פרק נד

אמונת ישראל נקראת 'מונותאיזם מוסרי'. כלומר מעבר לעיקרון התאולוגי, היא כוללת גם שאיפה לחיים מוסריים. היא מבחינה בין מצווה לחטא, ובין דבר ראוי וצודק לדבר שאינו ראוי וצודק. לעומת זאת, התרבויות האליליות לא היו מוסריות ביסודן, בכל אורחות החיים של החברה שלוו במעשי פולחן איומים. הניסיון להעתיק את יסודות האמונה היהודית לאומות אחרות כשל, מפני שהמונותאיזם המוסרי לא התאים לאופיין העצמי. הן נשארו עם תערובות שונות של הגשמה, בין אם הגשמה ממשית כאמונת השילוש הנוצרית, ובין בהגשמה מושגית כפי שיש באסלאם.

הניסיון לכפות על האומות השונות אמונה שלא התאימה לאופיין, הביא להתפרצות בעידן המודרני, שהשפיעה כמעט על כל האנושות, ובמיוחד על העם היהודי. עמי אירופה השילו מעצמם את הנצרות על יסודותיה האוניברסליים הגבוהים מדי, ובמקומה קמו תנועות חילון. המשמעות המעשית של השינוי הייתה הפרדת הדת מהמדינה, וממילא חיפוש אחר מאפייני תרבות לאומית עצמית. אז התחיל תהליך של חזרה אל התפיסות הפגאניות, על ידי חקר התרבות, ההיסטוריה, השפה, והפולקלור הקדם- נוצריים. דברים אלה יצרו גם את האנטישמיות החדשה, מפני שאם במשך מאות שנים יהודי היה יכול להמיר את דתו, ובכך להימלט מרדיפה, הרי שבתקופה החדשה מעמדה של הדת ירד וההמרה לא הועילה. האנטישמיות לבשה פנים חדשות וכוונה כנגד הדבר העצמי – הגזע השמי, ולא כנגד דת, דעה או תרבות.

במהלך מחשבתי מורכב, מסביר הרב שתהליכי החילון נעשו בשם בקשת העצמיות, בשם החזרה למהות האישית, ולכן בעומקם יש נקודה פנימית של הכנה והזדמנות לתשובה וגאולה. יסוד גדול בכל תשובה, הן בתשובת היחיד, הן בתשובת האומה, והן בתשובת ההוויה, הוא בקשת העצמיות – החיפוש אחר הצד המקורי שבאדם, המרענן והמחיה. המאפשר להביט על מכלול האישיות, לסנן את הדברים המוטעים והבוסריים, ולעצב דרך אמיתית יותר. מאז שהרב כתב את הדברים, האנושות כבר התפקחה מחלק מהרעיונות המודרניים, לאור התוצאות השליליות שהם גרמו. מכל מקום גם הרעיונות הפוסט מודרניים הם חלק מתהליך התשובה, מפני שהם מבקרים את הצדדים השליליים. הם עדיין לא מעמידים ערכים חדשים אלא מנסים לתת יותר מקום לעצמיות של היחיד במסגרת הכלל. אנו קרואים להמשיך את בירור היחס הנכון שבין חיי הפרט לחיי הכלל, בישראל ובעולם, ולהעמיד תפיסות עולם כלליות מתוקנות יותר.

רַק יִשְׂרָאֵל יְכוֹלִים הֵם לְקַבֵּל אֱמוּנַת אֱלוֹהֵי אֱמֶת ד' אֶחָד בְּמִלּוּאָהּ וְטוּבָהּ, אמנם גם בקרב אומות העולם היו גדולי מחשבה, שהצליחו להגיע לתובנה של אלוהות אחת מעל לאלילים הרבים. אך לציבור בכללותו היה עסק רק עם המציאות המוחשית, שבה יש ריבוי של כוחות, ובכל מלא העולם לא הייתה תרבות אחת בעלת מונותאיזם מוסרי. לעם היהודי יש נטייה רוחנית שלא להסתפק בצד הגלוי, אלא להיאבק בכדי להגיע להבנה מלאה ומזוככת של האמונה, כמו שמתארת התורה: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב כט).

הרב מדבר על מילואה של אמונת אמת ולא על מלאותה, מפני שמלאות קיימת רק במסגרת מוגבלת, ואילו מושג האמת הוא מושג נשאף. אמונת אלוהי אמת אינה קלה להבנה, מפני שאי אפשר לזהות אותה עם הופעה מסוימת. היא מושג נשאף, שהבנתו הולכת ומתעלה, כמו שמתארת התורה את סולם יעקב: "מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח, יב), תוספת האות ה' מלמדת שמדובר בכיוון כללי. התורה שוללת כל סוג של גבול ביחס לא-ל: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" (שמות כ, ג). מה שניתן להשיג הוא רק ה"אָנֹכִי" – "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם ב), כלומר הוצאתיך באופן מכוון ולא מקרי, אבל עדיין מדובר רק על הופעה ולא מוסבר מיהו אותו "אָנֹכִי". את הדבר העצמי לא ניתן לדמות לשום דבר במציאות, לכן אומר הנביא בשם ה': "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (ישעיהו מ, כה).

