פרק ס

פרק זה הרב מנתח את הסיבות לניגוד שקיים בין הנגלה לנסתר. ניגוד שקיים לא רק מבחינה פילוסופית מהותית, שבה עסק הרב בפרק הקודם, אלא גם מבחינת ההוויה היהודית הממשית. קצת לפני המאה התשע-עשרה התעורר ויכוח פְנים-יהודי, ביחס ללגיטימיות של העיסוק בחכמת הקבלה והניסיון להשפיע על המציאות באמצעותה. הרב לא מנסה להכריע בוויכוח, אלא שלאור התבוננות בצרכי המציאות, הוא מסביר עד כמה חכמת הנסתר משפיעה על הנגלה ועד כמה הנגלה מזקק ומטהר את חכמת הנסתר. ממילא ברור ששניהם נצרכים, ומה שנותר הוא לברר מהי ההיררכיה הפנימית שבניהם, מפני שבכל זאת הנסתר הוא יותר מקורי וקרוב אל הקודש.

הַסְּתִירָה שֶׁבֵּין הַנִּסְתָּר וְהַנִּגְלֶה בָּאָה תָּמִיד מֵחֶסְרוֹן הַשְׁלָמָה שֶׁל שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת. כאשר לא מבינים כראוי את הנסתר ואת הנגלה, לא יודעים כיצד הם משלימים זה את זה ואז נוצרת סתירה, שנאה וזלזול. דוגמא למתח שבין הנגלה לנסתר בהוויה היהודית, ניתן לראות בתוצאות המשבר שגרמה התנועה השבתאית. שבתי צבי ונביאו – נתן העזתי,^[189] התיימרו לייצג את הקודש ואת הנסתר, את הפלא ואת הנס, שלא אמורים להצטמצם לגבולות ההלכה, השייכת לרובד הנגלה של המציאות. הם טענו שמי שמכיר ושולט במקורות הנגלה, רשאי לחרוג ממסגרת ההלכה.^[190] לאחר המשבר העמוק שנגרם ליהודים רבים בעקבות התאסלמותו של שבתי צבי, ננקטו בתוך קהילות ישראל צעדים – לפעמים קיצוניים – כנגד העיסוק בחכמת הנסתר. הרב מזכיר את אחת ממטבעות הלשון היצוקות מאז – שלא יעסוק בקבלה אלא "מי שנתמלא כריסו לחם ובשר" (רמב"ם יסודי התורה ד, יג), כלומר מי שעסק באופן מספק בתלמוד ופוסקים, אולי גם במדרש ובמוסר. ברבות השנים נוספו עוד הגבלות כמו להיות נשוי, ומעל גיל ארבעים.^[191] מי שהציג את עצמו כמקובל נבחן בחשדנות, וגם לאחר שהוא אושר, ספריו עברו ביקורת קפדנית מאוד. אחד המפורסמים שבין המבקרים היה רבי יעקב עמדין.^[192] למרות שהוא עצמו עסק לא מעט בקבלה, הוא יצא בתקיפות נגד רבי יהונתן אייבשיץ^[193] ורבים אחרים, מפני שחשד בהם בשבתאות. ויכוחים דומים התעוררו ביתר שאת עם התחדשות תנועת החסידות של הבעש"ט,^[194] המגיד ממזריטש^[195] ותלמידיהם, בעיקר בדור השלישי שהפיץ את החסידות במזרח אירופה. בתקופתם הועמד איש הקודש, בעל המופתים, במרכז ההוויה היהודית, גם אם הוא לא היה פוסק או ראש ישיבה, וזה הצית ויכוחים מי הוא בעל הסמכות ומה הם הדברים המקודשים.

