התשוקה האלוהית המשוכללת, בניגוד לתשוקה לקרבת־אלוהים שיש בכלל ההוויה, גם בחי, בצומח ובדומם – שזו תשוקה אינסטינקטיבית, ללא מודעוּת; הרי שבאדם, מכיוון שיש לו יכולת אינטלקטואלית שאין לכל שאר הבריות, התשוקה לקרבת־אלוהים יכולה להיות מתוך הכרה בה. הוא יכול לכוון ולממש אותה באופן הנראה ראוי בעיניו. זהו שכלולה של התשוקה לקרבת־אלוהים. תשוקה זו, ההולכת ועולה, הולכת ומשתלמת באדם, בכל החי, בכל היצורים ובכל העולמים, מעלה היא עִמה חשבונו של עולם ברור. עולם שנעשה בו בירור וסדר, העדפה והדרגה של הדברים. וכדרשת חז"ל על הפסוק: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן" (במדבר כא, כז) – "הַמֹּשְׁלִים אלו המושלים ביצרם, בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן – אם אתה עושה כן, תבנה בעולם־הזה ותכונן לעולם־הבא" (בבא־בתרא עח, ב). ומכאן המושג 'חשבון־נפש' – אדם ששואף להתעלות מבחינה מוסרית ורוחנית, עושה חשבון לנפשו, לאישיותו ולמעשיו, על־מנת לתקן דברים שקלקל, לשוב בתשובה ולהשתפר. זהו ביטוי מעשי לאותה תשוקה משוכללת.

חשבון זה נעשה בכל הוד קדשו ומילואו של העולם. עמדת יסוד בנצרות, היא שהעולם בעצם מהותו הוא ירוד ופגום, ובשום אופן לא יוכל לממש את התשוקה לקרבת־אלוהים.[345] כל משמעותו של העולם היא להיות ניסיון ומכשלה עבור האדם, שרק אם יצליח להתנזר ולחיות חיי סיגופים ועצב, יזכה לשכר – בעולם־הבא. על כן הרבה מהקדושים הנוצרים היו 'קדושים מעונים', שראו את הסבל והסיגופים כאידאל שיש לדבוק בו, ומראה לכולם כמה העולם אינו טוב. לעומת זאת, הרב קוק אומר שאת החשבון שיש לעשות בעולם, יש לעשות בכל הוד קדשו של העולם; בכל ההארה שנובעת מן הקודש שבעולם, ומילואו, מלֹא הפוטנציאל שלו, שעתיד להתגלות. הוד מלשון הודאה – כאשר אדם מאמת עובדה שהוצבה בפניו והייתה נסתרת, וגם מלשון הודיה – כאשר אדם מודה על טובה שעשו עבורו. בשתי אלה ישנו דבר שהיה נסתר והתגלה. העולם הוא בריאה אלוהית שיש לה ערך עצמי, מגמה של הטבה, וגנוז בו קודש שהאדם בעבודתו יכול ונדרש לגלות.[346] בכל עוז תיקוניו של העולם, האדירים והעשירים, בחיי הרוח והמעשה – בכל אותן הפעולות השונות שנעשות על־מנת לחשוף את מלא הפוטנציאל שבעולם, את הקדושה והברכה שעלינו לגלות. בחיי החברה שתתנהל כראוי מבחינה מוסרית ורוחנית, וגם בחייו של הפרט, שלא יהיו יחידים שיסבלו בשביל טובת החברה, ולהפך. בחיי השירה והאומנות לגווניה, וההיגיון, במשמעות של השכלה ומדע, וגם של הנעימות המוזיקליות: "עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר" (תהלים צב, ד). תיקון העולם וגילוי הקדושה אינם רק בצדדיו הסוציאליים או המדעיים – חלק מהם הוא גם בעיצוב המציאות בצד האסתטי שלה. וכן התיקון צריך להיות בתחומי הגבורה וההוד שבעולם. קודם הוזכר ההוד במשמעות של גילוי הקודש הגנוז, וכעת מרחיבו הרב קוק לגילוי כל הגנוז ופוטנציאלי במציאות, שיכול לפרוץ בגבורה מסִתרו ולהתגלות בהארה של הטבה ותיקון. "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים כו, יא).

