצוה והמפגש ביניהן. החלק השני מתאר את דרגת המפגש הזה ועצמת חיותו בארץ החיים – ארץ ישראל ובייחוד בירושלים. החלק השלישי עוסק באותיות העשויות בחושן המשפט שעל לב הכהן הגדול. החושן איננו סמל מאובן אלא לב פועם, חי ומחייה ועונה תשובות, כמין תמצית של אחדות עליונה בין הנשמה, המצווה, התורה, הקדושה, החיים וצרכי הכלל. זהו "חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט" (שמות כח, ל), גם במובן של צירוף של מילים ואותיות בשפה, וגם במובן של שיפוט ויכולת הכרעה וצירוף נכון של הכוחות השונים.

מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. בספר יצירה (א, א) כתוב שישנן ל"ב נתיבות חכמה: עשר ספירות וכ"ב אותיות. עשר ספירות הן המבנה הכללי, של ההויה בכלל וגם של כל אחד מחלקיה. האותיות הן פן אחר לגמרי של ההשפעה האלוהית. זהו החלק הדינמי, של צירופים וצירופי צירופים של אותיות היוצרות את מגוון התכונות, העצמויות והכוחות הממלאים את המבנה. במשל (שלא היה ידוע כשהרב כתב את הדברים, בוודאי לא כמדע בזמן ספר יצירה), כל אדם הנמצא במסגרת הכללית של ההויה, הוא צירוף ייחודי של גנים, היוצר את הייחודיות של כל גוף וגוף. מעין זה גם בטבלת היסודות של מנדלייב.[13] יש יסודות שונים, שכל דבר במציאות הוא צירוף שלהם. האינטראקציה ביניהם יוצרת את המגוון העצום, הייחודיות של כל חפץ, עצם וגוף. המציאות נראית לעין רבגונית ביותר, אבל במחשבה היא נתפסת כצירוף של חלקיקים אלמנטריים (יסודיים) – יסודות, גנים, או חלבונים; ומבחינה רוחנית – אותיות. מעט אותיות שמחזיקות עולמות שלמים. מלאה היא הנשמה אותיות. אפשר להתייחס לכל נשמה ייחודית כמילה כתובה. אותן אותיות יש גם בנשמה אחרת, אבל בצירוף אחר. אם היינו מסתכלים רק על האותיות ללא הצירוף, היינו אומרים שכל הספרים הם אותו דבר, מפני שבכולם אותן אותיות. לשמחתנו, אנחנו יודעים שהם רחוקים מאד מלהיות אותו הדבר. כך כל נשמה מלאה אותיות, וצירופן יוצר את הייחודיות של כל נשמה מסוימת. גם בצירוף זה אין הגדרה וקביעת סופיותו של הפוטנציאל הגנוז בנשמה הזאת. ספר טוב מתאפיין בכך שאפילו שהוא כבר כתוב וגמור, יש בו פוטנציאל להתרשמויות רבות נוספות. הדברים אומרים דרשנו, צריך לדרוש אותם, להידרש אליהם שוב ושוב. על התורה כתוב "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות ה, כב) – חזור עליה שוב ושוב, מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, תמיד יתגלה עוד גילוי והבנה מתוך הפוטנציאל שבאותיות שאין לו גבול.

כל נשמה מופיעה בפועל באופן מסוים, אך מצד עצמה היא רחוקה לאין ערוך ממיצוי. לכן היא לא מורכבת מסתם אותיות, אלא מאותיות מלאות, שגנוזה בהן עוד משמעות. הרב רומז כאן למושג המוכר אצל דורשי רשומות ומקובלים – המילוי. מבחינת צורתה, אפשר לפרק את האות א' ל-י' עליונה, ו' באלכסון ועוד י' הפוכה למטה. מבחינת שמה, אל"ף מורכבת מהאותיות א', ל' ו-פ'. ויש מילוי שבמילוי, בלמ"ד – עוד מ' וד', ובפ' – פ"ה, פ"א או פ"י. וכך הלאה מילוי שבמילוי שבמילוי לאות מ' – י' ומ', וכו'. מנקודה אחת נפתחים שוב ושוב עולמות ללא גבול ומסלולים רבים שאפשר ללכת בהם. האותיות מלאות, לא חלולות או חד-ממדיות, וכוללות בתוכן פוטנציאל עצום של משמעויות.

מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, תכונות שונות, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. זו לא מציאות ריקה, ואין בה פינה שנותרת בלא תוך ופנים. התכונות והשאיפות הגדולות של הנשמה, נובעות כולן מזוהר האותיות החיות הללו. באדם יש מלמטה למעלה: נפש, רוח, נשמה וחיה. הנשמה היא צירוף ייחודי מסוים, אבל היא מלאה אותיות חיות, שכן האותיות כשלעצמן באות מדרגת חיה העליונה ממנה. מתמלאות זיו חיים השפעה של דרגת החיה אל כל יתר הדרגות, צורות ההופעה השונות, אשר לבנין החיים. בבניין דומם כל שינוי פירושו הריסה, אך בבניין חי השינוי אינו הרס אלא גדילה, צמיחה והתפתחות. אשר לכל שׂדרות הרצון, הדעה והמפעל, גם השאיפה, מגמה של חיים, דעה של הכרת עצמו ומפעל – מימוש. לרוח ונשמה, בכל ערכיהם. הן לרוח והן לנשמה יש בנייני חיים, שׂדרות הרצון, דעה ומפעל. כאן מתווספת דרגת הרוח, שהיא תנועת הנשמה אל הנפש – הממשות עצמה.

ההויה והעולם נבראו על ידי ל"ב נתיבות חכמה – המבנה הכללי של עשר הספירות, והאותיות הכוללות את כל גווני החִיוּת והתכונות. למבנה זה של הנשמה כחלק מן הטבע, מתווסף אירוע מכונן לא פחות ושקול מבחינת חשיבותו לבריאת העולם – מתן תורה. זו הופעת הרצון האלוהי באופן שונה, שבה הא-ל העליון מופיע לא רק כבורא אלא כמְצַווה המשלים את הטבע על ידי המצוה. כשם שהרצון הבורא יוצר את הייחודיות של כל נשמה, כך הרצון המצווה יוצר את הייחודיות שבכל מצוה.

תיקונה של המציאות הוא מן המפגש, או כדברי המקובלים – הזיווג שבין אותיות הנשמה לבין אותיות המצוה לכל דרגותיהן. הוא מתחיל מזיווג נשמת האדם עם נשמת התורה, אבל מוכרח להמשיך ולהתייחד עד למצוה המתקיימת במציאות הממשית, במקום ובזמן. רעיונות גדולים נולדים בנשמה וערכים מצוינים מתנסחים ברוח, אך השאלה הגדולה היא איך לממש אותם בדרגת הנפש, כלומר כיצד להסיק מהם את המעשים המתאימים. בלעדי התורה, העולם ניסח לעצמו את העיקרון הנוראי על פיו "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". ההיסטוריה אכן מראה שמכוונות רעות נולדים אסונות קטנים, אבל האנשים שרצו לתקן עולם ומלואו הם אלה שבדרך כלל הביאו אותו לסף חורבן. לכן התורה לא הסתפקה בעצם הופעת אלוהים, למרות שלכאורה אין דבר גדול מזה, ואפילו לא באמירה כללית של עשרת הדיברות. "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמשה לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם" (מכות כג, ב). יתירה מזאת: לכל מצוה יש בעצמה פרטי פרטים, שדרכי דרישתם והמוסדות המוסמכים והראויים לדרוש אותן, גם הם הלכה למשה מסיני.

כשנגשים למצוה, רואים שאף על פי שמתן תורה הוא נס, הרי שאינו סותר את הטבע. אדרבה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מתאימה לכל מבנה הטבע והמציאות, אלא שהמציאות כמו שהיא – צריכה תיקון. כאשר בני האדם מנסים לתקן את העולם מדעתם, תיקונם אף פעם לא שלם, מפני שתיקונו של דבר אחד כרוך בקילקולו של דבר אחר. למשל, שורפים יערות כדי ליצור אנרגיה, אבל אז נפגעים הטבע והאוויר. תיקון העולם האמיתי הוא תיקון המכלול בשלמות, אבל האדם לא יודע כיצד לקחת ממקום אחד בלא להזיק, או איך לשים במקום אחר ולא לגרוע על ידי התוספת. זהו הפער שבין הכוונה לבין מימושה המעשי.

