פרקנו עוסק כולו בפעולת רוח הקדושה. האדם, כפרט וכציבור, עומד תדיר בין שני קצוות: הקודש והחול. החול הוא הכרחי, וכאשר הוא מואר על ידי הקדושה, הרי הוא מצטרף אליה ומרחיב את גבולה. לעומת זאת כאשר החול מתנתק מן הקדושה, הוא נוטה להתרחב לכיוון הטומאה, כלומר להסתיר את הקדושה ולהרחיקה. בנוהג שבעולם, מאז ראשית האדם, הקדושה מחוברת למקומות מיוחדים או לחפצים מיוחדים – "טוטם וטאבו". טוטם הוא חפץ קדוש ומיוחד, וטאבו הוא מקום קדוש, מיוחד וגדור. לשם כך נטעו חורשות קדושות, אחר כך בנו בנינים קדושים, פיסלו פסלים קדושים או הביאו חפצים קדושים. במערכת יחסי הגומלין בין החיים והקודש, כפי שנבנתה בעבודה זרה שיסודותיה נותרו בכל מערכת דתית, המושג 'קדוש' נתפס כמשהו שהוא אמנם חזק, אבל נפרד לגמרי מהחיים. מצד שני, כמו שלחול יש צרכים, כך גם לקודש. מכאן באה תפיסת הקרבן כהשלמת צרכי הקודש, כדי שישלים בתמורה את צרכי החול של האדם.
שונה היא תפיסה זו, מתפיסת הקדושה הנקלטת בארץ ישראל. על פי תבנית החשיבה הדתית הרגילה, אם ארץ ישראל כונתה ארץ הקודש, הרי שהיא היתה צריכה להיות אזור סגור שמותר לבקר בו לפרקים מזומנים על ידי מנחות וקרבנות. אולם בפועל, ארץ ישראל היא ארץ החיים, לא רק ליחידים מיוחדים אלא לעם שלם. פירותיה מתוקים, ויש בה מעינות מים חיים לשתייה, רחיצה, שחייה, תענוג והשקיית השדות. זו שבירה של ההפרדה האלילית בין הקודש והחול, וממילא של המחשבה שהקשר ביניהם מבוסס על חולשה ותלות הדדית.
אמנם גם בתוך ארץ ישראל ישנו מקום המיוחד למקדש, אבל לא בכדי אמרו חכמים שהמשכן הוא תוצאה של חטא העגל.[11] כל עוד האדם נוטה לאליליות ויכול להיווצר חילול הקודש הגמור, מן הראוי לייחד מקום לקודש הנפרד. אבל ייחוד המקום למקדש אינו מבטל את הקדושה שבכל הארץ, כפי שהזמנים המקודשים אינם מבטלים את הקדושה שבכל זמן. מטרתה של הופעת הקודש הגלויה הבולטת, הינה להקרין ולהאיר על כל שאר המציאות. מעתה הקרבן איננו זבח שבא לשחד את הקודש, אלא דרך להתקרב אליו. זהו ההבדל בין מערכת יחסים שבין מוכר ללקוח, לבין מערכת יחסים בין שני אנשים שאוהבים זה את זה ולפעמים מביאים מתנות. מבחינה חיצונית יכול להיות דמיון, אבל המהות שונה בתכלית. במסחר מבצעים פעולת חליפין, מפני שלכל אחד יש מה שאין לשני. במקרה השני זה רק ביטוי לקרבה, שאפשר לבטא גם בדרכים אחרות. לפעמים גם בנתינת מתנה אפשר לשחד או לרמות, כדי לנסות להביע תחושת אהבה וקרבה שלא קיימת, בייחוד כלפי אדם שזקוקים לעזרתו. זה הפגם הכבד שיש בביטויים המעשיים כמו קרבנות, לכן הנביא מתקומם ואומר: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי" (ישעיהו א, יב-יד). חז"ל מדייקים: לא מועדי אלא מועדיכם (במדבר רבה כא, כה), בית המקדש נתפס לפי התבנית האלילית, כמקום שבו אפשר לשחד את הקב"ה כדי שימחל לאנשים על חטאיהם. לכן המקדש שהוא הביטוי המוגדר יכול להיחרב, אבל הקדושה עצמה לא בטלה.
פעולת רוח הקדושה הנכונה, הינה ההארה וההתפשטות אל החול, החיים, תנועות הנפש היפות, הרצונות הטובים, המחשבות המאירות והערכים המיטיבים. כזו היא הקדושה הנקלטת בארץ ישראל שהיא ארץ הקודש והחיים, שעיני ה' בה "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב), שצריך לעבוד בה, לעבד את אדמתה, לדאוג ליופיה ולרווחתו של האדם על ידה. זאת לעומת שאר הארצות, בהן החול נבדל מן הקודש וממילא נוטה לטומאה במובן של הסתרה ואטימות, כמו שחז"ל דורשים "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג), שנעשים אטומים (יומא לט, א). לישראל יש נשמה גבוהה ורצונות גבוהים, אבל הוא לא יוכל לממש אותם באופן מקודש וטהור בכל מקום, אלא רק בארץ ישראל. רק לעתיד לבוא עתידה ארץ ישראל להתפשט על כל הארצות (ספרי דברים א), כל העולם יהיה בבחינת הקודש המואר והקרוב, שבעד החיים ולא נגדם.