כהמשך לאכזבה העמוקה מן השבתאות, הייתה גם אכזבה מרעיון הגאולה הלאומית וזה הכשיר את הקרקע להופעת תנועת ההשכלה היהודית, שדחפה בחזקה אל­­­­­­-­­­­­עבר התרבות הנוכרית שהתפתחה מסביב. המציאות נבחנה מחדש: האם נכון להמשיך ולטפח את הכמיהה אל הבלתי מושג והבלתי אפשרי שבחזון הגאולה והממלכה יהודית – בזמן שהאוצרות הממשיים מונחים על יד מפתן הדלת ופסיעה קלה מעבר לחומת הגטו מזכה את היהודי בעושר ובכבוד, בחכמה ובשלטון. עם התפשטות הנאורות וההשכלה במרכז ובמערב אירופה, עברו יהודים רבים לעסוק בעיקר ב'חכמת ישראל', כלומר בתולדות מחשבת ישראל המדרשית, המוסרית וההלכתית, ונמנעו מלעסוק בנסתר. כך למשל משה מנדלסון^[196] שאמנם לא התערב בוויכוח, אבל עמדתו הייתה ברורה מפני שהוא היה רציונליסט. גם בקרב האורתודוכסיה בגרמניה וצרפת, עמדת רוב הרבנים, ואחר כך המלומדים וחוקרי היהדות, הייתה די אחידה ומאוד חשדנית כלפי חכמת הנסתר ואנשיה. אמנם גם שם היו רבנים מקובלים, אך הם היו מעטים. רוב הרבנים העדיפו שלא לעסוק בנסתר, והיו כאלה שמתחו ביקורת של ממש. משם זה חדר גם לקהילות מזרח אירופה, כפי שהתפרסמו בשם החת"ם סופר^[197] שתי אמרות המשלימות אחת את השנייה: האחת – "כל המערב דברי קבלה עם ההלכות הַפְּסוּקִים חייב משום זורע כלאיים" (שו"ת או"ח סי' נא), כלומר – אף ששני המינים כשלעצמם כשרים וטובים, ביחד הם הופכים לאיסור, כמו בשר וחלב. והאִמרה השנייה – "מי שאומר בנגלה שהוא לא מאמין בנסתר, יש לחשוש שבנסתר הוא לא מאמין גם בנגלה". כלומר, לא הייתה שלילה גמורה, אבל כן הייתה הרחקה וזהירות.

שאלת היחס אל תורת הנסתר השפיעה גם על היחס לתנועת התחייה הלאומית שרבים מן הרבנים התלבטו לגביה. אם מתבוננים בתחייה הלאומית רק מצד הנגלה, כלומר בפרספקטיבה הלכתית בלבד, הרי שעצם העלייה ארצה היא מצווה. אבל יחד עם זה רבים מהפעילים למען העלייה לארץ היו פורקי עול, ומצווה על כל אדם להתחבר עם אנשים כשרים ולהתרחק מחברתם של רשעים (אבות א, ז). לכן נוצרה דילמה: מה לעשות כאשר פורקי העול מטיפים לקיום מצווה? האם זה סימן שהם מתקרבים ליסודות היהודיים או שמא הם רק מטעים? שמא כוונתם האמתית היא להעביר על דת, והם רק מצאו דרך שתוכל להתקבל על דעתם של הבחורים הצעירים, כדי להעסיק אותם בעבודת אדמה ולהרחיק אותם מלימוד התורה, מההנהגה הרבנית ומהקהילה, ובפרט כאשר הם לא מדברים על העלייה לארץ כמצווה, אלא על מושגים שלכאורה אינם חלק ממסורת ישראל – כמו לאומיות וכיוצא בה. למעשה היו רבנים שהתנגדו לכל סוג של שיתוף פעולה עם התנועה הציונית, והיו שהציעו להתחבר רק למה שטוב.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר בארץ הסופר, העיתונאי והוגה הדעות ר' הלל צייטלין^[198] הי"ד. הוא ערך ראיונות עם הרב קוק והרב זוננפלד^[199] ולאחר מכן חזר לאירופה ונרצח על קידוש ה' בשואה.