ואם יתהה אדם, מניין לנו שניתן לערוך כזה חשבון של עולם שיביא לתיקון וגילוי הקדושה, משיב לו הרב קוק: שהוא מתגבר ועולה מתוך חיים מלאים וארוכים של עם גדול, לא במספרו, אלא בחיוניות שלו, בהישרדותו הפלאית, וקדוש, נבדל ושונה מכל העמים. לעם־ישראל, בניגוד לכל עמי העולם, יש חיים ארוכים, היסטוריה ארוכה ורציפה, שתמיד הייתה בה מודעות פנימית רוחנית, וזהות לאומית ודתית מאוד ברורה. ניסיונו הוא ניסיון מיוחד במינו. אילו היה עם־ישראל יושב באיזו מובלעת בין הרים גבוהים, שאף אחד לא מגיע אליה – לא היה פלא בכך שהוא שרד ושימר את זהותו זמן כה רב. הוא חי לו את חייו בבדידותו. אבל לא כך היו תולדות ישראל. עם־ישראל מראשית לידתו התקיים בין אימפריות וממלכות בעלות כוחות אדירים, תרבותיים ודתיים, מדיניים וכלכליים, שמהן הוא סבל רדיפות וגירושים, השפלה, שמד ואונס. עם־ישראל מעולם לא היה מבודד, ובכל זאת נשמר למרות התנאים הקשים שבהם היה במשך רוב שנותיו, ולא התבולל ונטמע בין עמים אחרים. רבים היו היהודים שבעקבות הקשיים הנוראים נשברו והמירו את דתם או הוכרחו לכך, והיו גם לא מעט שעזבו אותה מרצון ונטמעו בין העמים – אולם הכלל לא נעלם. זו תופעה מופלאה. נוסף על כך, במחשבה פשוטה, עַם שהוא מיעוט קטן ונרדף בכל מקום, יעסוק רק בהישרדות. אולם חייו של עם־ישראל היו והינם חיים מלאים; אנו רואים שאוצרות הרוח של עם־ישראל, הלמדנות, השירה והספרות, הם בלתי נדלים. עם־ישראל בכל תולדותיו תרם באופן לא פרופורציונלי לתרבויות השונות, בתחומי חיים רבים ושונים. אמנם, באשר לעולם העתיק יש לנו פחות נתונים, אך בדורות האחרונים זה ברור.[347] המאחד את היקום כולו ברום עוזו. מתוך האמונה הישראלית האחדותית, התפיסה שהיקום כולו, על כל העוז הכביר שיש בבריות ובחלקים השונים שבו, הוא פרי רצונו של אלוהים האחד והיחיד שאין בלתו. זהו לא אליל מקומי, אליל שחולק את כוחו עם אחרים. ממילא עקרון האחדות הישראלי אינו מוציא מתוכו עמים, ארצות או כל דבר אחר. יש לעשות חשבון מהו ערכו ומקומו של כל דבר ביקום, אך גם ביחס לדברים השפלים והנחותים אין אדישות או בוז. מתוך ניסיון אדיר זה, שהוא אוצר יחיד במינו בתולדות האנושות, אפשר להפיק את חשבונו של עולם ברור; להכיר את העולם והאדם על צדדיהם השונים, על כוחותיהם, סכנותיהם וחולשותיהם.

והדעה העולמית, התרבות העולמית לדרגותיה, תחומיה וענייניה, נושאת היא את עיניה למקור עוז חייה, לאלוהים שמתגלה באומה הישראלית, וכך היא מתמלאת גבורת אמת. גבורה אמיתית מורכבת משני יסודות משלימים: היסוד הראשון הוא כוח הריסון: היכולת להתאפק, להימנע מהיוהרה שבניסיון לתפוס את מקומו של אלוהים או של עם־ישראל כנושא בשורתו בעולם; והיסוד השני הוא כוח החיים: השאיפה להתקיים ולצמוח בתוך הקשר עם ההתגלות הגדולה. הגשמת צד אחד בלבד היא גבורה חלקית, ולא האמת השלמה. "חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה, א), ועל כן נדרשת גבורה משני צדדים אלה. שליטת האדם ביצריו לא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי להתעלות ולתקן ולהפוך לכלי ראוי יותר לקדושה, ובכך לזכות באושר אמיתי.

