פעמים רבות נוטים לצייר את מושגי הגאולה ותחיית הקודש אך ורק במסגרת הקרובה והמוכרת של העם היהודי על קהילותיו השונות, ואילו הממד הכלל-עולמי של הטבת מצבה של האנושות מבחינה חומרית ורוחנית לא מקבל תשומת לב ראויה. לאורך שנים רבות הקשר שבין ישראל לעמים התקיים כאשר מצבם של ישראל היה בשפל, במסגרת של גלות, שעבוד, קנאה וניצול. ממילא נוצרו יחסי עוינות ופחד משני הצדדים. יכולת ההישרדות המופלאה בגלות, והעברת האמונה מדור לדור הפעימו את האומות, אך במקום להעריץ את היהודים על כך, הם פיתחו פחד ושנאה גדולים יותר ורצו להעלים את העם היהודי מעל פני האדמה. מנגד גם היהודים התרגלו לחיות עם העוינות כלפיהם, עד שנוצר קושי לתת אמון בצלם אלוהים שקיים גם בקרב האומות.
בפרק זה הרב מתאר את הקשר הנכון והטוב שאמור להיות בין ישראל לעמים, כפי שבמידה מסוימת כבר התקיים למשך זמן קצר בימי מלכות שלמה, כאשר בית המקדש התנשא בראש ההרים, והעמים באו לראות את מקום התפילה שממנו יוצאים הברכה, התורה ורוח הקודש לעולם. היחסים שבין ישראל לעמים התבססו על כבוד והערכה, סביב רצון להשלמה הדדית ושאיפה לשלמות הקיום.
רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ מְגַלָּה בִּבְהִירוּת אֶת הָאוֹר הָאֱלוֹהִי הַגָּדוֹל הַמָּלֵא חַיִּים, הַפָּרוּשׂ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים כֻּלָּם, וְאֶת כָּל הָאָדָם בִּכְלָלוֹ בְּיִחוּד. חיי החול אינם חלולים וריקים, ההוויה אינה רק מחזוריות של צרכים סופיים חסרי משמעות. רוח הקודש מגלה את ערכם, נותנת להם תוכן ומגמת התעלות אל האינסופיות האלוהית, שממלאת את המציאות החומרית וגם עודפת עליה.[105] רוח הקודש מגלה אֵיךְ הוּא, האור האלוהי, הוֹלֵךְ וּמִתְרַכֵּז, מוֹצֵא לוֹ עֶמְדָּתוֹ בָּעוֹלָם, מְקוֹם מְנוּחָה וּפְעֻלָּה בִּכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל. האור האלוהי לא רק מקיף וממלא את הכל (זהר ח"ג רכד, ב), אלא גם מתרכז ומקבל עוגן במציאות על ידי כנסת ישראל, שתפקידה לגלות את נוכחות האור האלוהי במציאות: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) – תהילתי זו הארתי הדומה לשמש שמעניקה אור ואנרגיה למציאות.[106] שֶׁבְּקִרְבָּהּ קָדוֹשׁ שׁוֹרֶה בַּהֲדַר גְּאוֹנוֹ. מעבר להארה שפרוסה על פני ההוויה כולה יש בישראל קדושה פנימית. קדושה זו נענתה לקשר עם הא-ל בברית סיני, ומאז היא באה לידי ביטוי במצוות, שמבליטות את נוכחות הקדושה, בימי החול ובמועדים, בחיי הציבור ובחיי היחיד.[107]
כעת הרב מפרט את הביטויים השונים של השראת השכינה בישראל. מֵרֹאשׁ צוּרִים שֶׁל גִּזְעָהּ, בברית שנכרתה עם אברהם ונִשְנְתָה ליצחק וליעקב,[108] מֵהֲלִיכוֹת תּוֹלַדְתָּהּ, קורותיה של האומה – "וְאָנֹכִי ד' אֱלוֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (הושע יג, ד). השגחת ה' התגלה גם בירידה לגלות, בגזירות הקשות ובמכות מצרים. כל האומה ראתה את השגחת ה' וישועתו, למן משה גדול הנביאים ועד לאחרון העבדים (מכילתא בשלח, פרק טו). מֵהוֹפָעַת תּוֹרָתָהּ, מֵהֶאָרַת נְבִיאֶיהָ, עֶמְדַּת מַלְכוּתָהּ, בִּנְיַן מִקְדָּשָׁהּ. לאחר ההופעה הגלויה במתן תורה, עם ישראל בקש להמשיך ולשמוע את דבר ה', לכל אורך הדורות באמצעות הנביאים –ונענה.