^[200] לרב זוננפלד הוא הציג שאלה: האם אפשר לדון את החלוצים רק לפי חיצוניותם? והרי פנימיותם טובה, עובדה שהם מוסרים את נפשם עבור גאולת הארץ וישובה. הרב זוננפלד השיב: "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א, טז, ז), "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (דברים כט כח). אם הקב"ה הביא את ה'חופשיים' לארץ בוודאי יש לו סודות בכך, אבל הלא זוכר אתה מה שאמר ישעיהו לחזקיהו; "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד".^[201] אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, וחייבים לענוש את עוברי הדת בכל חומר הדין". לאחר מכן צייטלין ראיין את הרב קוק והציג בפניו את השאלה מהכיוון השני: "וכי אינך רואה שהחלוצים אינם שומרי תורה ומצוות? איני מבין למה הרב משבח אותם".^[202] והרב קוק השיב: "ראיתי מה שכתבת אחרי מותו של ברנר… (צייטלין כתב הספד בשבחו), וברנר כתב הרבה דברים שהכאיבו לב כל איש יהודי חרד על דתו…" לאחר מכן הזכיר צייטלין את דברי הרב זוננפלד שאין להתחשב בפנימיותם של החלוצים מפני שהדברים האלו הם "כבשי דרחמנא". והרב קוק השיב: "אין הדבר כן – דווקא כבשי דרחמנא. אין עתה שנים ככל השנים שקדמו להן, חיים אנו לא רק בתקופה של 'עקבתא דמשיחא' כי אם רואים אנו לפנינו התחלתם של ימי המשיח עצמם, ועליהם נאמר: "והריחו ביראת ה' […] דמורח ודאין, דכתיב ולא למראה עיניו ישפוט ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ". (סנהדרין צג, ב ישעיהו יא, ג), והצורך לזה הוא בגלל מה שמבואר בתיקוני הזוהר שדורו של המשיח יהיה רע בחיצוניותו וטוב בפנימיותו (עי' תקו"ז תקונא שיתין; אגרות הראיה תקנ"ה). לכן בדורות האלו צריך להתבונן גם במה שמעבר לגלוי". כלומר חזקיהו המלך נדרש שלא להסתכל ב'כבשי דרחמנא', כדי שלא לפגוע בעניין הלאומי הכללי של המשכת בית דוד, וזאת למרות שמטרתו הייתה למנוע הולדה של מלך רשע, אבל אנו מסכימים לפעול למען האומה גם אם שותפים לכך אנשים רשעים במעשיהם.

הַנִּגְלֶה הַמְצֻמְצָם בִּגְבוּלָיו, שֶׁאֵינוֹ הוֹמֶה, שאין לו כמיהה, אַחֲרֵי מְקוֹרוֹ וְשָׁרְשׁוֹ, חכמי הנגלה – ההלכה והמוסר לא מטריחים את עצמם כל-כך לחפש את מקורות וטעמי ההלכה והמוסר, להבין מה כוונתה של ההשגחה האלוהית, אלא הם עוסקים בבירור המושגים, הגדרים והדיוקים: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". מעצם טבעו של הנגלה הוא צריך להתברר מתוך עצמו, אם הוא היה הומה אחרי 'כבשי דרחמנא', הוא היה פורץ את הגבול ומפסיק להיות מה שהוא. לכן הנגלה יָחוּשׁ אֵיזֶה שִׂנְאָה אֶל הַנִּסְתָּר, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ לָדַעַת צִמְצוּם וּגְבוּל. מעצם טבעו יש לנסתר עניין דווקא בדברים השורשיים והמהותיים; מהי משמעות החיים ומדוע התורה והמצוות הן דווקא כך ולא אחרת, "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה" (ירמיהו יב, א), ולאן הכל מוביל. השאלות המהותיות הופכות את הנסתר לחכמה עצמאית, שמוצאת הקשרים פנימיים ויוצרת מערכות מושגים, עולמות ופרצופים. האדם סקרן מעצם טבעו, הוא בעל שאיפות פורצות גבולות, לכן יש התנגשות בין מה שמצומצם בגבולו ללא כמיהה למקורו, לבין מה שכן מתעניין בשורש ובתכלית, גם כאשר הם חסרי ממשות בעולם הנגלה.

