בפרקים הקודמים הרב עסק בהבדלים שבין הנסתר לנגלה, וכעת הוא מדגיש את הצד המאחד, ואת הצורך ללמוד את כל התורה כמכלול אחד. מתוך כך הרב מעמיד אותנו על הייחודיות שיש בתורת ארץ ישראל, והשפעתה על תנועת התחייה הלאומית.
חֶמְדַּת הַתּוֹרָה מִשְׁתַּלְהֶבֶת בְּהַכָּרָה פְּנִימִית. לימוד התורה וקיום מצוותיה דורש מאמץ אינטלקטואלי משמעותי, ולכן ראוי שהוא יֵעשה מתוך חמדה, כלומר מתוך הזדהות, בחשק וברצון. הכרה חיצונית היא מודעות לכך שהדברים הכתובים והנמסרים הם חשובים ורצויים, אך הזדהות נוצרת מתוך הַכָּרָה פְּנִימִית, כאשר הנפש מצפה ונענית לדברים שבאים מבחוץ, בדומה לחוש המוזיקלי שבנפש הגורם לאדם להירתע מצלילים צורמים, וליהנות מהרמוניה מדויקת של צלילים. אופן זה של פעולה חושף בפנינו רבדים עמוקים יותר ממה שגלוי על פני השטח.
מַתְחִיל הָאָדָם לָחוּשׁ אֶת הָאֶרֶג הַגָּדוֹל, ההכרה הפנימית מעוררת את חמדת התורה מפני שהיא תופסת את התורה כמכלול, כשירה שמבטאת דבר עצמי, ואז הפרטים המצומצמים מקבלים את מקומם הראוי להם ודברים שנדמים כפגמים נעלמים.[211] שֶׁכָּל אוֹת וּנְקֻדָּה, בספר יצירה מתוארים יסודות ההוויה כשלושים ושתיים נתיבות חכמה, עשרים ושתיים אותיות ועשר ספירות. כל אחת מאותיות האלפבית היא יסוד בפני עצמו, בעל צלילים רבים ושונים, ורק הצירוף הנכון שבין האותיות והצלילים יוצר את ההוויה של הדיבור. כך גם התורה מורכבת מאותיות, ואף שאין בספר התורה ניקוד, ישנה הגייה נכונה לכל אות. אם יש טעות באות אחת, ספר תורה כולו פסול, ועד שהיא תתוקן אין אפשרות לקרוא בו גם במקום אחר (שו"ע או"ח קמג, ד).
שֶׁכָּל רַעְיוֹן, הצד הגלוי והמפורט של המחשבה, וְתֹכֶן, הצד הפנימי והכללי של המחשבה, המילוי, שֶׁכָּל יְדִיעָה, הכללה של רעיונות גלויים, וּסְבָרָה, ההבנה של אותה הידיעה. כשם שניתן לקרוא כל אות בכמה אופנים, והניקוד מכוון למשמעות מסוימת, כך גם צריך למצוא את התוכן הנכון שבכל רעיון וידיעה. לא רק במושגים הקבועים והיציבים כאותיות ורעיונות, אלא גם בתנועה הפנימית שנוצרת ברוח, בנפש ובשכל של הלומד. כל אדם שונה מחברו, יש דברים שחשובים בעיניו ומעניינים אותו ולכן הוא מפרש אותם באופן שונה.
