בפרק זה שני חלקים. החלק הראשון עקרוני שבו הרב מבאר את ההכנות הנדרשות, לשם התחברות לתכנים העליונים, באמצעות כלי ההכרה והבינה. אמנם במקרים יוצאי דופן, אנשים מסוימים זוכים לרוח הקודש ואפילו לנבואה, גם ללא הכנה מיוחדת, אבל זה לא המצב רגיל.[151] החלק השני הוא יותר מעשי, ובו הרב קורא למוכשרים לכך לעסוק בתכנים העליונים של תורת הסוד, כדי להעמיד חזון ותפיסות עולם שיסייעו לתחיית הקודש.
הַתֹּכֶן הָעֶלְיוֹן שֶׁל חָכְמַת הָרָזִים, בכל חכמה יש גם צד טכני מקצועי שדורש לימוד, אבל עיקרה הוא התוכן העצמי. כך גם בחכמת הרזים יש צדדים טכניים סגנוניים, מושגיים, תבניות חשיבה, וישנם תכנים עצמיים. חלק מהתכנים אינם 'עליונים' אלא מדגישים את חשיבות המצוות וההידורים, הימנעות מעברות, או תיקונים לנפשות פרטיות. דברים אלה הם רק כלים שמשרתים את התוכן העיקרי העליון שהוא – הבנת מגמת ההוויה, ורצון הבורא.
מִתּוֹךְ שֶׁהִיא חכמת הרזים מֻכְרַחַת לְהִשְׁתַּלֵּם, להתפתח. לא רק לסדר ולארגן את הידע הקיים, אלא להגיע לתוספות עקרוניות ומהותיות, לצורך הסברת המגמות של המציאות המשתנה והמתפתחת. עַל־יְדֵי הוֹפָעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כשם שהתורה הגלויה הופיעה על ידי השראת שכינה במעמד הר סיני, כך גם תורת הרזים מתפתחת באמצעות רוח הקודש ששורה על היחידים שזוכים לכך, וְהִתְגַּלּוּת נְשָׁמָה בְּבִינָה עֶלְיוֹנָה, נשמת האדם היא צלם אלוהים שבו, שורש התבונה והבחירה (מו"נ א, א). הנשמה מתגלה לרוח, כלומר לתודעה, ואז האדם מעבד את התכנים בתוכו, עד שהם מתורגמים בנפש למילים ולמשמעויות מדויקות. חז"ל תארו הופעות של 'בת קול' (חולין מד, א), 'גילוי אליהו' (אבות דר' נתן יג; כתובות קו, א), וגם גילויים רוחניים של 'מגיד'[152] והופעות רוח הקודש בקבלת הרמח"ל והאר"י, שעל פי המסורת לא היו רק פרי של מאמץ אינטלקטואלי, אלא גם בהשראה רוחנית והתגלות נשמה,[153] לְמַעְלָה מִכֹּל חוּשֵׁי הַבָּשָׂר וְהַחָכְמוֹת הַמֻּגְבָּלוֹת, שֶׁהֵן תּוֹצְאוֹתֵיהֶם, לא בניגוד, אלא מעל במובן המהותי. התבונה וכוח הבחירה של האדם הם כה גדולים, עד שהוא מסוגל למצות את הפוטנציאל המצומצם שיש בעולם החי, הצומח ואפילו הדומם –באמצעות מניפולציות בקוד הגנטי וחדירה למבנה המולקולרי של החומר. לכן הא-ל הטיל עליו את האחריות לקיום ותיקון המציאות: "לעבדה ולשמרה", ולתת שמות לבעלי החיים. אבל כל הדברים הגדולים האלה הם רק תוצאות של נשמת האדם ותבונתו. בחמש מאות השנים האחרונות עיקר הפעילות המדעית מתקיימת במסגרת התחומים הניסיוניים. לנסח חוקים ולגלות את התבונה הפנימית שקיימת במציאות, כדי לספק ולשכלל את צורכי הקיום. אבל יש באדם תכונת הקשבה עליונה במובן של סקרנות אינטלקטואלית, שגורמת לו שלא להסתפק בהתנסות חושית ובמדע הניסיוני, אלא לנסות ולהבין גם את מה שמעבר להם, לעסוק גם במדע התיאורטי ולחתור להבנת המציאות מעבר לשאלת התועלת. ישנם מדענים מעשיים מצוינים, שיודעים לעבוד עם מה שכבר קיים ומועילים רבות מבחינה מעשית, אבל את המדענים הגדולים ביותר, מעניין בעיקר הנסתר שעדיין לא התגלה. אם הם מצליחים במשהו, זה יוצר מהפכה כוללת בתפיסה המדעית כולה. שני אישים דגולים פעלו במקביל מבחינת הזמן: תומאס אלבה אדיסון, ואלברט איינשטיין. אדיסון המציא דברים רבים שמועילים לאנושות עד היום, אבל משום מה כולם מכירים את איינשטיין או את ניוטון שקדם לו. למרות שתרומתם פחות ברורה ומוחשית, כולם מבינים שהם בטאו את הגאונות האולטימטיבית.