מִעוּט הַהֶכְשֵׁר אֶל הַנִּסְתָּר, חוסר הכנה והבנה מה עניינו, בִּקְפִיצָה לְתוֹכוֹ, רַק מִשּׁוּם חֻלְשָׁה שֶׁל תֵּאָבוֹן פְּנִימִי הַמְצֹרֶפֶת עִם רַשְׁלָנוּת וּבַטְלָנוּת, הוּא גּוֹרֵם שֶׁתְּטֻשְׁטַשׁ הַצּוּרָה שֶׁל הַנִּסְתָּר, יש אנשים שקופצים לתוך לימוד הנסתר ושוקעים בו במין התאבדות רוחנית – לא מתוך שאיפות התעלות, אלא רק כדי להימלט מהחיים הגלויים. כשם שחוסר תיאבון נובע מחולשה בריאותית, כך גם ריחוק מהחיים הגלויים נובע מתוך זלזול, מתוך תחושה ומחשבה שהחיים חסרי משמעות. מכיוון שחסר המניע הפנימי החיובי להשגת הדברים העליונים, הלימוד נעשה בחוסר דיוק ורצון להתאמץ, וללא שימת לב לפרטים. שֶׁרַק שְׁלִילַת הַמַּמָּשִׁיּוּת, רַק רִפְיוֹן הַחַיִּים, וְחֹסֶר הַכִּשְׁרוֹן לִתְפֹּס אֶת הָעוֹלָם הַחַי, אֶת מַעֲשָׂיו, תְּנוּעוֹתָיו, עֲלִילוֹתָיו וּזְרָמָיו הַמַּקְסִימִים, מְלֵאֵי הַהוֹד וְהַגְּבוּרָה, הוּא הַגּוֹרֵם לַשִּׁקּוּעַ בְּעֹמֶק הַנִּסְתָּר לַמְרוֹת חֶסְרוֹן הַהֲכָנָה. במקום הצדדים העמוקים, כמו חופש, חירות מיצר הרע, ותחושת קרבת אלוהים – האדם מבטל את יצרו. הוא נעשה דומה לאנשים חולניים ושפופים שהציבור הפשוט רואה בהם צדיקים וקדושי עליון, עד שלעתים קשה להאמין שגם אדם בריא, חזק ומלא כוחות חיים הוא באמת צדיק. אבל ההדרכה של חז"ל היא: "לא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אלא איפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא קדושים י). לכן אומר הרמב"ם שבמצוות 'השמעיות', שאינן מובנות להיגיון האנושי הרגיל, אל לו לאדם להיות צדיק מראש ולבטל את כל תאוותיו, אלא עליו להתגבר על יצרו (שמונה פרקים, ו). אדם בריא מתפעל מעוצמות החיים, מהעושר והרבגוניות שיש בעולם. ההתפעלות הפנימית גורמת לו להעריץ את היופי והאדירות שיש בגרמי השמים, בשמש ובכוכבים, בים ובנהר, אצל הפיל והאריה. לעומת זאת, אדם חולני ממעט בערכם ומצמצם את המפגש עם המציאות. החיים נדמים בעיניו כקסמי עבודה זרה מפני שהוא לא מעמיק לנסות להבין את השורש של העושר והעוצמה המופיעים לנגד עיניו. מבחינתו עדיף עולם בלי אריות מסוכנים ובלי שמש שתגרום לכוויות. הוא מפחד מעוצמת החיים וזה מביא אותו לחפש מקלט בעמקי הנסתר הנעלמים מן העין. הם משמשים עבורו תחליף והגנה בפני עוצמת החיים המאיימת, וכך הוא חי לעצמו במציאות מעוותת ועלובה, הדומה לקידוש החיים בתוך מקלט.

אֲבָל לֹא זֶה וְזֶה יִתָּכֵן, לֹא בְּצַד אֶחָד שֶׁל הַמַּטְבֵּעַ הָעוֹלָמִית וְהַתּוֹרָנִית יְבֻסְּסוּ הַחַיִּים. הנסתר והנגלה הם שני צדדים שקיימים בטבע, במציאות אחת, ומשלימים זה את זה. הַנִּסְתָּר גַּרְעִינוֹ מוּכָן, אֲבָל אֶל הַפֹּעַל יֵצֵא בְּהַצְלָחָה רַק אַחֲרֵי הַהֶכְשֵׁר הַמָּלֵא שֶׁל הַנִּגְלֶה. הרב משתמש בדימוי לגרעין – כל הכוחות גנוזים וקיימים בתוכו בכוח, אבל הצמיחה תלויה גם בנגלה, בקרקע, בחרישה, בהשקיה ובדישון. בלעדיהם הגרעין הנסתר מאבד מערכו. אם האדם זורע על גבי סלע, כלומר מתייחס אל המציאות כעניין אטום ונרתע ממנה, הזרעים לא ייקלטו, לא ינבטו ולא יצמחו, הוא לא יצליח לבטא ולממש את הארת הנסתר. מנגד גם מי שרק יזבל את האדמה מבלי לזרוע את התוכן לא יצליח. גם אם הנגלה מלא בתופעות מרהיבות ומלאות חיות – ללא הבטה בשורשו, מקורו ותכליתו, הוא יהיה מצומצם ולא יספק את מאווי הנפש, לכן חייבת להיות השלמה בין שני הצדדים.