שֶׁל כָּל נִיד רוּחָנִי, כל נדידה רוחנית מעניין לעניין, ממצב נפשי אחד למצב נפשי אחר. בטבע הרוח יוצרת תנועה שמפרה ומחברת בין הדורות הקודמים לדורות הבאים, וכך גם בעולם הרוחני ישנם ערכים ומושגים שמקבלים משמעות ומתפתחים בהתאם לזמן ולאדם. שֶׁל כָּל זַעֲזוּעַ, שִׂכְלִי וְהֶרְגֵּשִׁי, חוויות והשגות עוצמתיות שאינן מדורגות ומסודרות, אלא משנות בדילוג את כל מערכת המושגים. מקורות חוויה זו יכולים להיות שכליים גלויים או הרגשיים פנימיים. ראייה של תאונת דרכים למשל, מעוררת בנפש תנועות חזקות של זעזוע וטראומה. יש שנהפכים עקב כך לאמיצים מאוד, ויש שנעשים פחדנים. כך גם בדברים חיוביים: זכייה בסכום כספי עצום או מינוי לתפקיד חשוב, משפיעים על תפיסת המציאות. מִקָּרוֹב וּכְלָלִי, כמו התפעלות מנס של ניצחון במלחמה, עַד רָחוֹק וּפְרָטִי, כתובנות עמוקות שנובעות מלימוד אישי, משמעויות נוספות שמתגלות בלימוד פרשת השבוע. גם כאשר הפסוקים מוכרים וידועים, המצב הנפשי והרגשי משתנה, והפסוקים יוצרים קושיות או עונג של גילוי והבנה.
מִדְּבָרִים אֲצִילִיִּים רוּחָנִיִּים וּמוּסָרִיִּים, על פי המונחים של חכמת הקבלה, 'אצילות' היא המצב הראשוני של המציאות, הקרבה הגבוהה ביותר מבחינה רוחנית למקור העליון שממנו הכוחות משתלשלים עד למציאות הממשית. עַל־פִּי הַפַּרְצוּפִיּוּת הַגְּלוּיָה שֶׁלָּהֶם, המונח 'פרצופים' מבטא את היחס הפנימי שבין העולמות והספירות השונות, המתגלה בהופעה החיצונית כשם ששינוי היחס שבין האברים השונים שבפנים, מלמד על המצבים השונים הקיימים בתוככי הנפש ומסייע להבחין בין רוגע ושמחה לכעס ואכזבה, עַד דְּבָרִים מַעֲשִׂיִּים חָמְרִיִּים חוֹבִיִּים, נִרְאִים כְּמַטִּילֵי אֵימָה וּמַכְרִיחִים וְעִם זֶה מְסֻבָּכִים וּמְלֵאֵי עִנְיָן וְהַטְרָחָה שִׂכְלִית גְּדוֹלָה. יש בתורה מושגים אציליים כלליים, ולעומתם מידות מוסריות ומצוות שחובה לעשותן בפועל על פי הפרטים המסובכים של המקום, הזמן והאדם. הפסוק "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) עוסק בדברים נשגבים, במושג האלוהות המופיעה בעולם, ומשום כך מעורר שאלות תאולוגיות – מיהו "אָנֹכִי", וגם שאלות מוסריות – מהי משמעות יציאת מצרים. צריך להתעלות מבחינה אינטלקטואלית, רוחנית ומוסרית, כדי להבין במה מדובר. ישנם פסוקים בעלי צו מוסרי, כמו: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח), אך מעבר להבנה האינטואיטיבית הם דורשים בירור מהו "הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב". כל הדברים שהרב הזכיר יוצרים תמונה מאוד מורכבת ומסובכת של התורה והמציאות. כדי שההוויה תהיה מתוקנת עלינו לברר, לצרף ולהרכיב נכון את כל מה שהסתבך.[212]
