פרק נט

במחשבה פשטנית הנסתר הוא היסוד הראשי שעליו בנויה הדת, והגלוי הוא היסוד הראשי שעליו בנוי המדע, ונדמה שישנו ניגוד מובנה בין הנסתר לנגלה, סביב השאלה על מה אנו מתבססים, וכיצד אנו בונים את תפיסתנו. נדמה שהאדם מוכרח לבחור רק באחד משני היסודות, הנסתר או הנגלה, אבל בפרק זה אולי יותר מאשר במקומות אחרים, הרב מבאר שהניגוד ביניהם הוא לא מוחלט, וישנו גם צד של השלמה.

הבעיה המהותית שקיימת בחשיבה הרציונלית של המדע, או של הפילוסופיה כתנועת מחשבה גלויה, היא ביחס לדברים שקשה לנו לתאר אותם במילים אבל הם כן ממלאים את חדרי הנפש והנשמה, אותה תחושת השגב והגדוּלה שמאד משפיעה גם על מה שגלוי ומוכר. ההכרה מתארת רק את מה שנוכח בתבנית מוגדרת, אך לא את המקורות והמניעים, השאיפות והיצרים. אבל מכיוון שהם לא יכולים להתפרש רק כצרכים פיזיולוגיים פשוטים, אנחנו לא יכולים לבחון את המציאות כראוי מבלי להתייחס אל הנסתר. כל אדם חש שמעבר לידיעתו וליכולתו יש דברים נעלים ונסתרים מבינתו. זה נכון כמובן ביחס למה שסובב אותו – טבע, אנשים ותופעות, אבל גם ביחס לעצמו, עד כדי כך שלפעמים האדם מפתיע את עצמו ומבין שאפילו את עצמו הוא לא מכיר עד הסוף. גם בתוך החיים הדתיים ישנה חלוקה בין הצד המעשי הגלוי לבין הצד הפנימי, הערכי, הנסתר. במידה רבה מקורות הדת והאמונה נמצאים מעבר לסף ההכרה. הם אינם גלויים ורציונליים, אלא נסתרים, בדומה לכח היצר או כח הרצון, השאיפה והתנועה.

לא בכדי הרצי"ה סידר וערך פרק זה כהמשך לפרק הקודם שבו הרב דן בדברים שמצד אחד הם רחוקים מאתנו ואי אפשר להגדיר אותם בהגדרות רציונליות והכרתיות, ומצד שני, באופן מופלא שיש שמתארים אותו כנס, או באמצעות נבואה נוצר איתם מגע ושיתוף פעולה. הדברים הנסתרים גורמים באיזשהו אופן להופעת העולם הפנומנלי שבהכרתנו, ואנו מצליחים לנסח לעצמנו את ההשלכות שנובעות מהם.

אם הזמן החדש עומד בסימן הרציונליזם, הרי שבדברים האלה הרב מסמן את העידן הבא שעומד בסימן ההבנה האנושית את הנסתר, המצריכה דרך מיוחדת של ידיעה, השונה מדרכה של הרציונליות המוגבלת והפשטנית, התובעת בלעדיות על הכל, באופן גאוותני ובלתי ראוי. על כך אמרו חז"ל: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה" (ע"פ ירושלמי שבת א, ג). ענווה היא רגישות, עדינות, וכבוד כלפי הזולת והסביבה. חכמה של יחס נכון כלפי מה שמופיע, לעומת הרציונליות שעל סמך התבוננות בחיצוניות מתיימרת לדעת אפילו את נשמת הדבר.

הַנִּסְתָּר יְנַצַּחַ אֶת הָעוֹלָם בְּחָפְשִׁיּוּתוֹ אֲשֶׁר לֹא תֵּדַע גְּבוּל שֶׁל מוּעָקָה, הדתות השונות הדגישו מאוד את הנסתר, את הכוחות הגדולים והחזקים שנעלמים מידיעת האדם, סביבם הם בנו וביססו את ערך הכניעה, קבלת העול והציות. אבל לפני כמאתיים חמישים שנה, התחילה באירופה תקופה של התקדמות מואצת של מחקר מדעי, שהביא להישגים גדולים מאד – תקופת ההשכלה. התברר שניתן להסביר ולהבין הרבה דברים שנחשבו עד אז כסודות. המסקנה הייתה שאם כך, המפתח לאושר לא נמצא בידי ארגון דתי, כנסייה או נזירים, וגם לא בידי כח עליון, אלא בידי האדם שיכול ללמוד ולהתקדם בכוח שִכלו וכישרונו.^[184] הערך המכונן של הזמן החדש הוא הרציונליזם, ובמובן רחב יותר – התבונה והמדע בתור כוחות שמסוגלים לשנות את מצבה של האנושות מרע לטוב, מעוול לצדק, משעבוד לחירות, ממצוקה לרווחה, מאבדן ופחד לאושר.

