פרק נו

מאז חטא אדם הראשון האנושות נמצאת בהתרוצצות, כלואה ומשועבדת לחיים שיש בהם סבל מובנה. הנשמה משפיעה כוחות חיים על הרוח, הנפש והגוף, אבל יחד עם זה שום דבר לא מספק אותה. ישנה תחושה של חוסר ערך במציאות הזמנית והחולפת, שנתפסת רק כפרוזדור לקראת עולם הנשמות. נדמה שהקיום האמתי הוא בעולם הבא, העליון והמרוחק שנמצא מעבר למחיצה שאינה ניתנת לשבירה בגלל החטא הקדמון, ורק גזירת המוות יכולה לשחרר את הנשמה מכבילות לסבל המובנה. חיי האדם נעים בהתלבטות, האם להשקיע מאמצים בחיי העולם הזה או לחכות שהעסק יעבור, ייקח כמה שייקח, העיקר למעט בחטאים כדי שלא להכביד על המעבר לעולם הבא. בקרב דתות רבות רווחת התפיסה, שנשמה וקדושה הם דברים עליונים שתפקידם הוא לדכא, להשמיד ולשרש את כל מה שאינו קדוש. שכל הנטיות הרוחניות שבאדם צריכות להיות מגויסות כדי לעמוד כנגד הנטיות החומריות ולכבוש אותן, על מנת שהאדם לא יפרוץ את גבולות המוסר. זו תפיסה נוראה שנוגדת את המגמה האלוהית בבריאת העולמות.

בפרק זה הרב מסביר שנשמת האדם איננה דבר צדדי וחיצוני המושתל בקרבו, כתוצר של תרבות שמטרתה לרסן את טבעו הפראי ולמנוע בעיות. הנשמה היא מקור הרצון החופשי, ככל שהיא מצטמצמת לחיי גוף ונפש, המציאות החומרית היא זו שיוצרת בפניה מגבלות אובייקטיביות של זמן, מקום וחוסר יכולת. על ידי הבחירה החופשית ונטייתו הרוחנית, האדם בונה את התרבות ומממש את יסודו החופשי הראשיתי, בהתאם לנסיבות. ישנם שלבים של כישלון ושפלות, גלות ועבדות שבהם ביטויי החופש מועטים, וישנם שלבים של חזרה למקוריות ולעוצמה וממילא לביטוי יותר מפואר, עד שמה שהיה נחשב כתאוות ויצרים, מתגלה ככוחות חיים שמצטרפים אל הקודש. משמעותו של תהליך הגאולה הוא הפחתה עד כדי ביטול הסבל, באמצעות ביטול מחיצת המוות, חיבור בין העולם הזה לעולם הבא – לא רק העולם שאחרי המוות, אלא גם זה שבאחרית הימים – כחלק ממהלך ההיסטורי, שהוא תוצאה של הארת החיים, על ידי הנשמה בחופשיותה.

צָרִיךְ לִתֵּן חֹפֶשׁ גָּמוּר לַנְּטִיָּה הָרוּחָנִית שֶׁבַּנְּשָׁמָה שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט וְתִתְרַחֵב בְּכָל כֹּחוֹתֶיהָ. הנטייה הרוחנית שבנשמה באה לידי ביטוי בעניין שהאדם מגלה בהוויה – בעצמו ובמה שמעבר לו; בבקשת החכמה והדעת; בסקרנות האינטלקטואלית שמתרחבת ומתממשת עד למחקר מדעי; בחוויית הנצח ובתחושת קרבת אלוהים; בנטייה לרגש, לפלא ולשגב, שבאים לידי ביטוי גם ביצירות אומנות ובשאיפות הצדק והיושר הסוציאלי. לְפִי רֹב פְּעֻלּוֹתֶיהָ הַחָפְשִׁיּוֹת יְאֻמַּץ חֵילָהּ וּתְגַלֶּה נִפְלְאוֹת הַדְרַת גְּבוּרַת קָדְשָׁהּ עַל הַחַיִּים וְעַל כָּל הַמַּעֲשִׂים וְהַמַּחֲשָׁבוֹת. הנשמה פועלת באמצעות הרוח שבונה את התרבות, את הכלים ואת המסגרות כביטוי לחזון של הנשמה: ביטויים משפטיים, חברתיים, טכנולוגים וכלכליים, בכל דור, זמן ומקום באופן דינאמי. אמנם בכל רגע ורגע הנטיות הרוחניות של האדם ניתנות להגדרה, אך ביסודן הן אינן מוגבלות, אין גבול ליצירתיות של האדם בתוך הבריאה, ולכן העולם משתלם, מתפתח ומתעלה ללא גבול.