וְאִישִׁיּוּתָם הָעַצְמִית עוֹד תּוֹסִיף אֹמֶץ עִם זֶה וְתַרְבּוּתָם תִּשְׂתַּגְשֵׂג וְתִתְגַּדֵּל בִּפְרִיחָה מְצֻיֶּנֶת. "בַּד' יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מה, כה). האישיות העצמית של האדם היא 'צֶלֶם אֱלוֹהִים' שבו, תכונת הרצון ללא גבול. יש באדם נטייה שלא להסתפק רק בצד הגלוי, גדול ככל שיהיה, כמו שאמרו חז"ל: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג) גם כאשר הוא מזדקן וגופו נחלש, הרצון נשאר בעוצמתו. הקשר והדמיון שבין האדם לא-ל, יוצרים בקרבו תסיסה ותנועת נפש של חופש וחירות, רצון לפרוץ את המגבלות ולחתור אל העצמיות המקורית, אל המקור הנעלם שלא ניתן להשגה בכוליותו. העיסוק המתמיד בשאלות, נובע מהאופי הנשמתי של עם ישראל, החותר אל הנעלם. זהו מקור היצירתיות, שנותנת לעם ישראל מעמד וגדולה בקרב העמים. אמנם, במשך אלפי שנים התרבויות האליליות התפתחו והביאו לשגשוג בתחומים רבים, אך בסופו של דבר הן קרסו, ואילו עם ישראל חי ופועל עד היום.

אֲבָל הַגּוֹיִים לֹא בָּאוּ עֲדַיִן לִידֵי מִדָּה זוֹ, חכמי המדרש תיארו את הקושי של האומות לקבל את התורה, עוד בזמן מעמד הר סיני, בגלל שאישיותם לא התאימה לכך.^[111] רק עם ישראל הסכים לקבל את דבר ה' בשלמותו בהצהרת "נַעֲשֶֹה וְנִשְׁמַע" (שמות כד, ז), ללא תנאים ושאלות. עצם העובדה שהא-ל מוכן להתגלות, ופותח שער ליצירת קשר והשפעה, חשובה מצד עצמה, די בה כדי להביע את הנכונות לקיים את התורה באמירת "נַעֲשֶֹה". גם ה"נִשְׁמַע" לא נאמר במובן של בחינה במה מדובר, אלא במובן של לימוד והעמקה בתורה שבעל פה. באמצעות החכמים הגדולים, הנביאים והשופטים, עם ישראל מוכן להתאמץ ולתרגם את התורה, לבאר היטב את משמעותה הרוחנית, האישית והחברתית, עד שכל העמים יושפעו ממנה, גם אם לא במישור של הצו המעשי המחייב.^[112]

וּמַה שֶּׁהֻכְנְסָה מֵאוֹרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֱמוּנָה אֱלוֹהִית בִּסְבִיבוֹתָם, שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הִתְפַּתְּחוּת הָרְאוּיָה לָהֶם לְפִי טִבְעָם, בתחילת המאה הרביעית לספירת הנוצרים, קיסר רומי, קונסטנטין הגדול, קיבל את הנצרות בהשפעת אמו. הוא השליט אותה כדת רשמית על כל נתיניו, בצורה מלאכותית. בשלב הראשון הוא הלך לקראת העמים השונים, והשאיר המון מנהגים ותפיסות אליליות. אבל לאחר מכן הכנסייה כמוסד, יצרה מתוכה מוסדות משנה של חקירה ודרישה, כפייה ושיטור, על מנת לדכא ולבער את המנהגים והתפיסות האליליים. ברוב הפעמים בהן הנצרות התקבלה בקרב העמים השונים, זה היה באמצעות אלימות. מאות שנים אחר כך, עוד היו אצילים רומאים, סופרים והוגים, שבשום אופן לא קבלו את הנצרות. יוליאנוס קיסר^[113] ניסה להחזיר את האמונות האליליות, ואפילו הבטיח לבנות את בית המקדש בירושלים עבור היהודים כדי להחליש את הנצרות, אך הוא נהרג במלחמה נגד הפרסים.

נִלְחָם הוּא בְּאִישִׁיּוּתָם הַפְּרָטִית, וּמַלְקֶה אֶת תַּרְבּוּתָם, שֶׁהִיא זָרָה, חִיצוֹנָה, נָכְרִית וּמְגֻשֶּׁמֶת, בְּעֶצֶם תְּכוּנָתָהּ. בתרבות היהודית האתיקה היא הדבר המרכזי, אבל בתפיסה האלילית האסתטיקה היא החשובה, התחושה ולא השאיפה. גם כיעור יכול להיות אסתטי, כאשר הוא ממלא את ייעודו כמזעזע, אימתני ומפלצתי, השובה את הלב באמצעות הפחד. התרבות האלילית המיתית לא התבססה על משמעויות, אלא על דמיון פראי במובן העמוק של המילה, כלומר דמיון חופשי ללא גבול. מושגי הטוב והרע לא שיחקו אצלם תפקיד מרכזי מפני שהם מושגים יחסיים, לעומת זאת מושג הכוח שבה את ליבם. הפולקלור של העמים השונים אכלס את היערות החשוכים ביצורים לאין ספור: משדים ורוחות ועד לטרולים ופיות. ערכה של יצירת אומנות לא נמדד על פי מהות השפעתה על הנפש, אלא על פי עצמת השפעתה, גם אם היא הביאה למעשים קשים.