הרציונליות העמידה את עצמה בניגוד לתקוות שנתלו עד אז בדת, ויצרה מבוכה קשה בלבבות. היחס אל הדת הפך להיות כאל תופעה אחת מבין התופעות שקיימות בהוויה האנושית; יש תופעות חברתיות, אומנותיות ויש גם תופעה שנקראת דת. כמו כל תופעה גם הדת זכתה לביקורת: כתבי קודש זכו לניתוח וביקורת ספרותית, היסטורית וארכיאולוגית. המוסדות הדתיים זכו לביקורת סוציולוגית, פילוסופית ומוסרית, בניסיון להבין למה הם מקדשים ערכים והתנהגויות מסוימות ולא אחרות, ומה עומד מאחורי סדרי הפולחן. כל עניין ועניין זכה לביקורת שיש בה כמובן גם לא מעט דברים נכונים. נוצר הרושם שעוד מאמץ קטן והמדע יפזר את הערפל סביב סודות היקום, הבריאה ונפש האדם, והכול יהיה פרוס לנגד עיננו באופן גלוי ובהיר. עד היום אנו רואים את תוצאות המאבק והביקורת, בתהליך החילון על רמותיו השונות, ובתנועה ההמונית של עזיבת הדת בעולם ובישראל.

אבל מבחינת הניסיון האנושי, כבר בימיו של הרב ועל אחת כמה וכמה בימינו, אנו יודעים שהציפיות המרובות שהיו לאנושות רחוקות מלהתגשם. העידן החדש רווי אלימות קשה, כפייה דיקטטורית ועריצות מכל הסוגים. אם אדם מסוים: מזכ"ל מפלגה, דוצ'ה, נסיך או פיהרר, מנסה למלא את מקומו של הא-ל, נוצרות תפיסות קיצוניות ואי-רציונליות – גם אם הן נשענות על בסיס אידאולוגיה רציונלית שקדמה להן. המדע מיירא את האנושות, כי ההתפתחות המדעית ויכולת המניפולציה של האדם במבנה החומר, מובילים לפיתוח כלי נשק גרעיניים, ולא פחות מסוכנים הם כלי הנשק הביולוגיים. אם חלילה וירוס של מחלה קטלנית יצא לאוויר העולם ממעבדה סודית, הוא עלול לגרום למאות מיליוני הרוגים. דברים אלה תלויים ברצונם הטוב של אנשים מסוימים, ורצון הוא לא עניין רציונלי. הרצון והמוסר הם דברים ששאלת מקורם, עולה הרבה מעבר לביקורת הרציונלית. הם אינם רק עניין של מוסר תועלתני או תבוני פשוט. הנסתר, הדת והאמונה, הם המקור ליראה שמרסנת ותובעת מהאדם לשוב בתשובה, לבחון ולבקר את עצמו.

הבסיס התיאורטי העיקרי והרחב של הרציונליות, של התבונה וההכרה, הוא יכולת האבחנה והגדרת הגבולות הברורים. גבולות אלה מאוד חשובים ואפילו נוחים, אך גם מצמצמים. אם נחשוב אותם לגבולות המציאות כולה, הם יגבילו את הרצון והשאיפה ויהפכו לגבולות של שיעבוד. בדומה להפיכת שטח הפקר למקום מגודר ומסודר – יש בכך ערך ותועלת, אולם יחד איתם נוצר גם גבול שעוצר את האדם. אם האדם ינסה להילחם בכל מה שאינו רציונלי ותבוני בתוכו, הוא ירגיש משועבד וכלוא, מפני שטבעו של האדם, של הרצון והשאיפה, הוא להיות חופשי ולפרוץ את גבולות הגלוי אל עבר הנסתר. לכן הרב קובע שהצד הנסתר והפנימי שעומד מאחורי הדת הגלויה והממוסדת, הוא הכרחי עבור שאיפת האדם ועצמאותו, והוא עתיד לנצח את הרציונליזם הפשטני.

וְדַוְקָא הוּא הנסתר, יוֹדֵעַ דַּוְקָא בְּדִיּוּק נִמְרָץ אֶת הַגְּבוּל שֶׁל כָּבוֹד וְשֶׁל חָכְמָה וְיֹשֶׁר לֵבָב. הגבולות שהרציונליזם מציב ביחס לדת, להכרה ולמוסר, אינם משקפים באופן מדויק את היחס הנכון כלפיהם, וכל שכן כלפי מקור הבריאה. הנסתר נשען על מידת הענווה ולכן הוא לא מכיר בגבולות שההכרה מציבה בפניו, אבל יחד עם זה הענווה לא גורמת לנסתר לוותר על הגבולות באופן מוחלט ולהמיר אותם בטיפשות. הנסתר מכיר בגבולות הקיימים, רק שהוא לא מתייחס אליהם כסופיים ומוחלטים, מפני שתהליך ההכרה הוא דינאמי ומתפתח.