בְּחֹפֶשׁ הַנְּשָׁמָה תַּעֲלֶה עִמָּהּ אֶת כָּל כֹּחוֹת הַחַיִּים, הַמְפֻזָּרִים וְהַמִּשְׁתַּלְשְׁלִים מִמֶּנָּה, כאשר עורכים השוואה בין חברה אנושית שהיסוד שלה הוא חופש, לבין חברה אנושית שהיסוד שלה אינו חופשי – מאתיים השנים האחרונות מלמדות אותנו שבחברה שאינה חופשית שולטות עריצות וקנאות, שרירות לב ואכזריות, וממילא גם בורות, עוני ומחסור, מפני שבמצב של שעבוד הנשמה מנותקת מהחיים ולא מסוגלת לפעול עליהם. ככל שמידת החופש גדולה יותר, כך הנשמה מסוגלת להאיר את המעשים והמחשבות, ולגלות את הטוב האנושי. וְכֻלָּם בַּאֲגֻדָּה אַחַת יִתְרוֹמְמוּ לִמְרוֹם הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן. שאיפת ההתרחבות של העוצמה המדעית, הטכנולוגית והאומנותית האדירה עלולה להיות רק אופקית על פני המרחב, מבלי להתרומם ולהתחבר באופן מודע אל המקור הנשמתי, אל היסוד הראשיתי ביותר של עצמת הקודש, בגילוי הטוב העצמי הפנימי, בקדושה ובעדינות שבקרבת אלוהים. במצב מתוקן החופש והחירות בונים את עצמם גם באופן של שאיפה לגובה. כמו שהסביר ד"ר ישראל אלדד,^[140] שהיסוד הראשון שבעשרת הדברות הוא ה'אנך': "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". (שמות כ, ב), העצמיות שהיא עמוד השדרה של הבחירה החופשית היא האפשרות להתרומם גם בציר אנכי של התעלות, למצב נעלה יותר שאליו הנשמה שואפת.

מִדָּה זוֹ הוֹלֶכֶת וּמְאִירָה כָּל מַה שֶׁאוֹר הַתּוֹרָה חוֹדֵר יוֹתֵר וּמֵאִיר. אור התורה הוא הטעם הפנימי העצמי של ההוראה הגלויה והמחייבת. דרכו אנו מבינים את המשמעות והערך של חיי האדם והמציאות. קבלת התורה מאזנת את אי הוודאות, את התהייה והתמיהה שנוצרה לאחר שהאדם חטא ומצא את עצמו מחוץ לגן העדן, מחוץ לתחושת קרבת אלוהים. במשך אלפיים שנים שחז"ל הגדירו כתקופה של תהייה^[141] האדם תפס את עצמו כבעל רצון לעשות, אבל חיפש את הערך והמשמעות של חייו במסגרת של קיום סופי ומוגבל. לאחר מתן תורה תהליך התיקון נעשה יותר מכוון ומודע, האדם הכיר את הנוכחות, הרצון והמגמה האלוהית. הוא הבין שלא עזב ה' את הארץ, אלא כל עניני העולם והאדם חשובים לו. הוא הוציא עם שלם משעבוד לגאולה, וזה מלמד על כך שיש להוויה מגמה כללית ומוסרית חשובה, ושאיפה בלתי מוגבלת לקרבת אלוהים, למרחבים וגבהים שאין להם סוף ואין גבול לעוצמתם.

