פרק זה עוסק בשאלת נאמנותו של האדם מישראל לעולמו הפנימי. עד כמה הוא חי חיים שהפילוסופים האקזיסטנציאליסטים החדשים קראו להם 'אותנטיים', ולא חיים של מישהו אחר. האם חייו ועולמו הרוחני נובעים מאישיותו, או שהם סוג של העתק, שהוא תמיד זיוף. בכל העתק יש יותר מלאכה מאשר מחשבה, יותר עבודה מאשר מקוריות וחידוש. עד כדי כך שההעתק סותם את החידוש וכאילו מכריז שאפשר להסתפק בדבר מסוים אחד וכל שאר הדברים מיותרים. לעומת זאת, כשמתגלים האותנטיות, הכנות והיושר, אפילו במימדים קטנים ובוסריים, יש בהם מן החידוש, וממילא ההשלכה שלהם היא ששום דבר איננו מיותר. לכל יש מקום, שעה ועניין.
אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסור ונאמן למחשבותיו הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו, ארבע דרגות אלה מייצגות את כל העולם הרוחני מרום מעלתו. המחשבה – דבר בהיר, הגיונות – מתקרבים למחשבה אבל פחות בהירים. רעיונות – מחשבה הכוללת רצון מוגדר להשיג משהו.[9] דמיון – ההתרשמות, המצב הנפשי הקשור ביותר לעולם הציורים החומריים, שהוא כעין חומר גלם שצריך לרצות להבין אותו ולהגות בו, עד שהוא הופך למושג הבהיר של המחשבה, שהיא התמצית התבונית שהיתה בדמיון מלכתחילה. כל המדרג הרוחני שיש לכל יחיד ויחיד, דורש מסירות ונאמנות. צריך לטפח את המקוריות הזאת, אבל היא לא יכולה להתקיים בחוץ לארץ, כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. מפני שהעבודה הרוחנית מתחילה הרבה פעמים מן ההתרשמות והדמיון, והציור המוטבע בנפש שונה בארץ ישראל מאשר בארצות אחרות. אם נוטלים אדם מתבנית נוף מולדתו ושותלים אותו בנוף אחר, נוצרים דיסוננס וצרימה מסוימת בין הנפש השייכת למקום מסוים, לבין המציאות, המטביעה בו ציור אחר, רושם אחר ושונה.
מקומו של אדם מישראל הוא בארץ ישראל, מרחב שיש בו תערובת ייחודית של מדבר ואדמה פוריה, נחלים לא גדולים ומעיינות עם גשמי שמים, רצועות אקלימיות שונות וקרובות זו לזו. במקומות אחרים בעולם צריך לפעמים לעבור מרחבים אדירים עד שנתקלים ברצועה אקלימית אחרת, ואילו ארץ ישראל כוללת את כולן בשטח קטן, וממילא גם מגוון עצום של צומח וחי המתאים לתנאים האקלימיים השונים. זו אינטנסיביות המתאימה לנפשו של אדם מישראל שהיא נפש אינטנסיבית, יוצרת ושואפת, שאינה מסתפקת רק באופן מסוים של המציאות. כאשר עוברים לנוף מסוג אחד בלבד, לא משנה איזה, הוא חד-גוני, חד משמעי, ומטביע רשמים אחרים ודימויים שונים, שלא עונים לדרישות הנפשיות העצמיות.
יתירה מזאת, מכיוון שבארצות אחרות נוצרו תרבויות אחרות על ידי עמים אחרים, כאשר האדם מישראל נמצא בארצות הללו, עליו להתמודד עם התרבויות האחרות מבחינה רוחנית. היצירה היהודית בעלת העוצמה בגלות, מתאפיינת באפולוגטיקה – הגנה והתנצלות, כלפי ההשפעות הזרות. זהו הסבר לאיש הזר, וגם לאדם עצמו במושגים של התרבות הזרה, מהי אמונתו העצמית, למה הוא מקווה ומתגעגע. בלשונו הפיוטית הנפלאה של ריה"ל, "לבי במזרח ואנֹכי בסוף מערב". הלב שלי מתגעגע לנוף אחר, אבל אני נמצא כאן. אכן, המצב הזה הצמיח יצירה מרשימה ואפילו שירה בעלת ערך, הנובעת בעיקרה ממשבר וטרגדיה. אף על פי כן, איננו רוצים שהטרגדיה תהיה תכלית התרבות, או שהמשבר יהיה שיא החיים. לכן היצירה היהודית הפילוסופית וההלכתית, מלאה אזכורים, תקנות ומנהגים המתחשבים בכך שאנחנו ב"זמן הזה" שהוא זמן הגלות ולא במצב הרצוי. כך הוא גם בשירה ובפיוט, המתאפיינים במינוריות, עצב ובכי, ולא באמירה מז'ורית בעלת תוקף של שמחת התקדמות. הבכי הוא דבר עמוק וגדול, אבל גם כשהוא נכון ואמיתי, הוא לא יכול להיות תכלית החיים. אותו דבר נכון גם ברמת הסיפורת והזמר העממיים. יש הרבה יצירות יפות, אבל הן נובעות מן המשבר, התסכול והגעגועים. צד נוסף המאפיין את היצירה היהודית בגלות, במיוחד בדורות האחרונים, הוא האירוניה. לרוב זו אירוניה עצמית, שהיא דרך ההתמודדות עם הפער העצום בין השאיפות למציאות, האכזבה ואפילו היאוש להשיג את החיים השלמים וההרמוניים. אצל לא מעט מנציגי עמנו, האירוניה הזאת הגיעה עד כדי שנאה עצמית. האותנטיות של הקיום היהודי בגלות, או כמו שהרב קורא לזה, הקושי להיות נאמן ומסור לעצמיות, הוא בעיית הבעיות של הקיום הזה. אבל יחד עם זה, הגלות היא גם מפתח לשינוי ולחזרה אל האותנטיות המקורית שקדמה לחטא.