למשל, ההכרה הרציונלית יכולה לתחום את הערכים המוסריים של כבוד האדם וחירותו, לגבולות החוק המבוססים על תועלת או על היגיון. אדם מבוגר יכול להימנע מלהכות ילד בגלל פחד מתגובת ההורים או החוק, אבל הגבולות האלה הם מצומצמים שהרי מעבר לפחד, האדם גם לא מעוניין לעשות זאת, מפני שהוא לא רוצה לחיות בעולם אלים ומעוות, אלא בעולם שבו הקשר עם הילדים מבוסס על כבוד, חכמה ויושר לבב. הוא רוצה להכיר את עצמו ואת המציאות מצד מה שראוי להם, גם אם עומק התובנות המוסריות, תפיסות הכבוד העצמי ומקורות החכמה אינם בהכרח רציונליים. לעתים נדמה שהם כן מבוררים ומוסברים מפני שמגדירים אותם במונחים וביטויים מסוימים, כמו 'אינטואיציה מוסרית'. אולם, על אף שתמיד ניתן להתקדם בבחירת מילים יותר מדויקות, אין זה אומר שיש כאן רציונליות במובנה העצמי. המוסר הוא הדבר הנתון, והמאמץ מופנה למציאת הגדרות בהירות. לכן בספר 'ביקורת התבונה המעשית' של עמנואל קאנט, הוא לא מנסה להסביר מדוע דבר מסוים הוא מוסרי, אלא רק קובע מהו מוסר עקבי. כך גם בתחומי ההכרה יש אפשרות להרחיב את הגבולות, מפני שגם לגביהם האדם לא מסתפק בגבולות המעיקים של תיאור הקיים, הוא מבין שמטופש להחיל את הידוע על הבלתי-ידוע. לכן אפילו ביחס לתבונה כתב קאנט שהוא רק מתאר איך בנויות תבניות ההכרה בכדי שנבין את המציאות, אבל הוא לא מתיימר לומר מדוע ועבור מה קיימות התופעות השונות במציאות. מה שנוגע למקור הדברים, לשאיפה ולתנועה, נותר מעבר לרציונליות.

הרחבת הגבולות באמצעות הנסתר לא יכולה להיעשות על ידי פלישה או באמצעות תביעה בוטה וגסה, אלא על האדם להכין ולטהר את עצמו, על ידי עידון התחושה וההבנה הפנימית. בדומה לאהבה אמתית בין שני אנשים הכוללת אמון, סיוע והיענות, והם אלה שיוצרים רגישות כל כך גדולה, עד שהגילוי והסרת הכיסויים הם רק הביטויים שלה. הקרבה מגלה יותר ממה שהיה ידוע, מבלי לדרוש חתימה על חוזה סודיות. הקרבה לא יכולה להיעשות באמצעות חשיפה או פלישה בוטה ולא ראויה, מפני שאז היא רק פוגעת בסתר. היא לא מאפשרת לזכות באהבה אמתית, אלא באשליית שווא של קרבה, שיש בה אש זרה וריחוק נורא של אונס ושנאה.

כך גם ביחסים שבין האדם למקום, אחד משיאי האמון שבין אלוהים לאדם, התגלה אצל אברהם אבינו, עד שהקב"ה אמר "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה; וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ; כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יז-יט) – בגלל שאברהם הוא אוהבי ומטהר ומכין את עצמו לקראתי, לא ראוי שאכסה ממנו את מה שאני הולך לעשות בסביבתו ובקרבתו. על ידי תהליך של התקרבות, הנסתר והמרוחק נעשה גלוי וקרוב. לא במובן של ניתוח תבוני, שהוא רק אחד הכלים שיש לאדם, אלא גם במובן של הזדהות עמוקה, עד שמה שהיה נסתר נעשה לחלק מהאדם. בהתאם להבנה ולידיעה, לקרבה ולרגישות, מתמלאת השאיפה לתפוס ולחוש, לא בדרך הגסה והבוטה, אלא בדרך של טהרה, עדינות, רגישות וקרבה.

רַק הַסִּגּוּל אֶל הַצְּפִיָּה הַנִּסְתֶּרֶת מוֹדִיעַ אֶל הָאֱנוֹשִׁיּוּת אֶת עֶרְכָּה וְאֶת עֵרֶךְ הַתֵּבֵל, כתוצר של הדברים הגבוהים והנעלמים ולא שהמציאות היא המקור לעצמה. האדם נברא בצלם אלוהים – בצל מציאות הא-ל, כשיקוף של הרצון האלוהי. מכאן נובע ערכו, כפי שמתארת התורה, שבשלב הראשון נפח בו הבורא נשמת חיים, ורק לאחר מכן האדם הפך לנפש חיה – מדברת והוגה. ערך הוא תמיד עניין יחסי, אוביקטיבי או סוביקטיבי – כלומר לעומת דבר אחר, או ביחס לרצון הבעלים, בניגוד למציאות של הפקר שמבטאת חוסר ערך. זו הייתה התפיסה החומרנית הגאוותנית המטופשת של פרעה שאמר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג). מובן מאליו שיש בה סתירה מוחלטת; מה קדם למה? אם אני קיים, מדוע עשיתיני? ואם עשיתני, כיצד היה אני?