דווקא כשניגשים לתורה, רואים שמלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה, יש אחדות אורגנית בין המצוות, כולן חלק ממכלול שחלקיו משלימים זה את זה. לעתים נדמה שההלכה דורשת מכולם את אותם מעשים, תוך התעלמות מייחודיותו של כל אדם. אבל לאמיתו של דבר, עולם הלכתי אמיתי יודע לשרטט את הכללי והפרטי, המיוחד והמאוחד. ההלכה מתאימה את הערך הפנימי של כל מצוה ומצוה לכל אחד לפי אישיותו ומצבו. אבל גם תיקונו השלם של היחיד יכול לבוא רק כאשר מתחשבים בכך שהוא חלק מחברה, לכן תיקון המכלול החברתי הוא גם טובתו של כל יחיד. אמנם לעתים נדמה שמצוה מסויימת עבור אדם מסוים אינה הטבה אלא החסרה וגירעון, אך בזה אנחנו סומכים על נותן התורה, שהוא גם מי שאמר והיה העולם.

מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. אמונה היא אחד הכינויים בדברי המקובלים לשכינה, ספירת 'מלכות'. אין לה מצד עצמה כלום, אבל היא מכילה את הכל ומממשת את המכלול. לאדם יש גם צורך וגם יכולת ורצון להאמין, לסמוך ולבטוח במה שמחוץ ומעבר לו. לשם כך צריך להיווצר מגע פנימי ועמוק, בין האדם לבין הדבר שהוא חש שמשלים אותו, גם אם הוא איננו מבין זאת באופן שלם מבחינה אינטקלטואלית. דוגמא לאמונה טוטאלית ומלאה היא של תינוק באמו, שאין לו בעולמו דבר אחר וההשלמה שהוא מקבל על ידה היא הכל בשבילו. אמנם האדם יכול להאמין במשהו אחר שאיננו ה', אבל זו אמונת כזב, שכן כל דבר מוגבל סופו לכלות. "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה" (תהלים קמו, ג), ואפילו צדיק עליון הוא עדיין אדם שכוחותיו מוגבלים וסופו למות. ניתן לקיים הרבה מערכות יחסים המבוססות על אמון, אבל האמונה עצמה היא "וַיַּאֲמִינוּ בַּה'" (שמות יד, א), כאשר מגיעים לרמת התפתחות והבנה שהיא מכוונת אל מי שאמר והיה העולם.

חיות כל העולמים היא בסוד האמונה, הצירוף, ההזדקקות והחיבור אל זיו אור אלוהים חיים, אור חי העולמים, הבא מן המקור העליון הבלתי ניתן להשחתה, לא מצד עצמו ולא מצד זולתו. אור זה חי בכל נעם בהוד כל מצוה. מהותה של המצוה היא מעשה הנעשה מתוך אמונה במי שציווה עליה, ולא מתוך צורך מעשי ושיקול אנושי בלבד. כל עוד מעשה נעשה רק על פי הבנת האדם, הוא מוגבל למה שהאדם מסוגל להבין ולהגדיר בהתאם לנסיבות. ממילא ברור שאם השתנו הנסיבות, כבר לא צריך לעשות את המעשה, ולא עוד אלא שהוא עלול להביא לתוצאה ההפוכה. התחברות אל המְצַוֵה דרך המצוה, פותחת עולם אחר לגמרי של חיבור, שבו לא האדם מגדיר את התועלת שבמעשה. הוא אמנם נעשה מתוך כוונה ורצון לתקן את העולם, בידיעה שהקב"ה רוצה שהעולם יתוקן ונותן לנו אמצעי של תיקון. אבל תיקון זה איננו תוצאה של הבנת האדם, שאף פעם לא יכול להגדיר עד תום את התיקון השלם.

תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, המהות היא התשובה לשאלה 'מה?'. כששואלים אדם 'מה אתה?', התשובה היא הנשמה. המצוה נותנת משמעות ברורה למעשים הנובעים מן השאיפה שמקורה בנשמה, ועל ידה אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים בנו אור חיים והויה עליונה, מפוארה רמז לספירת 'תפארת'. יש אנשים שכדי להדגיש עוד יותר את משמעותו הברורה של מעשה המצוה, מקדימים לעשייתה אמירת 'לשם ייחוד', בה מבואר כי המצוה היא איחוד 'תפארת' ו'מלכות', מהות רוחנית עליונה עם הביטוי הממשי שלה במציאות. על פי רוב אין למצוה תועלת מיידית וניתנת למדידה, אך כתוצאה מן המפגש עמה נעשית הנשמה עשירה עושר קדש עולמים, ומוארת באור תורה וזיו חכמה.

נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, התורה שבכתב, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים שבנשמתנו המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת-עולמים מתהוה. מן המפגש הזה נוצרת יצירה חדשה – התורה שבעל פה, שהיא חיבור של העולם שנוצר בבריאת העולם והאדם, והעולם שניתן במתן תורה. תורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב ולהיקבע מפני שהיא תסיסה שלא נגמרת, כל נשמה חדשה, כל דור וכל מצב הם בקעה חדשה להתגדר בה ולהצמיח בה משמעות חדשה מתוך הזרעים, האותיות שיש בתורה.

עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה. בעולם הרוח יש צד חיצוני ופנימי. בצד החיצוני הכישרון הרוחני משרת את הצרכים הנפשיים והגופניים, בעוד שבצד הפנימי הוא הביטוי ברוח לתסיסה הרת העולמים שבנשמה. לפעמים נדמה ששירות צרכי הגוף והנפש הוא החיבור אל היקום והמציאות, ואילו ההליכה פנימה היא התרחקות והתנתקות מן היקום. ברם, האמת היא שמתוך שירות הצורך אי אפשר לחדש את פני היקום, אלא רק לציית למגבלותיו. חידוש פני היקום אפשרי רק כאשר הרוח תהיה הביטוי הנאמן להתחדשות הפנימית, לצירופי האותיות שבנשמה. כשאדם מגיע לדרגה כזו, הרי בכל היקום מתחדש אור וחיים. על ידי קבלת התורה ולימודה, יוצא האדם מגבולו הראשוני כאחד היצורים המוגבלים בזמן, מקום וגוף. לעומת ציור גופו שנמצא כל כולו במסגרת המשעבדת והכופה, מתבלט באדם כוח נשמתו והוא הופך ממשועבד לחוקי היקום למחוקק, עד כדי כך ש"אי בעו צדיקי – ברו עלמא" (סנהדרין סה, ב).

הרב נוקט ביטוי החלטי: העולם מוכרע על ידינו לזכות. ניתן להבין זאת על פי דברי חז"ל והרמב"ם, "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה" (קידושין מ, ב; רמב"ם הל' תשובה ג, ד). אמנם איננו יודעים האם מעשה זה אכן הכריע, לכן לאחר מכן באה הסתייגות – על כל פנים מתוסף אור ויושר. אין צורך לקוות שהעולם כל הזמן עומד על חוד הסכין ויש להציל אותו, אמנם צריך לדעת שהדבר אפשרי ואז אין לפחד אלא להכריע לזכות. אבל באמת ראוי שהעולם יהיה במצב מעולה, והאדם רק יוסיף עוד יותר אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי.

כאן מסתיים חלקו הראשון של הפרק, שהוא תיאור עקרוני אידאלי של תהליך ההתהוות והקיום, ותיאור המצוות כביטוי המעשי של שאיפת התיקון של הנשמה. עיקרון זה נכון ביסודו לגבי נשמת כל אדם, החל מאדם הראשון בגן עדן שנצטווה במצוות והמשך בשבע מצוות בני נח. בהתאם לכך היו הוגים, גם בקרב עם ישראל, שסברו שהגיע זמנו של עיקרון כלל אנושי זה להתקיים בקרב כל העמים. כתוצאה מכך, לדעתם על עם ישראל להישאר בגלות ולהשפיע תורה ומוסר על אומות העולם, כאשר בהשפעה זו יש להבליט את העקרונות המוסריים והתיאולוגיים ופחות את פרטי הדינים. חלקם אף הוסיפו ואמרו שהגיע זמנו של עם ישראל להפסיק להתקיים, ולהיטמע לגמרי באומות.

