ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה. הרב מגדיר קניין חיצוני כדבר שרואים אותו רק בתור אמצעי למטרה אחרת. המטרה היא דבר עצמי, ואילו האמצעי הוא כלי חיצוני. הכלי יכול להיות נחוץ ומתאים, אבל גם אם נתמלא הערכה כלפיו, עדיין יש הבדל מהותי בינו לבין המטרה עצמה. את אותה המטרה אפשר, לפחות באופן עקרוני, להשיג גם באמצעות כלי אחר. ברבות הזמנים והמצבים, ייתכן שהכלי הקודם כבר לא יתאים למטרה וצריך יהיה להחליף אותו. על כן, חזקה עלינו אזהרת חכמים שלא לתת טעמים למצוות. נתינת הטעם הופכת אותן לאמצעי למטרה אחרת, ובסופו של דבר עלולים להגיע למסקנה שאפשר להשיג את אותה המטרה באמצעים טובים יותר. תוכנן העצמי של כל המצוות, נעלה הרבה יותר מכל השלכה שיש ממנו במציאות, והדברים אמורים ביתר שאת לגבי קדושתה של ארץ ישראל.
אמירתו של הרב שארץ ישראל איננה אמצעי, הינה ניסוח מודרני למושג הקדום של קדושת הארץ. דבר קדוש הוא הדבר בעצמיותו, ללא קשר לתועלת שניתן להפיק ממנו. קדושת הארץ אמנם מתגלה באופנים שונים בהתאם לתנאים, כמו המצוות התלויות בארץ, התלויות בקדושה הראשונה שבטלה ובקדושה השנייה שלא בטלה. קדושת הארץ מתגלה גם בהיותה מסייעת להתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני של האומה. ואף על פי כן, לא בזה מתמצה ערכה העצמי של הארץ. עצם היותה של ארץ ישראל הארץ המובטחת לאבות, איננו תלוי בחיוב המצוות, שהאבות לא נצטוו עליהן. כל שכן שהדבר איננו תלוי בקיום הלאומי, שעדיין לא החל בימי האבות. הבטחה זו מבטאת את קדושתה הסגולית העצמית של הארץ, שכמובן מיועדת לצאת אל הפועל ביחס מיוחד כלפי הצומח מן הארץ, שמירת הקרקע, העצים והפירות והפניית חלקם אל הרמה הגבוהה של הקיום המשותף של עם ישראל בארץ.
ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית. חטיבה הינה עצמוּת בעלת גבולות ברורים וצורה משלה, אך בו בזמן גם כזו שכמו נחטבה מתוך משהו גדול יותר. מאחורי מושג זה, עומדת תפיסתו הכללית של הרב בדבר אחדות כוללת ואורגנית, שבתוכה נכללות חטיבות שלמות שלכל אחת מהן ערך עצמי. הקשר בין אדם לכסא שהוא יושב עליו, הוא חיצוני ומכני בלבד. לכן ברגע שכבר אין בו צורך, אפשר לפרק אותו ולהפריד את חלקיו. לעומת זאת, ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים, קשר אורגני, עִם האומה, שגם היא חטיבה בפני עצמה. חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה, כפי שהראש הוא חטיבה בפני עצמה, אך קשור בקשר חיים עם הגוף, חבוק עמו בסגולות פנימיות, ולא רק מחובר אליו מבחוץ. בהמשך, הרב מדבר גם על היהדות, שבמובנה הכולל היא התורה – התוכן הרוחני של ישראל. יחד יש כאן שלוש חטיבות, המייצגות כל אחת ייחודיות שקדושתה בתוכה. היסוד החומרי הארצי שבהוויה – הארץ, היסוד הרוחני – התורה, והיסוד האנושי – האומה. זו לא חלוקה מכנית של מטרה ואמצעי, שהקשרים ביניהם הם חיצוניים. אלה קשרים פנימיים, עצמיים ואורגניים. לכן חטיבה היא באותו הזמן גם דבר עצמי, וגם חלק בלתי נפרד מן המכלול.
ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל. הרב משתמש כאן במילה סגולה במשמעות שהוקנתה לה לפחות מאז ימי הביניים, כמבטאת את תכונתו העצמית של הדבר. אפשר לעמוד על התכנים המוגדרים כמו קדושה ראשונה ושנייה, אבל לא על תוכן הסגולה, שהוא תכונת קדושתה העצמית של הארץ. בשום השכלה רציונלית אנושית, המצמצמת כל דבר ליכולת מדידה כמותית. השכלה כזו אפשר למצוא בביטויה העוצמתי ביותר במדע, שעבורו כמעט כל דבר מובן כאמצעי למטרה וניתן למדידה מדוייקת. בתחומים מסוימים השכלה זו בעלת ערך רב, אך באחרים תועלתה מוגבלת ביותר. אפשר למדוד יצירת אמנות באופן כמותי, אבל מדידה זו לא תגלה דבר על איכותה של היצירה ועל המידה בה היא מרגשת אותנו. הוא הדין גם במעשה מוסרי. שני מעשים יכולים להיות זהים מבחינה פיזית, אבל מבחינה מוסרית ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין שמים וארץ. עוד יותר ממה שהתפיסה המדעית מוגבלת כאשר היא דנה במוסר או באמנות, היא מוגבלת בבואה לעסוק בקודש ובקדושה.
ההשכלה הרציונלית האנושית, מסוגלת להבין את הקשר בין עם לארץ במושג המולדת, שהיא הארץ שבה התגבשה האומה. הארץ על נופיה ואקלימה מזינה את האומה לאורך דרכה ההיסטורית, ומובן שמתפתחים רגשות כלפיה וכלפי הנופים, מזג האוויר, סוגי הצומח והחי שבתוכה. רגשות אלה ממלאים את הספרות, השירה והמורשת התרבותית של כל אומה. גם לעם ישראל לדורותיו יש חיבה לארץ ישראל, אבל אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חִבתה כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה, שהיא המקור לעמידה על סגולת קדושת ארץ ישראל. יצחק ויעקב אמנם נולדו בארץ ישראל, אבל המולדת האמיתית של המשפחה היא בארם נהריים. ישראל גם אינה ארץ המולדת של העם, שנולד והתגבש במצרים. מה שקושר את העם לארץ הזו דווקא, הוא רוח ה' אשר אמרה לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), שהביאה את גאולת ישראל ממצרים על ידי משה, ביעד ברור של הליכה לארץ ישראל, מפני שהיא ארץ הקודש.
רוח זו מלווה את האומה בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, הנוטה באופן טבעי לארץ הקודש. גם לאורך הגלות הארוכה, העצומה והאדירה בנוראותה, היהודים בכל מקום – באסיה, אפריקה ואירופה, ראו בארץ ישראל את ארצם, לעומת כל ארצות המולדת שלהם במשך דורות. הדבר בא לידי ביטוי במאמצי עלייה בלתי פוסקים וביצירה רוחנית, ספרותית, תרבותית ופולחנית מתמדת, שקושרת את הקהילות הרחוקות לארץ ישראל, הגם שאין בהן אפילו אדם אחד שבמו עיניו ראה אותה או שכן בה בגופו. שהיא ששולחת את קויה בצבעים טבעיים בכל הארחות של ההרגשה הבריאה. זו הרגשה טבעית, כמו הרגשה אסתטית נוכח התאמה של צבעים. אדם אומר שמשהו יפה, ואם ישאלו אותו מדוע, הוא לא יידע להסביר את הטעם המדויק לכך שמשהו יפה בעיניו. כזו היתה הנטייה הטבעית, ההתרגשות שאחזה ביהודי פשוט בכל מקום כאשר אמרו לו על יהודי אחר שהוא שד"ר מארץ ישראל. הוא רצה לשמוע על ירושלים, חברון, שושנת העמקים והגליל. הרגשה טבעית זו התחזקה על ידי פעילותם של קדושי הרעיון. יצירותיהם הפילוסופיות והפיוטיות של גדולי האומה, מעשיהם וסיפוריהם. היונקים מן ההרגשה הכללית, אבל גם מעניקים לה בחזרה. לאורך כל הדורות, התפילות, הפיוטים, התיאורים והעיסוקים של גדולי האומה היו מרוכזים בקדושת הארץ ורעיון הגאולה על ידה. פעילות זו חיזקה והעצימה את ההרגשה הטבעית הברורה שבנשמת ישראל בכללותה ומנעו ממנה להתייבש.