הָרַצְיוֹנָלִיּוּת מִתְפַּתַּחַת רַק מִפְּנֵי שֶׁמֵּעֵבֶר לְסַף הַהַכָּרָה שֶׁלָּהּ עוֹשֶׂה הַנִּסְתָּר אֶת פְּעֻלָּתוֹ הַמַּדָּעִית וְהַמּוּסָרִית. לא רק שהרציונליות לא עונה על הכל, אלא היא עצמה תלויה בפעולת המקור הנסתר שמעבר לסף ההכרה. העובדה שהאדם הוא מדעי ומוסרי באה מן המקור, מרצון הבורא שהאדם יהיה כזה, אחרת לא היה תוקף לתבונת ההכרה הטהורה ולא למוסר המעשי. לכן מְזֻיֶּפֶת הִיא הַהַנָּחָה הַהֲמוֹנִית, שֶׁהַנִּסְתָּר מְעַכֵּר אֶת הַמַּדָּע הַבָּהִיר וְאֶת הַבִּקֹּרֶת הַמְדֻיֶּקֶת. אחת האמירות שרווחו בעידן הרציונליסטי מן המאה השמונה-עשרה ועד למאה-העשרים הייתה, שהנסתר ממעט בערכם של הדברים הגלויים, מפני שהם חלקיים ומגלים רק מעט מזעיר. לכן מקובל היה לחשוב שהאדם צריך לבחור בין ידע חלקי ומדויק, לידע כולל אך מעורפל ובלתי צלול. אולם האמת היא ש"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז), נִתְּנָה לאדם האחריות למצבו של העולם, והמדע והביקורת הם כלים מתאימים ביותר בכדי להיטיב, לדעת מה גבול החכמה ויושר הלבב, כמו שאמרו חז"ל "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). אדם אינו יכול להסתפק ברצונות טובים, ולהימנע מלימוד ובירור, בתואנה שממילא הוא לא מסוגל לדעת את האמת כולה. זה המתכון הבטוח לבורות ועם-ארצות. ללא הביקורת האדם לא ידע היכן לשים את הגבול האמתי בין טיפשות לבין חכמה, בין גסות רוח לכבוד אמתי, וממילא התוצאות יהיו בהתאם. המדע הבהיר והביקורת המדויקת, הם מן הכלים החשובים ביותר שיש לנסתר, לאמונה הגבוהה ולמוסר הטהור. כל מערכת יחסים צריכה להיות מדויקת ובהירה, בין האדם לעצמו, לחברו ולאלוהיו.

דַּוְקָא עַל־יְדֵי הַנִּסְתָּר, וּבֶעֱזוּז שִׁירָתוֹ וְעֹמֶק הֶגְיוֹנוֹ, למרות ששירה בצורתה המילולית, שונה לגמרי מתיאוריה מדעית, שהרי אנו לא מודדים שירה על ידי נוסחאות של היגיון, וכמובן איננו ניגשים לתיאוריה מדעית בקנה מדה של שירה – אף על פי כן הרב קושר ביניהם, בגלל שהמקוריות והחידוש משותפים לשניהם. יִוָּסֵד עַל יְסוֹד אֵיתָן הַמַּעֲמָד שֶׁל הַמַּדָּע הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ וְהַבִּקֹּרֶת הַמְדֻיָּקָה הַמְנַתַּחַת וְחוֹדֶרֶת. כשם שעזוז השירה ועוצמתה יכולים לשנות את חיי האדם, כך גם עומק ההיגיון וההברקה הגאונית, יכולים להביא לחידוש מקורי שישנה את חייו. יש היגיון רציונלי חיצוני, איך לסדר דברים, איך לבנות משפט, או 'היגד' מנוסח בעומק היגיון, אבל מהיכן בא העומק, הרובד שהוא מעבר לסף ההכרה? אם נשאל מדענים גדולים איך הם הגיעו למסקנות ולחידושים, הם יוכלו להסביר שקראו המון ספרים ומחקרים ועשו בדיקות מעבדתיות, אבל גם הרבה מחבריהם עשו את אותם הדברים ולא הגיעו לאותן מסקנות, רק לאחר שהן נאמרות הן נראות כל כך הגיוניות עד שלא ברור איך חשבו אחרת. ההיגיון הנצרך לחדשנות דומה להיגיון שעומד מאחורי השירה, הוא שונה מההיגיון הרציונלי החיצוני שבו אנו משתמשים כדי לסדר דברים, לבנות משפט או היגד מנוסח. זהו עומק ההיגיון, החודר לרובד שהוא מעבר לסף ההכרה. שירה אמתית שיש בה עוז ועוצמה אינה רציונלית במובן הפשוט של המילה, אך היא נוגעת ללב ויוצרת באדם מצב רוח מסוים. אם יהפכו שיר למאמר מדעי הוא יאבד הרבה מעצמתו והשפעתו. מאז ומעולם אנשי ספרות כותבים ביקורות שירה, דנים ומגלים אוצרות של חכמה וחידושים. יכולים להיכתב עשרות ספרים סביב שיר אחד, אך אי אפשר להמיר את עזוז השירה לכל מטבע רציונלי שהוא, תמיד יהיה בשירה יותר מהרציונל הקר. הרב-משמעותיות, התמציתיות, הצירופים המיוחדים של השירה, המילים, המשמעויות והתכנים – כל אלה יוצרים דבר שהוא מעבר למילים ומעבר להסברים.

