בפרק זה הרב מתמודד עם גישות שרווחו באותו זמן ביהדות אירופה, ושללו לא רק את הערך העצמי של ארץ ישראל, אלא גם את הערך העצמי העמוק של הכרת הרזים – הקבלה. היו שהתייחסו אליה בעדינות כבעלת חשיבות מועטה ביותר, כאשר העיקר הוא שולחן ערוך וספרי המוסר. אחרים שראו עצמם פחות מחויבים ליהדות מבחינה נפשית, כמו ההיסטוריון גרץ, התבטאו בחריפות וכינו את המקובלים טיפשים ואפילו רמאים המנצלים את בורותם של ההמונים.
בפתח דבריו הרב מסביר שגישה זו נוצרת על ידי ההתרחקות מהכרת הרזים. התרחקות זו איננה התרחשות מקרית, כי אם פעולה מכוונת שבאה כתגובה למחשבת ימי הביניים. בעיני אנשי העת החדשה, תפיסת ימי הביניים נראתה כמחשבה שהכל מלא סודות, רזים ומיסטיקה, ללא שום חקירה שכלית. גם בתחום הדת, מקובל היה לחשוב שאם אדם חולה, זהו בוודאי עונש מן השמים והפיתרון צריך להיות רוחני ולא רפואי. כנגד עמדה זו, צמחה באירופה ההסתכלות הרציונלית, שדגלה בחקירה והבנה באמצעות התבונה. גישה זו שללה באופן קיצוני כל דבר שאי אפשר להבין ולהגדיר. אין סודות, אלא לכל היותר דברים שעדין לא חקרנו כראוי.
את כל המחשבות, האמונות והרגשות המסעירים את הנפש ומחוללים תהליכים משמעותיים בחיי האדם והחברה, ביקשו להסביר על ידי התבונה, כלומר על ידי השוואתם לדברים אחרים, מוכרים, שהצליחו למצוא בהם הגיון. התרוממות הרוח שבדת או באמנות, הובנו באותם כלים בהם הובנו השכרות וההתנסות בסמים. כך טבע מרקס[6] את כינויו הידוע לדת כ"אופיום להמונים". כל טענה על סודות ומיסתורין במציאות, הוגדרה כשטויות, אמונות תפלות, שרלטנות וטיפשות. יותר מכל, ביטל הרציונליזם את מושג הקדושה, שהיא במהותה דבר סוגי שאיננו כפוף להגדרות המדעיות או השימושיות.
הרציונליזם אכן תרם רבות לקידומו של העולם מבחינה חברתית, מדעית וטכנולוגית. אולם כבר בזמנו של הרב, היו רבים שהבינו את מגבלותיו. התנועה הרומנטית ביקרה את השטחיות הנוראה שבה משווה הרציונליזם תופעות של שכרות ושיגעון, לרגשות נעלים של אהבה, קדושה והתפעלות מן היופי והאמנות. גם אם לפעמים ההופעה החיצונית עשויה להיות דומה, הרי שהתוכן הפנימי שונה לחלוטין. זהו כמו ההבדל בין אדם הצוחק מפני שמדגדגים אותו, לאדם הצוחק מתוך התעלות רוח ושמחה פנימית. האמן אינו חולק על האסטרונום שיודע את הזווית המדויקת של סיבוב כדור הארץ, אבל הוא מוצא בשקיעה יופי והשראה שלאסטרונום אין כלים למדוד. אפשר לסכם את תוכנו של שיר, אבל בכך מאבדים את העוצמה הטמונה דווקא בצירוף המילים המסוים שלו, שעשוי להיראות מיותר ולא ברור מנקודת מבט שכלית קרה. בתחילת המאמר 'למהלך האידיאות בישראל', הרב מדבר על "רוח האמנות אשר להיסתוריה", המוציאה לפועל תהליכים מורכבים באנושות, שלא תמיד אפשר להסביר עד הסוף בכלים מדעיים. היום אנחנו יודעים שאפשר למפות בדיוק רב את מאפייניו הגנטיים של כל אדם, ובכל זאת הוא בעל אישיות ייחודית שאין דומה לה.