רבים באותו זמן הסיקו את אותה המסקנה הרציונלית: היהודים סובלים מאנטישמיות ואינם רצויים במקומם, ועליהם לעבור למקום אחר. מתוך שיקולים אלה נסעו המוני יהודים לאמריקה, שנתפסה כמקום הנוח ביותר להיות בו. אבל היו גם לא מעט יהודים, שהגיעו למסקנה שיש לעם היהודי צורך בקיום עצמאי. רק במדינה יהודית ימצא העם היהודי את מנוחתו ויחדל להיות נרדף. אלה שפעלו על פי מחשבה רציונלית, חיפשו מקום פנוי ומתאים לשם הקמת מדינה יהודית. בין השאר, ידועות ההצעה להתיישב באוגנדה בחסות האימפריה הבריטית, ותוכניתו של הברון הירש ליישב את היהודים בארגנטינה, שהיתה אז ריקה למדי. למרות ההיגיון הרב שבהן, אף אחת מכל התוכניות אלה לא הצליחה להתממש באופן משמעותי. גם ליהודים שכבר היו רחוקים מחיי תורה ומצוות, היתה הרגשה בריאה שהם רוצים להקים מדינה רק בארץ ישראל. זאת, על אף היותה נתונה לשלטון נחשל ומושחת, ועל אף היותה בלתי מפותחת, כאשר חלקים רבים ממנה היו לא יותר מאשר ביצות ומדבר.
הסיבה לנטייה מובהקת זו של המוני היהודים, נעוצה בהרגשתם הבריאה את קדושתה של ארץ ישראל. אולם לפי טיבה של קדושה זו – מזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המִדה של רוח הקדושה העליונה. עוצמתה של ההרגשה, תלויה במידת הפתיחות הנפשית אל רוח ה' שעל האומה. רבים מן הציונים לא רצו להגדיר את ארץ ישראל כארץ הקודש, ולכן המציאו מיתוס של היותה מולדת העם היהודי, כמו איטליה בשביל האיטלקים. כמובן שאין דמיון בין השתיים. גם בתקופות של כיבוש זר, האיטלקים מעולם לא הפסיקו לשבת באיטליה. אותו הדבר נכון לגבי שאר עמי אירופה. בעת החדשה קמו באירופה תנועות שחרור, אבל מטרתן היתה עצמאות מדינית, ולא היה להן צורך להביא את בני עמם מארצות אחרות. כאשר יהודי עולה לארץ ישראל ונתקל באקלים שונה לחלוטין מזה שהוא מכיר, כאשר התרבות והשפה זרות לו, קשה מאד לומר שזו ארץ המולדת שלו. הניסיון לכפות תבנית מלאכותית כזו על המציאות, מצביע על הרגשה טבעית פנימית חזקה מאד. אלא שכאשר מתנתקים מן ההכרה בקודש ומנסים לתת להרגשה ביטוי רציונלי, ממציאים אגדה שאין לה קשר למציאות.
רגשות חזקים לא יתקיימו לאורך זמן עם מושגים לא מתאימים. בתחילה גוברים הרגשות, אבל עם הזמן גוברת התביעה להתאימם למושגים. בזמנו תחושת הנרדפות היתה חזקה, וברור היה שהמאבק להקמת המדינה מוצדק וראוי. אולם עם הזמן הרגשות החזקים והברורים נדחקים, והמאבק נבחן מחדש לאור המושגים הרציונליים. מכיוון שזו לא באמת ארץ המולדת שלנו, הרי שאנו פליטים, זרים שכבשו ארץ לא להם. מתוך תפיסה כזו, כל מה שנחשב פעם למעשה גבורה וטוב, הופך להיות רע, עד שבימינו מגיעים רבים למסקנה שלא היינו צריכים להיאבק, ובמעשינו גרמנו לנכבה ולשואה. לכן עוד בימים בהם הדברים נכתבו, אמר הרב שעתיד להיות משבר. האנשים האלה לא חיים את הקדושה, אלא רק את האגדות שלהם. אבל סוף סוף הם יתפכחו ויבינו שזו רק אגדה, ואז הסתירה תהיה בלתי נסבלת. במקום שהמושגים 'ארץ ישראל' ו'מדינת ישראל' ישלימו זה את זה באופן אורגני, כך שהמדינה היא הביטוי של העם היהודי היושב בארצו ואפילו בתפוצות, הם מתחילים להיות צוררים זה את זה. למעשה, אילו היתה אפשרות מעשית לכך, היו רבים כיום תומכים באפשרות לעזוב את הארץ ולהקים את המדינה במקום אחר.