כֻּלָּם יַחַד, הרבדים הרוחניים והמעשיים הארוגים בתורה, מֻכָּרִים הֵם בְּהַכָּרַת קֹדֶשׁ עֶלְיוֹנָה, לא בהכרה אנושית ששיקוליה מובנים לנו, אלא בהכרה שונה ומיוחדת שהיא מעל ומעבר להכרה אנושית רגילה. כהגדרתו התמציתית של המהר"ל לקודש: 'נבדל', ובמינוח הפילוסופי: 'טרנסצנדנטי'. שֶׁתְּמִימוּת הָאֱמוּנָה שֶׁבְּחִבַּת הַתּוֹרָה, הִיא מוֹצְאָה אֶת רוֹמְמוּת אֲמִתָּהּ, וּגְדֻלַּת שִׁירָתָהּ, שלמות האמונה באה לידי ביטוי לא רק בקבלת התורה, אלא גם בחיבה הגדולה אליה מפני שהיא דבר ה' אלינו. התורה מסוגלת לתת לנו את האמת הגדולה, שאמנם אינה נבחנת בניסוי מעבדתי כאמת מדעית, אך לאורך הזמן המציאות מאשרת ומבררת אותה. דוגמא מובהקת לכך היא התגשמות חזון הנביאים לעינינו. במשך שנות הגלות הארוכות דברי הנביאים נראו כאוטופיה חסרת קשר למציאות: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן" (ירמיהו לא, ד), "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים; וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, ד-ה). כיום יש רחובות בירושלים שלא ניתן ללכת בהם במהירות, בגלל הצפיפות והדוחק של המון האנשים. לִדְבָרִים חַיִּים וְקַיָּמִים שֶׁשִּׁטְפֵי חַיִּים עַזִּיזִים, מְלֵאֵי חֶמְדָּה, שָׂשׂוֹן וְיִפְעָה, עוֹבְרִים בָּהֶם וּמְמַלְּאִים אוֹתָם. פעמים רבות נדמה שהמחשבה הדתית מדגישה את עובדת היות האדם חולף, זמני ובלתי יציב, ולכן עליו להפנות את עיקר מבטו לעניינים שהם מעל ומעבר לעולם הממשי. אולם המחשבה הדתית המקורית שבתורה מַפְנָה ומצרפת את מחשבת האדם למחשבה האלוהית שביסוד בריאת העולם. דבקות בא-ל פירושה דבקות במגמתו בבריאת האדם והעולם, מתוך שמחה והשתתפות פעילה בעיצובו. אמנם יש בעולם גם חסרונות מצערים שצריך לתקנם, אך הצער הגדול אינו על עצם החיים. הרעיון המכונן שבתורה הוא חזון אחרית הימים, גאולת העולם ותחיית המתים, ולא ההצטרפות לבית הקברות. כאשר אברהם מגלה את נוכחות ה' בעולם וזוכה לשמוע את דברו, הוא לא נשלח להתבודד במדבר ולהסתגף, אלא להפריח וליישב את ארץ ישראל, כדי להקים בה אומה שתביא את העולם לגאולתו. עולם הבא או חיי נצח בחברת מלאכים אינם מוזכרים בתורה באופן מפורש, ועיקר ההבטחות והנחמות של התורה והנביאים הם סביב ענייני העולם הזה: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו, ד-ה). לכאורה ירידת הגשם, השובע והביטחון הם דברים חומריים וחולפים, אך החשיבות שלהם נובעת מהמגמה האלוהית. ההוויה לא נבראה במקרה וגם העובדה שאדם חש בשמחת חיים טבעית, ונהנה מדברים פשוטים ומֵחֶבְרַת רֵעִים, איננה מקרית. לכן אמרו חז"ל ששמחת המועדים היא בבשר ויין, ולא רק במחשבות נאצלות אודות העולם הבא (פסחים קט, א; שו"ע תקכט א; ג). אמנם ישנן סכנות של שקיעה בצד הנמוך ואי הבנת הגודל והעומק, לכן יחד עם עוז אהבת החיים, העם והארץ שבדברי הנביאים, יש גם תוכחות שנאמרו כנגד השלמה עם חסרונות.