מכיוון שהתוכן העליון של תורת הרזים משתלם באמצעות רוח הקודש והתגלות נשמה, הוּא בְּעַצְמוֹ התוכן העליון, מַכְרִיחַ בְּהֶכְרֵחַ פְּנִימִי אֶת הַהִסְתַּגְּלוּת, את ההכשרה הָרוּחָנִית לְהַקְשָׁבָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל רוּחַ אֱלוֹהִים. הסקרנות האינטלקטואלית דוחפת אותנו לנסות להבין את מקור ההוויה, מגמתה ותכליתה. "רוּחַ אֱלוֹהִים המְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), כוללת גם את התבונה המסתתרת בהוויה.[154] על מנת שנוכל לחבור אליה עלינו להכשיר את עצמנו, בדומה לאופן שבו הדברים נעשו בעבר, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים, תלמידי הנביאים שהכשירו את עצמם לזכות לנבואה, הָיוּ מִתְרַגְּלִים בַּתְּכָנִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאֵין מַגִּיעִים לְצִיּוּרָם כִּי־אִם בְּהַקְשָׁבָה נִצְחִית פְּנִימִית הַנּוֹבַעַת מֵאוֹר חַיֵּי הַקֹּדֶשׁ, באמצעות ריכוז מאוד גבוה סביב התכנים העליונים, שאינם תואמים בהכרח לצרכים החיצוניים, היומיומיים, אבל הם מסקרנים ומושכים את האדם להתבוננות (רמב"ם יסודי התורה ז, ד-ה).[155] כפי שתיארו חז"ל את מנהגם של החסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת לאחריה, על מנת לעבור מהעיסוק היומיומי, החיצוני, אל העמידה הפנימית לפני ה' (ברכות לב, ב). עַד שֶׁהַצִּיּוּרִים בְּעַצְמָם, שֶׁדּוֹרְשִׁים אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁל הֲבָנָתָם, סִדּוּרָם וְהַפְרָאָתָם, הֵם הֵם שֶׁהָיוּ עוֹזְרִים לְהַעֲלוֹת אֶת הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים שֶׁל הָעוֹסְקִים בָּהֶם לִידֵי הַמִּדָּה שֶׁל הַצְּפִיָּה הָאֱלוֹהִית. ציור הוא אידאה, כיצד צריכה להיראות המציאות המוגבלת והחסרה. הציור יכול להיות מוחשי, מילולי, או מופשט במובן של כוונות ומשמעויות. גם אם הוא משל בלבד שדורש פירוט, הרחבה, והפריה במובן של הסקת מסקנות חדשות מתוך חיבורו עם תחומים אחרים במציאות – מכל מקום, מצד עצמו הוא מרומם את האדם. הנביאים נקראו 'צופים' (עי' מגילה ב, ב) מפני שצפייה בציור נשגב מעוררת ציפייה, היא ממריצה את האדם לצפות לשינוי ולקרוא לחברה להוציא את הדברים לפועל באופן הטוב ביותר.