כאשר מתקדמים בהבנת המציאות, יש צורך לייצב את הכלים כדי שההתקדמות לא תהייה התקדמות של מכשול ומאמץ לשווא. יסודות הלוגיקה של הכרת האוביקטים במציאות הם: השוואה, דימוי והסקת מסקנות, מה שונה וייחודי ומה שווה וזהה. פילוסופיה דוגמטית טוענת שהמושגים ההכרתיים תקפים בקשר לכל ההוויה. שהחושים מביאים את האמת פחות או יותר – למעט המגבלות הפיזיות, שככל שהמדע מתפתח ניתן להתגבר עליהן – אבל מבחינה עקרונית את כל מה שהחושים מביאים ההכרה יודעת. כנגד עמדה זו טען הפילוסוף עמנואל קאנט, שבנוסף למגבלות החושים, ישנן מגבלות גם להכרה. ביחס להכרת הבורא אומר הנביא בשם ה': "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (ישעיה מ, כה), לא ניתן להשוות ולדמות אליו דבר ולכן לא ניתן להכיר את עצמות הבורא. יסודות התפיסה הקנטיאנית קיימים במחשבת היהדות בהבחנה שבין עצמות הא-ל לתאריו, אבל קאנט הוסיף על כך שלא רק את עצמות הבורא איננו מכירים, אלא גם את עצמות הנבראים אין אפשרות להכיר. תפיסתו הציבה גבול בפני התבונה וההכרה וטענה שכל מה שקיים בהכרה אינו תפיסת היש מצד עצמו, שאותו לעולם לא נוכל לדעת, אלא רק הופעותיו.

מבחינה זו צודקת מאוד הפילוסופיה הביקורתית, כאשר היא מכניסה את האדם לתוך הגבולות האמתיים של הכרתו וכך גבולות אלו נעשים איתנים, אך ברוב גאוותו של קאנט על ההישג האינטלקטואלי שהשיג הוא לא ביקר את עצמו, ושלל גם את האפשרות של ההתגלות האלוהית.^[185] לכאורה זו מסקנה ראויה מהפילוסופיה הביקורתית – אחרת צריך לומר שבזמן מן הזמנים ובאופן מן האופנים גבולות ההכרה נפרצו, ואם כן מה ערכם? אם הם נפרצו פעם אחת אולי הם נפרצים כל הזמן? – אך אף על פי כן גם בתפיסתו של קאנט יש טעות גדולה, מפני שהיא לא שללה רק את יכולת ההכרה, אלא גם את מקורותיה, מקורות שהאדם מודע לקיומם באופן אינטואיטיבי.

כאשר מניחים שהנסתר או הדבר כשלעצמו קיים כממשות מסוימת, ושהתופעות שבהכרה נגרמו על ידו, מתארים קשר סיבתי; אך הפילוסופיה הקאנטיאנית אינה מקבלת את הקשר הסיבתי בין המציאות הבלתי מוכרת להכרה, מפני שאם המקור אכן קיים, אזי על פי החוליות שבשרשרת הסיבתית, היינו צריכים להיות מסוגלים לדבר עליו, על הדבר כשלעצמו. בעקבות כך נשאלה על קאנט שאלה שאין עליה פתרון של ממש: אם אין התגלות אלוהית, ואי אפשר לדעת את הדבר כשלעצמו, על סמך מה ניתן לדעת שהוא בכלל קיים?