התרבות היהודית השפיעה על עמים עובדי אלילים באמצעות הנצרות, אבל זה נעשה בצורה בוסרית. אמונת הייחוד שללה כל הגשמה, ועובדי האלילים נקרעו בתוך נפשם, מפני שהם חשו את הריבוי והחיוניות שמופיעים במציאות. הם התקשו להשלים עם התיאור של הא-ל כיהודי מסכן וצלוב. גם מושג הנזירות המקראי הובן בצורה לא נכונה, ההנחה של הנצרות הייתה שעל מנת להתקרב לא-ל צריך לשלול את כל הקשרים המשפחתיים, את כל הרכוש וחיי העולם הזה. הא-ל נתפס כנוגד את העולם, למרות שההיגיון אומר הפוך, שהרי הוא זה שברא את העולם.^[114]

אָמְנָם יַד ד' עָשְׂתָה זֹאת, שמושגי האמונה היהודיים יגיעו אל העמים השונים גם אם בדרך של כפייה ונגד הטבע, כדי שֶׁעַל כָּל פָּנִים תְּרֻכַּךְ מְעַט הַקְּלִפָּה הַקָּשָׁה שֶׁל הַזֻּהֲמָה הָאֱנוֹשִׁית, הריכוך שנעשה היה גם תיאולוגי וגם מוסרי. מבחינה תיאולוגית, התרבות האלילית נשענה על דמיון של ריבוי אלים, ללא שום ביקורת אינטלקטואלית על משמעות הריבוי מבחינת עקרונות האמונה. ללא נתינת דעת על הסתירות המובנות, כמו עבודה גם לאור וגם לחושך, גם לאל הטוב וגם לאל הרע. מבחינה מוסרית, נערכו טקסים עוצמתיים מזעזעים מאד מבחינה רגשית שכללו קורבנות אדם, והפקרות מינית ממוסדת. כוהני הדת לא הכירו בכללים מוסריים של צדק ויושר, הם שלטו במאמינים באופן מוחלט מתוך תביעות ודרישות, והצדיקו כל סוג של עוול: חברתי, מדיני ומלחמתי.

בשלב הראשון, ריכוך הקליפה נעשה על ידי הפילוסופיה שמתחה ביקורת אינטלקטואלית על התפיסה האלילית המיתית (מיתולוגית). היא הפכה את המיתוסים לסמלים, ואת הסמלים למושגים. היא צמצמה את הצדדים האישיים של האלים והמירה אותם במושגים של כוחות הטבע. אבל בכך היא גם התנתקה מתחושת החיוניות, ומהרצון השופע שקיים במציאות. הנצרות שבאה ממקור ישראל, התקבלה יותר על דעתם של עובדי האלילים. מפני שהיא הביאה עמה נוכחות אלוהית מאוד חזקה, בעלת רצון ואישיות, ויחד עם זה ללא ביטויים גשמיים גסים. היא המירה את התמונות המוחשיות למושגים רגשיים נעלים של חסד ואהבה. אמנם בסופו של דבר גם המושגים האלו הם אנושיים, אך זו הגשמה עדינה יותר מזו של הטבע החיצוני המוחשי. מבחינת המוסר, הנצרות הביאה עמה את המרידה בחוסר המוסריות שהייתה בתרבות האלילית, את מושגי החטא העונש והחרטה, את המוסר האוטונומי שהעמיד במרכז את עצם העניין הערכי ולא רק את התועלת. חיי היחיד והחברה נבחנו מבחינה מוסרית, וכך התגבשה תודעת החטא ואחרית הימים.

אֲבָל סוֹף כָּל סוֹף מֻכְרַחַת הַנָּכְרִיּוּת לְנַצֵּחַ אֶצְלָם, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת שֶׁתִּגְעַל אֶת הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁל רוּחַ יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מֵאוֹר ד', שֶׁנִּמְסַךְ בְּרוּחָם, בעידן הרפורמציה, וגם אחר כך בעידן הנאורות, נמתחה ביקורת על התיאולוגיה והמוסר הנוצרי. בסופו של דבר גם הכנסיות עצמן התמלאו בפסלים, וחיפו ושתפו פעולה עם פשעי העריצים. לכן נעשה ניסיון להיפטר מהנצרות וערכיה, ולאמץ ערכים מזוככים יותר של תרבות חילונית באמצעות הביקורת והמדע. נפוליאון פתח את העידן החדש בקריאת תגר על הדת. הוא הכתיר עצמו לקיסר, ולא בחסד הכנסייה. נאמר לו שעליו לקבל הסמכה מהאפיפיור, אז הוא זימן אותו מרומא שיגיע לפריז. האפיפיור התחיל למלמל כמה מילים, ולנפוליאון אזלה הסבלנות, אז הוא לקח מידיו את הכתר וחבש אותו לראשו. הוא שנא את הרעיון שעליו לקבל רשות ממישהו אחר. אז התחיל המהלך הפוליטי הגדול של הפרדת הדת – הכנסייה, מן המדינה. הדת והמוסר הפכו לעניין של רגש ולב של כל יחיד ויחיד. אמנם על הרגש קשה יותר למתוח ביקורת, אבל יחד עם זה נוצרה גם דרישה לחופש הרגש והמצפון של כל יחיד וכל קהילה לפי ראות עיניה. המדינה הפכה להיות מושא להערצה, כזהות אלטרנטיבית לזהות הדתית. נעשתה פנייה מודעת חזרה לתרבות האלילית שקדמה להופעת הנצרות, בניסיון לשאוב ממנה דוגמה והבנה, מהי הזהות הלאומית הרוחנית והתרבותית שקדמה להופעת הדת. כבר בעידן הרנסנס, עוד כשאירופה הייתה נוצרית, החלה פנייה חזרה אל העולם האלילי, אל המקדשים הקדם נוצריים, בהשאלת סגנונות עיצוב אדריכליים, בפיסול ובציור. מבחינה רשמית האומנים היו נוצרים, אבל מפליא לראות כיצד בכל צעד ושעל של האומנות המוחשית, המוטיבים היו אליליים.

