בסעיף הזה, מעמיד הרב את אחת השאלות הבוערות מבחינה חברתית ואידיאולוגית, ומבחינה אמונית ודתית, שעדיין מנסרת בחללו של עולמנו. שאלה זו הינה שאלת היחס בין המצוות המעשיות לבין השאיפות הלאומיות, הרוחניות והתרבותיות הגדולות, וכל השאיפות הארציות בכלל, או כפי שנקראו אז ובצדק – שאיפות החיים. השאלה מכונה גם 'שאלת התורה והחיים', בייחוד כשמדובר על התורה לא במובנה הכללי המוסרי, אלא דווקא במובנה המשפטי, של מצוות מעשיות המכתיבות את אורח החיים. רבים היו אלה שהביעו אז תחושה, ובעקבותיהם רבים הרואים זאת כך גם היום, ששמירת המצוות היא התנהגות המנוגדת לחיים. מנוגדת לשאיפת החירות, חירות היצירה, חירות האדם, חירות האומה ויצירתה התרבותית. המצוות המעשיות השונות והמרובות, הן סוג של מכשולים לביסוס חיי העם על אדמתו, מבחינה כלכלית, תרבותית ובין-לאומית.
התפיסה הגלותית של חיי תורה ומצוות, רואה אותם כחיים האמורים בעיקר להבדיל בין ישראל לבין המציאות הטבעית שסביבם בגלות, במקומה יש לייצר מציאות וירטואלית ישראלית, הניזונה מגעגועי העבר, תקוות העתיד המשיחי ותחושת האשם והעונש שבחיי ההווה הגלותי. התפיסה הגלותית הזאת של חיי תורה ומצוות כמתנגדים לחיים, היתה לרועץ לרבים. אבל, אומר הרב, לא זה היסוד של התורה והמצוות. המצוות לא נועדו רק בשביל להבדיל ולגדור, כי אם להיות כלים, לקלוט, לבטא ולשקף את הרוח המקורית, את האופי המקורי הישראלי, מרום המעלה של האמונה עד לתחתיות ארץ של מציאות מוסרית, עבודה, חיי חברה, חיי היחיד והמשפחה. כל רוח וכל אידאה צריכה כלים, אמצעים וביטויים להתממשותה. אין דרך אחרת. לאידאה מדעית יש מכוני מחקר, מעבדות ומכשירים שהם כלים ואמצעים כדי לבטא רעיון, לבחון אותו, להעצים אותו, להחיות אותו ולממש אותו. מבחינה חברתית יש אידאה מסוימת, ועבורה יש מערכת מסועפת של מוסדות, מיסים, פקידים וממונים.
כל אידאה צריכה כלים ואמצעים, שיהוו ביטוי נאמן לה. אלא שאם הכלים והאמצעים הללו נובעים רק מסברת האדם, הם לעולם לא יתאימו באופן מוחלט לאידאה, ויהיה צורך לשנות אותם מעת לעת. לעומת זאת, אם הכלים באים כצו אלוהי מתוך גילוי אלוהי, יש בהם יסוד נצחי ומוחלט. גם בעולם המצוות, תמיד יש תורה שבעל-פה שמעדכנת ומתאימה את מערך הכלים הגדול והעקרוני, אל המציאות הממשית. תמיד יש גם יסוד דינמי, אבל יש איזה יסוד עקרוני, בסיסי, שיש בו תשתית נצחית ומוחלטת. לכן קבלת המצוות תואמת את רוח ישראל, את שאיפת החיים דווקא. אלמלא הכלים האלה, לא יהיו חיים ממשיים, יהיו טיולים בגן הרעיונות, אבל אי-אפשר לדעת איך חיים עם זה. יכול להיווצר ניגוד בלתי נסבל ובלתי אפשרי, בין החזון למציאות. כמו אדם שיכור שיושב ליד בית המרזח, ויש לו הזיות על כך שהוא מציל את העולם. אלה לא החיים שלו ולעולם לא יהיו, אין לו שום אפשרות לעשות זאת, אלא אם כן ישנה את כל מציאותו. להגות ברעיונות זה חשוב, חשוב שתהיינה שאיפות גדולות, אידאלים ורעיונות. זה אפילו הכרחי, אבל לא מספיק. על מנת לחיות חיים מלאים ושלמים, צריך לייצר עולם שלם של כלים כדי לקלוט את האורות הגדולים, לתת להם ביטוי ומימוש. אם לא ייווצרו הכלים המתאימים, הם יהיו חיים פגומים וחסרים, שיש בהם מתח וניגוד בלתי נסבל בין הממשות לבין הרצונות והשאיפות. זהו העיקרון הבסיסי שבסעיף הזה. הרב מדגיש כמובן את המקוריות והשייכות של המצוות כחיים, ככלים, לישראליות העצמית, שהיא גם השאיפה לארץ ישראל ולעצמאות מדינית ולאומית.
בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו. בלב יש שני חדרים, ובאופן של משל, שוכנים בו גם היצר הטוב וגם היצר הרע. הנטייה להתבולל בין העמים שייכת ליצר הרע, ובחדרי טהרתו וקדושתו של הלב, משכן היצר הטוב, מתגברת היא השלהבת הישראלית. ליצר הטוב שייכת נטיית האדם להיות מי שהוא באמת, לא להיכנע לנסיבות, לקטנוניות או לנוחות מיידית. השלהבת הישראלית דורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של כל נטיות החיים, אל מצות ד' כולן. האומה הישראלית מיוחדת באופן לידתה, "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). אם נתחיל מאברהם אבינו, מיציאת מצרים או ממתן תורה, הרי שיצירת הישראליות קשורה הן ברעיון על דבר הא-ל האחד, הבורא והמשגיח, והן במימושו של רעיון זה במציאות, בצד המוסרי, החברתי והאישי של המצוות ואורח החיים. אין לעם ישראל תעודת זהות אחרת אלא התנ"ך, בו משתקפים היווצרותנו, ייחודנו וייעודנו.
ההתקשרות הזאת אל מצוות ה' מתחילה ברצון – לצקת את רוח ד', שהוא לעניין זה רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, מפני ששניהם ביטויים של התורה. בתחילת ספר 'אורות התורה' (א, א), הרב מסביר שתורה שבכתב היא רוח ד' ותורה שבעל פה היא רוח ישראל, והן קשורות זו בזו כשלהבת בגחלת. יחד הן השלהבת הישראלית, ואת הרוח הזו צריך לצקת בתוך כל הכלים הרבים, שאינם דברים אחרים וזרים אלא מיוחדים לה, מתאימים לה ונוצרו עבורה. המצוות כולן הן הכלים המיוחדים והמיועדים לצקת באמצעותם את רוח ה' בתוך חיי עם ישראל, על ידי לימוד תורה והסקת המסקנות ההלכתיות. בכך הם מאפשרים להביע את הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מפני שזו הישראליות המקורית ביותר, ללא תערובת של דברים אחרים, וכל דבר בולט בצורה הגדולה ביותר כשהוא מופיע במקוריותו. הבלטה מעשית שמגיעה עד לכדי מעשה, ואידאלית שלעולם מקשרת אותנו לרום המעלה. המצווה היא "חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" של ה' (דברים לב, ט; נפש החיים א, ה בהגהה), שהקצה התחתון שלה הינו המעשה הממשי בזמן, במקום ובאדם, והוא קשור כלפי מעלה עד שמגיע לרום המעלה של המצווה. המצוה היא דבר מעשי ואידאלי כאחד, ולכן "מצוות צריכות כוונה" (ברכות יג, א; שו"ע או"ח ס, ד), כאשר הכוונה הבסיסית היא שזו מצוות ה'.
הרשפים מתגברים התשוקה גדולה ביותר בלב הצדיקים, שחייהם הם חיים מודעים של יקוד אש קודש יוקד ועולה. הם בעלי השאיפה והאידאל, וגם ההבנה והתבונה איך לצקת את האידאה לתוך הכלים. הם יודעים את הכוונות, מבינים כיצד לכוון כל דבר לעניינו, ועושים זאת בהתהלהבות. רגש זה אמנם אינו מופיע בשיאו אצל כל יחיד מישראל, אבל בלב כל האומה הוא בוער מימים ימימה, "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו).