[109] הנביאים הם אלה שמשחו את המלכים, ולאחר שהמלכות התייצבה הוקם בית המקדש עם המוסדות הנלווים אליו, כמו שאמרו חז"ל: "הר המוריה […] הר שיצאה ממנו הוראה לישראל" (תענית טז, א). חֻרְבָּנָהּ וּשְׁבוּתָהּ, לאחר ימי הבית הראשון, פִּזּוּרָהּ וְגָלוּתָהּ, בחורבן הבית השני, נֶחָמָתָהּ וְתִקְוָתָהּ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, פְּעֻלָּתָהּ עַל הַמַּהֲלָךְ הָרוּחָנִי שֶׁל הָעוֹלָם. בכל צורות החיים של האומה – בחיי האבות כיחידים, במסגרת של איגוד לשבטים, במסגרת מדינית של מלוכה, בחיי עבדות תחת כיבוש ובחיי חופש ועוצמה מדינית. בכל האופנים השונים השפיעה כנסת ישראל על כל המהלך הרוחני, הדתי, הפילוסופי והמוסרי של העולם ומכוחה נוצרו התרבויות הגדולות והמובילות.
הִתְעוֹרְרוּתָהּ לִתְחִיָּה בִּזְמַנֵּנוּ, תחייה שנמצאת במרכז תשומת הלב העולמית, אף שבהתחלה היא נתפסה כהזיה ודמיון, נְפִילוֹתֶיהָ הַחָמְרִיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת, כיום ובעבר, עֹמֶק הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱלוֹהִית הַמִּתְגַּלֶּה בְּעֹצֶם הַיְרִידוֹת. כּוֹנְנִיּוּתָם ההכנות שמאחורי הירידות והעליות לְטוֹבַת אִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים, לִכְלָלוּתָהּ, לְמִין הָאָדָם בִּכְלָלוֹ, לְהַעֲלָאַת הָעוֹלָם בְּפֹעַל יָדָהּ. למשל ירידת יוסף למצרים התבררה כהצלה לישראל ולעולם כולו, עד היציאה משם ברכוש גדול של גילוי הנוכחות האלוהית בעולם. כך גם לאורך כל הגלויות, ההשפעה של ישראל על התרבות העולמית, אפילו במצבים של ריסוק ופיזור, הייתה כה גדולה ועל אחת כמה וכמה שכיום אנו מסוגלים להשפיע באופן עצום.
דְּבַר ד' אֲשֶׁר עִמָּהּ בְּחַיֵּי שָׁעָה: הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים וְהַיְחִידִיִּים, הַלְּאֻמִּיִּים וְהָעוֹלָמִיִּים; הקודש שורה בישראל באמצעות סידור צרכי השעה בדרך הראויה, כאשר מתלווים אליהם גם חַיֵּי הָעוֹלָם: זִכּוּךְ הַנְּפָשׁוֹת. הכוונה המוסרית והמידות הטובות שעומדים מאחורי המעשים. כאשר הנפש מזוככת, אפילו את הטעויות קל לתקן. הכלים מוכנים לקלוט את האור וממילא זה מוביל אל הַגְבָּרַת זִיו הַחַיִּים, מכיוון שהכלי לא חוסם את האור, הזיו הולך וגדל, כמו שתארו חז"ל את הצדיקים שנשמתם מזוככת והם קולטים לתוכם את זיו השכינה ונהנים ממנה (ברכות יז, א). הִתְעַלּוּת הַכִּשְׁרוֹנוֹת, כישרון הוא חלק מחיי עולם, מפני שהוא לא דבר חומרי אלא תכונה רוחנית חבויה, פוטנציאל שצריך לטפח כדי שיאיר את המציאות. הַמְשָׁכַת הַתַּרְבּוּת הַכְּלָלִית שֶׁבָּעוֹלָם אֶל הָאֹשֶׁר הָאֲמִתִּי, תרבות כללית נוצרת כאשר אנשים רבים מממשים את הכישרונות והשאיפות שלהם. אך כאשר השאיפות נעשות ברות השגה, הן הופכות לצורך, ובמקומן נוצרות שאיפות חדשות שגם הן תהפוכנה לצרכים. על מנת לצאת ממעגל של שאיפות וצרכים ולממש את הכישרון מתוך יציבות פנימית וללא חרדות, צריך לחבר אותו לסולם של התעלות בבקשת קרבת אלוהים. הִתְבַּסְּסוּת חַיֵּי עוֹלָם עַל־יְדֵי הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים הָרוּחָנִיִּים. זהו החזון של בית המקדש כבית תפילה לכל העמים, הממד של הבית מבטא את היציבות, והתפילה מבטאת את השאיפה, ומכיוון שהפנייה היא אל ה' נוצר נתיב של התעלות מתוך יציבות, על ידי התורה ורוח הקודש שבישראל.