תפיסה זו מתעלמת מכך שבפועל משימתו המקורית של אדם הראשון הוטלה בראש ובראשונה על עם ישראל. המחשבה שתרומתו העיקרית של ישראל לעולם תבוא מתוך גלות ופיזור, היא מעין המחשבה שרצון ההטבה של האדם יתקיים באופן האופטימלי על ידי כך שיתרום את כל איבריו לנזקקים. באופן כזה יכול להיות שיסייע לשבעה או לשמונה אנשים, אבל הוא יוכל לעשות הרבה דברים אחרים אם יחיה את חייו לא במפוזר אלא במלוכד. בדומה לכך, בעם ישראל מתבצע תהליך התבררות פנימית של המושגים המוסריים, התיאולוגיים, הלאומיים והחברתיים הנוגעים לאנושות כולה. מושגים אלה עדיין לא נתבררו ולא יוכלו להתברר כל צרכם, במצב של גלות ופיזור, שבמהותו הוא מצב של עונש והסתר פנים. עם ישראל משפיע לטובה על האומות גם בגלות, אבל בהשוואה בין תועלת זו לבין התועלת המקווה והרצויה, מתגלה פער עצום. הדרך הנכונה להביא לגאולת העולם, היא על ידי העצמת חייו העצמיים של עם ישראל על ידי כינון חברה, מקדש וחיי טבע שלמים, מוארים על ידי האותיות בכל דרגות ההוויה.

מתוך תפיסה זו, ממשיך הרב ואומר כי דווקא בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו. בארץ ישראל, על נופיה המסוימים, יכולות הנשמות הישראליות לבוא לידי ביטוי מלא. לעומת זאת, האותיות שישנן במצב הגלות, אינן גדולות דיין לביצוע המשימה הגדולה של תיקון העולם ולכן גם "שכינתא בגלותא" (זוהר בראשית כז, ב). החזרה לארץ ישראל היא גילוי מחדש של כנסת ישראל שהיתה בגלות, שם מחשיפות הן האותיות נהרה, יונקות חיים עצמיים ולא חיי נדבות כפי שהם בגלות, מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה ולא בדרך עקיפה. הדרך הישרה היא היצירה המקורית של כנסת ישראל, ואילו העקיפה היא כאשר תלויים באחרים ומשרתים אותם. גם כאשר מצליחים להיטיב במסגרת כזו, ההטבה אף פעם לא תהיה המקורית, הנישאת והאידאלית של עם ישראל. יתירה מזאת, היא גם לא תהיה הטבה שלמה לעמים אחרים, מפני שהיא סותרת את המקוריות שלהם עד שהדברים מגיעים לידי התנגשות. לדוגמא, יוסף הועיל רבות בתור עבד במצרים, אבל זה היה טוב רק בתור מצב זמני. בסוף מצרים הרשעה נפלה, זה לא טוב לו ולא טוב לאחרים. השאיפה לחזור למצב העצמי המקורי, היא לא רק למען עצמנו אלא גם למען האחרים.

דברי חז"ל על "אוירא דארץ ישראל" (בבא בתרא קנח, ב) לא מדגישים את המצוות התלויות בארץ, אלא את עצם המציאות הטבעית. ממציא את הגידול הרענן של אותיות החיים הללו, בזיו תפארה, בידידות נעימה, תורת ארץ ישראל שנקראת "נֹעם" ולא "חובלים" (סנהדרין כד, א). ובגבורת רעם עליזה מלאה שפעת קודש, "כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו ד, ג). בגלות הכתוב הוא נגד החיים, הקודש והחיים נוגדים זה את זה ולא מסתדרים יחד. בארץ ישראל, התביעה הטבעית של הקודש מתוך הנשמה, מביאה לידידות וזיווג עם התורה. זהו קיום התורה מתוך אהבה ולא מתוך ציות וכפייה בלבד וממילא לא מתוך צמצום. כל סוג של ציות נוטה להצטמצם, כי האדם אומר "מה חובתי ואעשנה", כשבעצם הוא היה רוצה להתנהג אחרת. כך נוצרת שניות בין התורה והחיים. רק במקום בו החיים עצמם תובעים את הקודש, מתפתחת דינמיקה אחרת לגמרי של ידידות, "נֹעם" ולא "חובלים" ביחס אל הקודש.