העקרונות המופשטים הלא מוחשיים של המוסר והא-ל, שהיו זרים לאותם עמים, נדחו. הם לא הצליחו להתאגד במסגרת של: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). כוהניהם לא הצליחו להעמיד ממלכה, והגוי בכללותו לא היה מסוגל לגלות את הקודש. כדי לגלות מחדש את עצמיותם, הם דחו את הנצרות שנמסכו בה רעיונות וערכים מרוח ישראל. הם רצו לברר בעצמם את זהותם, ללא כניעה לרוח היהודית הנוצרית, שביטאה חולשה לעומת התחושות החזקות שהאלילות שאבה מאיתני הטבע. ניטשה כינה את המוסר הנוצרי 'מוסר של עבדים'. הוא טען ששאיפתו של האדם לעוצמה ולא לתבונה, היא טבעו האמתי. החיים הם אלימות מתמדת, שבה החזקים גוברים על החלשים, ואילו התבונה מסלפת את פני המציאות כדי להשיג בטחון ושלוה. השמות של ספריו: 'הרצון לעצמה' ו'מעבר לטוב ולרוע' מבטאים חריגה מהרחמים האנושיים, והסימפטיה הפשוטה שקיימת בנפש כלפי כל יצור חי. רעיונות דומים קיימים גם בתרבות הרוסית. בספר 'החטא ועונשו' של הסופר הגדול פיודור דוסטויבסקי,[115] הוא מספר על סטודנט צעיר, רסקולניקוב, ההוגה בשאלת הטוב והרע, ומחליט שהמוסר הוא עניין לאנשים בינוניים שלא מסוגלים לחרוג מן האנושיות הבינונית, המוגבלת. האנשים הגדולים, אומר רסקולניקוב, מסוגלים. הוא רצה לבחון את עצמו האם הוא מסוגל, ולכן הוא רוצח אישה זקנה, כדי לצעוד מעבר לגבול האנושיות. כך החלה התנועה של החזרה אל היסודות התרבותיים הקדם נוצריים.

אז עלתה השאלה הקשה אלו ערכים יחליפו את הערכים שנדחו? שני יסודות מאד מוחשיים זכו אז לאמון: ההשתייכות הלאומית, והיסוד הסוציאלי המוסרי. היסוד הלאומי מבוסס על דברים גשמיים, מוחשיים כמו: שפה, גבולות מדינה, וזיכרונות היסטוריים.^[116] גם היסוד הסוציאלי עוסק בצדדים המוחשים שבחיים, במובן של חלוקה הוגנת של רכוש. כך קמו הממסדים הלאומיים והסוציאליסטים שגרמו ל'האלהה' של היסודות המוחשיים. עד היום שני היסודות האלה נאבקים בניהם. ברוב המדינות הדמוקרטיות מתמודדות מפלגות לאומיות, מול מפלגות סוציאליסטיות ליברליות. את השלב הזה בהתפתחות האנושית הרב מזהה עם דברי המשנה (סוטה ט, טו) שבימות המשיח ה"מלכות תיהפך למינות", כלומר תחליף את היסודות הדתיים ביסודות חילוניים, ששואבים את כוחם מהתרבות האלילית הקדם נוצרית.^[117]

אפוס 'הניבלונגים'^[118] הפך למופת עבור העמים דוברי השפה הגרמנית, כיסוד להזדהות לאומית מלאה, שהגיעה לשיאה בתנועה הנאצית. סמלים לטיניים רומיים שימשו כאמצעי ליצירת הזדהות מדינית חברתית, שהתגבשה לפשיזם האיטלקי. שמות התנועות האלה מעידים על הניסיון לחזור אל התרבות הקדם נוצרית: 'פשיו' (בשפה הלטינית – fascis) הוא סמל השלטון הקדום של הקונסולים הרומאים: אגודת קנים שבאמצעה היה גרזן. סמל העוצמה, והעונש שהקונסול יכול היה להשית על כל אזרח. כך גם הנאציזם, הוא קיצור של המילים נאציונל-סוציאליזם, 'נאציו' (בשפה הלטינית – nationis), פרושו לאום, אומה. כלומר המדינה צריכה להיות הביטוי הטוטאלי של הרוח הלאומית – הגרמנית.

האידאולוגיות הגדולות, האופטימיות, התבססו על עשיית אלוהים אחרים: אלוהי הכסף והזהב של הקפיטליזם הפשטני; אלוהי ההיסטוריה של המטריאליזם הדיאלקטי; אלוהי הגזע והלאום של הנאציזם; ואלוהי המדינה הפאשיסטית. אלילים אלה היו הבארות שמהם שאבו כוחות חיים ואופטימיות. כאשר התברר שהרעיונות עצמם מורכבים עבור הרבה אנשים, מנהיגי המדינות בעצמם הפכו למייצגי הרעיון, אך התגלה שגם הם לא יותר טובים ולרוב אולי יותר גרועים מפני שהם חדשים ומלאי להט וחסרי רסן. בשם הערכים החדשים נעשתה ההפרה הבוטה ביותר של זכויות האדם מכל הבחינות.