מהי אותה המציאות שקאנט כינה 'הדבר כשלעצמו' ולא כפי שהוא מופיע? השפה משקפת את ההכרה, אך המילים נבוכות אל מול המציאות, הן אינן מסוגלות לייצר הגדרה של מה שמעבר ונסתר מההכרה באופן מהותי. לכן התפיסות של הפילוסופים הביקורתיים, שבאו אחרי קאנט, הן תפיסות עמומות. היו פילוסופים ששללו גם את הבריאה, את ההוויה כשלעצמה. אולם שלילה זו בעייתית מאוד, כי האדם וההכרה נתונים לפנינו באופן מוחשי, ואיננו יכולים להתכחש לחווית הקיום שלנו. ריינהולד ניסה לעסוק בדבר כשהוא לעצמו ודיבר על הא-ל כסיבת המציאות, אבל סיבה היא מושג לוגי, אנושי, הכרתי, לכן כמובן קאנט הסתייג מזה. שופנהאוור הגדיר את הדבר כשלעצמו כרצון.^[186] במקום אחר הרב קוק התייחס לזה, וכמובן לא קיבל את הדברים, כי גם מושג הרצון הוא הופעה אנושית; כאשר הרב התייחס לאלוהות הוא השתמש במושגים אחרים כמו 'רצון הרצונות' ו'חי החיים'. פיכטה היה פילוסוף גדול וחשוב מהם, הוא קבע שהדבר כשלעצמו הוא 'מושג גבול', כמו גבול של מדינה. הוא לא דיבר על מה שמעבר, אלא רק תאר את הגבול וזהו. את הכל הוא העמיד על ה'אני המכיר', ולכל מה שנמצא מעבר להכרה הוא קרא ה'לא אני'. יחד עם זה הוא הכיר בכך שיש יחסים דינמיים בין ה'אני', ל'לא אני'. כי ה'אני' כל הזמן מתקדם והופך חלקים ממ'לא אני', ל'אני'. לעומת קאנט שסימן את הגבול וזהו, פיכטה התייחס להיבט מאד חשוב: לדינמיקה, וראה בעצם פעולת ההכרה את היסוד העליון.

מִצֵּרוּפָם שֶׁל שְׁנֵי אֵלֶּה הַשְּׁפָעִים בְּעָשְׁרָם הַגָּדוֹל, הַנִּסְתָּר וְהַבִּקֹּרֶת, יִבָּנֶה יְסוֹד הָאֵיתָן אֲשֶׁר לָאוֹר הָאֱלוֹהִי הָעֶלְיוֹן. במחשבה פשטנית נדמה שהנסתר והביקורת העוסקת ברובד הגלוי, נוגדים זה את זה. אך ישנו צד חיובי משותף לשניהם והוא עצם הַשְׁ‎‏פִיעָה. שְׁפִיעַת הנסתר מוכרת על ידי האינטראקציה המתמדת של האדם עם מה שמעבר לו, עם הניסים הגלויים והנסתרים שהיחיד והציבור חווים – לפעמים בעוצמה מועטה, ולפעמים ביתר עוצמה כמו בברית המכוננת בסיני, או בחזון הנביאים. מאז היות אדם על פני האדמה נשמתו מתווה לו את דרכו, על ידי כושר המחשבה, הבחירה החופשית ולעיתים גם על ידי הפחד שמעורר אותו לפעולה. האדם מעצב את הסביבה ומנסה להבין את עצמו ואת המציאות והמאמצים האלו יוצרים את הפרי, שהוא התרבות האנושית על כל גילוייה: שפה, סדר חברתי, מדעים, אומנות, חזון. כך גם הביקורת התבונית של האדם יוצרת שְׁפִיעָה של ידע והכרת המציאות, בכך שהיא מבקרת את נקודת המפגש בין הגלוי לנסתר, מסמנת את הגבול ומצילה מנפילה לטעויות של דמיונות שווא וכזב. שְׁפִיעַת ההכרה שנובעת מתוך נשמת האדם מונעת את טשטוש הגבולות הנכונים של המחשבה הבהירה, גם כאשר היא מתרחבת על ידי הנסתר.

על ידי שני השפעים יבּנה יסוד איתן לאור האלוהי הָעֶלְיוֹן דווקא, כי יש אור אלוהי שעלול להידרדר לעבודה זרה בעלת עוצמה גדלה, כמו למשל התמסרות של אנשים שבוחרים להקריב את עצמם או את ילדיהם על גבי מזבח. כאן באה הביקורת ואומרת שאלו הם דמיונות כזב מפני שהאלוהות עליונה מכך. תפקידה של הביקורת אינו להרחיק את האלוהות שתהיה עליונה עד שאינה נתפסת, אלא להרחיק את האלוהות מעבודה זרה, מכזב של פגאניות, ועדיין הקיום שלה יהיה איתן ובעל שפע תדירי, בעל משמעות יוצרת. כמו אצל אברהם אבינו, שנקרא 'איתן האזרחי' (בבא בתרא טו, א, ע"פ תהלים פט, א), וניפץ את אלילי אביו, כדי להגיע להשגה גבוהה יותר של האלוהות (בראשית רבה לח, יג). הָעוֹמֵד לְמַעְלָה מִכָּל הֶגֶה וְהַכָּרָה. למילה 'הגה' יש מובן של שפה, וגם של היגיון. גם ביוונית, המילה לוגיקה מגיעה מן המילה לוגוס, שפירושה הן 'מילה' והן 'היגיון'; גם דיבור וגם מדע, מפני שיסוד ההיגיון הבסיסי הוא הסדר בין המילים כדי שתהיינה מובנות. כאשר הרמב"ם סיכם את ספר ה'אורגנון' של אריסטו, הוא קרא לו 'מילות ההיגיון', כלומר הסדר הפנימי הנכון בין הדברים. יש קשר הדוק בין ההכרה לשפה, מפני שההכרה משתמשת בשפה, לכן הפילוסופיה החדשה עוסקת הרבה בשפה כמקור להבנה מושגית ולהגות פילוסופית.