כָּל מַה שֶּׁרָזֵי תּוֹרָה הַפְּנִימִיִּים, בֵּין מִצַּד הַמַּדָּע, בֵּין מִצַּד הָרֶגֶשׁ, בֵּין מִצַּד הַדִּמְיוֹן, יוֹתֵר יִתְגַּלּוּ וְיִתְפַּשְּׁטוּ, יוֹתֵר יֻכְשְׁרוּ לִהְיוֹת הָעֵסֶק בָּהֶם קָבוּעַ וְרָגִיל, כֵּן תִּתְעַלֶּה הַנְּשָׁמָה בִּכְלָל. ניתן לחשוב שהרב קורא לציבור הרחב לעסוק בתורת הקבלה, אך זה לא מדויק. אמנם דעתו הייתה שצריך שלכל אדם תהיה היכרות עם כל החלקים שבתורה, והוא לא יחיה את חייו בביטול תורה – כלומר ללא חופש רוחני בגלל שעבוד לחששות – אבל כאן הוא לא מדבר על הצד הטכני החיצוני כמו היכרות עם השפה והמונחים של תורת הקבלה, אלא עיקר כוונתו היא לצד הפנימי של רזי התורה, לעיסוק בשאלות הנשגבות ובערכים. אלו שמתאים לכך צריכים להקדיש לזה זמן רב ומאמץ משמעותי, באמצעות כל אופני ההכרה: הבנת המגמה באמצעות התבונה, וגם באמצעות הדמיון והאומנות. על ידי קליטה ופיתוח של רגישות מוסרית ומידות טובות, הבנת הדימויים החושיים והתיאורים של ההשפעה האלוהית, ביחס למציאות בכללה וביחס לנפש האדם בפרט. הנשמה מתעלה בין בהבנה של משמעות וערך הקיום, בין בהרגשה שחיי האדם אינם חלולים וקלים אלא מלאים ותופסים משקל רב במציאות, וגם באמצעות הדמיון: יש ערך ותועלת בסיפורים ובמשלים, מפני שהם חלק מתפיסת המציאות, במעשי האומנות הגדולים נושבת גם רוחניות מרגשת, משמחת ומאירה שקוראת לנו לפעול. אמן גדול יודע לבטא את ערכם של המעשים ותנועות הנפש באמצעים חזותיים וווקאליים.

וְנִשְׁמַת הָעוֹלָם, אוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַשְּׁכִינָה הָאֱלוֹהִית, תַּזְהִיר יוֹתֵר, וּתְגַלֶּה אוֹרָהּ עַל כָּל הַנְּפָשׁוֹת וְעַל כָּל מַעֲשֵׂיהֶן. במשך מאות דורות, הקיום האנושי היה במסגרת של שעבוד לכוחות הטבע, לערמומיות ולעריצות האנושית. בעלי הכישרונות שרתו ופארו את חצרות השרים ואת ארמונות המלכים. אבל בדורות האחרונים ניתן להם יותר חופש ועצמאות והם הביאו לנפלאות בחיי האדם והחברה. כל מה שהאדם חלם עליו במשך אלפי שנים החל להתגלות ולהתממש. נוצרה יכולת להתמודד עם איתני הטבע ולשלוט במקורות האנרגיה, עד שכיום רוב בני האדם זוכים לחיים שבעים, ארוכים ובריאים, והחברה בכללותה יותר טובה, צודקת ומעניקה. הישגים האלה כשלעצמם הם כבר דבר גדול, וככל שהחיים הולכים ומתארכים כך גם גדלה ההארה. תוחלת חיים ארוכה פעילה ואיכותית יותר מאפשרת לנו להבין דברים שלא הבנו בעבר, לבנות מציאות שבעבר לא תפסנו נכון כיצד היא צריכה להתקיים. וככל שכוחות החיים יהיו מכוונים כלפי הקודש כך יפחת הסבל שקיים במתח שבין חיי הגוף לחיי הנשמה, עד ביטולו הגמור בתחיית המתים באיזה אופן שיהיה.