וְתִגְבַּר בָּזֶה יוֹתֵר שִׂנְאַת יִשְׂרָאֵל.^[119] ההוויה הלאומית האירופאית כללה בתוכה את האנטישמיות החדשה, כהתנגדות ליסוד היהודי שניסה להרוס ולקעקע את העצמיות הטרום-נוצרית. במאה התשע-עשרה העצמיות זוהתה כעניין ביולוגי, כתרבות שצומחת מתוך אופי גנטי. התפיסה הייתה שכשם שבעל חי לא יכול לשנות את מהותו, גם אם הוא מאד ירצה ויתאמץ, כך גם לעמים האירופים אין ברירה אלא להיות מה שהם, וגם היהודים לא יכולים לשנות את מהותם, כך היהודים נדחו מהחברה האירופית.

שנאת ישראל נבעה ממקום הרבה יותר עמוק מאשר חישובי רווח והפסד. אחרת אין הסבר מדוע שנאו מיעוט שהיה כל כך נאמן למדינות שבהן הוא חי, ופיתח אותן הרבה יותר משאר המיעוטים. העיסוק היהודי המתמיד במחשבות ורעיונות יצר פחד שתורגם לשנאה. מעבר לבורות הכללית שהייתה בימי הביניים, היהודים עסקו תדיר בחישובים מוסריים של "הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות ב, א). שאלות מוסריות, פילוסופיות ותיאולוגיות הטרידו את מוחם של היהודים, והיו כמין דרישה בלתי אנושית עבור הגויים. הפילוסוף מרטין היידגר כינה את היהודים 'עם של חשבונאים'; עשרות אלפי ספרי קודש יהודים נשרפו בברלין, והייתה בכך אמירה נגד האינטלקטואליזם היהודי, נגד הניסיון להבין את הכל: את האדם, את המדינה, את האמונה, את הפולחן, את הנטייה והרגש; זה היה מוגזם בעיני הגויים. שפינוזה^[120] גרם לכאב ראש כאשר ניסה להבין את האלוהים, מרכס^[121] גרם לכאב בטן כאשר ניסה להסביר מחדש את הכלכלה, ופרויד^[122] הכה מתחת לחגורה כאשר ניסה להבין את נפש האדם. דווקא יהודים שאינם דתיים, גרמו זעזוע לכלל העולם בתפיסות שלהם. חוסר הטבעיות של אמונת האחדות הישראלית הכרוכה בתביעה מוסרית, עבור עמים שעדין לא היו בשלים אליה, יצרה את השנאה הגזעית האיומה שהתגלתה במלוא נוראותה בעידן המודרני.

באופן מוזר הלאומיות היהודית המודרנית צמחה מתוך ניסיון התבוללות מר שלא צלח. היו יהודים שלא התחברו ללאומיות העתיקה של חזון הנביאים, אך חשו שיש אמת מסוימת בטענה האנטישמית ביחס לעם היהודי, וזה דחף אותם לנסות ולהבין את השונות. לא תמיד הם היו מאושרים ממנה, ולעתים גם צחקו עליה, מפני שבמסגרת החיפוש אחר העצמיות, גם האירוניה העצמית נתפסה כחלק מהטבע היהודי.^[123]

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבַּתְּחִלָּה יֵרָאוּ עַל־יְדֵי זֶה הַנְּגָעִים שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, השינויים החברתיים הגבירו את תופעות האנטישמיות, את ההתבוללות והחילון שמלווים את התקופה הסמוכה לביאת המשיח. ממצב של כתשעים אחוז שומרי מצוות בעם היהודי, בתקופה של עשרות שנים בודדות, המצב התהפך וכתשעים אחוז לא שמרו מצוות. אישים כמו ברדיצ'בסקי וברנר דחו אפילו את דרכו של 'אחד העם', הם לא היו מוכנים לקבל על עצמם אפילו סמכות רוחנית תרבותית. וּקְטַנֵּי נֶפֶשׁ חוֹשְׁבִים לְחַקּוֹת אֶת הַכְּפִירָה הַמִּתְרַחֶבֶת אֵצֶל הַגּוֹיִים, וּמְדַמִּים אוֹתָהּ לְתַרְבּוּת אֱנוֹשִׁית כְּלָלִית, בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ כִּי־אִם תַּרְבּוּת זָרָה וְנָכְרִית שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמְדִים כְּבָר לְמַעְלָה לְמַעְלָה מִמֶּנָּה. קטני הנפש הם אלה שעומדים על הסף, בין הנאמנות העמוקה ליהדות, לבין הרצון להשתלב ולא להיות מיעוט קטן מושמץ ועומד לביקורת. ראשוני הרפורמים קבלו את רעיון הלאומיות – רק של הלאום הלא הנכון. בשלב הראשון הם הזדהו עם הלאום שבתוכו הם חיו, והגדירו את עצמם כ'גרמנים בני דת משה', ובשלב השני הם המעיטו בערך המושג 'בני משה', מפני שהוא הציב אותם כמיעוט חסר משמעות. הלאומיות נתפסה כמאפיין העיקרי, ולכן הם מחקו מהסידורים את המאפיינים הלאומיים של ירושלים וציון, ועל מנת שלא להתבלט הם העבירו את השבת ליום ראשון. נדמה היה שהתרבות הכללית מחייבת לזנוח את התפיסות הדתיות ואת הקשר עם הא-ל. הניכור לתורה ולמצוות ולאורח החיים היהודי, האיץ את ההתבוללות. כאשר היהודים יצאו מהבית הפרטי למרחב הלא יהודי, הם פגשו את החיפושים של העמים אחר עצמיות ואת הלאומיות הגוברת. ואז הם נוכחו לדעת שעזיבת היהדות מחייבת הכרעה נוספת, להזדהות עם הלאום הגרמני או הרוסי. זו הייתה החלטה קשה יותר, מפני שהיא דרשה מהם לקבל את כל אמונות ההבל או המנהגים העתיקים של השבטים הגותיים.