גם מי שבתוקף הנסיבות לא נמצא בפועל בארץ ישראל ובאווירהּ, יכול להיות מחובר אליה בצד הפנימי שבהוויתו – השקיקה, הגעגועים והכיסופים. הצפיה לראות בהדר ארץ חמדה, השקיקה הפנימית לארץ ישראל מגדלת את אותיות הקודש, את אותיות החיים העצמיות הישראליות שבפנימיותנו ועצמיותנו, היא מגדלתם גידול רוחני פנימי, מתהווה באדם מציאות יותר מקורית. נכון שהיא מתהווה מרצונות וכיסופים, זו עדיין לא מציאות בפועל, אבל היא מאד חזקה, היא תופסת מקום וממשות. על כן יכול גם אדם כזה לחיות במידה מסוימת בתוך המציאות הארץ-ישראלית. על זה נאמר "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" (כתובות עה, א), כמו "אחד הנולד בן חורין, ואחד שהוא אמנם כלוא אבל שואף להיות בן חורין". אמנם הסורגים סוגרים עליו והכבלים על ידיו, אבל בפנימיותו הוא בן חורין וכל עולמו הפנימי נועד לכך. הוא הוגה בחירות ולא בעבדות. "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן, ד' יִסְפֹּר בִּכְתוֹב עַמִּים זֶה יֻלַּד שָׁם סֶלָה" (תהלים פז, ה-ו; כתובות שם). גם הכתב הוא אותיות, ואז מתגלה שיש מי שמתאים לאותיות הללו גם אם הדבר לא נראה לעין. ברור שכל עוד הציפייה לא מתממשת בפועל המצב לא שלם, ולכן הרב התנגד מאד לאמירה ש"גדולה הציפייה לישועה מן הישועה עצמה" (עי' אגרות ראיה ג, אגרת תשנג). מחשבה כזו היא השפעת השעבוד ותוצאה של חוסר בפרופורציה נכונה, ציפיות מופרזות וחוסר סבלנות כלפי ההתפתחות המעשית האמיתית לעומת השאיפה האידאלית המופשטת.

חלקו האחרון של הפרק עומד במידה רבה בפני עצמו, מופרד בשני מקפים המבדלים אותו, למרות שהוא כמובן קשור לחלקים הקודמים. אנו עוברים מן המצוות למשפט, שהוא התנהלות האדם בתוך המציאות לאור המצוות וההוראות המוסריות והמעשיות. אלא שכאן מדובר לא רק במצוה בודדת אלא במערכת המצוות כולה, ולא רק ביצירת חיים אישיים פרטיים אלא בהתנהלות הכללית של החיים החברתיים.

בסידור המידות והערכים יש מצד אחד דין ומצד שני חסד, והמשפט הוא העמוד האמצעי שביניהם. זו ידיעת הגבול של הדין, שמעבר לו בא ממילא מקומו של החסד. משפט הוא רחמים, אהבה אמיתית שיודעת לעתים גם לענוש מתוך אהבה, אבל לעולם משתפת חסד כי המטרה היא לא ענישה אלא תיקון. שכל הטרקלין עליו נשען, "משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה",[14] המשפטים הם הם מהות החיים, שכן החיים הם מערכות יחסים. לא יכולה להיות מערכת יחסים אם אין בבסיסה משפט, שיפוט, משקל, הערכה מה עניינו ועקרונותיו של כל דבר. בדברים אלה מצוי גם פולמוס עמוק עם הנצרות, כתפיסת חיים של חסד ללא גבול. בהיגיון פשטני, קוראת הנצרות לחיות כאן ועכשיו בעולם האידאלי. בעולם אידאלי לא צריך לאכול, לשתות ולהתלבש, הכל פורח מעצמו וכל עצי הגן נושאים את פירותיהם. אלא שהעולם בפועל אינו כזה, ואז המסקנה היא שהעולם לא בסדר וצריך לפרוש ולהתנזר ממנו. כך יוצא שבשם החסד והשאיפה האידאלית, האדם סובל, ואם הוא אדם טוב – גם העולם סובל מהיעדרו. כך חסד ללא גבול בתוך מציאות נתונה, מתהפך לדין נוראי, הפקרות וממילא הכרח להעניש עד תום. כל זה מפני שנעדר המשפט, העמוד האמצעי שעליו הטרקלין צריך להישען.

