פרק נח

בפרק זה הרב מבאר את הגורמים לסיבוכי המחשבות, שיוצרים מחלוקות ומאבקים, ומוצא את פתרונם באמונת ישראל, ובגאולתם. אחת הבעיות העמוקות ביותר בתחומי המחשבה, הרצון, והדמיון היא שישנם דברים שהם מופלאים מידיעתנו, מעל ומעבר להכרתנו. מצד אחד, אי אפשר להחיל עליהם את מושגי המציאות, משום שהם מעל ומעבר לה, ומצד שני הם לא אַיִן גמור. יש בהם ממשות, במובנים מסוימים הם בכל זאת מוחשיים. דברים אלה יוצרים בנו תחושות פנימיות חזקות, אך כאשר אנו מנסים להתקרב אליהם הם חומקים מאתנו, כמו צל שלא ניתן לתפוס ולמשש אותו.

בעיה זו קיימת מאז היות אדם על האדמה – כיצד להתייחס לאותו עולם רוחני שלא נכנס למסגרת ההכרה הרציונלית. ישנם אנתרופולוגים שסוברים שבבסיס כל תרבות ואופי עומדת תחושה ראשונית פנימית מאוד חזקה, גם אם היא לא מנוסחת באופן מבורר עד הסוף. יש לבני האדם ידיעות שאינן בהירות דיין, אין בהן שימוש או תכלית, אך הן ביטוי לכך שבנפשנו ורוחנו ישנם דברים שמעבר להכרה. מחשבות אלה כוללות את הסיפורים האנושיים על רוחות רפאים, על סוגים שונים של יצורים וישויות לא נתפסות, לא ניכרות ולא מבוררות. באגדות שבתלמוד, ובמדרשי פליאה, יש תיאורים של בריות כ'רוחין, שדין, ולילין' שהיו קיימים כבר מזמן אדם הראשון.^[161] איננו יודעים מה הם, היכן הם, ומה קרה איתם מאז. להבדיל, גם בתפיסות הקדומות ביותר, המיתיות, אפשר למצוא כללים, מבנה מסוים של משפחה או חברה, שמבטאים את הניסיונות ליצור תפיסה כוללת של המציאות. הם דומים לזיכרונות הילדות הקדומים ביותר, שמצד אחד הם אינם ממש זיכרונות אלא דברים עמומים שאי אפשר להביא אותם לכלל זיכרון מסודר, ומצד שני הם קיימים כל הזמן כמין רקע, ואינם נותנים מנוח. לכן נעשים ניסיונות שונים לבנות מתוך התחושות האלה איזו מערכת של ערכים ומושגים. אמנם התורה אוסרת להשתמש בכל סוגי הקסמים והכשפים, אך לא בגלל שאף אחד מהם אינו משפיע, אלא מפני שהם לא שייכים למציאות הרגילה ואינם נשלטים. הם רומזים על מציאות יותר גדולה ושונה שקיימת מעבר להכרתנו. כוהני עבודה זרה בימי קדם, או מכשפים בימינו, יודעים מניסיונם, שכאשר מתעסקים עם כוחות כאלה, הם עלולים לגרום לתוצאות לא צפויות ומזיקות.

כל זמן שמודעים לכך שאין אפשרות להגיע להגדרות ברורות, ניתן לתת מקום להבנות השונות, אבל אם טועים לחשוב שמשיגים את מהות העניין, נוצרות מחלוקות ומלחמות גדולות.^[162] כך גם ביחס למושג הא-ל, בדתות אחרות העיון התיאולוגי עוסק במהות הא-ל ותכונותיו העצמיות, בגלל הצורך הנפשי להגדיר במה מאמינים. לעומת זאת היהדות עוסקת רק ביחסים שבין הא-ל והאדם – בפרטי החוזה, ולא בשותף עצמו שאיתו חותמים, מפני שמעצם מהותו הוא מעבר למושגים המחשבתיים הברורים, ואינו ניתן להשגה שכלית. זה לא הופך את הא-ל לחסר משמעות עבור האדם, מפני שאדם עניו מכיר בהרגשות ובחוויות הפנימיות, הוא מודע לקיומם של הדברים שמעבר ליכולת השגתו התבונית, ונותן להם מקום וביטוי בעומק החיים הדתיים. החוויה הדתית בשיאה היא סוג של התגלות פנימית, 'הארה' שמבוססת על עולם רוחני נעלם. כאשר הדברים האלה מובנים כראוי, האדם כבר לא רואה הכרח להילחם עד חרמה, בביטויים אחרים שקיימים בדתות שונות.