הרצון לחיקוי נבע ממחשבה לא נכונה שמדובר בתרבות כללית של כפירה ושל ערכים לאומיים ומוסריים חדשים שתפסו את מקום הדת. אבל עם ישראל כבר עבר את השלבים האלה. בזמן בית ראשון הייתה התמודדות עם עבודה זרה, ובזמן בית שני עם השחיתות של הכוהנים. הנביאים הוכיחו וביקרו את המוסדות עד שבתי המקדש נחרבו. הסכנה שבריכוז הכוח בידי חוג אנשים מצומצם ללא ריסון מוסרי כבר הופנמה. בניגוד לבעלי אחוזות רצחניים ששעבדו את האיכרים ואת בעלי המלאכה, הקהילה היהודית בגלות בנתה מסגרות קהילתיות מסודרות, עם תקנות מוסריות, מערכת ציבורית של שבעת טובי העיר, חבורות של צדקה וגמ"ח, ובתי דינים קהילתיים. ככלל, עם ישראל בגלות התבדל לגמרי בהתנהגותו הקהילתית והחברתית מכל מה שסבב אותו, לכן שאלת הפרדת המוסדות הלאומיים מהמסגרת הדתית כבר לא עמדה על הפרק. ארץ ישראל הובטחה לאבות כמקום הראוי לביטוי הקשר עם הא-ל, כמו שהגדיר הרב שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם^[124] ולכן לא רק שהיא אינה נפרדת מהדת מבחינה טכנית, מוסדית, אלא דבר ה' הוא עיקר הקיום, הבסיס והיסוד שמחייה את המדינה, שהיא הביטוי הפוליטי של האומה.

רעיון הפרדת הדת מהמדינה זר לנו, מפני שהוא מבטל את הזהות היהודית. אין אפשרות לקיים זהות יהודית במנותק מהמובן הרחב שלה, שכולל: ממלכה, מוסדות שלטון וריבונות ככלי ביטוי לרעיונות הרוחניים. אפילו הגוונים הכפרניים שביהדות שואבים את זהותם דווקא מאופן הקיום הזה. אחרת אין להם במה לכפור, ואין עם מי להתווכח. כמו שאמר יעקב חזן, ממייסדי השומר הצעיר ומפ"ם: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי ארצות". כבר אין עם מי לנהל ויכוחים. כך גם 'אחד העם' התקומם בזמנו נגד גימנסיה הרצליה, על כך שלימדו ביקורת המקרא בכיתות הנמוכות. הוא טען שילד יהודי צריך קודם כל ללמוד חומש עם רש"י, לחרף ולגדף את הרבנים ולא את גלגמש. אין שורשים יהודיים אחרים. גם אותם יהודים שמקיימים סדר ליל פסח וצוחקים, או מעבירים ביקורת על ההגדה, לא משתמשים בהגדה רפורמית אלטרנטיבית, מפני שהם לא מוצאים בה טעם. ככל שהתנועות האלטרנטיביות מתרחקות מהיסודות היהודיים המקובלים, כך הן פחות אטרקטיביות. באופן אינטואיטיבי המוני יהודים שלא קיבלו חינוך דתי מגדירים את עצמם 'מסורתיים', ספרדים או אשכנזים. כל אחד מעניק לכך משמעויות לפי דרכו; בביקור בבית כנסת, עריכת קידוש, סדר פסח, או בר מצווה. בתי הכנסת, שאליהם הם מקפידים שלא להגיע, הם אורתודוכסיים. אמנם שאלת הדקדוק במצוות חשובה, אך לעניין עצם הגדרת הזהות היא משנית במהותה.

מִכָּל מָקוֹם, סוֹף כָּל סוֹף הַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת בְּעַצְמָהּ שֶׁל הַחֵפֶץ לִהְיוֹת עוֹמֵד עַל הָעַצְמִיּוּת הַנְּקִיָּה בְּלֹא עֵרוּב הַשְׁפָּעָה חִיצוֹנָה, שֶׁהִיא מַגְדֶּלֶת מֵעֵבֶר מִזֶּה אֶת שִׂנְאַת הָעַמִּים לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹתֵר, וּמֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי אֶת הַחִקּוּי הָרוּחָנִי מִצַּד חֲלוּשֵׁי חַיִּים מִיִּשְׂרָאֵל, עַד שֶׁהָאֲנַרְכְיָה הַמַּחֲשַׁבְתִּית^[125] מְהָרֶסֶת אֶת כָּל קֹשְׁטְ וְקֹדֶשׁ, בשנות הארבעים של המאה העשרים נעשו ניסיונות שוליים לעצב תרבות עברית 'כנענית' מתוך סגידה לארציות, מתוך הזדהות עם התרבות האלילית וכתחליף לזהות היהודית הדתית. חברי התנועה דחו חלקים מהתנ"ך שלדעתם נערכו בזמן בית שני, לעומת חלקים 'אותנטיים' של תרבות עברית קדומה, שלדעתם הייתה קרובה לתרבות האלילית. התנועה התחילה כתנועה ימנית אבל בסוף התנכרה גם לציונות. באמצעות 'לוליינות' מחשבתית נעשו ניסיונות בבית מדרשו של 'אחד העם' לקיים זהות יהודית כתרבות ולא כדת. פרופסור אליעזר שביד ניסה לגבש יהדות לא דתית הלכתית, אלא כזו שמתבססת רק על לימוד מקורות היהדות. ישנן 'ישיבות חילוניות', שבהן לומדים טקסטים יהודיים, תלמוד, תנ"ך וחסידות, לצד שירי אלתרמן, נעמי שמר, ויונה וולך – זה לצד זה, על מנת שלא להבדיל ביניהם.^[126]