לעומת מחשבה פשטנית זו, עומדת המחשבה הדיאלקטית המורכבת של המשפט. זהו הניסיון לאחד איחוד דינמי בין חסד לדין, לכונן מערכות יחסים שלעולם יהיו בהן שני אלמנטים בסיסיים, סיפוק מסוים לעכשיו והכנה להבא. לא השתעבדות רק למצב הנתון ולא הקרבה מופקרת רק בשביל השאיפה. שילוב זה של קיום המציאות ברחמים אינו פשוט כלל, ולכן השופט נקרא "אֱלוֹהִים" (שמות כב, כז). בתחילה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם עומד ושיתף עמה את מידת הרחמים (רש"י בראשית א, א), שהיא לא ויתור על המוחלטות, אלא הכנסת מימד ההתפתחות וההכנה, לא על ידי החלשת היסודות הקיימים אלא על ידי העצמתם הנכונה.

"מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", (שמות כח, ל) חושן המשפט שעל חזה אהרן, הוא מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח "רוּחַ אַפֵּינוּ" (איכה ד, כ) אשר יקראו לו "ד' צִדְקֵנוּ" (ירמיהו כג, ו). ה' מתגלה לנו על ידי הצדק, שהוא הערך הנכון במצב הנתון, באופן שאינו מנותק מהמציאות הכלכלית, האנושית והחברתית. רק באופן זה יוכל העיקרון הנשגב האידאלי להתממש ברגע מסוים. משיח הוא מלך המכונן משפט צדק בכל מלוא העולם כולו, ועל ידי כך מקדם את העולם משלב לשלב. יכול להיות שבשלב אחד הצדק מתבטא במעשים מסוימים ובשלב אחר במעשים הפוכים, הכל בהתאם למציאות, אבל לא כדי להשתעבד אליה אלא כדי לקדם אותה לשלב הבא. המשיח הוא אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה שהיא דין, אך היא עליונה, שמטרתה אינה לצמצם ולהגביל אלא מוארת על ידי החסד, הדרגה הבאה העליונה ממנה. השוללת באופן עקרוני כל מלחמה וכל שפיכות דמים. התורה מצווה על מלחמה מסוימת לא מפני שהיא מקדשת מלחמה, אלא מפני שבמצב הקיים זו הדרך היחידה לשלול בסופו של דבר את המלחמה לגמרי.

משפט בני ישראל על לב אהרן – תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים. הקודש המתגלה מתוך נשמת בני ישראל על ידי אהרן, שמצד אחד כולו מסור לקודש ומצד שני כולו מסור למען בני ישראל. "בולטות או מצטרפות" (יומא עג, ב). לפעמים המשפט מבליט את מה שעדיין נצרך ונשאף ולפעמים מצטרף לקיים ומגן עליו.

[13] דמיטרי איוונוביץ' מנדלייב (1834-1907) כימאי רוסי, מפתח הטבלה המחזורית של היסודות, שיטת מיון המציגה את כל היסודות לפי המספר האטומי והסמל הכימי של האטומים שלהם.

[14] שמות רבה (ל, ג): "משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר (משלי ח, כ): בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ, התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת? אהלך בדרכן של עושי צדקה, בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט, התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה, מלפניה שנא' (שמות טו, כה): שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, ודינין מאחריה שנאמר (שם כא, א): וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".

אולי יעניין אותך

חיפוש בטורי רביבים

דילוג לתוכן