וּמֶתֶק אֵין קֵץ מֻרְגָּשׁ, בַּחֵךְ הַהוֹגֶה, כשם שהחיך חותך את המאכלים ומפיק טעמים, כך גם ההוגה בתורה מפיק את הצלילים וחותך את המילים והמשמעויות השונות ומוצא בתורה פתרונות להשלמת החסרונות שבעולם. מיתוק הדין לא מבטל את הגבולות, תמיד תהיינה הבחנות אבל הן לא תהיינה של חסרון ואיבה אלא של שיתוף פעולה. "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (שיר השירים ז, י), אם שומרים את היין נכון הוא מתיישן ומשתבח – כך ככל שהשנים עוברות ההוויה הולכת ומתעלה ובכך היא 'מדובבת' את דברי התורה והנביאים. בזכות הממד ההיסטורי אנו צוברים חכמה וניסיון, ומבינים עד כמה דבריהם היו נכונים וכך הדברים הולכים ומשתבחים, מתרבים ומתעמקים.[213] כפי שאמרו חז"ל שאין עושים נפשות לצדיקים מפני שדבריהם הם זיכרונם (ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה) – הדברים שהם יצרו והוסיפו בעולם מבטאים את עיקר חייהם. "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים!" (שיה"ש ז, ז). אהבת ה' בגלות יכולה להיות "עַזָּה כַמָּוֶת" (שם ח, ז) בגלל שהביטוי שלה הוא עזיבת העולם, פרישות וסגפנות. בימי הביניים נוצרה מציאות אבסורדית שבה קידוש ה' נעשה מושג של מסירות נפש כפשוטו, העדפת המוות על פני החיים, כדי שלא לחטוא. אמנם, גם בזה יש ביטוי של אהבה, כפי שדרש רבי עקיבא – אחרי הכישלון הנורא של מרד בר כוכבא: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) – "אפילו נוטל את נפשך" (ברכות סא, ב). אולם המצב השלם והראוי הוא כאשר אהבת התורה, שירתה ורוממותה, מובילים לתיקון העולם וגאולתו. קידוש ה' הגדול מתגלה בשיר השירים באהבה בתענוגים, כאשר הקודש והחיים משלימים ומחזקים זה את זה. כמו שאמר רבי עקיבא: "שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים" (משנה ידים ג, ה).
מכאן עובר הרב לתאר את תנועות הנפש המתגברות בזמן התחייה, העלולות להיראות כשייכות לחול בלבד, אבל גם הן חלק מהבניין שאליו מכוונת התורה. מְפַעֶמֶת הִיא הַחִבָּה, וּמִתְחַדֶּשֶׁת הִיא, גַּלֵּי גַּלִּים הוֹמִים. בבגדי הכהן הגדול היה "פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב" (שמות כח, לד), שנשמע בעת הילוכו. כך מתוארים גם צעדיהם של ישראל ברגלים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (שיה"ש ז, ב), מפני שפעימה מבטאת את כוחות החיים, הרצון והתנועה. היחידים בעלי הכוחות, הרעיונות והשאיפות, של תחיית האומה החומרית, מבטאים את פעימות דופק החיים הפנימיים של נשמת האומה. מקורם של הרצונות החזקים בלב ההומה – גם אם התחושה בקיומם מורגשת במקומות רחוקים יותר, ככף הרגל והיד.
הֲמוֹן כִּנּוֹרוֹת וּנְבָלִים, מַנְעִימִים נֹעַם שִׂיחַ סוֹדָם, מֵעֹמֶק נִשְׁמַת הָאֻמָּה, שלוש הספירות הראשונות מתוך עשר הספירות המתוארות בחכמת הקבלה, הן 'חכמה', 'בינה' ו'דעת', המסמלות את האבות, כלומר הרובד הראשוני של תולדות האומה, שורש נשמתה. חז"ל אומרים שכליותיהם של האבות לימדו אותם את התורה (ב"ר צה, ג). כלומר הם למדו את התורה מעצמם והדברים הלכו והתפרטו עד לביטויים המעשי במציאות (עי' יומא כח, ב). מֵרוֹמְמוּת נִשְׁמַת הָאָדָם הַמְרֻכָּזָה בְּקִרְבָּהּ, מֵרֹחַב נִשְׁמַת כָּל הַיְקוּם, בני האדם מתקיימים באמצעות עולם החי, עולם החי מתקיים באמצעות הצומח, והצומח מתקיים באמצעות הדומם, מפני שיסודותיו הם המינרלים. אין דבר שמתקיים רק לעצמו. כך גם כל העמים מושפעים מעומק נשמת ישראל, ותחיית האומה וגאולתה היא חלק מגאולת האנושות כולה.