וְיִשְׂרָאֵל הָאֲחוּזִים מֵעֹמֶק טֶבַע נִשְׁמָתָם בַּאֲחִיזַת הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, הַמְּגַמָּה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל אֲצִילוּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה. בא-ל עצמו לא ניתן לאחוז מפני שהוא כמובן מעבר לכל השגה, אבל ישראל אחוזים בקודש העליון שהוא המגמה של אצילות החיים. מגמה והאצלה הן שתי מילים שמצביעות על תנועה, נביעה וכיוון. מכיוון שאנו מבחינים בתנועה מסודרת המלמדת על מגמה בהתהוות המציאות, אז מבחינת ההכרה שלנו, נקודת הראשית העליונה שבבריאה, ה'כתר' הוא רצון הבורא שהתגלה בעצם הבריאה.^[142] רצון זה הוא עליון מצד חופשיותו, כלומר הוא לא נובע מאילוץ או מצורך כרוב הרצונות הפרטיים שלנו. נקודת הרצון האלוהי החופשי תואמת את נטיותיו הרוחניות של האדם המוטבעות בו מעצם טבעו, את צלם אלוהים שבו. הכתר שבהווייתו של האדם הוא הרצון שמניע אותו ואת העולם כולו להתפתח. זהו האופן שבו מצייר האדם לעצמו את הא-ל, מפני שרק באופן הזה יש לאלוהות משמעות בחייו. חז"ל אומרים שהתורה וגם נשמתם של ישראל קדמו לבריאת העולם,^[143] כלומר הם קרובים לנקודת הרצון החופשי.^[144] יִתְרוֹמְמוּ עַל־יְדֵי הִתְגַּבְּרוּתָהּ שֶׁל הָאוֹרָה הַפְּנִימִית הַיּוֹצֵאת מֵאוֹר דַּעַת עֶלְיוֹן,^[145] התורה עוברת דרך משה אל תלמידי החכמים, הדיינים והנביאים שבכל דור ודור, ומכאן התפקיד המיוחד של ישראל בתוך התבנית הכוללת של תיקון המציאות. יִתְעַלּוּ וְיִתְפָּאֲרוּ, התפארת תחתונה מהדעת ואף על פי כן הרב מתאר את התהליך כהתעלות, מפני שבירידת התורה מהכללים לפרטים יש גם צד של התעלות, מצד ההופעה המפוארת והמגוונת. יחד עם התורה שבכתב ישנה תורה שבעל פה והיסודות הראשוניים של תורת הרזים הצמודים לתורה שבכתב כתרין רעין דלא מתפרשין. גם אם לכל אחד הופעה משלו, הם כאחד שהוא שנים ושנים שהם אחד. וְהַגְּבוּרָה הָאֱלוֹהִית תְּעוֹדְדֵם בַּהֲדַר תִּפְאַרְתָּהּ, עידוד זו קריאה להוספת עוד ועוד. הרצון והדעת מתפרטים לתוספת מפוארת שיש בה ניצחון על הגבולות של הפרטים, וכך בכל דור ולכל בית דין יש סמכות לדון, לשנות ולהכריע גם על פי דעות שבעבר לא התאימו.^[146] הגבורה מתאימה את אופן הנתינה ליכולת המקבלים על ידי פרוט שמאפשר את החסד, את השפעת התורה שבכתב דרך תורה שבעל פה שמפרטת את הדברים כדי שיתאימו לבני האדם. אין טעם לכפות על האדם דברים שהוא לא מסוגל לעמוד בהם, נדרשים גבורה וצמצום כדי שהדברים יוכלו להתקיים. בכל סוג של אתגר שעומד לפתחינו, בכל הישג, הבנה ולימוד, יש ממד של נצח והתגברות על הגבול. העובדה שהתורה יורדת עד להגדרה מי צודק, וכמה השני חייב, היא לא דבר פשוט, כל מי שהגה בתורת המוסר התקשה במימוש העקרונות למעשה. אפשר לרצות להיות ישר וטוב אך פעמים רבות בכל צד יש מעט מן האמת, וצריך חכמה וגבורה כדי להביא את הדברים לידי ממשות.

וְיִתְכַּשְּׁרוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר לְאוֹר גְּאֻלָּה, לְאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דרך התיקון הולכת ונבנית בהדרגה. אלפיים שנות תורה הביאו לאלפיים שנות משיח, ברובן עם ישראל היה בגלות, אבל גם בהן מלכות ישראל הולכת ונבנית באופנים שונים. שלמה המלך בשיא גדולתו מלך על ארצות רבות, ובשפלותו מלך רק על מקלו. זוהי ירידה גדולה, ומכל מקום מכאן למדנו שגם בשלב הזה מכלל מלך לא יצא, הוא שלט במקלו ולא המקל שלט בו.^[147] במשך דורות רבים היהודים יכלו למלוך מקסימום על מקלם וגם זה רק בחלום, ואף על פי כן בליל הסדר ערכו את השולחן, הוציאו את הכלים הכי יפים, גם אם הם היו ממושכנים (מ"ב תעב, ו). גם כאשר התריסים היו מוגפים מאימת הפורעים, הם ישבו להסב כבבני חורין ולא איבדו את התקווה למלכות.