מההסבר העקרוני הרב עובר למשמעות הדברים לימינו: כָּעֵת בַּזְּמַן הַיּוֹתֵר קָרוֹב לְקֵץ הַיְשׁוּעָה, קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ וְהַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, החל שינוי לטובה, כמאה אלף איש עלו לארץ, הוקמו מושבות, וְהַתְּבִיעָה שֶׁל דְּרִישַׁת אוֹר ד', שֶׁל דְּרִישַׁת גְּאֻלָּה רוּחָנִית עֶלְיוֹנָה, שֶׁל נְהִירָה אֶל ד' וְאֶל טוּבוֹ, הוֹלֶכֶת הִיא וּגְדֵלָה. כמובן שהרב לא מתאר את המציאות החיצונית, שהרי באותם ימים לא נהרו אלפי אנשים אל בתי המדרש ואל תלמידי החכמים לשמוע את תורתם, ולחסות בצילם. את הדורות האחרונים ליוו תהליכי חילון מואצים, ממציאות שבה רוב עם ישראל שמר תורה ומצוות, הגיעו זמנים שבהם הקהילות ובתי הכנסת הלכו והתרוקנו. לכן צריך לומר שכוונת הרב כאן היא לתהליך הפנימי, לדרישות הרוחניות במובן של החיפוש אחר גאולת רוח האדם והעולם. מה שמשך את ליבות הצעירים היו התקוות הגדולות למימוש הכישרונות במסגרת האידאולוגיות הגדולות, שהבטיחו את גאולת עולם ותיקונו. צעירים רבים, במיוחד בעלי הכישרונות, הלכו לאוניברסיטאות ועיניהם אורו ממרחבי החיים. אמנם היו להם געגועים לבית ולמסורת, אך את מקומם תפסה התקווה שבעולם החדש החיים יהיו שמחים ובטוחים. בשונה מהעיירה היהודית, שבה חיו היהודים בדלות, באימה ופחד מכל קוזאק שיכור, ובשונה מבית המדרש הישן שבו לימוד התורה המקובל היה של 'תורה יבשה',[156] כלומר ללא חיוניות ויכולת לגאול את רוח האדם והעולם. ביחס לתופעה זו אומר הרב שהנטייה לביסוס החיים סביב רעיונות גדולים, כבר קיימת ברזי התורה ובהתעלות הנפש אל אור ה', ולכן עלינו לעסוק בנשמת התורה.[157] כָּעֵת הַזְּמַן מְחַיֵּב לְהַרְבּוֹת קִנְיָן בַּתּוֹרָה הַפְּנִימִית, ראשית לעסוק בספרות עצמה, אחר כך בְּחֶזְיוֹנוֹת הַקֹּדֶשׁ, ברמה חדשה של הבנה והצבת מטרות ויעדים, שֶׁאֵין לָהֶם מָבוֹא שֶׁל הַקְשָׁבָה כִּי־אִם בְּהִתְעַלּוּתָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה וְרוֹמְמוּת גְּבוּרָתָהּ בְּאוֹר חַיֶּיהָ הַיּוֹתֵר זַכִּים וְעֶלְיוֹנִים. מעבר ללימוד תכנים מתאימים והבנה נכונה, אדם צריך להיות במצב נפשי של שאיפה לחיים עליונים שיש בהם הוספת טוב, יושר, צדק, וגאולה. אצל רוב האנשים השאיפות האלו נשארות כמוסות מפני שהם עסוקים בהתמודדות עם כישלונות העבר, ומתקשים להתרכז בחלק העליון שבנשמתם. להתמודד בגבורה עם השאלות הגדולות של החיים, כפי שהתמודדו הנביאים שהציבו את החיים האידאליים כמטרה, ואת התיקון הכולל כחזון אחרית הימים.
וְחַיִל אֲשֶׁר נָגַע ד' בְּלִבָּם מִמַּחֲנֵה אֱלוֹהִים זֶה, זֶה יִהְיֶה לָנוּ הַכֹּחַ הַמְיַסֵּד אֶת יְסוֹד הַיְשׁוּעָה, תלמידי החכמים שעוסקים בנסתר, מסוגלים לצייר מתוך גבורת נשמתם את שאיפות המציאות השלמה, ולהתוות דרך למציאות שנראית מאד רחוקה. הַכֹּחַ הַנּוֹתֵן חֵן וְאוֹר־חַיִּים וְגָאוֹן שֶׁל גְּדֻלָּה בְּכָל תְּעוּפַת הַחַיִּים אֲשֶׁר לִתְחִיַּת הָאֻמָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. הכח המניע של כל תרבות הוא הקומה הרוחנית הגדולה. העיסוק המעמיק בתורת הקבלה עם דברי החכמים הגדולים והנביאים, יכול להתוות דרך לגאולת האנושות, שינוי פני המציאות, ומימוש מגמת הבריאה. הרב תלה תקוות גדולות בחכמי הנסתר, הוא התכתב איתם וסייע להם, [158] מפני שראה בהם פוטנציאל עצום ביחס לתנועת התחייה הלאומית ולהתחדשות הרוחנית. הוא תמך רבות בתלמידי חכמים שעסקו בנסתר; בירושלים היו שתי ישיבות ותיקות של מקובלים – ישיבת 'בית א-ל' של יוצאי עדות המזרח, וישיבת 'שער השמים' של יוצאי אשכנז. הרב לא חסך מזמנו ופנה לנדיבים שונים שיתמכו בישיבות אלו, מתוך תקווה שיצאו מהן דברים גדולים, אך תקוותיו מהן לא התממשו.