כָּל הַיֵּשׁ שֶׁבִּנְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית, 'נקודת ציון' היא אחד הכינויים של ספירת 'מלכות'.[214] המלכות מכנסת לתוכה את הכוחות השונים ומאחדת ביניהם. עם ישראל נקרא 'כנסת ישראל' מפני שהוא מכנס בתוכו את כל הגוונים של הרצון האלוהי המהווה והיוצר (עי' אורות ישראל א, א). מְקוֹר הַתַּעֲנוּג, מְשֻׁלָּל כָּל תֹּכֶן וְתֹאַר מֻגְדָּר, כאשר המחיצות הפרטיות מתבטלות מתאפשר זיווג של הכוחות השונים, ומכאן מקור התענוג. מִשָּׁם, מִן הַכֹּל, מהכלליות; "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שה"ש ד, ז), הוֹמֶה וְסוֹעֵר הֲמוֹן גַּלְגַלֵּי חַיִּים רוֹעֲשִׁים מַמְתִּיקִים סוֹד שִׂיחַ קֹדֶשׁ. שירת המלאכים נקראת "נעם שיח סוד שרפי קודש" (קדושת חזרת הש"ץ). לכל מלאך ישנה שליחות מסוימת, כח שעליו הוא אחראי, וכשכולם יחד בצירוף נכון נוצרת שירה הרמונית. כך היא ההוויה בכללותה, כל כוחותיה השונים נובעים מנקודת העצמיות הבלתי מוגדרת שהיא מקור הכל, ובצירוף נכון של כל הכוחות העולם הולך ומיתקן בהרמוניה מפוארת, בגאולתם של ישראל.
הַתּוֹרָה מִתְגַּלָּה בַּהֲדַר יִפְעָתָהּ, על פי דברי המקובלים מידתו של משה רבינו היא ספירת 'נצח' ואחד הכינויים שלה הוא 'הדר'. נִשְׁמַת הָאֻמָּה הַחַיָּה וְהַמְּקוֹרִית, הָרַעֲנַנָּה, וְהָעֲשִׁירָה, הַנְּשָׁמָה רוֹמְמַת הָרוּחַ, רְווּיַת הָעֵדֶן, מעל לרובד הנשמה יש מדרגה גבוהה יותר שנקראת 'חיה' – חיות מקורית ורעננה, כפי שאמרו חז"ל שהתורה וישראל קדמו לעולם (ב"ר א, ד), כלומר הקיום שלהם קדם למוגבלות שקיימת במציאות, ולכן יש בהם כוחות רצון וחידוש רעננים. פעמים רבות מייחסים לתורה את השאיפה להסדרת החיים הרגילים, אבל עיקר עניינה של התורה הוא לרומם את רוח האדם, לחשוף את כל עוצמת נשמתו ולא רק להשקיט אותה. לא בכדי התורה מתחילה מסיפור החיים בגן העדן שהם לכאורה רחוקים מאיתנו ולא רלוונטיים עבורנו, כדברי המדרש: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבְרֵאשִׁית? משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תנחומא בראשית יא). כח מעשיו כולל גם את הבנת ערך העולם, בהתאם לשאיפה הנשמתית שלא מפסיקה לשאוף אל המצב הנשגב ביותר שכבר היה – החיים בגן עדן. נשמת האדם רווית עדן לא רק מכח לימוד התורה, אלא בעיקר במובנה העצמי, בשאיפתה למצב השלם של גן עדן. התורה מכוונת לתיקון האדם והעולם, היא לא משלימה עם גירוש האדם מגן עדן ושואפת להחזיר אותו למציאות חיים שונה לגמרי, שבה הנוכחות האלוהית היא טבעית ומוחלטת, בתוך האדם ומחוצה לו. זו תפיסה מהפכנית