דּוֹפֵק רוּחַ גָּדוֹל זֶה עַל דַּלְתוֹתֵינוּ, וְהוֹלֵךְ וּמְנַשֵּׁב הוּא בְּמַחֲנֵנוּ, בתהליך הבריאה נאמר: "וְרוּחַ אֱלוֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). רוח היא אמצעי שמקשר בין דברים, בלשון הזֹהר (ח"א טז, ב) הרוח המרחפת היא: "מטי ולא מטי" כלומר נוגעת ולא נוגעת. מצד אחד היא עליונה מהשגתנו, ומצד שני היא נוגעת אלינו, מפני שעל ידה מתחוללים דברים.^[187] הרוח נוצרת ומגיעה אלינו על ידי שני השפעים, הרציונליות הגמורה, יחד עם האמונה הגדולה שנמצאת מעבר לנו, ועדיין אנו שומעים את קולה. הרב מתאר את הרוח כ'גדול', בגלל שהצירוף של שניהם מביא לכך שגם האמונה וגם המחשבה הרציונלית מתעלים מעבר לאמונה קטנה ומעבר לכפירה ריקנית. ביקורת כשלעצמה איננה כפירה, אך אם היא עומדת לעצמה, ללא השפע של ההתגלות, ממילא היא כופרת בכל התורה ובעצם הקשר עם המקור העליון שברא את העולם והאדם. הוא המקור לֶהֱיוֹת האדם אדם, וההכרה הכרה, וממילא הוא יכול להביא תורה עליונה בלשון בני אדם, כלומר בלשון ההכרה. התורה עצמה נלמדת באמצעות ביקורת רציונלית, כל עניני ההלכה והמוסר צריכים להישקל בשיקול דעת של בית הדין הפוסק ושל הלומד הפרטי, אך לעומתם יש סוד ורמז שהם כבר מעבר לגבול הזה. הם לא יכולים להיאמר באופן פשוט אלא ל"חכם ומבין מדעתו" (משנה חגיגה ב, א), שמבין את מה שנרמז לו. הדברים מעוררים בו את מסתרי נפשו, ובתהליך מורכב מגיעים להכרתו הגלויה. כך גם הנביאים רואים מראות ומתארים אותם במילים.