מִלּוּי הַכֶּרֶס בְּ"לֶחֶם בָּשָׂר וְיַיִן" מֻכְרָח לִהְיוֹת קוֹדֵם לְ"טִיּוּל בַּפַּרְדֵּס",^[203] הצד הנגלה שבתורה כולל את פשט התורה, ויסודות התורה שבעל פה. הם מרגילים את האדם לחשיבה עקבית, ולשיקול דעת מאוזן, מבחינת הדעות והמידות,^[204] וּמִלּוּי כֶּרֶס זֶה בְּמוּבָנוֹ הַמָּלֵא כּוֹלֵל בְּקִרְבּוֹ גַּם כֵּן אֶת מַדַּע הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, התחומים שקשורים ל"חכמה בגויים תאמין" (איכה רבה ב, יג). גם את הנגלה לא נוכל להבין מבלי שנכיר את העולם שעליו רצון ה' צריך לחול. זו ה'דרך-ארץ' שקדמה לתורה, כשם שלימוד האותיות קודם לקריאת ספר. הכרת המציאות היא ידיעת הא"ב, כדי לקרוא את מכתב האלוהים. כדי להבין היטב את דברי התלמוד והפוסקים צריך להכיר את העולם שעליו הם חלים.^[205] וְאֶת הַהִסְתַּגְּלוּת הַמּוּסָרִית הַמִּדָּתִית, היכולת של האדם לסגל לעצמו מידות טובות, לייצר סרגל של גבול וריסון לתאוותיו. אֶת גְּבוּרַת הָרָצוֹן, מפני שלא די בהתנהגות נאותה ומנומסת ובשמירה על החוק,^[206] נדרשת גם גבורת רצון – ביטוי עוצמתי של כוחות החיים, מפני שמעבר לשמירה על מה שקיים צריך לחתור לתיקון העולם. וְאֶת הַכָּרַת עֵרֶךְ הָאָדָם, האדם הוא השורש המוסרי החשוב של החוק.^[207] מערכו של האדם נגזר ערכו של החוק, ולכן ערך האדם גובר על ערך החוק. גם כאשר האדם מרסן את התנהגותו זה אמור להיות לטובתו ולא לרעתו. וְאֶת כָּל הַטּוֹב, הַנָּאֶה וְהַמְסֻדָּר שֶׁבַּמְּצִיאוּת הַבָּא מִתּוֹךְ חִנּוּךְ טוֹב וְהָגוּן לְכָל צְדָדָיו. הרב לא מפרט באיזה סוג של חינוך מדובר, מפני שיש הרבה אפשרויות וצריך להתחשב בחברה ובצרכים השונים. הַמִּצְטָרֵף אֶל כָּל הַמִּתְעוֹרֵר לְחַיִּים וּלְרַעֲנַנּוּת מִכָּל צַד וּפָנִים, גם האומנויות השונות מרעננות ומעוררות, כמובן בגבולות הצניעות והטעם הטוב ולא באופן יצרי, בהמי ופרובוקטיבי. בָּאָדָם וּבָאֻמָּה, בצד הלאומי, בַּסִּפְרוּת וּבַחַיִּים, בַּחֹל וּבַקֹּדֶשׁ וּבְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. יש חול שהוא רשות, לא נחלת כולם ולא מחייב את כולם. ויש קודש גלוי שבמידה מסוימת מחיל חובות עקרוניות על כולם, כמו למשל חובת המעשר והתרומה למקדש ועובדיו שחלה על כולם. ויש קודש הקודשים היחיד במינו לגמרי, הנסתר מעיני כולם, שאפילו הכהן הגדול לא יכול לבוא אליו בכל עת וכל שכן אנשים רגילים, אך עצם הידיעה על קיומו, הכרת עניינו וגבולותיו, חשובה עבור כל אדם.