התרחקות מהכרת הרזים, מעבר לכך שהיא מעידה על שטחיות וחוסר היכרות מעמיקה עם תכניה, היא גם גורמת לכך שבאה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. אי-הבנת ערכה של הארץ, בא מתוך הניסיון לתאר באופן מצומצם ורציונלי את צורכי האדם והחברה האנושית. הארץ והמדינה אינן אלא אמצעים להבטחת קיומו הגופני התקין של האדם, וממילא סברו הרציונליסטים שאין סיבה לייחס להן חשיבות מעבר לכך. גם בקרב היהודים היו שנקטו בגישה דומה. כך למשל, הכריז פרופ' לייבוביץ' שאסור לייחס קדושה לארץ, ושדגל המדינה הוא בסך הכל סמרטוט על מוט. הכרזה זו גם היא ביטוי למחשבה שטחית, שייחוס קדושה לארץ פירושו השוואתה לקדושתו של אלוהים. השוואה כזו היא כמובן אלילות פסולה, אבל מחשבה מעמיקה ומורכבת יותר מבינה שהקדושה שמקורה באלוהים, מתגלה בדרגות שונות בתוך העולם.
אכן, עבור רוב היהודים העניין היה מורכב יותר, מפני שלא ניתן להתעלם מן החשיבות הגדולה של ארץ ישראל ומן הקדושה המיוחסת לה. לכן הרב לא אומר שהם לא מכירים בכלל בקדושת הארץ, אלא שהם מכירים אותה בצורה מטושטשת ולא בהירה. השיקול הדתי הרציונלי מקבל את קיומה של קדושת הארץ כנתון, אבל מבין אותה רק כאמצעי לעשיית המצוות או לגיבוש האומה.
לעומת זאת, הכרת הרזים היא קודם כל עצם ההכרה שיש רז במציאות, והיא לא רק מה שניתן לחוש בו על פני השטח. מתוך הכרה זו באה ההבנה הבהירה של קדושת ארץ ישראל, שהיא הבנת העוצמה המלאה של היסוד הארצי והחומרי שבהוויה. לכן אמר הרצי"ה לשים לב להגדרת חז"ל: לא "הארץ התלויה במצוות", אלא "המצוות התלויות בארץ" (עי' שבת הארץ, מבוא טו). לקדושה יש ביטויים גם בצווים הפרטיים המחייבים את האדם והחברה, אבל יסוד הקדושה הוא בארץ עצמה, עוד לפני המצוות.
על ידי ההתנכרות וההתרחקות שנובעות מתפיסת עולם רציונליסטית, שלא בהכרח מתנכרת אל ה', אלא אל סוד ד'. זו דתיות רציונלית, המכירה בקיומו של כוח עליון שהוא הסיבה לכל דבר, ואפילו בכך שהוא גילה את רצונו בצווים ברורים, מובחנים ומוגדרים היטב המחייבים אותנו. אבל אין סודות, הכל ברור וגלוי. התנכרות זו מביאה לכך שנעשות הסגולות העליונות של עמק החיים האלוהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה. "סוֹד ה' – לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד). יראה, כמו אהבה, היא יחס שאמנם אמור להתבטא גם במעשים, אבל עשיית המעשים לבדה עדיין איננה יראה. אדם יכול לקיים את כל המצוות, מתוך גישה של "מה חובתי ואעשנה", ללא שום יחס נפשי משמעותי. החיים ישנם, אבל הוא שולל את עֹמק החיים, רובד ההתעוררות מבפנים – שאיפה, כמיהה, התרגשות, געגועים ושמחה. לכן נעשות הסגולות העליונות של עֹמק החיים האלוהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעֹמק הנשמה. המצוות מובנות כמין טקסים. ביום הכיפורים שולחים שעיר לעזאזל, כשצריך לברך – מברכים וכן הלאה, אבל המעשים הללו כולם סתמיים, מנהגים חסרי משמעות שאינם מעוררים לשום דבר.
וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, הוא כוח הרצון, המסוגל לשנות את המציאות מן הקצה אל הקצה. אמנם, הוא גם מביא את האדם לטעויות וכשלונות, אבל נשגבים הכשלונות הללו יותר מן הקיום הקטנוני והאפור, שבו אדם לא חי את הגדולה ואין היא נוגעת לו כלל. והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה; שהרי בגלות אין ליהודים אחריות על ענייני המדינה, המלחמות, הצדק והמשטר. כמו אורח שמתאהב במצב שבו כל העבודה מוטלת על בעל הבית, והוא רק משלם על הארוחה. כי למשיג רק את השטח הגלוי לא יחסר שום דבר יסודי בחסרון הארץ והממלכה וכל תכני האומה בבנינה. מבחינתו, אומה היא בסך הכל הרבה אנשים, כל אחד עם צרכיו. כמו שמדע הטבע יכול לדבר על מין האדם, האנושות בכללותה, אבל לא בתור כלל, אלא כמין ביולוגי לעומת מיני בעלי חיים אחרים. האנושות הזאת איננה דבר אחד, אלא מורכבת למעשה מפרטים רבים. זו התפיסה הרציונלית השטחית, המתנכרת אל סוד ה'. יהודי באירופה יכול להגיע למסקנה שהוא גר במקום מסוכן, ולכן כדאי לברוח לאמריקה או לארץ ישראל. יהודי דתי יכול להוסיף על כך שהוא צריך לגור במקום שיאפשר לו לקיים מצוות, ולכן הוא צריך לגור ליד כל השירותים הדתיים והקהילתיים. הוא יכול אפילו להבין שיש מצוות שאי אפשר לקיים כל עוד בית המקדש אינו בנוי, אבל כל אלה מובנים אצלו בתור פרטים קטנים בתוך העיקר, שהוא קיום ההלכה.
יסוד צפית הישועה הוא אצלו כמו ענף צדדי, הוא מוגדר כמילוי סך כל החסרונות שבמציאות: יש אנשים רעבים, החולים צריכים להתרפא, העניים צריכים להתפרנס די צרכם וזו תהיה הישועה. זו לא מהפיכה במעמד האדם בהוויה, ולא במעמד ההוויה בכללותה. תפיסה זו רחוקה מאד מן השאיפה לקרבת אלוהים בגן העדן, מצב שבו כל עץ, ענן ועשב וכל בעל חיים נמצאים בהתעלות מתמדת, בקשר עם ה' ובשאיפה מתמדת לידיעתו. היהדות מדברת על צפייה לישועה, אבל זה רק פרט בתוך קיום ההלכות שבשולחן ערוך. אדם כזה עשוי אפילו להעיר בציניות מפוכחת, שאפשר להבין את הצורך של אנשים להאמין שיבוא משיח שיפתור את כל הבעיות, אבל לא צריך לעצור את הנשימה עד שהוא יבוא. אולי זה אפילו לעולם לא יהיה, ותמיד עולם כמנהגו נוהג.
אצל הרחוקים מהכרת הרזים, ציפיית הישועה היא ענף שאיננו יכול להתקשר עם עֹמק הכרת היהדות. מעבר למחויבות ההלכתית, העומק מצוי לדעתם בכמה רעיונות חשובים כמו מונותיאיזם, התגלות, השגחה ומצוות. לכן הרציונליסטים האלה, היו הראשונים לומר שהרמב"ם לא באמת מאמין בביאת המשיח ותחיית המתים, אלא שהיה מוכרח לומר זאת כדי להשביע את רצון ההמונים שאינם מבינים. עוד בחייו לא הועילה לו איגרת תחיית המתים שכתב, כדי להצילו מאשמת שווא זו. היהדות אמנם כוללת יסודות ורעיונות חשובים, אבל כאשר נוטלים ממנה את התפיסה ההיסטורית ההתפתחותית של ציפיית הישועה, נוטלים את הבשורה החשובה ביותר שלה על האדם וההוויה.