פועלת היא תדיר, מציבה תמיד מטרה, להפוך את החיים כולם לקדושים. גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות של אי ידיעת הגדרים, או על ידי איזו סִבה מוכרחת. [12]
הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ. "הָיֹה הָיָה דְבַר ד' אֶל יְחֶזְקֵאל… בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים – הָיֹה, מפני שהיה כבר" (יחזקאל א, ג; מועד קטן כה, א). שפעת הקדש, שהותחלה בארץ ישראל, גם אם מועטה בכמות וחלשה באיכות, מגבירה את השאיפה לארץ ישראל ואת הזרות כלפי הגלות. אלה הגעגועים והתקווה הפנימית, המופיעים גם בספרות הקודש שנתחברה בחוץ לארץ. מלקטת היא את כל ברורי – ניצוצות הקדש הנמצאים גם בחוץ לארץ בכל המעמקים, אלא שהם פזורים, אינם מאוחדים ואינם מאוגדים. פה ושם יש הנהגות, רעיונות, מקומות או אנשים מיוחדים וקדושים, אבל הם אינם קשורים לחיים עצמם. ומקרבתם בכחה המושך אליה. הרעיונות וההנהגות שבחוץ לארץ שיש בהם דבר טוב וקדוש, מצטרפים אל האוצר הפנימי העצמי של הקדושה שבאה לארץ ישראל. חוץ לארץ היא אמנם מקום זר וקשה, אך מצד שני המטרה האחרונה היא התפשטות קדושתה של ארץ ישראל על כלל המציאות. לכן אם יש ליבה של קודש, הכל יכול להצטרף אליה ואפשר להתנבא גם בארץ כשדים.
גם בפעולת קליטת בירורי הקודש שבחוץ לארץ, חייבת להיות התחושה הפנימית של הזרות לעצם ההוויה הלא טובה של אדמה טמאה. כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סמן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, ככל שההרגשה יותר חזקה, פירוש הדבר שפעולת הקדושה יותר חזקה. לחסד עליון, אשר לא יעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים. עולם החול מטיל צל, מעיב ומסתיר את האור ואת מקורו. צלצח הוא החול שמואר על ידי הקודש, ומבליט עוד יותר את מקור הקודש ואת היסוד הקדוש שבמציאות. קדושה זו מלווה את האדם, כאשר גם בהתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו, הרי שבזיכרונותיו, געגועיו, התרגשותו ורעיונותיו, הוא כולו בארץ ישראל. הזרות שמרגישים בחוץ לארץ מדגישה את ההבדל בינה לבין ארץ ישראל, ובכך הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה. דוגמא לדברים אלה, ניתן לראות בשירו של המשורר אורי צבי גרינברג 'טעם ירושלים'. בשיר הוא מתאר את עצמו כילד הצופה במצעד צבאי מרשים, אך בו מתעורר בעיקר רגש זרות וקלון על כך שאינו שייך למציאות הזאת. אף על פי שמעולם עוד לא ראה את ארץ ישראל, הוא נזכר שהוא ירושלמי ושייך לחילות בית דוד.
הצפיה לראותה, את ארץ ישראל, מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, "מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב), מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקדש של חִבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כל חמדות הנפש – כבוד, אושר, אחווה, אהבה, קרבה ונינוחות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, של אדם אחד שמגיע לרמה כזאת, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל. כמובן שאין הכוונה שכל האנשים יגיעו מיד למדרגתו של אותו יחיד, אבל ציפיית נשמתו כבר נוגעת במשהו לרבבות נשמות הקשורות עמה, בקשרי ידידות, קרבה, שכינות, לימוד וכדומה.
על ידי כך גם המציאות בפועל משתנה קצת, קול שופר של קִבוץ נדחים מתעורר ורחמים רבים מתגברים, לאפשר את מילוי התשוקה ומימוש הגעגועים. ותקות חיים לישראל מתנוצצת, התקווה לחיים מלאים, שהרי הגלות משולה אצל יחזקאל לבקעת עצמות יבשות (יחזקאל לז), שהן אמנם קיימות אבל לא ממש חיות. וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, לא רק מתפשט באופן מסוים אחד, אלא מתפצל לרעיונות שונים והבנות שונות. יש מי שיראה בארץ את הנוף, אחרים את העצמאות המדינית, ההתקדשות הרוחנית, החברותיות או הכבוד הלאומי. "כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים" (יואל ב, ב). השחר מאיר הרבה דברים, והרבה גוונים יש באור השחר, אור ישועה וגאולה מתפצל לפנים רבים, וכולם נכונים. אור ישועה וגאולה זה עדיין לא ישועה וגאולה. לפעמים אדם נמצא בתהליך גאולה, אבל מכיוון שאין אור, הוא לא קולט שזו גאולה. זהו בעל הנס שאינו מכיר בניסו. לפעמים הנס נעשה למישהו אחר והאור מגיע אליו, ואז הוא אומר לעצמו שיש תקווה, יש לאן לנוע, לאן ללכת, מה לעשות. לכן אף שהאור עדיין איננו הגאולה, הוא כבר דבר עצום.
הרב קושר את אור הישועה בביטוי חִבת ציון, שהפך לביטוי ממשי, חברתי וארגוני. בחיבת ציון ישנם כל הגוונים של הצפייה לישועה, ואפילו על ידי נפש יחידית, אם היה זה הרב קלישר, שלא היה קשור לחיבת ציון שנוסדה ברוסיה. ואם פינסקר או הרצל שבאו ממקום רחוק, היו בעיות רבות, ואף על פי כן התגברות התשוקה לארץ ישראל פעלה את פעולתה. הם ורבים אחרים ידעו להשפיע נביעה מעינית. זה לא דלי שמתרוקן לאחר פעם אחת, אלא מקור להתחדשות מתמדת, גם כשהביטויים המוגדרים נעלמים. כמו שהבגדים מתבלים, אבל האדם בעצמו מתחדש.