הַסְדָּרַת הַסִּיעוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁבִּבְנֵי־אָדָם וּשְׁמִירַת עִנְיְנֵיהֶם, רְכוּשָׁם, כְּבוֹדָם, הַגְדָּלַת יְפִי הַחַיִּים, כְּבוֹד הַחַיִּים וְעֹנֶג הַחַיִּים, עַל־יְדֵי הַבָּעַת דַּעַת אֱלוֹהִים ד' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וְרוּחַ אַדִּיר הַחַי בְּנִשְׁמָתָהּ שֶׁל אֻמַּת עוֹלָמִים זוֹ. אדם הראשון נצטווה בגן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), לשמור על ההוויה שלא תתקלקל (קהלת רבה ז), וגם לטפח ולפתח אותה. בני אדם נוטים להתגבש סביב מכנה משותף כמו זהות לאומית, מעמדית, מקצועית וכדומה, וצריך להשתדל שלא להקריב קבוצה אחת עבור חברתה, אלא לערוך פשרה מודעת שנותנת עדיפות זמנית לכל קבוצה בהתאם לצורך ולתועלת. כך גם במסגרת מדינית, לפעמים יש הכרח להלאים רכוש, וגם זה צריך להיעשות מתוך שמירה על כבוד האדם ומתוך מאמץ להחזיר את כל מה שניתן. גם הגדלת היופי החיצוני של החיים צריכה לעשות מתוך שמירה על כבודם ועונג חייהם של הבריות. הבסיס לפעילות האדם הוא הכרת הא-ל, ידיעת קיומו ונוכחותו. כמו שאמר דוד המלך: "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה" (דה"י א, כח, ט). מעבר לכניעה לפני הא-ל יש צורך בהבנת משמעות הקיום האנושי, כמו שאמרו חז"ל: "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו; ברכות סג, א). הדרכים והאורחות הם שלך, אך אין די בהכרת המקצוע הנכון והמתאים לך והמימוש הנאות שלו, אלא זה צריך להיעשות מתוך התחשבות בכל הסיעות של בני האדם שחיים סביבך, מפני שהרצון האלוהי המהווה, מופיע בכל הגוונים שעוסקים בבניין העולם ותיקונו. דבר זה אפשרי מפני שה' אלוהי ישראל כבר התגלה לאבות, לנביאים ולכנסת ישראל, הבסיס כבר קיים בתנ"ך ובתורה שבעל פה. כל מה שקיים במציאות הוא חלון שדרכו ניתן להביט אל הרצון האלוהי שעומד אחר כתלנו. כל תהליך של למידה מתחיל מבסיס רחוק של ידיעת השפה, לאחר מכן הוא משתכלל להכרת המושגים והמשמעויות השונות, עד להצבת חזון בשפה ברורה. הרוח האדירה כבר קיימת בנשמת האומה ויש לעצב אותה כך שדעת אלוהים שבה תהיה לנחלת כלל האנושות, כהבטחת הנביא: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט).