וְיוֹצֵר הוּא בְּחֶבְיוֹנוֹ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, המעבר מהנסתר לגלוי הוא פלאי מבחינת ההכרה שלנו, איננו יודעים איך הוא נעשה אבל הוא קיים. זו הנקודה שבה נדרשת אמונה שהולכת ומתבהרת, עד לביטחון נפשי שעלינו לגאול את העולם. בשלב הראשון ישנה תחושה ברורה שמגיעים לנו ארץ ומדינה. בדור האחרון התעוררו כוחות פלאיים של מסירות, גם אצל אנשים שבעצמם לא ידעו להסביר כיצד ומה גרם להם להתמסר לעלייה לארץ ולפעול לישובה. אחר כך התחושה הזו הולכת ומתבררת, לְכָל עֲרָכָיו, מוּבָנָיו וְהוֹפָעוֹתָיו, של אורו של המשיח. גילוי אפיקי המדע, האומנות, עצם כוחות החיים וההוויה, ערכי המוסר החדשים, סדרי החיים היהודיים וגם בקרב העמים, כמו ערכי מלכות, גאולה, כבוד לאומי ושאיפות לאומיות. וְהוּא יִתֵּן כֹּחַ חָדָשׁ, וְחִדּוּשׁ נְשָׁמָה לְיִשְׂרָאֵל.^[188] לָשׁוּב לְהַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה וּלְהִנָּטַע עוֹד עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ כִּימֵי עוֹלָם. במשך דורות רבים היהודים היו סחופים ודוויים, מפוזרים ומרוסקים בארצות שונות, ולכן היהדות הלכה אל הנסתר, התרחקה מרציונליות ומביקורתיות הן ביחס לעצמה והן ביחס למציאות. נדמה היה שאין כל אפשרות להיגאל בדרך ריאלית; 'וכי היהודים המסכנים ירכבו על סוסים כאבירים?!' תמהו לעצמם רבים כשנזכרו בחזון הגאולה. לכן רווחה התפיסה שהגאולה תבוא בדרך ניסית, פלאית. הכל יהיה משמים, יבוא יצור מופלא ברכב אש, ובאצבעו הקטנה יהפוך את העולם כולו. הוא יקבץ את כל היהודים לארץ ישראל שתזוב חלב ודבש וכל המלכים יבואו וישתחוו. אולם כיום אנו רואים שהדברים התנהלו בדרך אחרת. בתחילת המאה העשרים הוקם ארגון 'בר גיורא', ארגון שמירה יהודי; המחשבה הייתה שאם הערבים מסוגלים לרכב על סוס ולירות ברובה, גם יהודים יכולים. כמה שנים לאחר מכן קמו 'הגדודים העבריים', גדודי חיילים יהודים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי, חלקם השתתף בכיבוש הארץ מידי העות'מאנים. היהודים רצו להילחם על ארצם, לפחות בתוך צבא זר, עד שיקימו צבא יהודי עצמאי. בעקבות המהפכה התעשייתית העולמית, הוקמו בנקים, נשכרו אניות, הודפסו עיתונים, נרכש ציוד חקלאי, נעשו עבודות כפיים על מנת ליישב את הארץ. לאמתו של דבר גם דברים אלה נחשבים גאולה ניסית, מכיוון שהם נעשו בניגוד לכל הסתברות הגיונית ובניגוד לכל תחזית אפשרית. ממעמקי הנסתר, מתגשם בתוך הטבע חזון הנבואה, שהיא אולי הביטוי האולטימטיבי של הנסתר ולא של הריאלי הרגיל, התגשמות כל מה שנדמה שלא יכול להיות כפשוטו. דווקא הרציונלי הולך ומתגשם, מופיע ומביע את ערכיו. זהו תהליך הצירוף של האמונה היהודית בצורתה החדשה, שצריכה לכלול את הכל. זה לא קל, יש מחנה גדול של הרבה אנשים צדיקים וחרדים לדבר ה' שחושבים שזה לא חלק מהאמונה והקדושה. הם מסכימים שייתכן והדברים טובים כשלעצמם, אך יש בהם פגמים, מפני שהאנשים שמובילים את התהליך פרקו מעצמם עול מצוות. כמובן שיש מה לתקן אבל זה לא מבטל את ערכם העצמי של הדברים הטובים. כשם שבבית המקדש היו כוהנים שאינם ראויים, שניצלו את שררתם ומעלו בתפקידם, ואף על פי כן זה לא ביטל את קדושתו.

בְּרֹחַב דַּעַת, כפי שדורשת הרציונליות, לחיות בארץ כראוי באופן מרווח, נעים ונאה, וּבִתְכוּנָה חָפְשִׁית מְקוֹרִית הָרְאוּיָה לִהְיוֹת מֻכֶּרֶת מִכָּל אַפְסֵי תֵּבֵל לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. החופש מגיע מהנסתר, מקיום ההבטחה האלוהית. אנו מתחילים לזהות את הפלא לאור השתאותם של עמים שונים, לנוכח המציאות הניסית של עם ישראל בארצו. ישנם כבר מיליוני אנשים שגם מעריצים, ומנסים ללמוד ולהבין פלא זה, למרות שהוא עדיין רחוק מלהיות שלם. לִגְאֹל רְצוּצֵי גָּלֻיּוֹת עֲשׁוּקֵי מִשְׁפָּט, וְלִפְדּוֹת נְשָׁמוֹת נֶעֱשָׁקוֹת וְקוֹדְרוֹת מִיִּסּוּרֵי מַחֲשַׁכֵּיהֶם, על הגלות נאמר "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג, ו). במשך שנים ארוכות של גלות ולחץ, נוצרו מחשכים שהתרבו והתמידו, עד שהם נעשו כעצמיים, כלומר כמרכיב רוחני בנשמה. וּלְחַדֵּשׁ עוֹד אֶת זִיו הָאָדָם הַקַּדְמוֹנִי בְּטֹהַר טִבְעוֹ, גלות היא התרחקות מהמצב הטבעי, המקורי (עי' להלן דברי המהר"ל בהע' 275). המצב הטבעי של האדם היה אמור להיות של חיים נצחיים, אך לאחר שהאדם חטא הוא גורש מגן העדן, מהמציאות המקורית הטהורה ונגזרה עליו ועל זרעו מציאות של מוות. כך גם הריחוק מארץ ישראל, הוא ריחוק מהמקום הטבעי והמקורי, שנתן השראה לדימויים ולמשלים של הנביאים. הגאולה מביאה להתחדשות המצב הרוחני הטבעי. עִם כָּל תּוֹסֶפֶת הַבְּרָכָה שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַחֲדָשָׁה וְטוּבָהּ. הצירוף של הנסתר, שהוא הטוהר הטבעי, המקורי של הנשמה, עם הביקורת הברורה והתוקף המדעי – מביאים להתחדשות מלאת כח ולתוספת ברכה, על גבי העבודה הרוחנית הגדולה שנעשתה במשך כל הדורות.