הַסִּבּוּכִים שֶׁבַּמַּחֲשָׁבוֹת, אותה הערפיליות שבתפיסת המושגים העמוקים, וְחִלּוּקֵי הַדֵּעוֹת שֶׁאֵינָם מִתְאַחֲדִים, הדעות שאנו לא מסוגלים לאחד ולשבץ בהכרתנו בתוך מערכת כוללת ומסודרת של מושגים, חוקים, כללים וערכים, שיש בהם צדדים שונים; ימין ושמאל, מעלה ומטה, מושגים ראשיים לעומת מושגים משניים וכדומה. בַּחַיִּים, הבדלים שבין סוגי אופי, נטיות לב ונפש. וּבָרַעְיוֹן, תפיסות עולם, ואופני חשיבה שונים, בָּאִים מִמָּקוֹם אֶחָד: מֵהַמַּחֲשָׁבָה הָרִשּׁוּמִית, שֶׁאֵינָהּ מְבֹרֶרֶת. צִלְלֵי הַמַּחֲשָׁבָה, הָעוֹטְפִים אֶת אוֹרוֹתֶיהָ, הֵם יוֹתֵר רְחָבִים, יוֹתֵר אִידֵאָלִיִּים, מֵהָאוֹרָה הַמַּחֲשַׁבְתִּית, מֵהַצַּד הַבָּרוּר שֶׁלָּהּ, אֲבָל הַרְבֵּה פָּחוֹת יְדוּעִים וּמְבֹרָרִים. הרב רומז לסוגיה מורכבת בדברי האר"י. סוגיית ה'צמצום' וה'קו', ה'רשימו' וה'טהירו': בכתבי תלמידי האר"י מבואר שקודם בריאת העולם, 'צמצם' הקב"ה את הופעת אורו, וכך נוצר חלל ריק. אך מכיוון שאי אפשר שיהיה דבר שהוא לגמרי פנוי מאורו האינסופי, נותר בו איזה שהוא רושם מהמלאות הקודמת, כלומר מכל שאר האפשרויות שקיימות במהות הגדולה, ולא באו לידי מימוש בבריאה.^[163] כל התחושות השונות, הדתיות, המיסטיות ואפילו המאגיות, כל מה שיש בו אמת – נעוץ באותו ה'רשימו', הצללים, המציאות החמקמקה שקיימת ולא קיימת. המציאות שפועלת בנסתר והנגלה הוא רק ההופעה, התוצאה ממנה.^[164] זהו התווך שבו קורים הניסים, הדברים המופלאים, ולא המישור של הדברים הרגילים. גם כאשר אנו נפגשים עם מציאות שמשתנה בעקבות נס, הפלא מיוחס לסיבה שחוללה אותו, לשינוי המנגנון הפנימי שאותו איננו מבינים, מפני שלפניו עובר גבול ההכרה הברורה.

לתוך החלל הפנוי שנוצר לאחר הצמצום, נכנס קו של אור המכוּנה 'מחשבת הבורא' – לא כמחשבה אנושית כמובן, כי זה רק משל לרצון ותכלית בריאת העולם. מחשבה זו היא המקור לבריאה, לכל מה שאנו רואים, מכירים וחשים, לכל דבר שיש בו שרטוט ברור של התנהגות וממשות, הנתפס במחשבה מבוררת, ומתנסח כחוקי טבע וחברה. מסביב למחשבה ולתכלית זו קיים הרשימו, הצל הנשגב, שקדם לעולם המוחש. קיומו הוא כזה שמצד אחד אנו חשים בו באיזה שהוא אופן, ומצד שני איננו מסוגלים להכיר אותו היטב, להגדיר אותו במושגים שלנו, שהם כולם מושגים של אור, של הכרה ברורה, ולא מושגים של צל מההארה שקדמה לבריאה.

הרשימו מפתה אותנו להיכנס לאזור הצללים, המושגים המעורפלים, ולא להסתפק רק באור המצומצם הברור. אך למרות שהם מקורות העוצמה הגדולים, אין אפשרות להכיר ולהבין אותם כראוי, ואנו עלולים להבין אותם באופן לא מדויק ולגרום לנזק. לכן צריך להיטהר, להתרחק ולשים גבול ברור, אין טעם להפנות לשם את האור, כי זה לא ייתן דבר. כשם שצריך לשמור על טהרת הגוף, כך צריך לשמור גם על טהרת המושגים, על גבולות החלל הפנוי כדי לשמור על התוכן הברור.^[165] יחד עם זה גם המציאות עצמה היא דינאמית ומשתנה, וממילא גם הגבול והטהרה שחלים על המציאות משתנים. מכאן נובעת הבעיה העמוקה של קביעת היחס אל אותו הצל החמקמק, הרשימו: האם להכריז עליו שהוא 'יש', להעצים אותו ולתת לו מוחשיות, או להכריז עליו כ'אין' ולנסות בכח למחוק אותו מהתודעה. למעשה זה לא באמת אפשרי, ולכן נשאר הקושי הגדול להבין את מקומו של הרשימו. ברור שיש חסרון לצל, בכך שהוא חשוך ולא מבורר כמו המחשבה המאירה, אבל בעצמותו הוא יותר עמוק ונשגב מהמחשבה המאירה, מפני שהוא מעל ומעבר לכל מה שניתן לתאר ולהשיג.