אפשר ללמוד מכאן על עמדתו של הרב ביחס לסוגיה שהייתה אז במרכז החיים היהודיים – מה יהיה האופי של מוסדות החינוך, האם ישולבו בהם לימודי מקצוע שהם יסודות החברה המודרנית? מצד אחד הרב בהחלט תמך בצורות החינוך הישנות של תלמודי תורה וישיבות, מפני שראה בהם עניין גדול של שמירת המסורת בתמימותה. אך מצד שני הוא הבין שבארץ ישראל יש מקום להשלים את המציאות הזאת על ידי מוסדות חינוכיים שיש בהם גם לימוד מדעים, שפות ואפילו מלאכה למי שמתאים לכך. לכן כאשר פנו אליו מתיישבי פתח תקווה כדי שיסייע להם למצוא מורים לתלמוד תורה נצח-ישראל בפתח תקווה, הוא הזמין במיוחד מגרמניה את הרב ד"ר משה אוירבך^[208] כדי שיפתח בית ספר דתי בשיטת 'תורה עם דרך-ארץ'. בעניין זה הרב היה פלורליסט: אם יש קהילה שרוצה רק לימודי קודש בגיל הילדות והנעורים, מה טוב. אם יש קהילה שרוצה גם לימודי מדעים, גם טוב, כי החֶבְרה צריכה את שניהם. אמנם הכלל הוא שנכון להקדים את בניין הזהות העצמית המוסרית והיהודית, ועל גבה לבנות את הבסיס הנוסף של החברה המפותחת.^[209]

תְּבִיעַת הַנִּסְתָּר, שֶׁהִיא מִתְמַלֵּאת בְּבוֹא עִתָּהּ, הִיא תְּבִיעָה אֵיתָנָה לאחר ההכנות הראויות, השנים הרבות שבהן עם ישראל עסק בעיקר בצד הנגלה הגיע השלב שבו הנסתר תובע את נוכחותו ואת היחס כלפיו. שֶׁהִיא מְבִיאָה אֶת הַמִּלָּה הַגּוֹאֶלֶת, הקדושה הנסתרת שקיימת בטבע צריכה להיחשף ולגאול את האדם מקליפות הערלה הגופנית, הלבבית והתבונית. הדברים הטבעיים, כערלת הבשר, הלב והשפתיים, נראים מתוקנים, אבל לאחר המילה והסרת הערלה, לאחר מסירות הנפש של הקיום היהודי בגלות, מתגלה מציאות גבוהה יותר שיש בה השראת שכינה. שֶׁהִיא מְשַׁחְרֶרֶת אֶת הָאִמְרָה הַיִּשְׂרְאֵלִית הַגְּדוֹלָה מִמַּאֲסַר אִלְּמוּתָהּ, חז"ל דרשו "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' – מי כמוך באילמים ה'".^[210] מציאותם של ישראל בגלות היא חילול ה' כמו שאמר הנביא: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו, כ). היציאה ממאסר האילמות היא גילוי הפנים והחזרה ליעוד הנעלה של "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא), התחדשות השפה והיכולת להביע את הרעיונות. הצד הנסתר שבתוכנו מעורר את רוח הגבורה באתערותא דלתתא, בפעולה אנושית טבעית, וכשם ששמענו את הדִבּרות שהם הקודש המוחלט, הנשגב לגמרי, מפי הגבורה – כך אנו מצפים לחזון העתידי הגדול שבו יתקיים החזון "כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם" (ירמיהו לא, לג), כל אחד יהיה נביא.

מכיוון שאנו הולכים ומתקרבים למימוש החזון הגדול ישנן רוחות חדשות המנשבות באוויר. קנה המידה של הערכים משתנה, והתביעות הרוחניות החדשות מבלבלות את הסדרים, מכיוון שהן פולשות לתוך החול הרגיל והגלוי, ומנסות לשנות את המציאות. כישרונות עמוקים הוצנעו והוסתרו במעבה הגלות, התרגלנו לכך שיהודי לא יכול להיות מצביא או מנהיג, מקסימום רב קהילה או אדמו"ר, ופתאום ישנן תביעות שאינן מוכרות. תביעות של חופש וגדולה, מתוך קריאה מחדש בתורה שבכתב ושבעל פה ומתוך התקיימות חזון הנביאים. ניתן לראות שישנה גבורה מופלאה בנפשות המביאה לקיבוץ גלויות, סדרי עולם משתנים – חלקם לרעה, הגלות כבר לא מסוגלת להכיל את עם ישראל ועם ישראל לא מסוגל להכיל את הגלות. דברים שנראו במשך דורות רבים כלא רגילים, מופיעים כאילו משום מקום, לא מתוך חינוך ולא מתוך הרגל, אלא אולי מזמן האבות ויציאת מצרים, מהזמנים הקדומים של מלכי ישראל הגדולים והשופטים המופלאים, או מימי עזרא ונחמיה. לא כל התביעות בהירות וצלולות. כשיש סופה, דברים רבים עולים ומתערבבים באוויר וכך גם תביעות רוחניות יכולות להיות דוקרות, פורעות את המוסר וההרגלים המוכרים. כל זה מנסר בחלל האוויר של עם ישראל כעם וכישות רוחנית תרבותית. לא לכל תביעה כזו צריך להיענות, זוהי תערובת של כוחות פראיים ובוסריים יחד עם רצונות עמוקים, הגבולות מטושטשים וקשה להפריד ביניהם.