כיום, יותר מאשר בזמן בו כתב הרב קוק דברים אלה, הולכת וגוברת ההתעניינות העולמית בעם־ישראל ובמדינתו. מאות מיליוני בני־אדם, החל מידידינו הגדולים ועד לאויבינו המרים, מכירים בכך שלָעם השב לארצו ישנה בשורה ייחודית לעולם. לאחר כמעט אלפיים שנות גלות, שבהן נדמה היה כי אלוהים הסתיר את פניו מעמו ונטש אותו, התרחש הבלתי־יאומן: קמנו לתחייה, שבנו למכורתנו העתיקה.

שיבתנו לארצנו והקמת מדינת ישראל מציבות בפני האנושות כולה שאלה הרת גורל: האם לפנינו התגשמות חזון הנביאים, מעשה אלוהי נשגב, או שמא אחיזת עיניים ומעשה שטן? אין עוד מדינה החברה באו"ם שמרתקת אליה תשומת־לב שכזו. יש בעולם השונאים אותנו, יש התוהים על סודנו, ויש האוהבים. אך כולם, ללא יוצא מן הכלל, ניצבים מול החידה הגדולה ומצפים לפתרונה: האם התופעה הפלאית ששמה ישראל היא מקריות היסטורית ותו לא, או שמא אנו עדים להתערבות אלוהית שאין לה דמיון בכל דברי ימי האדם, שיש לה השלכות אוניברסליות כבירות.

זאת היא "נַחֲלַת יַעֲקֹב" (ישעיהו נח, יד), אדיר חפצו, העוצמה האדירה של רצונו, והֶגְיוֹן חלומו. יש היגיון בחלום הישראלי על ביאת המשיח, על גאולת העולם ותחיית המתים. זו לא גחמה וטיפשות. ההיגיון עולה מתוך הניסיון ההיסטורי, שכולל התגלות אלוהית לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, ומימוש חזון הנביאים שכבר היה: "תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה – באוריה כתיב לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר, בזכריה כתיב עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם; עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת" (מכות כד, ב). בימינו אנו מרגישים זאת יותר. כאשר דיבר הרצל על מדינה יהודית בארץ־ישראל, אמרו שהוא הוזה ואף לא בריא בנפשו.[348] החזון על מדינה יהודית היה נראה מופרך לגמרי בעיני רבים. ובכל זאת התעקש הרצל על חלומו, ובסיום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בשנת ה'תרנ"ז (1897), כתב ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם" (ב"ז הרצל, עניין היהודים א', עמ' 482). ובדיוק חמישים שנה לאחר מכן, בשנת ה'תש"ח (1947), התקבלה החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. זהו הֶגְיוֹן חלומו של ישראל, לחלומות הישראליים יש היגיון פנימי מוכח.