וּמִתּוֹךְ כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַחוֹשֵׁב מִתְחַמֵּם מֵרָחוֹק לְאוֹר נָגְהָם, הֲרֵי דַּעְתּוֹ מִתְרַחֶבֶת, פתרון מסוים להסדרת היחסים שבין האורות והצללים נעשה במסגרת הדת. לאדם הפרטי ולציבור בכללותו, די בהארה רחוקה שמבטאת את השגב והגדולה. גם אם היא מעומעמת ומעורפלת ללא בירורים מעמיקים ופרטניים – היא נושאת עמה ברכה רבה. כל עוד הטהרה נשמרת, כל זמן שהיחס אל הרעיונות הגבוהים והנסתרים נקבע בצורה נכונה, בידיעה שלא את הכל אנו מבינים, ולא בהכל אנו שולטים, האמונה והדת משפיעים לטובה ולא מזיקים. השמיים רחוקים, ניתן לראותם, אך הם שמיים לה', והארץ נתנה לבני אדם, לשם טיפוח הדברים המבוררים שבתחומי אחריותנו. "הַנִּסְתָּרֹת לה' אֱלוֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" (דברים כט, יח). הגבול שבין השמיים לארץ, שבין הנגלה לנסתר, הוא עדִין, דרכו עוברת הארת צללים עמומה, כאור נגוהות שמרחיב את דעתנו.^[166] עוצמת ההארה תלויה באדם, שיא השיאים של ההכרה הנכונה התקיים אצל משה רבנו. אחד הביטויים לכך היה שעור פניו קרן עד שהיה צריך להסתיר אותו. כמו שאמר שלמה המלך: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" (קהלת ח, א).^[167] בגלל ההשגות האלה הוא נקרא "אִישׁ הָאֱלוֹהִים" (דברים לג, א), "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלוהים" (דברים רבה יא, ד). כאשר הגיע לגבול ההכרה האנושית ביקש יותר מזה – "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח), אך זה לא ניתן לו בגלל מגבלות ההכרה האנושית – "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ). רְצוֹנוֹ מִתְעַדֵּן, כאשר האדם שומר על מרחק ראוי מהדברים הנשגבים רצונו מתעדן, הוא מתקרב לגבול רק כדי לברר את הדברים שבתחומי אחריותו, ולא מתוך רצון לשלוט ולהבין במה שמעבר לו. אדם הראשון שמע את קול הא-ל מתהלך בגן העדן וניהל עמו מערכת יחסים טובה, גם אם הוא לא ידע מהיכן הקול הגיע, וכיצד הוא נוצר. עצם הרצון שלו לעבור את הגבול ולדעת טוב ורע כמו הא-ל, כלומר לראות את הבריאה מהזווית של הבורא, היתה טעות מבחינה מהותית. הכישלון היה מובטח מפני שמציאות כזאת איננה אפשרית. וְהַרְגָּשָׁתוֹ מִתְאַצֶּלֶת, במציאות הגשמית ישנה חלוקה גסה: או שדבר מסוים ישנו או שהוא אינו. אך בעולם ההרגשות האציליות איננו חייבים להחליט על מציאות מסוימת שהיא כך או אחרת, היא יכולה להיות חלק מעולמנו וגם מעבר לו. וְחַיֵּי שַׁלְוָה מְלֵאֵי הוֹד קֹדֶשׁ, בגלל שמחשבת הבורא לא ניתנת לתפיסה, אין מקום לתחרות ומאבקי שליטה. החיים שלווים ונעימים, וממולאים בהוד שהוא סוג של הארה שיש ביסודה שני פעלים: 'הודאה' ו'הודיה'. כאשר האדם מודה בחסרונו, בכך שלא את הכל הוא יודע ומבין, הוא לא מרגיש מובך אלא מוצא חובה נעימה להודות על השלמתו. וּבִטָּחוֹן שֶׁל גֹּדֶל וַעֲנָוָה, גדוּלה ביחס למה שהאדם אחראי עליו, וענווה ביחס למה שמעבר לו, מִתְמַזְּגִים בְּכָל רוּחוֹ, במקום הסיבוכים שבמחשבות וחילוקי הדעות שאינם מתאחדים, נוצר מיזוג. אמנם אין בו אחדות מערכתית, הכרה ברורה ושליטה, אך ישנה תחושה של שלווה, הודאה וציפייה לפעולה במה שיתאפשר.

וְהַצִּבּוּר הַמְרֻוֶּה מֵהַשְׁפָּעוֹת רַבּוֹת חֵן וְעֵרֶךְ כְּאֵלֶּה הוֹלֵךְ הוּא עַל הַמְּסִלָּה שֶׁל חַיֵּי עוֹלָם, מתוך ידיעת המרחק, הצִבור מתפתח באופן נכון, בדרך-ארץ אמתית. השלב הראשון של הופעת הדת, מעורר באדם את הצדדים הנעלים והיפים ביותר, היא מאחדת ציבור גדול סביב תפיסת עולם, ויוצרת רגישות מוסרית שמאפשרת שיתוף פעולה בין האנשים. וּבִרְכַּת הַשָּׁלוֹם, הַסַּבְלָנוּת הַטְּהוֹרָה, הבנת המרחק הרב מאפשרת לתת מקום לביטויים שונים ומגוונים, תוך שמירה על סדר וגבול, לכן היא יוצרת סובלנות טהורה. בשונה מסובלנות טמאה שהיא לא מתבססת על הסתכלות רחבה, אלא על נתינת מקום להפקרות, כל עוד אין פגיעה באחרים. הָעֵרוּת הָרוּחָנִית, חֵפֶץ הַחַיִּים וְתִפְאֶרֶת הַטָּהֳרָה, הוֹלְכִים הֵם וּמִתְגַּדְּלִים. המחשבה השטחית מאלצת את האדם לבחור בין הרוחניות מתוך זלזול בהופעת החיים, לבין הופעת החיים מתוך התעלמות מהמקור. אבל המחשבה המעמיקה מכירה את המציאות בדרך נכונה ומאוזנת, ונותנת מקום לשניהם וכך החיים מלאי ערך ורצון. טהרה היא הסרה של דברים מיותרים, תפיסות ומחשבות בוסריות, שצריכות להישאר מעבר לגבול. אמנם, הגבול יכול לנוע ולהתרחב לפי כשרון האדם ומדת התפתחותו הרוחנית, ואז נוצרים גבולות חדשים. גם אם הצלחנו לייצר מטוסים ולהגיע לחלל, הגבולות הולכים ומתרחבים, בכלל לא ברור אם יש גבול ליקום. כך גם במובן הרוחני והמוסרי, בכל נקודת זמן מסוימת ההתייחסות הרגילה היא רק למה שיש בתוך הגבול הברור והמוכר, אנו מתחממים בצל ההארה הנעים עד שהגבולות מתרחבים.