לגמרי של תיקון שורשי של כלל המציאות, ביטול גזירת הגירוש מגן עדן והמוות, ורעיון הגאולה העתידי בתיקון העולם השלם. הִנֵּה הִיא מֻצָּגָהּ לְפָנֵינוּ בִּשְׁלַל צִבְעֵי יִפְעַת כְּלִיל חֶמְדָּתָהּ. משה קיבל תורה מסיני ועליו נאמר: "כליל תפארת בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני" (מתוך תפלת השבת), כליל הוא כתר שמבטא שלטון, ככתרו של המלך שמרכז את כל הסמכויות והכוחות. לכך זכה משה כאשר קיבל את התורה והציג אותה לפנינו בשלל עושר מצוותיה וערכיה, מושגיה וסיפוריה, עד שקיבלנו אותה ברצון כביטוי לנשמת האומה. עָרְגָה לָהּ נַפְשִׁי, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי (תהלים פד, ג), מתוך מצב נפשי של ערגה ושאיפה נוצרים צלילים של רננה. מעבר לפן הלימודי והעמקת התפיסה של מושג הא-ל מבחינה פילוסופית, התורה מבטאת גם את עצם גילוי הנוכחות האלוהית במציאות. על ידי לימודה וקיומה אנו זוכים לקרבת אלוהים חיים. כשם שתינוק עורג אל חום הגוף של אימו, גם מעבר למושג האינטלקטואלי של האימהות. זו קרבה חווייתית שאינה סותרת את הקרבה המושגית אלא עודפת עליה. (עי' להלן הע' 345) מתוך קרבת ה' על ידי החכמה, אפשר להגיע לרוח הקודש ונבואה על דרגותיה השונות. כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי (תהלים סג, ו). החוויה העמוקה של קרבת אלוהים משולה להנאת הגוף מהחלקים השומניים המובחרים, עד שהנפש גורמת לשפתיים שרגילות לדבר – להתעורר ולרנן, להאיר את המציאות בהילת החוויה של קרבת אלוהים.
כעת הרב מתאר שלב מאוד חשוב, ודאי בימיו ובמידה מסוימת גם כיום – מִתְגַּלָּה הִיא הַתּוֹרָה בִּכְלִיל הוֹדָהּ, אֶל הַדּוֹר הָרַעֲנָן מְלֵא כֹּחַ עֲלוּמִים וְהַצְּפִיָּה.[215] לאחר שהרב תאר את התגלות התורה בהדר יפעתה, הוא מתאר אותה ב'כליל הודה'. ספירת 'הוד' היא מידתו של אהרן הכהן, המתווך בין ההשגות הגבוהות של משה לבין העם, באמצעות עבודת המשכן והקורבנות. כאשר הדור עצמו שואף לגדולות, לתיקון העולם כולו, יש לדבר אליו בחסד של תורה, לא בדינים ותוכחות. את החושך לא ניתן לגרש במקלות, כמה שלא יכו בו הוא יישאר חושך; אך נר קטן יכול לדחות הרבה ממנו. זו הייתה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בין הרב קוק לרבנים אחרים בדורו: כמותם, גם הוא הזדעזע ממצב הדור, אך השאלה הייתה כיצד מגיבים לכך. היו שאמרו שצריך לצעוק, להחרים ולגרש, ואילו הרב אמר שזה לא יעזור, צריך להאיר את פרטי התורה, למצוא את ניב השפתיים המתאים, ועל ידי הוספת צדק, אמונה וחכמה, יסתלקו הרשעה, הכפירה והבערות (ערפלי טוהר עמ' לט).