יעקב בורח מבית אביו מאימת עשיו אחיו, ואחרי שהממון שלקח עמו נשדד ממנו (בראשית כט, יא ברש"י) בדרכו למקום לא מוכר, הוא נאלץ ללון בשדה, "וַיַּחֲלֹם: וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, בארץ הפשוטה, מלאת האבנים, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלוֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יש תנועה מתמדת של עלייה וירידה, אך היא איננה חסרת משמעות – וְהִנֵּה ד' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: אֲנִי ד' אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלוֹהֵי יִצְחָק, אני הייתי בניסיונותיו ובכל נדודיו של אברהם, אני הייתי בכל הרפתקאותיו של יצחק, וכעת בא תורך; חַשֵּׁב את החשבון הנכון. נראה לך שאתה מתרחק מבית אביך בבריחתך מאימת אחיך, אך גם בריחה זו היא בתוך החשבון הכולל. חייך אינם נפרדים, הם המשך ושלב בייסודו של עם־ישראל. ועל כן הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. למרות שאתה בדרכך לעזוב ארץ זו, שייכותהּ אליך לא נפגמה. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, רב ביותר, אך בניגוד לעפר שהוא דומם וחסר תנועה – וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, תתרחב לכל רוחות השמיים, תשפיע ותרומם את כל חלקי האנושות בכל רחבי תבל, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יב-יד). השפעתך על אומות העולם לא תהיה בכוח החרב, בכפייה אלימה, כפי שהיה בדתות אחרות שניסו להשפיע על אומות אחרות, אלא בתוספת של ברכה עבורן. מתוך המרכז בארץ־ישראל ירומם ויקדם עם־ישראל את ההוויה כולה. הברכה: וּפָרַצְתָּ, היא ייעוד רוחני: להיות הציר המאחד של האנושות. יעקב אבינו נושא את הבשורה האלוהית המאפשרת הרמוניה בתוך מגוון התרבויות האנושי. בחלומו ראה יעקב סולם שכל המלאכים – שרי האומות – עולים ויורדים בו, וה' ניצב עליו: בעוד האומות חוות עליות ומורדות, עם־ישראל מייצג את הנוכחות האלוהית הקבועה, המעניקה ערך נצחי לכל שלב במסע האנושי. הן לאלו העולים והן לאלו היורדים יש מקום ותכלית בתוכנית האלוהית. הפתרון לסכסוכים ולמלחמות טמון ביכולת של עם־ישראל להנחיל את אותו רעיון אלוהי נשגב, המאחד את הכול תחתיו. בכך, קללת הפילוג והמלחמה הופכת לברכת שלום אוניברסלית.

וההתעלות הזאת, התעלות העולם מתוך התשוקה לקרבת־אלוהים, כשהיא כבר נתגלתה באורה האלוהי האדיר, בעם־ישראל, בנצחיותו הפלאית, מאחר שכבר קבעה לה את תחומהּ הלאומי והגאוגרפי, הננו יודעים כבר כמה איתן ונצחי הוא מצבה! עם־ישראל מגלה את ייחודו וברכתו לעולם דווקא בארץ־ישראל. רק צירוף התחום הלאומי עם התחום הגאוגרפי, מאפשר את ההתעלות באופן הראוי. רבי יהודה הלוי מבאר את הדברים יפה במשל הכרם שכתב בספר הכוזרי: כשם שרק במקומות מסוימים אפשר לטעת כרם שיגדֵּל תנובה טובה של ענבים, ואילו במקומות אחרים, יפים ונעימים כמה שיהיו – ענבים לא יצמחו כראוי; כך גם עם־ישראל יוכל להצמיח את פירותיו המתוקים, את אופיו וסגולתו הייחודית – הנבואה, רק אם יהיה בארץ־ישראל.^[349] על כן חזרת עם־ישראל לארצו איננה רק אפשרות לחיות חיים עצמאיים, שאינם כפופים לשלטונן של אומות זרות, אלא גם האפשרות היחידה לגילוי הסגולות העצמיות של עם־ישראל כראוי. לא בכדי ממשיל יחזקאל הנביא את עם־ישראל בגלות לעצמות יבשות (יחזקאל לז, א-ג), והגר"א ממשיך במשל ומתאר את הידרדרות האומה בגלות.^[350] רק בארצנו נוכל לממש כראוי את ייעודנו להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

ומכיוון שנקבע תחום זה, הננו יודעים כבר כמה איתן ונצחי הוא מצבה! של התעלות העולם. כשם שעם־ישראל, עם כל תלאותיו וסִבְלוֹ במהלך ההיסטוריה, ניצח הכול ונמצאו לו כוחות עלומים לשוב לארצו ולחדש את עצמו, מתוך משרפות אושוויץ לקום ולהיות תוך שנים בודדות לאחת האומות המפותחות והאנרגטיות ביותר – כך התעלות העולם, שגם היא נובעת מן המניע המרכזי של עם־ישראל, התשוקה לקרבת־אלוהים – לא תחדל. והיא הולכת ומאדרת, מלשון אֶדֶר, כוח, הולכת ומוסיפה כוח, למרות כל המשברים והקשיים, בתהלוכות הדורות, בעוז היד העליונה המקפת את התכונה ההיסטורית עדי עד! התעלות העולם מושגחת ומוכוונת, ועל כן תמיד מתחזקת. בגדולתם של ישראל כמו גם בעומק שפל גלותם. גם כאשר עם־ישראל נענש, הוא ממשיך להתקיים ולקדם את העולם, מכוח היד האלוהית.