אֲבָל הַרְבֵּה פְּעָמִים יִזְדַּמֵּן, כלומר לא במקריות נדירה אלא בצירופי סיבות, שֶׁאֵיזוֹ נְטִיָּה זָרָה מִתְגַּנֶּבֶת בְּתוֹךְ הָרוּחַ, וְאוֹתָהּ הַהַקְשָׁבָה הָרְחוֹקָה, שֶׁהָאָדָם מַקְשִׁיב אֶת צְלִיל הַקּוֹל הָאִידֵאָלִי מִתּוֹךְ הַמֶּרְחַקִּים הַנִּשְׂגָּבִים שֶׁל צִלְלֵי הָאוֹרוֹת הָרְחָבִים וְהָאִידֵאָלִיִּים, אֵינָהּ דַּיָּה לוֹ, קשה לו להסתפק בצל ולכן הוא מתפתה להגיע אל הדבר עצמו.[168] הוּא חָפֵץ לְהָזִין מֵהֶם אֶת אָזְנָיו בִּשְׁמִיעָה סוֹאֶנֶת, עוצמתית בהופעתה, אֶת עֵינָיו בִּרְאִיָּה מֻבְלֶטֶת, מתוך מחשבה שאם רק ישיג מיקרוסקופ או טלסקופ גדול יותר, ויעמיק במחקרים מדויקים, יוכל להבין את כל מה שקיים במציאות. אֶת דִּמְיוֹנוֹ בִּצְבָעִים, שהדמיון יהיה קרוב למציאות הרבגונית, שמבטאת את המורכבות, את הצדדים המרובים והמוחשיים, אֶת שִׂכְלוֹ וְהַרְגָּשָׁתוֹ בְּמֻשָּׂגִים מוּצָקִים תְּפוּשִׂים בְּחָזְקָה. האדם חפץ להתייחס למושגים הרחוקים כאילו הם קרובים וברורים. לדמות שהוא תופש ומבין אותם. שהם נשלטים על ידו, לא במובן שלילי, אלא מבחינת יכולתו לחיות בעולם ברווחה ובנחת, לקדם את הדברים לפי הבנתו וערכיו. ניסוי מוצלח נבחן לא רק בתוצאה הנכונה והמשמחת, אלא גם באפשרויות החדשות שהוא מספק. אם מתוך עמל של מיון, הכללה והגדרה, המדע מצליח להגיע לתוצאות משביעות רצון בתחומי הטבע הגלוי עד שהאדם נעשה שליט על הטבע, נוצר הרושם שהוא יצליח גם במה שמעבר לטבע הגלוי. דבר דומה עלול לקרות גם לדתות הממוסדות. כאשר מופיע רעיון דתי חדש, קהל המאמינים מתרשם ומתמלא התלהבות, אורך רוח וסבלנות רבה, מפני שהוא מבין איך כל המציאות מאורגנת, לא אקראית וארעית, יש שכר ועונש, חוקים וכללים, "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו מא, ו). בהתחלה נדמה שהאמת שזה עתה נתגלתה תנצח ותאיר לכל העולם כולו. אבל כאשר האבק שוקע, מתחיל השלב של ההתרגלות שהוא פחות מלהיב, אך יותר מסודר. מקימים מוסדות ומחלקים תפקידים ומשרות – בכל ציבור, גדול או קטן, קהילה או עדה, יש הכרח להבחין בין צדדים, תחומים ותפקידים שונים, ואז הרעיונות הנשגבים מאבדים מזוהרם, ההתלהבות הראשונית מתפוגגת, ותמורתה באה איזו התרגלות לסדר החברתי. בשלבים אלה עלולות לצוץ גם בעיות כמו ניצול לרעה מצד מעמד הכהונה ועורכי הפולחן.

אָז יַהֲפֹךְ לוֹ הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן לְרוֹעֵץ, הצד הטוב הוא הבנת הרמזים, קבלת השראה והתוויית כיוון ממרחק. מֵאוֹתוֹ הַצִּמְצוּם שֶׁבָּאוֹר הַבָּהִיר הַמְצֻמְצָם, שֶׁנִּכְנַס בְּמַדָּעוֹ וּבְהַכָּרוֹתָיו, יִקַּח גְּדָרִים קטגוריות חשיבתיות, וּצְבָעִים, במהדורות אחרות של הספר נכתבה המילה "וצבתים", כלומר – כלים, שֶׁהֵם מִתְהַפְּכִים לִגְדָרִים לוֹחֲצִים וְלִצְבָתִים מְעִיקִים עַל הַצְּלָלִים הַגְּדוֹלִים, נְגוֹהוֹת הָאוֹר הָרְחוֹקִים וְהָרְחָבִים, מבחינה מהותית, אי אפשר למדוד את נגוהות האור הרחוקים, אין קנה מידה לכך בעולמנו המבורר והמוכר, ולכן הם נחשבים גדולים ורחבים. הניסיון לצמצם אותם באופן מהותי ולהכניס אותם לתוך ההכרה, נעשה באמצעות החלת המושגים שבהכרה על דברים שהם מעבר לה. לקחת את עולם המאגיה והמיסטיקה, ולבאר אותו בגדרים ודימויים של העולם הטבעי המוכר. ההשגות האנושיות יכולות להיות יפות וגדולות אבל הן מוגבלות. כל עוד מדובר באידיאלים רחוקים אפשר להעריץ דברים רבים, אבל כשמנסים לבחון אותם מקרוב הם מעוררים מחלוקות ומלחמות.

הרב רומז גם לנצרות, שזיהתה בין הא-ל לאדם מסוים. מותו ביסורים הפך לאידיאל של אכזריות, בניסיון לכפות את כולם להיות מאמיניו ושותפים לפולחן המוזר. במקום לשכנע ולהסביר מהו הקודש ומה המרחק ממנו, הנצרות לקחה את המידה האלוהית האידאלית של חסד בלתי נדלה, ובאופן נועז ובוטה תרגמה אותה לחסד אנושי שיתקן את הכל. אולם גם חסד אנושי צריך מיתון על ידי הדין, הוא צריך גבול והגדרה ברורה. לכל ערך יש מידה ומשקל, ואם מבטלים את הגבול, כל הערכים מתבטלים. אנו חיים בעולם גבולי שבו כל דבר בלתי גבולי פורע את הסדר ומבטל את ערכו. אם דוחפים לאדם רעב פרוסות לחם ללא גבול הוא ניזוק, ואם לאור תפיסת עולם סוציאליסטית דורשים הטבה ללא גבול המשק קורס. אם אין דין וקנה מידה, אלא רק חסד ללא גבול, אז למה לא להגיש לרשע את הלחי השנייה. זו הסיבה שהניסיון הזה נחל כישלון חרוץ, שבא לידי ביטוי גם ביחס לערכים אחרים.

וּמִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַלַּחַץ יִוָּלֵד חֹם עֲשָׁנִי שֶׁל אֵשׁ זָרָה, אחד ההישגים הבולטים של התרבות האנושית הקדומה, מתואר בתורה בהמצאת הַלְּבֵנָה (בראשית יא, ג). האדם גילה שכאשר שורפים חֵמָר באש, ניתן ליצור לְבֵנָה מוצקה, ולעצב את המרחב. במקום להסתגל לטבע, למגורים במערה, ולשתיית מי הנחל – האדם עבר לגור בגורדי שחקים, עם צינורות מים שמגיעים לכל מקום. הבעייה היא שבכל תהליך של בירור יש גם פסולת. יחד עם התועלת שיש בשימוש באש לשריפה, חימום, בישול והארה, יש גם תוצר לווי של עשן, ריח לא טוב, ופיח שמזיק, חונק, ומסמא את העיניים. התקרבות מוגזמת לעשן, כלומר לדברים הנסתרים שמעבר ליכולת ההשגה, גורמת לכך שבסוף לא מתאפשר לחיות גם בתוך התחום שתחת ידי האדם, בגלל שהנסתר מערער את ביטחוננו, הוא יוצר ספקנות פנימית עמוקה גם ביחס למה שאנו יודעים. הכישלון בניסיון לתפוס מה שלא ניתן לתפיסה, מעמיד בספק את ערכם של כל הכלים וההישגים, וממילא גם את כל תוקף ההכרה וההרגשה. זהו עשן הכבשן המיתמר, כאשר האש משתלטת, מעכלת, ומכלה את כל מה שבא בגבולה. אנו מתפללים לה' ש"הרשעה כולה כעשן תכלה" (תפילת ימים נוראים), שהרע שהוא תוצר לוואי של היצירה האנושית יכלה, כשם שהעשן שהוא תופעת לוואי של האש לא יזיק. ככל שנצליח לזקק את תהליך הבעֵרה, לייעל אותו ולהביא אותו לניצולת של מאה אחוז, נוכל להמעיט את תוצרי הלוואי של האש, מבלי שנצטרך לכבות אותה, כלומר נעלים את הרע מבלי לבטל את ערך המציאות מצד עצמה.

האש הזרה, מְלֵאָה מַמְּרוֹרוֹת, חֵמָה גְּדוֹלָה וְסוֹעֶרֶת, קִנְאָה כַּעֲסָנִית לְאֵין גְּבוּל, לְאֵין נַחַת וְאֵין שָׁלוֹם, הניסיון לפלוש לתוך מציאות אחרת של 'רשימו וצללים' גורם למרירות, רוגז, קנאה[169] ואפילו רצון ל"מאבק" עם מקור כל ההוויה.^[170] חוסר היכולת להבין שהדברים צריכים להישאר מרוחקים, ושאנשים שונים יכולים לראות דברים שונים, מביא לכעס על כל מי שחושב אחרת. וּבִמְקוֹמָהּ שֶׁל הָאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה, הַבִּטָּחוֹן הַשָּׁלֵו, הַצְּפִיָּה הַמְעֻנָּגָה, שהם חוויות האמונה הראויה, יִכָּנֵס רוּחַ עִוְעִים שֶׁל חֵפֶץ שְׂרָרָה וְשִׁלְטוֹן, כדי להחזיר את תחושת היציבות, וגם כדי לשלוט במה שמעבר להכרה מְלֵא אַכְזְרִיּוּת וּמְחֻסָּר בּוּשָׁה, צְנִיעוּת וְיֹשֶׁר, בכל מקום שיש הגשמה של האלוהות ושל הרעיונות הרוחניים הנשגבים, ניתן למצוא גם ניסיון של שררה ושלטון אלים, ההולך ומתפשט עד לפריצת הגבולות גם מבחינת המוסר, הצניעות והיושר. כבר לא משנה אם האדם הוא צדיק או רשע, מפני שנוצר רוע שהוא לא מקרי, הוא אינו תוצר לוואי של חיפוש קיצורי דרך, אלא רוע מהותי שמערער על עצם יסוד המציאות ומעמיד בספק את ערכה, בניגוד לטוב המהותי שקיים ביסוד הבריאה – "וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א, י).^[171]

וְתִגְרוֹת תְּדִירִיּוֹת יִתְלַקְּחוּ, וּמִלְחֲמוֹת דָּמִים יִוָּלְדוּ, וְרֶצַח וְתוֹעֵבָה יִזְחֲלוּ כִּנְחָשִׁים מִמַּחֲבוֹאִים,^[172] הרב מתאר תופעות דומות למה שחוותה אירופה בסוף ימי הביניים, כאשר הייתה מלחמה נוראה על כס האפיפיורות, במשך כמה מאות שנים. אנשים שהתיימרו לדבר בשם הקודש, להיות רועי הנשמות, ממלאי מקום הא-ל עלי אדמות, יצרו 'אינקוויזיציה', כלומר מוסד של חקירות. מוסד זה הרשה לעצמו: לשדוד ולבזוז, לענות ולשרוף בני אדם כדי 'להדביר את הכפירה'. זה היה מלווה בוויכוח תיאולוגי, מי צודק בהגדרת האלוהות, ואיזה טקס מנוהל נכון, כאשר כל אחד אומר על השני שהוא השטן. עמים וקהילות התפלגו, ועשו דברים מכוערים ביותר זה כנגד זה, אפילו בקרב בני אותה הדת. לא היה גבול לכל סוג של עיוות ואכזריות. בעת ובעונה אחת ארבעה אפיפיורים שכרו חיילים כדי ללחום זה בזה, עשו קואליציות פוליטיות עם מלכים וקיסרים, הבטיחו הבטחות, בגדו ושיקרו.