הוֹלֶכֶת הִיא, התורה, וּמְפַעֶמֶת עַל דַּלְתֵי נִשְׁמָתוֹ הַגְּאֵיוֹנָה, מקישה בפעמון על נשמת הדור החדש המתעופפת כיונה וגואה אל על. נשמת העם הינה בעלת פרספקטיבה רחבה כבמעוף הציפור, היא מתרוממת וגואה לאידאלים של תיקון מלֹא העולם ומהפכנות ללא פשרות. עוֹד לֹא הֵסִירָה מֵעָלֶיהָ אֶת צְעִיף סִתְרָהּ, מְעֻלֶּפֶת הִיא בַּת שָׁמַיִם חֲמוּדָה זוֹ, התורה שנלמדה והושפעה מהגלות כוללת מושגים ותפיסות לא נכונות ולכן השאיפות הגדולות של תיקון העולם מסותרות ומולבשות בכלים אחרים לגמרי.[216] אֲבָל קַרְנֵי הוֹדָהּ כְּבָר חוֹדְרִים מִבַּעַד הַצָּעִיף, מְמַלְּאִים הֵם אֶת פִּנּוֹת חַיֵּינוּ נֹגַהּ וְאוֹר חַיִּים, אור מעומעם, שדי בו כדי להאיר ולהחיות, מַזֶּלֶת הִיא כְּבָר טַלְלֵי חַיִּים אֶל תּוֹכִיּוּת הַנְּשָׁמוֹת הַמְקִיצוֹת לִתְחִיָּה, ייתכן שהרב מתכוון לניסיונותיהם של אותם החלוצים שביקשו להחיות את העם, הארץ והעולם, על ידי מציאת המקוריות העברית המתוארת בתורה. כך למשל היה פרופסור אשר גולאק, על אף שלא היה אדם דתי, כתב על המשפט העברי עוד במוסקבה בשנת ה'תרע"ג (1913).[217]
תּוֹרַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הוֹלֶכֶת וְנֵעוֹרָה, יש הבדל בין לימוד התורה בארץ ישראל לבין לימוד התורה שבגלות, כמו שאמרו חז"ל: "'נֹעַם' אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה, 'חֹבְלִים' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין ד, א); בתורת ארץ ישראל יש נעימות, שיח וניסיון להבין את הזולת, יותר מאשר בתורת הגלות. מלבד זאת, תורת ארץ ישראל עצמה מתייחדת ברעננות ומקוריות – "וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב: מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד). תורת ארץ ישראל מתגלה באופן בולט בדברי התורה של הרב עצמו. יַחַד עִם תְּחִיַּת הַבִּנְיָן, הָעֲבוֹדָה הַפְּרוֹדוּקְטִיבִית. הרב משתמש במושגים שהיו נפוצים אז בעיתונות ובשפה היומיומית, כאשר התנועה הציונית החליטה לחולל מהפכה: מעם של סוחרים, לעם פרודוקטיבי ויוצר. וְהַהַכָּרָה הָעַצְמִית. ההכרה בעצמנו כעם, כלאום. בגלות התורה נלמדה בסתר ובחושך, בצורה ערטילאית מנותקת מכל הוויה ארצית, חברתית ולאומית חיה. הלמדנים עסקו בפרטים, בבירור של מושגים מופשטים וקונסטרוקציות אינטלקטואליות. אך התחייה החומרית יוצרת תשתית לתחייה מחודשת של תורה שמחוברת לחיים ופותרת את השאלות שבחיי העם והארץ, סכסוכי שכנים ובעלות על קרקעות, הצבת חזון של בניין חברה ועולם שיש בהם יופי ושירה, אושר ויצירה. במשך כל הדורות התורה השפיעה על האופי של הלומדים ויצרה אנרגיה רוחנית אדירה בתוך הנפשות, לכן תהליך התחייה אינו מקרי אלא מתחייב, התורה היא זו שפועמת ומשפיעה על הנפשות כאשר נפתחות האפשרויות להופעתה השלמה.