סֵפֶר הַזֹּהַר, הַפּוֹרֵץ נְתִיבוֹת חֲדָשׁוֹת, מֵשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ, מְסִלָּה בָּעֲרָבָה, הוּא וְכָל תְּבוּאָתוֹ מוּכָן הוּא לִפְתֹּחַ פִּתְחֵי גְּאֻלָּה, "וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעָם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי" (זהר נשא קכד, ב). דווקא ספר הזהר מכונן את הגאולה, ופורץ את דרכם של ישראל במדבר העמים, במציאות הקשה, היבשה והחונקת, משום שהוא מאיר את המגמות הגדולות שבבריאת העולם ומחבר אותם לתורה הנגלית, עד שהאדם מבין שהוא לא עבד לנסיבות החיים, אלא שותף לקב"ה בתיקון העולם. זוהי התכלית הראויה שבאמצעותה ראוי להתאמץ על מנת לצאת מחיי הגלות ברחמים ובאהבה, ולא מכח הדחיפה של הצרות התכופות והדוחקות.
בראש השנה של שנת ה'תרצ"ד,כמעט שנתיים לפני פטירתו, נשא הרב דרשה שבה הוא תיאר שלושה סוגי שופרות:[159] הראשון הוא השופר הגדול, שופר של איל שבו ראוי לכתחילה לתקוע בראש השנה, הוא מסמל את ההתעוררות הנכונה לעליה לארץ מתוך רוממות וקוממיות, מתוך רצון למלא את היעוד שניתן לעם ישראל בעולם, ושהוא אפשרי רק בארץ ישראל. השופר השני הוא שופר בינוני, לא של איל, אבל מבעל חי כשר. בדיעבד או בשעת הדחק ניתן לתקוע גם בו. שופר זה מסמל את העלייה לארץ מתוך רצון אנושי טבעי ללאומיות של חיי האומה בארצה ככל הגויים. ישנו גם שופר שלישי, שנלקח מבהמה טמאה, הוא פסול לתקיעה בראש השנה, אבל אם אין אפשרות להשיג אף שופר אחר, תוקעים גם בו, ואין מברכים עליו. שופר זה מסמל את העלייה לארץ מתוך הצרות האיומות. הרב נשא דרשה זו כשמונה חודשים לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, באותה שנה לא כולם ראו את הצורך החיוני לעלות לארץ, גם לא שנים לאחר מכן. לצערנו קול השופר הגדול של עלייה לארץ מתוך אמונה ושאיפה לבניין הקודש, כפי שקרא בזמנו הרב קלישר, לא נשמע. לאחר מכן גם לא קול השופר הכשר, הטבעי, של חובבי ציון, כלומר ההכרה הטבעית שהאומה צריכה להיות במקומה. דווקא התחזית השחורה התממשה, והשופר המרכזי בתהליך תחיית האומה היה השופר הטמא, של שנאה שלא הייתה כמותה בתולדות האנושות. כרגיל, אמרו שה' יעזור. וגם כאשר השופר הטמא השמיע את קולו, לא רצו לשמוע ולהאמין לו. גייסו את כל הכישרון האינטלקטואלי היהודי, כדי להכחיש את המוחש, ולפרש את השופר ההוא כעניין אחר. לא האמינו, ולא רצו להאמין, שבגרמניה הנאורה תתחולל זוועה כזו. היציאה מן הגלות שהייתה בקשיים עצומים וצרות נוראות, עוד לא הסתיימה. המשכה יכול להיות מתוך תשובה מאהבה מכח לימוד עמוק בספר הזוהר, ושאר ספרי החכמה הפנימית, למען המטרה הגדולה.[160]