דרגת הקישור המזוקקת והבולטת ביותר של אדם מישראל לישראל ולארץ ישראל היא הקודש. הופעות הקדש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, של האדם והמאמצים. בחוץ לארץ, אצל אותו אדם עם אותם המאמצים, הן תופענה פחות. ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים, בגבולות ומיצרים. התרבות שמסביב, האווירה הרוחנית והיחס האחר לקודש, מקיפים את האדם מישראל ומפריעים לו ליצור. וקליפות מרובים. התרבות האחרת לא רק מגבילה, אלא גם משתלטת על ידי השפה. העבודה העצמית לזקק את מושגי הקודש קשה אפילו בארץ ישראל, אך בגלות מתווספים עליה הסיגים והקליפות שעושים אותה לקשה הרבה יותר.
אמנם לפי גודל התשוקה והקִשור של האדם לארץ ישראל, המביאה את האדם לעמדה נפשית של התרחקות מהנוף בגלות והתנכרות לתרבות הסובבת, ולעומת זאת התעמקות והשתקעות במה שהתורה, הנביאים והחכמים מתארים, הרי רעיונותיו מזדככים מיסוד אוירא דארץ ישראל החופף על כל מי שמצפה לראותה, ואפשרית עבורו גם יצירה עצמית יותר. הרב לא אומר האם היא שווה בערכה לזו שהיתה נעשית בארץ ישראל, אבל היא בוודאי טובה, מזוככת ועצמית יותר מזו הנוצרת כאשר האדם יותר מתקשר ופתוח אל הנוף והתרבות שבסביבתו. מספרים על הגאון מוילנא שהיה מצווה להגיף את התריסים על החלונות, ולמד כל היום וכל הלילה לאור הנר. כל הסובב אותו היה לגמרי לא רלוונטי עבורו, האם בחוץ יום או לילה, חורף או קיץ. הוא עשה את המאמץ המירבי כדי להרחיק מעצמו את הסביבה, להשתקע לגמרי בדבר עצמו – הקודש (הגפת התריסים היא כמובן רק עניין סמלי). יכול להיות שסוג כזה של התעמקות נפשית, יכולה להביא גם ליצירות בעלות ייחודיות של יותר טהרה עצמית. לכן אווירא דארץ ישראל חופף על מי שבוערת בו התשוקה אליה. לא מדובר בנוף החומרי, הגשמי והממשי, הארציות, אלא באוויר. מי שמנתק עצמו מן הארציות, במידת האפשר, עולה לרמה בה אפשר כבר לחוש קצת מן האוויר של ארץ ישראל, הדימויים והמחשבות העליונות הנוצרות בה.
רעיון זה סומך הרב על הפסוק "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ" (ישעיהו סו, י). ולאחריו "לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ" (ישעיהו סו, יא). לא כתוב "כל תושביה", אלא "כל אוהביה". נכון שלתושביה יש יותר פוטנציאל לשמוח ולשמח את ירושלים, אבל זה רק מפני שהם יכולים להיות "אוהביה" יותר בקלות. גם הם יכולים להשחית את עצמם, ומנגד למי שרחוק הרבה יותר קשה לאהוב את ירושלים, אבל זה עדיין אפשרי. לכן נוכל למצוא יצירות לא רבות, שלמרות שנוצרו בחוץ לארץ, חורגות מאותם הקווים האופייניים שהזכרנו קודם. פעמים רבות אותם היחידים המופלאים כמו ריה"ל, רמב"ם ורמב"ן, גם שמו פעמיהם בפועל לארץ ישראל. כך רבי יוסף קארו והאר"י, שיצרו בזמן הגלות אבל בעיקר בארץ ישראל, וכך גם לגבי הגר"א שאמנם לא הגיע לארץ אבל ניסה לעלות אליה, ותלמידיו כבר עלו אליה בפועל. כך היה בכל הדורות גם בימים הקשים ביותר, כאשר הדרכים היו משובשות. תשוקה מופלאה זו, השפיעה במידת מה גם על היצירה.
