פרק זה עוסק בהבדל בין הדמיון בארץ ישראל לדמיון בחוץ לארץ, ובקשר של הדמיון אל השכל, ההישגים האינטלקטואליים ובירור האמת.
ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ולעומתה ארץ העמים מוגדרת כטמאה, שגושה ואוירה טמאים (נזיר יט, ב). עניינה של הטומאה הוא הסתרה והחשכה, הגברת הנטייה לדמות ולרצות את הכל במושגים של חומר ומוגבלות. שיאה של נטייה זו הוא בעבודה זרה, וההישג הגדול ביותר שיכול להיות בארץ העמים הוא שלילתה באמצעות ביקורת שכלית על תעתועי הדמיון והמושגים המגושמים. אולם הכפירה בעבודה זרה, עדיין אינה נותנת תוכן ויחס חיובי אל המציאות – אלה יכולים לבוא רק מן הקודש. רק הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת האמת האלוהית. לכן לאחר שאברהם כפר באלילים באור כשדים ושאף לאמונה טהורה חיובית, אמר לו הקב"ה "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אראך לא רק את הארץ, אלא את הופעת האמת האלוהית.
להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידאלית אשר בעליונות הקדש, או במושגים המוכרים לנו – מוכן להסברת נבואה ואורותיה. מעין נבואות וחזיונות היו וישנם בכל הארצות אצל כל העמים, אבל רק בעניינים פרטיים ובאופן מטושטש, שמעולם לא הביאו אל האמת של הקודש. אדרבא, על פי רוב הן חיזקו עוד יותר את טומאת העבודה הזרה. לעומת זאת, עיקר פעלה של הנבואה האמיתית, שאפשרית רק בארץ ישראל, הוא דווקא חיזוק טהרת האמונה. הדבר מתבטא מצד אחד במלחמה בכל סוג של הגשמה, ומצד שני בהדגשת נוכחות השכינה ביחס ליחיד והכלל, ובגילוי המוסר והאמת האמונית הגדולה ביחס להווה ולעתיד. המשכה של הנבואה בדרגה נמוכה יותר, הוא בהבהקת רוח הקדש וזהריו. רוח הקודש יכולה להופיע בכל מקום, אבל רק בארץ ישראל היא תהיה זוהרת כל כך ותביע את הדברים ברום המעלה.[10]
והדמיון אשר בארץ העמים, אמנם אינו חשוך לגמרי, אבל עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום. ניתן לשמוע בו משהו, אבל השמיעה מלווה בצלילי רעש רקע חזק מדי, המפריע להבנת הקולות כראוי. ניתן לראות בו משהו, אבל באופן עכור, כך שהראייה מבחינה רק בצללים ומחשכים שהגדרתם ומשמעותם אינה ברורה. בארצות העמים הגבולות משתלטים על רוח האדם ומסתירים מפניו את האידאלים הנישאים ביותר. השאיפה לאמונה באלוהים מופנית לתופעות העולמיות כמו הר גדול או שמש מאירה, והופכת לאלילות.
לא יוכל להתנשא למרומי קֹדש לא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלוהית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. לעומת הנטייה לאלילות, העיקרון המרכזי ביותר באמונת ישראל הוא שלאלוהות אין גוף ולא דמות הגוף. גם הנוצרים הראשונים, שבאו מקרב היהודים, האמינו לכל היותר במשיחיותו של מייסד הנצרות וביכולתו לחולל ניסים. ואילו במעבר מיהודים ללא יהודים ומארץ ישראל לחוץ לארץ, הפך מעמדו לאלוהות – קביעה שהתיאולוגיה הנוצרית מנסה מאז להסביר וליישב עם האיסור על עבודה זרה, ללא הצלחה. מאוחר יותר אצל המוסלמים, אין באמת עבודה זרה לפסלים ותמונות. אולם אמונה זו היא מה שמכנה הרב "המונותיאזמוס השומם והמדברי" (אגרות ראיה א, אגרת מד, עמ' מח). התגובה המוסלמית לנצרות, היא כמו הפיכת שדה שגידלו בו סמים למדבר. בכדי שלא לעבוד עבודה זרה, ביטלו כמעט כל אפשרות לתת ביטוי לאמונה בכלל. אלא שבסופו של דבר אי אפשר בלי שום גילויי אמונה, ולכן במושגים המופשטים של האיסלאם אפשר גם כן למצוא את הגשמת האלוהות, וגם הוא רחוק מאד מאמונת האמת הטהורה.
מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, קשר הדמיון והשכל הוא כמו משל ונמשל. הרושם הראשוני הנתפס בחושים עובר הפשטה, ובשלב הראשון הופך למושג כללי. ברמה גבוהה יותר, מתבונן האדם במושגי הדמיון שלו ומחפש את התוכן הפנימי, השכלי והמוסרי שלהם. אי אפשר לשכל ללא הדמיון, ואי אפשר לדמיון ללא השכל.
לכן לא יוכל גם השכל שבחוץ-לארץ להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. דברים מרחיקי לכת אלה של הרב, נובעים מהתבוננות מעמיקה הן במקורות הקדומים והן במציאות שהלכה ונגלתה לנגד עיניו. הוא ראה את ההבדלים והשוני בהתנהגות, בשאיפות, באתגרים ובצרכים בין היהודים בחוץ לארץ לבין היהודים שבארץ ישראל. בחוץ לארץ המוסר העיקרי הוא כובש ושובר, ואילו בארץ ישראל הדמיון זך וטהור יותר, ולכן המוסר העיקרי צריך להיות מוסר ישר וטבעי (עי' 'אדר היקר' עמ' קיב-קיד). ודאי שגם בארץ ישראל הנפש צריכה להיות טהורה, אבל כוח היצירה שלה גדול יותר, וממילא יש פחות צורך בחסמים. גם בתחום לימוד התורה, הרב אומר שיש הבדל בין לימוד התורה הפלפולי הפרטני מדי שבחוץ לארץ, לבין לימוד התורה הכללי והקצר יותר שבארץ ישראל (עי' אורות התורה יג, ו). המשנה לדוגמא, שנויה בלשון קצרה ויש בה מעט דוגמאות שמהן ניתן להסיק מסקנות. לעומתה, בתלמוד יש פרשנות המלווה בריבוי פרטים והעמדות.
ההסתגרות היהדותית פנימה, אל תוך הקהילה ופרטי הדברים, נכונה היתה בחוץ לארץ. הכל מלבד בית הכנסת היה מלא טומאה ופיתוי. מצב זה משתנה בארץ ישראל, וממילא יש הרבה יותר מקום ליצירה, תעוזה ומחשבה גבוהה ונישאה. המשל הרבה יותר גדול, וממילא גם הנמשל יכול להיות עמוק וגבוה לאין ערוך ממה שהיה בחוץ לארץ. גם בארץ ישראל ישנם סיכונים. חכמי ישראל דנו האם להכניס את שיר השירים (משנה ידים ג, ה; תוספתא שם ב, יד) או את קהלת (שבת ל, ב) לתוך כתבי הקודש. החשש היה שמא הביטויים העזים שבספרים האלה עלולים להביך את הנפש, אך בסופו של דבר בחרו להכניסם. היצירתיות, הכנות, והעוצמה שיש בכתבי הקודש הם תוצאה של הדמיון הארץ-ישראלי, ויש צורך גם בשכל ארץ-ישראלי ועוצמה נפשית מספקת כדי להבין אותם, להתייחס אליהם ולקבל מהם השראה.
"אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנח, ב) – לא רק מזכך את הדמיון, אלא גם יוצר תוצאות שכליות יותר נכונות. האוויר הוא אמנם יסוד גשמי, אבל הוא מסוגל להיות צלול, מחכים ויוצר השראה. התורה שבעל-פה יכולה לחזור להיות בעל-פה, ולהסתפק במעט כללים בסיסיים. כמובן שלשם כך הדיין צריך להיות למדן, צדיק וטהור נפש. עצם השהייה בארץ ישראל, לא תהפוך את האדם לחכם וצדיק. אבל כמה שלא יתאמץ היושב בחושך – הוא לא יראה דבר. ארץ ישראל משולה למקום מואר, שבו מי שמתאמץ יוכל להשיג השגות גדולות ומרובות. אדם כזה יוכל להשיג את האמת מתוך שיקול דעתו, כאשר הוא מסתמך על יסודות בסיסיים כלליים. זאת מפני שהמצפון, התבונה והנטייה הנפשית שלו יובילו אותו למקום הנכון, כך שיוכל למצוא את הנימוק, הראייה, ההבנה והחילוק הנכון בעניין העומד לנגד עיניו.