ובלב כל ריקנים שבישראל, שאין להם שאיפות עצמיות ונסחפים עם הזרם, ובלב כל פושעי ישראל שעושים רע באופן פעיל ומכוון.[15] גם אצלם האש בוער ויוקד, אך בפנימי פנימיות, באופן מוסתר מאד. הרב חוזר לדבר על כללות האומה כולה, מפני שגם הריקנים והפושעים נכללים בה, אלה שאינם מייצגים את התשוקה הברורה של רוח ישראל המקורית, שצריכה להיות נוצקת במצוות, אלא דווקא את האידיאות שכביכול מנוגדות לכך: כל חפץ החירות, לחיות בלי שום הגבלות, וכל תשוקת החיים, לחיות חיים גדולים יותר, כל תשוקת חיי הכלל של השתלבות חברתית, והפרט, הנאות ושמחה.
המניע מאחורי התנהגותו של פושע הינו לא אחת חוסר המוכנות שלו לקבל הגבלות ושעבודים לחברה ולחוקיה. הוא רוצה להשתמש במלוא היכולת שלו כדי להעצים את חייו, מבלי להתחשב באחרים. כל חפץ ותשוקה, אפילו של הפושע, הם למעשה תקוה של גאולה. כמובן שפשע לא יכול להוביל לגאולה אמיתית, אבל גם רצונות אלה רק ממקור מעין חיים זה הם נובעים, כדי לחיות את החיים הישראליים במלואם בלא סתירה ובלא הגבלה. הבעיה היא שאין עדיין אפשרות לחיות חיים כאלה באופן מוחלט, ולכן הפושע שלא מוכן להכיר בגבולות, פוגע באחרים ובסופו של דבר גם בעצמו. לעומתו, אדם בעל שיקול מוסרי נעלה יודע להגביל את עצמו בפועל, אבל לא לוותר על השאיפה הגדולה.
יש בקבלת העול דבר חיובי, מפני שהאדם מבטא שהקב"ה לא מצווה דבר שאיננו לטובתו. הצדיקים מבינים יותר את טעמו הפנימי, ויודעים שקבלת העול תוביל אותם לגילויים גדולים. אפשר לקבל את העול בשמחה, כמו אדם המוותר למישהו שמאד אהוב עליו ועושה זאת בשמחה, אבל זה עדיין ויתור. נכון שזו לא השתעבדות נוראה שיש בה רק צער, בכי ותחושת מחנק, והרב עצמו מכנה אותה "העול האהוב" (אורות התשובה יז, ג), אבל זה עדיין עול. הרב מסביר את דברי חז"ל ש"מצות בטלות לעתיד לבוא" (נדה סא, ב), כביטול מימד השעבוד, העול והעשייה בלא טעם, ולא של עצם קיום המצוות.[16] כאשר יתגלה לנו הטעם העצמי והאמיתי, נעשה את המעשים ברצון, ונודה לקב"ה שנתן לנו את האפשרות להתוודע לדבר הנפלא הזה.
תשוקה זו שבלב פנימה, זאת היא תשוקת ארץ ישראל, אדמת הקודש, ארץ ד', שבה המצות כולן מתגלמות ומתבלטות בכל חטיביותן. עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל. הדבר ברור לגבי המצוות המיוחדות לארץ, אבל נכון גם לגבי המצוות האחרות שמתקיימות בשלמות רק שם, כי שם היחיד הוא יחיד שלם, וכמובן הכלל הוא כלל שלם. המצוות, שורשיהן ואפשרויות הנהגתן במרחב החיים הגדול, שייכות דווקא לארץ ישראל, אדמת הקודש המיוחדת שהיא גם ארץ ד'. זו ארציות וממשות של החיים השייכת לישראל.
והתשוקה הזאת של הוצאת צביון רוח ד', ביטויה של רוח ה' במציאות, של נשיאת ראש ברוח ד' בעצם גדולתו, היא פועלת על הלבבות כולם והכל חפצים להתאחד עמו, לטעום נעימת חייו, של צביון רוח ה'. בארץ ישראל מתגלים יותר הטעמים של המצוות. רואים וחשים בפועל, כיצד החיים הישראליים המקוריים תואמים את האופי שלנו, מבטאים את הייחודיות שלנו. יש בהם יסודות של יצירה, הנאה וטעם, מה שאין כן בגולה, שם המצוות נמצאות בסתירה מתמדת עם המציאות והחיים. הסתירה נובעת מכך שהחברה כולה מתנהלת אחרת. אפילו השבת, היא מצווה לא רק על היחיד אלא גם על הכלל, וככזו היא יכולה להתקיים רק בחברה שלמה ומלאה. אותו עיקרון נכון אפילו מצד האקלים והנוף, השכר והעונש של התורה תואמים למציאות בארץ ישראל, שבה "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, א). ככל שמתרחקים מארץ ישראל, מתחילות בעיות בקיום המצוות: המועדים לא תואמים את הקיץ והחורף, ארבעת המינים לא גדלים בסוכות. בחוג הארקטי כבר לא ברורים זמני היום ומתי חלה השבת, ואפילו נתעוררה שאלה מתי חלה השבת לאסטרונאוט יהודי בחלל. מחוץ לארץ ישראל, המצוות אינן מתקיימות בשלמות.
"עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז" (תהלים קיט, קכז). בני האדם ממירים את החיים לזהב, פז, תכשיטים וסוגי כסף, כדי שאחר כך ניתן יהיה לממש אותם שוב. בחוץ לארץ, גם המצוות נתפסות כזהב ופז, מעין תוכנית חיסכון לעולם הבא, שאין לה קשר לחיי העולם הזה. לעומת זאת, בארץ ישראל מתגלה שהמצוות הן באמת החיים עצמם, וכך יכולה להופיע אהבת המצוות. כמובן שגם בארץ ישראל קיים מימד המחויבות, אבל יסוד האהבה חזק יותר.
האֹמץ שבלב, המראה לעולם כולו את גבורת האומה לחיות חיים של מקוריות, בשמירת צביונה, שמה וערכה, אמונתה, ומשאת נפשה, אומץ זה המתגלה בתשוקת ארץ ישראל, כלול הוא בתשוקת חיי האמת, שהם ההתאמה למהות האדם והחיים של המצות כולן, שיהל עליה על תשוקה זו אור התורה בכל מלואו וטובו. חיי שעה הן המצוות, בכל שעה מצווה אחרת, וחיי עולם הם היסוד הכולל, הנצחי, העולמי, אור התורה שהוא רוח ד'. אפשר להבין את רוח ה' כרוח מוסרית ופילוסופית, אבל לשם כך אין צורך במצוות. בפועל חיי עולם מורכבים מעוד ועוד שעות, ולכן חיי עולם של התורה מתממשים בעוד ועוד חיי שעה של מצוות.
אם יפלא בעיני כל עומד מרחוק: איך אפשר, שכל הרוחות, אשר לכאורה גם מאמונה הם רחוקים, גם הריקים, יפעם בהם רוח החיים בכחו הפנימי לא לבד לקרבת אלוהים כללית, כמו ברעיונות המוסריים והאמוניים הגדולים שבתורה ובנביאים, כי אם לחיי ישראל האמתיים, להחטבתן וקיומן של המצות בציור וברעיון, בשירה ובפועל. לפעמים גם תלמידי חכמים לא מבינים זאת, ומצטרפים לאלה העומדים מרחוק, מתוך מחשבה שהדרך היחידה לרצות בחיי המצוות היא במסירות נפש של קבלת עול. להם הרב אומר, אל יפלא בעיני כל הקשור במעמקי רוחו בתוך עמקיה של כנסת ישראל ויודע את נפלאות סגולותיה. כנסת ישראל ככלל היא זו שבחרה בתורה באמירת "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), ועל כן יודעת היא שהרוח המקורית יכולה להיות נוצקת רק בכלים המקוריים.
זהו רז הגבורה, "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?" (שבת פח, א). גבורה זו אינה ויתור על החיים, אלא רוממות החיים אשר לעד לא יתמו. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם" כאן אפשר היה לכתוב "ואלוהים יהיה מרוצה". אבל ההמשך הוא "וָחַי בָּהֶם אֲנִי ד'" (ויקרא יח, ה), אלה חיי האדם ולא ויתור עליהם. אין חיים לישראל אלא "להתהלך לִפְנֵי ד' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים, זו ארץ ישראל" (תהלים קטז, ט; עי' ירושלמי כתובות יב, ג). לא פשוט להבין זאת ולחשוב כך, אבל כשמבינים שהתורה היא המקוריות ותעודת הזהות הישראלית, מבינים שבעומק העניין, הרעיונות הגדולים ביותר מנחים אפילו את הריקנים והפושעים, אלא שהם אינם מודעים לכך. על אחת כמה וכמה שהם מנחים את הצדיקים, היודעים ומכוונים את מעשיהם לשם הגשמתם המלאה של הרעיונות הללו.