גם ההרגשה הבריאה המתאימה למה שיש בנשמה, יכולה להתעצם או להיחלש, על פי אותה המִדה של רוח הקדושה העליונה הממלאת חיים ונעם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. בכל עם וציבור יש מנהיגות רוחנית, האחראית על ביטוי הערכים המכוננים שלו. המידה שבה המנהיגות מזדהה עם הערכים, תקבע במידה רבה את צביונו של הכלל. המאמץ הרוחני המחשבתי, לבטא את יסוד רוח ד' אשר על האומה בכללה במחקר היסטורי, פילוסופי, מטפיזי, ספרותי ושירי, לעשות אותו לאבן הפינה של התרבות היהודית החדשה ביחס לארץ ישראל – הצליח במידה חלקית ביותר, וגם המעט שיש היה כרוך במאבקים רבים. כישלון זה מוביל לסתירות פנימיות, מאבקים רוחניים וערכיים, קשיים מרובים לברר את ההרגשה הטבעית, להתמודד עם המושג של רוח ה' על האומה בכללה. התפיסה הלאומית המיוחדת מובנת כרעיון פשיסטי או נאצי נוראי ומפלצתי, מחשבה של עליונות על כולם ורצון לדכא אותם. באמת, ייחודיותה של האומה הוא בתפקידה להוביל את האנושות לגאולת העולם, על ידי הזרחת האור והטוב. לרוב היהודים בארץ ישראל ואולי גם בחו"ל, יש הרגשה ברורה שהארץ שלנו. אנחנו זקוקים לה ואוהבים אותה, ואויבינו אינם אלא רשעים וגזלנים. אבל הם לא יודעים איך לתרגם את ההרגשה הזאת למושגים ולתוכנית פעולה ברורה, מובנית ועוצמתית, שיהיו לה יישומים ממשיים.
לאחר בירור מושגי זה, חוזר הרב לרעיון ששלל בקיצור במשפט הראשון בפרק: המחשבה על דבר ארץ ישראל, שהיא רק ערך חיצוני כדי העמדת אגודת האומה. הרצי"ה היה אומר שדברים אלה נאמרו ביחס לתפיסתו של רש"ר הירש.[5] רש"ר הירש אמנם כתב דברים יפים מאד על ארץ ישראל, אבל בניתוח ההיסטוריוסופי שלו, הוא ראה אותה רק כאמצעי לאיגוד האומה והתפתחותה. היא היתה המקום שבו העם יכול היה להתגבש בפני עצמו, לאמץ לעצמו את אורחות החיים היהודיים, וכשהיה מוכן, יצא אל הזירה העולמית כדי להפיץ את קרני היהדות, המוסר והמונותיאיזם. מעין מיסיון שמטרתו לשנות את המצב הרוחני והערכי בעולם כולו, יחד עם תיקונה העצמי של האומה.
אפילו כשהיא – מחשבה מוטעית זו – באה כדי לבצר על ידה את הרעיון היהדותי בגולה, כדי לשמור את צביונו ולאמץ את האמונה והיראה והחִזוק של המצות המעשיות בצורה הגונה. המנהיגות היהודית בגולה ניצבה בפני אתגר לא פשוט. היה עליה לחזק את הזהות היהודית ואורח החיים היהודי, בתנאים לא פשוטים של היות היהודים מיעוט קטן, שצריך להשתמש בשפת הרוב, להתפרנס במערכות הכלכליות והחברתיות שהרוב יוצר, ובכלל לחיות בתוך רוב תרבותי, דתי ורוחני שונה. רבים סברו שאם יאמרו ליהודי הפשוט שאין ערך עצמי לגלות, לא יהיה לו מניע להשתייך לקהילה ולקיים מצוות. לכן צריך להסביר שעיקר תפקידה של ארץ ישראל היה מה שקרה בעבר. היא איגדה וגיבשה את האומה, ואנחנו עדיין אוהבים מאד את הארץ, כמו שאדם אוהב מאד את סבתו. אבל מה שעומד לנגד עיניו של היהודי בגולה הוא תורה ומצוות בפועל עכשיו, ולא דמיונות בלתי אפשריים על ארץ ישראל.
אבל אפילו אם מחשבה זו באה מתוך כוונה טובה, אין לה הפרי הראוי לקיום, כי היסוד הזה הוא רעוע בערך איתן הקודש של ארץ ישראל. אי אפשר להכניס את הערך העצום של הארץ לתוך המסגרת של רעיון איגוד האומה בעבר. בניגוד לרש"ר הירש, הרב אומר שהיהדות היא גם אומה. היסוד הלאומי הקשור לארץ, קיים לא רק בתור זיכרון העבר ומכשיר להופעת האומה בגלות, אלא כמציאות. אדם יכול לראות את עצמו שליח, גם למקומות רחוקים – ובלבד שיש לו בית. ללא בית הוא כבר לא שליח, אלא אדם התלוש ממקורו, ובזה הוא שונה מכל שאר האנשים. לצערנו הגדול, אחת הטענות האנטישמיות החדשות (שנשמעה אמנם רק אחרי מותו של רש"ר הירש), היתה שהיהודים רוצים לשלול מבני כל העמים את המולדת והתכונות הלאומיות. הם צמח ללא שורשים שמתגלגל ממקום למקום, ומפני שהם רוצים שכולם יהיה כמותם, הם מפיצי סוציאליזם, קומוניזם וכל מה ששולל את הלאומיות והקשר לארץ, שפה ותרבות ייחודית מקורית.