פעמים רבות סכסוכים בין עמים נבחנים לאור מבט מצומצם של אינטרסים, שטח, כלכלה והשפעה מדינית. אמנם גם דברים אלה קיימים, וגורמים לסכסוכים מדממים ואכזריים, אך מבחינה תיאורטית קל יחסית לפתור אותם. לעומת זאת ישנם סכסוכים אחרים, עמוקים יותר, שאינם סביב אינטרס מסוים, בוודאי לא אינטרס כמותי כמו: מחצבים, סחורות וגבולות גאוגרפיים. אלא סכסוכים סביב תפיסות עולם עמוקות. סכסוכים אלה נמשכים לאורך דורות ולא תמיד מתבטלים מעצמם, לפעמים הם עוד הולכים ומעמיקים, עד שגם העייפות ההדדית של שני הצדדים, מביאה רק לרגיעה, ולא להשלמה והסכמה.

וְכָל הוֹד לְדָוָה יֵהָפֵךְ, וּכְטֻמְאַת הַנִּדָּה יִטָּמֵא כָּל הַמִּתְיַמֵּר בְּשֵׁם קֹדֶשׁ, הוד מבטא את היחס לדברים הנשגבים והמרוחקים. לאחר הבנת המרחק שבין הנותן למקבל, נוצרת הודיה, וגם הכרה והודאה במציאות העליונה, המשרה את אורה על המציאות המוכרת והקרובה. בדרך זו ניתן להתקרב ולעמוד לפני ה' בתפילה: תחילת התפילה היא שבח שמבטא הודאה בעליונוּת המקור. סופה של התפילה הודיה, ובאמצעה ישנה בקשה, שימת לב לדברים שעדיין יש בהם חסרון, כאב, ייסורים וקושי, שהמתפלל לא יודע איך לפתור אותם. מצדו, הוא יעשה כל מה שניתן, אם יצליח – יודה לה' על הכח, השכל והיכולת, ואם לא יצליח – יודה בכך שהדבר למעלה מכוחו ויתפלל לפתרון. אבל כאשר לא שומרים על הריחוק ומתקרבים אל הקודש בכל עת גם ללא היטהרות הראויה, ההוד המרומם נעשה לדוה המטמאת. אם האדם מתיימר לטעון שהוא מכיר את האלוהים ושהקודש נמצא בהשגתו ותחת ידו, לא בכדי להיטיב אלא כדי לעשות מופתים ולהרשים, הוא רק מתרחק מהא-ל.[173]

וְחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים (ע"פ ישעיהו ס, ב). בימי קדם, כמעט כל הפולחנים הממוסדים של העבודה הזרה, היו מלווים במעשים מתועבים של קרבנות אדם ושפיכות דמים איומה. שורשים אלה הקיימים גם בנצרות הביאו למיליוני רציחות באופן מכוון על ידי הכנסייה ושלוחיה במהלך הדורות, באירופה, בדרום אמריקה ובאפריקה. קשה לתאר את מידת האכזריות האיומה שהייתה ביחס ליהודים שנאלצו להמיר את דתם בכח – ורצו, או לפחות נחשדו בכך שהם רוצים לחזור לדת אבותם. הם נשרפו חיים או הומתו במיתות משונות אחרות, תוך כדי קריעת ילדים מחיק אמותיהם. כל זה נעשה בשם 'היהדות המתוקנת' כביכול, ובשם הערך העיקרי של החסד. כאשר מאבדים את הלוגיקה והגבול, את ההבנה מהו סדר העדיפויות ההגיוני מבחינה תיאולוגית ומוסרית, כל הגבולות נפרצים.

כעת הרב עובר ביעף על כל ההיסטוריה מיציאת מצרים עד ימיו; מאז שיבת עולי מצרים עד השיבה השלישית. וּמִתּוֹךְ מְעוֹף צָרָה זוֹ, מתוך הסלידה מהעבודה הזרה, מההגשמה הממשית שבנצרות, וההגשמה הרוחנית שבאסלאם, המתיימר להגדיר את עצמות האלוהות, מִתְרוֹמֶמֶת לָהּ הַמִּשְׁפָּחָה הַגְּאֵיוֹנָה בְּגֵאוּת קֹדֶשׁ, מובלטת משפחת עם ישראל, שהקשר שלה לתוכן הדתי בא בהתגלות ישירה במעמד הר סיני. אותה ההתגלות הייתה מאורע יחיד במינו, כמו שניסח ריה"ל את כללי היסוד למסורת מדויקת (כוזרי מאמר ראשון ח): היא קולקטיבית, כלומר לא רק לאיש אחד או למעמד כהונה אריסטוקרטי שעלול להיות בעל אינטרס, אלא לכל העם כולו. הציבור כולו וכל אחד באופן אישי התרשם מן הנוכחות האלוהית, לא לרגע בודד ורגעי אלא למשך זמן סביר כך שהציבור הרחב היה מסוגל להתבונן, לבחון, להתרשם ולתאר את מה שארע. אותו ציבור תאר ומסר את מהלך האירוע לדורות הבאים באופן מדויק.^[174] למעמד הר סיני היו שני חלקים, החלק הראשון הוא המרשים מבחינת ההתפעלות מהדברים המופלאים שמתוארים כחושך וערפל, ברקים ורעמים וזעזוע בשמיעת קול השופר. את הדיברות 'זכור ושמור' – בדיבור אחד השמיענו א-ל המיוחד, וכל העם רואים את הקולות. דברים אלה חורגים מכל דבר מוכר שניתן להשיג, עד שלעומתם ההכרה האנושית נראית חסרת ערך – "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" (שה"ש ה, ו). אבל אחר כך הגיע החלק השני שבו משה רבנו, נציג האנושות, בעל השכל וההכרה העליונה ביותר האפשרית, עלה אל הפסגה, שמבחינת ה' היא התחתית. במפגש הזה התבצעה ההמרה והתרגום של הרגש הנורא ושל ההתפעלות העצומה, למילים ומושגים, צווים וערכים המתיישבים על הלב עד שתּוֹרַת ה' נעשתה "תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח).

הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁהַפְּדוּת וְהַפְּאֵר הִיא מְנַת גּוֹרָלָהּ מֵאָז.^[175] מאז מעמד הר סיני ועד היום עם ישראל תופס מקום מרכזי בהתייחסות הדתית והתרבותית בקרב העמים. הייחודיות הזו הולכת ומתפשטת גם ליבשת אסיה עד שהדרום קוריאנים, היפנים והסינים נותנים עליה את הדעת, כתופעה שממשיכה להשפיע על התרבות האנושית. מאז חטא אדם הראשון האנושות נתונה בסבך של גלות רוחנית, בהבנה לא נכונה של הקשר עם הא-ל. הקב"ה נענה לאברהם בניסיונו להשתחרר מעול האלילות ופדה אותו לא רק מהתרבות האלילית שסביבו, אלא גם מספיקותיו, מהערפל הנפשי שבו הוא היה שרוי, כאשר שמע את קול ה'. מאז הענף המשפחתי הלך והתפתח לשבטים שגם הם נפדו מעול האלילות, ואלו שלא היו מסוגלים לכך נדחו. האסלאם מייחס את עצמו לישמעאל, כנראה בגלל קשר משפחתי בין ישמעאל לשבטים הערביים. חז"ל מזהים בין זרעו של עשיו לנצרות. למרות שמייסדי הנצרות היו יהודים, הרעיון נקלט דווקא בקרב נכרים, והפך לדת השלטת על ידי רומי.^[176] רק בני ישראל הצליחו לחוות את התגלות העניין האלוהי, יחד עם שמירה נכונה על רוממות המושגים – "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" (עמוס ג, ב).

הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנַּחֲלָתָהּ עֲמֻקָּה וּגְדוֹלָה הִיא עַד שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ לֹא גָּמְרָה עֲדַיִן אֶת כָּל הַהִסְתַּגְּלוּת הַדְּרוּשָׁה לִגְדֻלַּת נִשְׁמָתָהּ, נחלתו של אדם נותנת לו עצמאות מבחינה כלכלית, וגם מבחינה רוחנית. נחלתה של המשפחה הישראלית היא ארץ הקודש, וגם נשמתה ולשונה הם קודש. עניינה של הקדושה הוא הנבדלוּת, היחודיות מכל הדברים הגלויים וההמוניים. רק לאחר ההסתגלות והמודעות ליחודיות ניתן להשפיע ברכה, בהטבת המציאות, כפי שנאמר לאברהם אבינו "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד).^[177] מהבחינה הזו עוד לא מיצינו את בשורתנו, והחלק העיקרי עוד לפנינו. הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר יָצְאָה מִבֵּית עֲבָדִים מִמִּצְרַיִם וּמְצַפָּה לְאוֹר שָׁעָה וּלְאוֹר הָעוֹלָם, כל מעשיו של עבד הם מימוש הרצונות של האדון, מרכז חייו הוא השירות, ואילו בן חורין מגשים במעשיו את רצונו. אנו מצפים להארת חיי השעה, שהם המצוות והמעשים טובים, כלומר כל הדברים שמתאימים למצב מסוים בהתחשב בנסיבות, מתוך התאמתם לחיי עולם,[178] לתפיסת העולם הכוללת, לחזון התורה ולרעיון האידיאלי. שהאור הקורן מהקודש המרוחק, יפרה ויתפתח, עד שנבין איך כל הניצוצות הטובים מתאגדים לכלל הארה גדולה, ונגיע לְחֵרוּת הַנְּשָׁמָה וְחֵרוּת הַגּוּף. "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלוֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלוֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת – אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות'", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות ו, ב). ניתן לקחת אבן שמשועבדת לטבע ולשחרר אותה מגולמיותה, על ידי חריתת עשרת הדברות, המבטאות את רצון ה' הנשגב בלשון בני אדם.