והעם שכבר נקבע לו אופיו ותכונתו בהתאמה כזו עם האורה האלוהית, אופיו של העם מתאים להשגחה האלוהית על התפתחות העם והעולם – ישראל הם "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז, א). יש בישראל מעצם טבעם תכונה של אמון בחיים, שעתיד להיות טוב יותר מאשר בהווה, למרות כל המשברים והצרות. תכונה משיחית זו בישראל, שעלינו לגאול את האנושות, וזה אפשרי – הינהּ כוח חיים שלא נשבר תחת אף אִיום ומכשול, הכרה בעתיד נהדר שאנו צועדים לקראתו ועלינו להחיש את צעדינו אליו. אנו מוצאים תכונה זו גם ביהודים שעזבו לגמרי את אמונתם או אף המירו את דתם והתבוללו. דוגמה ידועה לכך היא קרל מרקס, יהודי שהוטבל לנצרות בילדותו, ובבגרותו דחה את הדתות מכול וכול – והאמין שיש תקווה לאנושות ועלינו לפעול למענה, לשנות את סדרי החיים על־מנת לממשהּ. כך גם זיגמונד פרויד – שרצה לחשוף את הכוחות הנסתרים שמניעים את האדם, והאמין שאפשר להתגבר על כל המכשולים הנפשיים ולהגיע למצב בריא של תפקוד ויצירה. וכך גם בן דורו של פרויד, הצעיר ממנו, אלברט איינשטיין, שבשל יהדותו נאלץ להגר מגרמניה לארה"ב עם עליית הנאצים: איינשטיין ביקש לדעת את 'תורת השדה המאוחד', שתסביר את כל כוחות היסוד של הפיזיקה תחת עיקרון אחד. תכונה משיחית זו נמשכת ביהודים כבר מאז אברהם אבינו, שעזב את בית אביו והלך אל הלא־נודע מתוך חיפוש האמת, כדי לגאול את העולם. על כן בהמשך חייו נקרא אברהם "נְשִׂיא אֱלוֹהִים" (בראשית כג, ו) – זה שמתוך חיפושו משיא, מרומם, את מושג האלוהים מן השפלות האלילית.

והוא מוצא בנפשו את ההכנה לשלום העולמים. בזכות ההתאמה שבין התכונה המשיחית שקיימת בטבע הישראלי, לבין המגמה האלוהית בתיקון העולם, יכול להיות שלום בין העולמים; לא מחלוקת והתנגדות בין המגמה האלוהית לבין האדם והטבע. ממילא כך נוצר שלום גם בין העמים ובין כוחות הטבע. ועל כן מוצא הוא את עוז גבורתו ורוממות דגלו הלאומי מכוון עם כל מעשה בראשית וזרם הוויתו המתעלה לנצח. גבורת ישראל תואמת לתנועת ההתעלות התמידית של ההוויה. זהו אותו שלום עולמים בין מעשה בראשית, העולם והמגמה הטבועה בו מראשיתו שאליה הוא מתעלה, לבין הבחירה החופשית של האדם. במאה התשע־עשרה עד למחצית הראשונה של המאה העשרים, במידה רבה בעקבות המהפכה התעשייתית, רווחה התפיסה שהאדם צריך להילחם בטבע, לקחת מהטבע את המחצבים שירצה, לכרות מכרות ולפוצץ הרים, להטות נהרות ולברֵא יערות. תפיסה זו הצליחה בתחומים רבים, אך לאורך זמן התגלו מגבלותיה ונזקיה. כיום הולכת ורווחת גישה הפוכה – שימוש באנרגיה ירוקה, ללא ניצול הרסני של הסביבה: השמש שזורחת ומחממת, הרוח הנושבת והנהרות שזורמים, מעניקים אנרגיה בשפע בלתי נדלה. האתגר הוא ליצור מציאות שבה האדם ימשיך להתפתח, אך מבלי לפגוע בטבע. רגישות זו כלפי הטבע, שאמנם יש בה גם צדדים בוסריים ולא נכונים, היא בעיקרה מגמה חשובה. כשאנו מבינים שההוויה כולה היא מעשה ידי אלוהים, ועל כן באופן עקרוני לא צריכה להיות מלחמה בין האנושות לבין הטבע, אנו שבים לרעיון העקרוני של גן־עדן, שהאדם הושם בו "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), לפתח ולטפח ולא לנצל ולהרוס.