כעת הרב מתאר את ההתחלות הקטנות של השינויים, שנעשו בנפשות הצעירים מלאי הלהט והאמונה, בחוגי היישוב העברי הקטן. תפיסות העולם התרבותיות, הדתיות והכלכליות שנוצרו, ביטאו בפסיפס זעיר את התנועות השונות של העת החדשה לגווניה. דרכן הרב מצביע על ההכרח בגאולה, בשיבה אל המקור העליון, כדי ליצור את התפיסה הנעלה שתגלה את הטוב שבכל. הִתְעוֹרְרוּת סִפְרוּת פְּרוֹזִית וְשִׁירִית, בִּקָּרְתִּית וּפֻמְבִּית, הַשָּׁבָה אֶל אוֹר הַנְּבוּאָה, בְּקִשּׁוּרָהּ אֶל הַתּוֹרָה, הספרות שמתעוררת לבקר את החיים הציבוריים, צריכה להיות מחוברת להדרכות התורה. בשונה מתפיסתו של 'אחד העם', שהפריד בין הארת הנבואה השירית לפרטי הדינים שבתורה, שהיו לצנינים בעיניו. בְּתוֹר הַכָּרָה בְּהִירָה שֶׁהֶכְרֵחַ גָּמוּר הוּא לְרוּחַ הָאָדָם הַמְסֻבָּךְ, לָשׁוּב אֶל הַמָּקוֹר הָעֶלְיוֹן, שֶׁהַדֵּעוֹת הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּבוֹת נִשְׁאָבוֹת מִמֶּנּוּ, בתרבות המודרנית יש התפתחות גדולה שלעיתים יוצרת תסביכים, מפני שהאדם עלול לאבד את מטרתו. הוא אינו יודע מה ביכולתו להשיג, למה הוא רשאי לקוות וממה הוא צריך להתייאש. בעבר הדת או הכנסייה חלשה על הכל, והתאימה את יצירות המדע והתרבות לאורח החיים המקובל, אבל העידן החדש מתאפיין בחופש שמאפשר פריחה אדירה, ואם אין יד שמכוונת את הדברים נוצרת ערבוביה, כסבך יער פראי. הוויתור על ההדרכות הדתיות הביא לכך שהעניינים הסתבכו עד לכדי ייאוש ואבדן דרך. זה מאלץ אותנו לשוב אל מקור הערכים המוסריים, אל האלוהים, ולהגדיר ביתר בירור ובהירות את מטרות העל שמרוממות את רוח האדם.
כָּל אֵלֶּה וּסְעִיפֵיהֶן מְקַשְׁקְשׁוֹת כָּעֵת לְפָנֵינוּ בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כְּזוֹג. הרב ראה בתהליך תחיית התרבות, השפה והספרות, התחלה של המגמות הגדולות של השראת השכינה, כשם שחז"ל ראו במעשיו של שמשון הופעה של רוח הקודש.[110] אמנם עדיין אנו רחוקים מפתרון מלא לכל רגשי העויינות, שבענו נדודים ואנו מצולקים בנפשנו ורוחנו. השלב הראשון של התחייה הוא גאולה משעבוד מלכויות, ואכן אנו ראויים למנוחה, שגשוג ותחושה של מילוי הכוחות. אבל יחד עם זה אנו נדרשים לתת סיכוי לגילוי הקשר הנכון עם האומות, במסגרת יחסי החוץ של מדינת ישראל, ובמסגרת התרבותית על ידי ערכי התורה ודברי הנביאים. לא ניתן להימלט מהאחריות הרוחנית הגדולה והעמוקה, מהציפייה של מאות מיליונים בגלוי ואולי כמה מיליארדים בסתר נפשם, שמצפים מאתנו לתחיית הקודש. זה דורש מאיתנו ברורים רוחניים רבים, כדי שנוכל להיות למופת מוסרי, חברתי, רוחני ואמוני שיקרין לכל אפסי ארץ. הרב ראה באופן מוחשי את הראשית, את ה'מצער' המזערי של כמה עשרות אלפים יהודים שהתקבצו לארץ חרבה, שרק התחילה לתת פירות מועטים. ובכל זאת הביט למרחוק, ראה גם את המשכה של הגאולה, ושמע את הצלילים הראשונים של פעמוני הגאולה השלמה. חלפו כמאה שנים מאז שהדברים נכתבו, ואף שעדיין קשה לנו להבחין בצלילי הפעמונים, קולם הולך ומתעצם.