וְשָׁבָה הִיא אֶל מְקוֹרָהּ, שָׁבָה אֶל הָאָרֶץ, שֶׁהִיא כֻּלָּהּ מַרְגֶּשֶׁת בָּהּ אֶת סְגֻלַּת חַיֶּיהָ, האוויר של ארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח, ב), היא ארץ הנבואה שלא יכולה להיות אלא בארץ ישראל או בעבורה.^[179] מִסְתַּגֶּלֶת הִיא לְהַקְשָׁבָה עֲדִינָה, הקשבה כפי שיש בגן עדן, קודם החטא שיצר עיוות בתפיסת המציאות של האדם. לִצְלִילִים עֶלְיוֹנִים, בָּאִים וְטָסִים מֵעוֹלָמִים גְּבוֹהִים וְנֶאֱצָלִים, צלילים הם גלי קול שאנו קולטים רק בהתאם למה שאנחנו מסוגלים – הצל של הקול המקורי, ולא עצמותו. השגת הרשימו לא בדרך של השגה מדעית. הרב הנזיר רצה לייסד את שיטתו בהכרה סביב השמיעה, מפני שבראייה נדמה לאדם שכאשר הוא משיג את הצד החיצוני הוא קולט את עצמות הדבר, ואילו בשמיעה האדם מבין שהוא עוסק בתוכן שעליו לתרגם אותו.^[180] כך הוא הסביר את ההיגיון הנבואי שעושה שימוש במשלים, כמו ראיית מקל שקד, שמצטייר בדמיון כמובן של שקידה.^[181] אֲשֶׁר כָּל חַד וְחַד מְקַבֵּל מֵהֶם כְּפוּם שִׁעוּרָא דִּילֵיהּ, "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (משלי לא, כא). אמרו חז"ל: "אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים" (סוכה כז, ב), "ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט, א). לכל שבט נחלה ותכונה משלו, כפי שברכו אותו יעקב אבינו ומשה רבנו. בהתאם לתכונתו הוא קולט ומביא את דבר ה', את הארת הקודש לכל משפחות האדמה. וּמִכָּל הַשִּׁעוּרִים יַחַד יִגָּלֶה הוֹד הַשָּׁלוֹם וְזִיו הָאֱמֶת, האמת מתגלה כריבוי שבא ממקור אחד. המקור עצמו, האמת המוחלטת, היא מעבר להשגתנו, אנו משיגים ממנה רק לפי יכולתנו. לכן הרב מדבר רק על 'זיו' האמת, בדומה למושג 'זיו השכינה' שמבטא את יכולת קליטת נוכחותה והארתה. תפיסת האמת הזו נעשית על ידי מידת ההוד, על ידי ההכרה וההודאה בצדקתו של האחר ושאיפת ההשלמה ההדדית. בדומה לתזמורת טובה, אם כל נגן מודה ביכולתם של שאר הנגנים, ונותן להם מקום, נוצרת הרמוניה של צלילים. יְסוֹד הָעֹנֶג וּמִלּוּי הַחַיִּים, עונג בא מזיווג יסודות שונים שמתאחדים ויוצרים חיים חדשים,^[182] הַמְּלֵאִים עֲבוֹדָה תמידית, בדומה לעבודת הקורבנות במקדש שאינה נפסקת אפילו בשבת. וְחֵפֶץ אִידֵאָלִי טָהוֹר קָבוּעַ, בְּלֹא נְדִידָה, "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", (ישעיהו ל, כ). מאז מתן תורה עם ישראל עוסק בתורה מתוך ידיעה שהיא 'לא תהא מוחלפת'. זהו האידאל הגדול שכולם שותפים לו, ולכן הוא יסוד היציבות. "יִרְעֶה מִקְנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא כַּר נִרְחָב" (שם, כג), התורה תאיר את המצבים השונים המתחדשים בחיים. וְהוֹלֶכֶת הִיא הָעֲדִינוּת, תכונת ההקשבה הנבואית, והיכולת לתקן את המציאות בדייקנות עדינה. לא בהכללה יומרנית וגסה, היוצרת קפדנות במצוות, ודייקנות אלימה. וְסוֹבֶבֶת הִיא אֶת כָּל שְׂדֵרָה, אֶת כָּל כֹּחַ עוֹבֵד, יוֹרֶדֶת הִיא עַד כְּדֵי דַּעַת נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה כָּרָאוּי לְגוֹי צַדִּיק, "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ" (משלי יב, י), בגודל צדקותו ועדינותו הוא שם לב, מי רעב ומי צמא, ומקפיד להאכיל את בהמותיו בזמן, כל שכן ביחס לכלל האנושות. גם החֵלֶק שלעתים נתפס כבהמי, צועק בחבליו ובייסוריו, צמא ורעב לשמוע את דבר ה'. אחת משבע מצוות בני נח היא שלא לעבוד עבודה זרה במובנה המגושם, אך יש אומרים שהגויים יכולים לבנות איזו תיאולוגיה בשיתוף, אמונה בא-ל עליון יחד עם פרשנות שכל מיני כוחות טבע הם סוג של מלאכים שותפים. לדעת הרבה פוסקים עבודת ה' בשיתוף לא נאסרה עליהם. עמים שונים יכולים לתפוס את האלוהות בצורה שונה, ובלבד שידעו שזה מרחוק; זוהי אי-הגשמה במובנה הבסיסי ביותר. אפילו בעבודה זרה יש ממד מסוים של עבודת ה', בגלל הקודש הגנוז גם בה. כדברי הנביא: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). לכן לעתיד לבוא לא יהיה ביטול מוחלט של כל סוגי הדתות – כדי שכל העמים יעבדו את ה' לפי דרכם (עי' אגרות הראיה ח"א עמ' קמב). כך גם בענייני מוסר, הגויים מוזהרים לשמור על הדינים, על ערכים בסיסיים של צדק ויושר באופן מסודר, שהחיים יתקיימו במסגרת שדה משפטי סביר. זה לא חייב להיות בכל מקום אותו הדבר, העיקר שבני המקום יהיו מרוצים מאורח חיים וסדרי חברה הגונים וישרים.

אפשר להבין מציאות שבה כל עם לפי אופיו, קולט באופן שונה את העניין האלוהי ואת המוסר. זה תלוי ברמת ההתפתחות, באופי, ובעוד הרבה גורמים, ואי אפשר לשנות את המציאות הזו באבחת חרב. תרבויות משתנות בתהליך איטי והדרגתי במשך שנים, בשלב הראשון מעדנים אותן כדי שתהיינה נסבלות ולאחר מכן הן הופכות לטובות וראויות. ישנה התפתחות, השתכללות בהבנה ובהרחבה של יכולת המימוש של העקרונות הרוחניים. "וְהָאֲלָפִים הפרים שמובילים את העדר,^[183] וְהָעֲיָרִים החמורים הצעירים, בעקבות עֹבְדֵי הָאֲדָמָה בְּלִיל חָמִיץ יֹאכֵלוּ, אֲשֶׁר זֹרֶה בָרַחַת וּבַמִּזְרֶה" (משלי יב, י) – יאכלו תבואה שניקו אותה פעמיים, גם ברחת וגם במזרה, וכך הם לא יינזקו מהקוצים. ההשפעה על הכוחות הבהמיים של משפחות האדמה וכלל ההוויה תיעשה במתינות ובדרך עדינה.