על כן הוא עתיד להתמלא לעולם שלום ועוז, שקט ומנוחה, כחזון הנביא: "וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד" (ירמיהו ל, י; מו, כז). המטרה העליונה היא שלום בין חלקי המציאות השונים; אך לא שלום של חוסר ברירה, מתוך אפיסת כוחות וריקנות – אלא כזה שיש בו עוז. כל חלקי מעשה בראשית יהיו בתפארתם ובמלוא עוזם, ורק כך יהיו שקט ומנוחה אמיתיים וקבועים, בלי חרדה ומלחמה, ויאפשרו לאדם להמשיך ולהתעלות מתוך שלמות, מטוב לטוב יותר (עי' שמונה־קבצים ה, נט).

אין היסודות הרוחניים והמוסריים, ועמהם המעשיים והחברתיים, מתרעעים ומשתברים כי־אם במקום שאין התכונה התמימה, השלמה, והמקפת יכולה להתגבר שם. אם קיימת אמונה מעמיקה כזו, שהעולם כולו על כל בריותיו וחלקיו השונים הוא מעשה ידי אלוהים – לא יכול להיות ניגוד מהותי ביניהם, אלא אדרבה, השלמה. מתוך הבנה כזאת מחפשים את הדרך איך לחיות דווקא בהרמוניה ולא במלחמה והתנגשות בין הכוחות השונים, בין האדם והטבע, בין ישראל ומעשה בראשית. אך ללא אותה אמונה שכוללת הכול בה, שם יש יראה ופחד רעה, שם ישנם מוקשי שאול ובלהות. דבר זה בא לידי ביטוי כיום, ברעיונות קשים על העתיד, של דיסטופיה וחורבן שהם נפוצים מאוד. העתיד מטיל אימה בנוראות שיהיו בו. האדם לא יוכל להשתלט על כוחות ההרס שהוא בעצמו יצר, כמו האנרגיה האטומית. הכול יתפורר ויזוהם, ינבול וימות. תפיסה זו נעשית כה רווחת משום שאין אמונה כוללת ביסודות השונים שצריכים להשלים זה את זה. על כן האדם מפחד מהיקום ומעצמו. אך במידה רבה השאלה אם יתקיימו תסריטי אימה כאלה תלויה באדם. ומי שיש לו אמונה אחדותית של התאמה והשלמה בין הכוחות השונים, אינו מפחד כל כך, כי הוא יודע שהעולם והאדם נבראו כדי להתקיים ולהתפתח, ויש לנו הכלים הנדרשים עבור זאת.

אבל במקום שתשוקת קרבת־אלוהים הרעננה מופיע בגאון עוזה ותפארת שלמותה, כפי שזה באמונת ישראל, האמונה האחדותית, שעל כן בה ישנה בשורה לגאולה של ההוויה כולה,^[351] שם הכל מאיר והכל בטוח. לעומת הפחד, השאוֹל והבלהות שיש ללא האמונה האחדותית, וכל כוח שמתקומם נגד ימין ד' רוממה, ההולכת ובונה, נובל הוא ונופל. ובכך חוזר להיות חומר גלם שאנו יכולים להשתמש בו לטובה. וכלשון הפסוק בתפילת חנה על שמואל בְּנַהּ: "ד', יֵחַתּוּ יישברו מְרִיבָיו וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (ע"פ שמואל א' ב, י). קרן היא גם כלי להחזקת השמן בו מושחים את המשיח, גם השופר המבשר את הגאולה וגם הארה שבוקעת את האפילה, מנחמת ומחממת. מתוך אמונת ישראל הכוללת בה הכול, תופיע קרן ההשלמה והתאמה בין אנשים יחידים ובין עמים, בין האדם והטבע ובין האדם והמגמה האלוהית.