הִיא בְּעַצְמָהּ – הַכָּרָה זוֹ, שֶׁיֵּשׁ לַעֲמֹד עַל הַנְּקֻדָּה הַתּוֹכִית הַמְסַגֶּלֶת לְהָעַצְמִיּוּת, – תִּקְרָא אֶת יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה, לַעֲשׂוֹת חַיִל בֵּאלוֹהִים, עניינה של התשובה הוא החיפוש אחר המהות העצמית, העמקה במחשבת היהדות, ניתוח עיקרי האמונה באופן ביקורתי, התמודדות עם מושגי היסוד: מושג הא-ל, אופן השגחתו על המציאות, ובחירתו בישראל. כשם שהרמב"ם עמל לזכך את מושגי האמונה, גם במחיר של עימות עם ההנחות המקובלות. וְלָשׁוּב עוֹד הַפַּעַם לִגְבוּרָה עֶלְיוֹנָה. ישנה גבורה במובן הפשוט כגבורה בקרב, וישנה גבורה עליונה במובן של כבישת היצר. לא בהחלשת הכוחות, אלא בכיבוש ושליטה שמאפשרים שימוש נכון ומועיל."לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ, וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ, כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם, אַתָּה הוּא מַלְכִּי אֱלוֹהִים צַוֵּה יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב, בְּךָ צָרֵינוּ נְנַגֵּחַ בְּשִׁמְךָ נָבוּס קָמֵינוּ" (תהילים מד, ד-ו). לאחר שהעצמיות מתבררת, ההתמודדות מול העמים לא נעשית בחרב. אנשי הרוח ותלמידי החכמים שהם בעלי הדעה צריכים לעסוק בבירור המושגים, כדי להכין את השלב הבא בגאולת ישראל, בשינוי פני העולם והאנושות.

וְהַכָּרָה זוֹ של הצורך לחזור לעצמיות, הַבָּאָה בְּהִתְפַּתְּחוּת אִטִּית מְאֹד, בגלל שהיא מורכבת משלבים רבים ושונים. מהרבדים הראשוניים ביותר של ההכרה, היא מתפתחת לרגש חזק, עד שהיא מביאה את האדם לפעולות מעשיות כמו שהרב מפרט; היא מַתְחִילָה מִקִּנְאַת עַם, יש אנשים שהקשר היחיד שלהם ליהדות מסתכם בכך שכאשר מכנים אותם בגינוי גנאי: ז'יד, הם מגיבים במכות, בגלל תחושת העלבון. ההכרה העצמית הראשונית שלהם היא שהמושג 'יהודי' הוא לא נושא לעלבון. חִבַּת אֶרֶץ, אם יש לאום יהודי ראוי שתהיה לו ארץ. אחרים לא יחליטו עבור היהודי היכן מותר לו לחיות, בלי קשר לשאלה אם הוא אכן מתכוון לגור בארץ. ישנם ציונים נלהבים שחיים בחו"ל אך תומכים במדינת ישראל בדרכים שונות, מתוך חיבה טבעית למה ששייך לעמם. שָׂפָה, בדומה לחיבה הטבעית של האדם להוריו, ישנה חיבה טבעית לשפת העם, בין אם מדברים בה ובין אם לא, בין אם היא עשירה ובין אם היא דלה. תַּרְבּוּת גָּלְמִית, לא מפותחת, לא מעמיקה ביסודות הרוחניים. חיבה גם לפולקלור היהודי הפשוט ביותר – לסמל ה'מגן דוד', או למדורת ל"ג בעומר. דַּעַת הַתּוֹלָדָה, ידיעת ההיסטוריה, זו כבר עליית מדרגה. כאשר המתבוללים התוודעו לפולקלור של העמים השונים החלה התעוררות. זה הזכיר להם את גיבורי התרבות היהודים כמו החשמונאים, או אישיותו של בר כוכבא. התבניות של הסיפורים התאימו לאגדות העמים ולמרידות הלאומיות, וזה מילא את היהודים שעמדו על סף התבוללות בגאווה. הִתְלַהֲבוּת עֲבוֹדָה גַּשְׁמִית אַרְצִית מִכֹּחַ הַיָּד הַמְגֻשָּׁמָה, זוהי התפתחות משמעותית בחזרה לעצמיות, כאשר מגיעים מההכרה התיאורטית עד למעשי הפעילות הציונית בשטח. סוף סוף ניתן להראות יבול ומוצרים מארץ ישראל, כמו תפוזים, ויינות מהכרמל.