על כן האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עֹמק שִקועו בארץ ישראל, מצד זכרונות העבר ומצד תקוות העתיד. "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אומר הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם" (ספרי דברים מג; ירמיהו לא, כ). כל המצוות בגולה נועדו לכך שנדע כיצד לקיימן במקומן האמיתי – בארץ ישראל. בכל הדורות, החסם המשמעותי ביותר נגד ההתבוללות היה הקשר לארץ ישראל והתקווה לתחייה לאומית. אלא שבמשך כל אותם דורות, אי אפשר היה לממש את התקוות הלאומיות בארץ ישראל. עכשיו כשזה מתאפשר, כל אדם צריך להחליט: אם הוא יהודי, הרי שהוא רוצה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אחרת, הוא מחליט שהוא בעצם גרמני או צרפתי, אפילו אם הוא נותר בן דת משה. פירושו של דבר בעצם התבוללות, מלאה או חלקית. מול האפשרות להתבולל, יכולה היתה לעמוד רק התפיסה הלאומית הכוללת, על פיה כל היסודות הלאומיים – ארץ, עצמאות מדינית ושפה, באים מתוך התרבות הלאומית שהיא התורה. יש ערך רב בלימוד תורה, קיום מצוות והשתמרות בגולה, רק מפני שיש תקווה לשוב ולהתחיות כאומה קדושה בארץ הקודש, באופן המלא. כפי שאדם חולה צריך להישמע להוראות הרופאים, אבל פרי מאמציו אינו ההתקיימות בחוליו. דווקא התקווה להבריא, היא הנותנת לו את הכח לסבול את המחלה. ככל שיגדל עמק שיקועו של הרעיון היהדותי בארץ ישראל, נופיה כמשלי הנביאים, כמיהה אליה, עלייה ממש או לפחות עזרה מתוך הקהילות וקשר ישיר ובלתי פוסק אליה – כך היהדות בגולה תהיה יותר עצמאית וחזקה אל מול ההתבוללות, הטמיעה וההתמוססות בתוך הרוב המספרי, התרבותי והלשוני העצום שהיא חיה בתוכו.
וּמִתִּקְוַת ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות, כלומר את עצמאותו, גם בגלות. ללא התקווה לחזור יום אחד לחיים עצמאיים בארץ ישראל, היהודים רואים עצמם רק כטפלים לתרבות הרוב, וכל ערכם נמדד במידת היכולת שלהם להשפיע עליה לטובה. הדברים יכולים להגיע עד כדי מחשבה, שאם העמים כבר התפתחו מספיק מבחינה דתית ומוסרית, אין להם יותר צורך בהשפעתו של עם ישראל וממילא אין יותר הצדקה לקיומו. לעומת זאת, קיומה של תקווה לחזור לארץ ישראל, מבסס את ראייתה של הקהילה היהודית את עצמה כמי שלא צריכה לשרת תרבות אחרת. כל עוד החזרה לארץ לא אפשרית, יש צורך להסתדר ביחד ולשמור על אוטונומיה קהילתית, אבל לא יותר מכך. תקוות העלייה לארץ ישראל ובניין הממלכה והמקדש, היא תקווה עצמית שלא באה לשרת אחרים. טוב מאד להיטיב עם אחרים אם הם רוצים בכך, אבל החשוב ביותר הוא להיות עצמאי.
צְפית ישועה, היא כח המעמיד של היהדות הגלותית. אפשר להתמודד עם מכשולים כאשר יש חזון ותקווה. היהדות התחילה להתפורר כאשר הפסיקו לצפות לשוב לארץ ישראל, מפני שחשבו שיוכלו לקבל את כל מבוקשם ולהיות אזרחים שווי זכויות, על ידי השתייכות לעם הגדול שיושב בצרפת, גרמניה, אנגליה או רוסיה. והיהדות של ארץ ישראל, בה מתלכדים היסטוריה, זיקה, מרחב, שפה והחזון העתיק. היא הישועה עצמה, התממשות הציפייה בתוך המציאות הממשית.