תביעת הנסתר הִיא מְחַדֶּשֶׁת הַחַיִּים הָאֵיתָנִים, אברהם אבינו נקרא איתן האזרחי (בבא בתרא טו, א), ואמרו חז"ל שכל אדם צריך לומר "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי", להיות חסיד, גיבור ושלם כאבות האומה. הִיא מְעוֹרֶרֶת אֶת רוּחַ הַגְּבוּרָה שֶׁבַּקֹּדֶשׁ הַמֻּחְלָט, שֶׁהוּא הַרְבֵּה יוֹתֵר פָּשׁוּט וְיוֹתֵר טִבְעִי מִכָּל חֹל וְרָגִיל, העולם נברא בעשרה מאמרות (אבות ה, א), "וַיֹּאמֶר" זו לשון רכה, לשון של פיוס (עי' מדרש שכל טוב שמות טז). בטבע הראשוני בגן-עדן שלט החסד ולא הדין. הא-ל התהלך בגן, האדם שמע את דברו, חי בקרבתו וחסה בצלו, הנוכחות האלוהית הייתה ברורה לגמרי. אבל האדם חטא והסתתר ואף שה' דאג לו ללבוש, העולם הידרדר והתרחק מטבעו, עד שנגזרו על האדם גירוש והרחקה מטבעו הראשוני, הנעלה. העדן הוסתר באמצעות שער ובו להט החרב המתהפכת. לעתים נדמה שהשער שמרחיק את האדם מגן-עדן הוא הטבע המקולקל והמקולל, אך לאמיתו של דבר זה אינו הטבע מצד עצמו, אלא הצד של העונש שבו. התיקון נעשה על ידי ישראל שמקבלים את התורה, אמנם היא ניתנה מפי הגבורה, אך היא מתנסחת בלשון בני אדם, במילים פשוטות. דברי התורה נכנסים כטל שיורד ברכּוּת, בחסד, לא כגשמי זעף ודינים. הם נוחים להיבלע בעצמות ובלבבות ולהצמיח מתוכם את התורה שבעל פה. תורה הנובעת מהחיבור המופלא של הנשמה עם המקור האלוהי שלה, מפרטת את הדרכים, הגבולות העדינים, שהם האמרה הישראלית, ובונה את עולם העתיד בחסד על ידי השראת שכינה, כעולם של שפע שאין בו מחסור. כך מתגלה הקודש הגנוז בטבע הפשוט, וְעִם זֶה עוֹמֵד הוּא בְּשִׂגּוּבוֹ וּבְתִפְאַרְתּוֹ. תביעת הנסתר היא שלא לנתק את ה'מלכות', המציאות המוחשית, הממשית, ממה שלמעלה ממנה. ספירת ה'מלכות' היא התחתונה שבספירות, הנסתר מאחד אותה עם ספירת 'תפארת' העליונה, כדי שלא נישאר רק עם ה'מלכות' במובן של שליטה וכוח, ללא הבנת המשמעות הנשגבה של הדברים, אלא נתחבר גם לתוכן ונגיע לשגב ולתפארת כמציאות חיים פשוטה. משם ואילך נוכל להשלים את עבודתו הגדולה של אדם הראשון: לעבדה ולשמרה ואז יפתח שלב שכעת לא ניתן לדמיין את מציאותו, כחיים של השראת שכינה שבהם מופיעים כל הכישרונות והכוחות העצמיים באופן שלם וגדול. (ועי' במהדורתנו: הרב זאב סולטנוביץ', ביאורים לאורות ישראל ז, ב, מכון הר ברכה תשס"ח, עמ' 173-178).