וזה בעצמו הוא הדבר המעיד על חסרון ההבנה של היהדות. ללא הבנת יסוד ציפיית הישועה שביהדות, נוצרת הבנה שטחית וחסרה, שהרב מכנה שיטה מעטת הלשד, הוא המח והעצבים שממלאים את פנימיותה של העצם הקשה ומחיים אותה. ללא הלשד, העצמות יבשות ומתות. כל עוד יש לשד, חשים את כאב הגלות ומבינים את הרע שבה. כשהגלות הופכת להיות 'בקעת העצמות היבשות', היא מוצאת חן מצד עצמה. כמו בחזונו של יחזקאל, לא די בכך שהעצמות היבשות מתלכדות אחת לשנייה. עליהן לקרום בשר, גידים ועור, להתעורר מתרדמתן ולקום.
לא שוללים אנחנו כל מין ציור והבנה המיוסד על ישרות ורגשי דעה ויראת שמים באיזו צורה שהיא. רבים מן הדתיים הרציונליים לומדים תורה, הולכים לבית הכנסת, מקפידים במצוות ובהלכות. יש בהם יראת שמים במובן המצומצם, מלאי הכרת תודה על שניתנה להם התורה והזכות לקיים מצוות. יראת שמים היא טובה, גם אם לא בצורה של "סוֹד ה' לִירֵאָיו", אלא כזו שאפשר להגדיר בדיוק, כמו לוח הזמנים של בית כנסת מסודר. הרב אינו שולל את הטוב והנאה שבזה, רק את אותו הצד ששיטה כזאת תחפוץ לשלול את הרזים, ולומר שהיהדות מסתכמת בקיום המצוות הנאה והמסודר, וכל מה שמעבר לזה הוא מעורפל מדי ומוטעה. הם מתכחשים לידיעה האינטואיטיבית שיש בליבו של יהודי, שקדושת הארץ והתורה היא מעבר לביטויים המעשיים, כמו שקדושת האדם היא מעבר לביטויים המעשיים של כבוד ונימוס.
ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה. לחכמת הנסתר על ענפיה וצדדיה, חכמיה ומוריה לאורך הדורות, היתה השפעה עצומה. הגם שהיו צנועים, "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי יא, ב), היתה להם השפעה מושגית ומוסרית עצומה, שידעה לעורר לבבות דווקא אל ענייני התחייה ותקומת האומה. לא בכדי ההשפעה הגדולה בדורות האחרונים באה דווקא מהעיר צפת, על ידי צירוף יוצא מן הכלל: מחד – הרמ"ק, הסיכום וההבהרה של שיטות חכמת הנסתר שלפניו. מאידך – האור החדש של האר"י ותלמידיו, שהביאו לסערות גדולות ביותר: מצד אחד השבתאות שראתה בכך השראה, מצד שני החסידות ובית מדרשו של הגר"א מוילנא. אין תנועה רוחנית משמעותית, רחבה ועמוקה בתוך עם ישראל, שלא הושפעה מתורת הנסתר הממשית. גם לפני כן, ניתן לראות את השפעתם של הרמב"ן, בית המדרש שבצפון ספרד, מקובלי דרום צרפת ופרובנס וחסידי אשכנז הדגולים. כל אלה היו מוקדי חיוניות, בעירה, ניסיון להבין את עומק ההוויה ההיסטורית, האנושית, הנפשית, ובמידה מסוימת לתקן תיקונים, להשפיע, לשנות לטובה. זו החיוניות העצומה של היהדות, ליבה רוחנית שלא הפסיקה לפעום.[7] מי ששולל את השפעת הרזים ומנסה לתאר את תולדות ישראל, האומה ועוצמת קיומה בלעדיהם, טועה. רוח האומה לא הפסיקה להיות חיה בתוך בתי המדרש הללו. מי ששולל אותה, עלול להביא אסון של שלילת מקור החיוניות של האומה. שאנו חיבים ללחום אתו, אבל לא באבנים ומקלות, אלא בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה.