מֻכְרַחַת הִיא לַעֲלוֹת עַד הָרֹאשׁ, וּלְעוֹרֵר אֶת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהַרְגָּשָׁה הַיּוֹתֵר מְיֻחָדָה לְיִשְׂרָאֵל בְּלֵב כָּל הָאֻמָּה, הַזְּקֵנִים וְהַצְּעִירִים יַחְדָּו. הזקנים מבטאים את מסירות הנפש, את ההישרדות המופלאה, והשמירה על הזהות העצמית, והצעירים מבטאים את המאיסה בגלות, ואת יכולת ההתחדשות בארץ. השילוב שבין הזקנים לצעירים מביא למימוש חזון הנביאים בפועל, כתופעה מיוחדת במינה בתולדות הלאומיות המודרנית. אין קבוצה אתנית שרובה העצום היה מנותק ממולדתו ההיסטורית במשך דורות על גבי דורות, שהצליחה לחזור ולחדש בה את לאומיותה ועצמיותה. וּבְלֵב אֶחָד, בְּמַחֲשָׁבָה וְחֵשֶׁק אֶחָד, שילוב כוחות המחשבה של הזקנים עם כוחות הרגש של הצעירים. החשק לדעת ולחקור, לחדש ולהתחדש, מבלי להתעלם ממה שנאצר במשך כל הדורות. "יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ד' אֱלֹוהֵיהֶם את המקור הרוחני הבלתי נדלה, וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם, המקור הלאומי, הממשי, וּפָחֲדוּ אֶל ד' וְאֶל טוּבוֹ" (הושע ג, ה). כלומר – יזהרו, ידייקו בהבנת המושגים ולא ישמיטו אף אחד מהם. ומתוך כך יוכלו לממש נכון את הטוב שיש בתחייה הלאומית, בגאולת העם והעולם. לפני שהתחילה הגלות הארוכה הראשונה התאספו ראשי השבטים סביב מיטת ישראל אביהם. חז"ל מספרים שיעקב חשש שמא אחד מבניו אינו הולך בדרכו, דרך ה', אמרו לו בניו "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) – "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד" (פסחים נו, א), גם אם במעשים הגלויים זה אולי לא היה נראה כך. "באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אנו אומרים משפט זה בחשאי, מפני שלא תמיד המציאות הגלויה מאשרת את זה, אבל גם לאחר הגלות הארוכה במצרים עם ישראל עמד מול הר סיני "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שמות יט, ב). ושמע: "אָנֹכִי ה' אֱלֹוהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), גם הקיום היהודי בגלות הוא חלק מגילוי האחדות.

כָּעֵת בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, כאן הרב מגדיר באופן ברור שכעת, ההווה, הוא אחרית הימים. זו הגאולה האחרונה האמיתית ולא אפיזודה חולפת. שֶׁכְּבָר הֵחֵלּוּ לְהַרְאוֹת אֶת נִצָּנֵיהֶם, בדמות הישוב החדש והמושבות, כָּל הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע אֱלוֹהִים בְּלִבָּם קְרוּאִים וְעוֹמְדִים הֵם, לְעוֹרֵר הֲמוֹן מַחֲשָׁבוֹת וְהוֹפָעוֹת, בלשון המקובלים הגלות נקראת 'דורמיטא', כלומר שינה. הנגיעה האלוהית מעוררת את הכוחות שעם ישראל צבר בגלות הארוכה והוא מתחיל לפעול למימושם, לגלות את הצד הרוחני והתרבותי – מֵהַסְּפִירוֹת^[127] הָעֶלְיוֹנוֹת מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל, ממקורות המסורת של ישראל שקדמו לעולם (בראשית רבה א, ד). כלומר ממקורות הרוח והמחשבה, שמעבר לתפיסות האנושיות המוגבלות. וְלַעֲדֹר בְּלֹא לֵב וָלֵב בַּיְסוֹדוֹת הַתַּחְתִּיּוֹת שֶׁהִתְחִילָה כְּבָר הַהַרְגָּשָׁה לִדְפֹּק בָּהֶם בְּחָזְקָה, כשם שמחרישה נכנסת לעומק האדמה וחושפת ומרככת אותה, כדי שהיא תצמיח זרעים כראוי, כך גם אנחנו צריכים לעסוק ביסודות הבסיסיים ביותר ולעודד את צמיחת האומה, ללא אינטרסים זרים. להוציא מהם רעיונות יותר נשגבים משאיפות לאומיות וחברתיות רגילות, וְהַמַּחֲשָׁבָה וְהַמַּעֲשֶׂה יִפָּגְשׁוּ יַחְדָּו, המחשבות הרוממות של האבות מהספירות העליונות, והמעשה הממשי של הבנים שכוחם במותנם ליישב את הארץ לִבְנוֹת עוֹלָם מָלֵא, שיש בו גם שמימיות וגם ארציות בְּשֵׁם מָלֵא, בהכרה מלאה שמדובר במימוש חזון הנביאים הקדום. "יִמְלֹךְ ד' לְעוֹלָם, גם בדורות הגלות בתוך ההעלם והסתר הפנים. אֱלוֹהַיִךְ צִיּוֹן גם במקום שבו העצמיות מתגלה לְדֹר וָדֹר, גם בממד הזמן הַלְלוּ יָהּ!" (תהלים קמו, י), האירו את גדולתו בכל דברי ימי ישראל.