וַהֲדַר הַשָּׁלוֹם הַכְּלָלִי וְחֵן הָאַהֲבָה לִכְלָלוּת הָאֻמָּה וּלְכָל פְּרָטֶיהָ, לִפְעֻלּוֹתֶיהָ וּלְהַרְחָבַת חַיֶּיהָ, יֵלֵךְ וְיִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם. אמנם האהבה לכללות האומה היא לא דבר פשוט, החברה היהודית מגוונת; אנחנו קולטים עולים ממדינות שונות, מרקעים שונים של שפה ותרבות וכל אחד חושב שהוא הצודק.^[148] ישנו מאבק על דמותה של המדינה, האם היא תבטא נאמנות להלכה האורתודוכסית, וגם אם כן באיזה מובן? זו יכולה להיות נאמנות טכנית שבה מקיימים את כל מה שנדרש, אבל יכולה להיות גם חלק מחזון רוחני שמנחה את החיים ומעצב ערכים. ההבדלים בין הקבוצות השונות במדינה אינם רק רעיוניים-נקודתיים אלא מבטאים סולם ערכים ותרבות רוחנית שונה. כל גלות מגיעה עם הסדרים שהתפתחו אצלה מבלי שהכירה את התרבות האחרת, וההבדלים יוצרים מציאות לא כל כך נוחה, בפרט למי שרוצה שבקיבוץ הגלויות כולם יהיו כמוהו.^[149] מכל מקום הדבר החשוב הוא שאין אדישות, ישנה תסיסה רוחנית, התעניינות, רצון, ואי השלמה עם המצב הקיים מתוך שאיפה עמוקה למצב המתוקן, האידאלי, ולכן הדברים יתפתחו לכיוון הנכון, עַד שֶׁמֵּהֶהָדָר הַפְּנִימִי יָפוּצוּ קַרְנַיִם גַּם כֵּן עַל הַהוֹד הַחִיצוֹנִי, וְיַתְחִיל כָּל הָעוֹלָם מִבַּחוּץ גַּם כֵּן לְהַכִּיר אֶת אוֹר תִּפְאֶרֶת עֻזֵּנוּ, תהליך הגאולה לא נועד רק להרשים את שאר העמים ולהשאיר אותם במצבם, אלא להשיב אותם למה שמלכתחילה היה ראוי. אור ישראל שהוא אור התורה בא לפרט ולהוסיף על אור נשמת אדם הראשון אבי האנושות כולה. תהילת ה' מתפשטת ומאירה, ובתהליך ארוך מתקנת את כלל האנושות. חלק מהעמים כבר מכירים את מה שכתוב בתנ"ך, אבל מעבר לזה מאד מעניין אותם איך היהודים שקבלו את התורה, איך עם של נביאים ובעלי רוח הקודש, מפרשים את התורה בהשגחה אלוהית.^[150]

וְהַכָּבוֹד הַכָּמוּס, הַמֻּנָּח בְּמַעֲמַקֵּי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל הָעַמִּים הַתַּרְבּוּתִיִּים, יודעי קרוא וכתוב, לְאוֹרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֱצַר עַל־יְדֵי מַעֲצוֹרִים רַבִּים, ישנם מחסומים של חוסר הבנה, טינה ואכזבה מעם ישראל, לאור חילול ה' שהיה בחורבן ובגלות כמו שאמר הנביא: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו, כ). יִפְרֹץ אֶת כָּל מְעַכְּבָיו וּכְנַחַל פְּרָצִים יִזְרֹם, לְעַטֵּר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה וּלְאַזְּרוֹ בִּגְבוּרָה. כאשר ההדר הפנימי וההוד החיצוני של כבוד האומה יתעוררו, יתברר שההשגחה האלוהית לא רק מענישה ומפזרת את עם ישראל אלא גם מקבצת אותו חזרה לארצו. ישנם גילויי גבורה בעמידה כנגד אויבים מבית ומחוץ, והארץ הולכת ונבנית וגם נותנת את פירותיה. כאשר הרצל נפגש עם מנהיגים שונים מאומות העולם כדי לקבל את סיועם להגשמת חזון מדינת היהודים, לא עמד מאחוריו דבר, לא היה לו כסף, נכסים רבים או השפעה. בעצם הצגת עצמו באופן מלכותי, הוא התקבל אצל כל אותם שועי עולם בכבוד רב. אחרי פטירתו של הרצל רבים ראו בתופעה מפליאה זו אפיזודה חולפת, אבל ייתכן שהרב קוק דווקא ראה בה את הגשמת המהלך הגדול של גאולת ישראל והעולם.