פרק זה מבטא את המפנה באורח החיים היהודי, במעבר מתקופת הגלות לתקופת הגאולה. תפיסות העולם ואורחות החיים היהודיים בגלות, נוצרו מתוך הכרח של מערכת יחסים לא טובה עם הסביבה. גויים רבים רימו והשפילו את היהודים, והיהודים לא נותרו חייבים והשיבו באותה המטבע. התחושה הייתה שמי שינסה להיות ישר יפסיד מכל הכיוונים, וזה קלקל את הנפש. הרב גדל בעיירה יהודית, היה לו קשר אינטימי וקרוב עם אורח החיים הגלותי ואף על פי כן מתוך יושרה עצמית גדולה הוא מותח ביקורת נוקבת, מזעזעת וקשה על דברים טובים וקדושים שינקו והתבססו על יסודות טמאים ומכוערים. תיקון המידות יכול להיעשות כראוי, רק כאשר האדם במצב איתן ולא כאשר הוא חלש וחולה, והרב ראה בתהליך התחייה הזדמנות להתיישרות מבחינה מוסרית, אישית ולאומית, ושיבה אל יסודות החיים הבריאים.
בדברים אלה הרב מעניק פרשנות מעמיקה לקריאה 'הניטשיאנית'[99] שהתנגדה למוסר המקובל, שנשען גם על יסודות שליליים של חולשה ורפיון, צביעות ודו פרצופיות. ניטשה תקף את מושגי 'החובה' שפותחו על ידי המוסרנים האנגלים, שסברו שתפקידו של האדם הוא למלא את חובתו ולעשות את מה שמקובל בעיני החברה וזוכה לאישורה. מצד אחד היה חיפוש אחר מוסר טהרני וצדקני אבל עיקרו היה כלפי חוץ. התקופה בכללותה נקראה 'התקופה ויקטוריאנית', על שם המלכה ויקטוריה שבאופן אישי הייתה אישה פשוטה ולא יותר מדי חכמה, ואנשים רבים ניצלו את זה והתראו בפניה בהתאם לערכיה, גם אם בפועל היו רחוקים מכך.
העידן החדש התאפיין בהרחבת המשאבים, בהתפתחות הכוח והיכולת של האדם להרגיש את עצמו בטוח יותר. החופש התפשט ותבע את מקומו ומשקלו הראוי בחיי היחיד והחברה, אבל למרות כל השינויים, מבחינה נפשית האדם עדיין לא הרגיש חופשי. בעידן הקודם החיים בצל העבודה הקשה והמפרכת יצרו את מושגי ההכרח וגרמו לאדם לשכוח מעצמו. הממסד הדתי ודוֹגמוֹת המוסר המצויות העמידו במרכז את מושגי החובה, מבלי לברר מי קבע מהן החובות, ועל מה הן מתבססות. אחד המאפיינים של העידן החדש היה תחושת משבר ואכזבה, ניכור ואי שביעות רצון ביחס לסדרי החיים הקודמים, גם אם סדרים אלה מיוצגים על ידי הדת והמוסדות המסודרים והנאותים, שהאדם חש כלפיהם בצדק, כבוד והערכה. נוצר פער, לפעמים עד כדי ניגוד, בין הדת והמוסר במובנם המצוי כמוסדות ודוֹגמוֹת, לבין האישיות החיה הממשית הייחודית, ומכאן באה התביעה שהיחיד יקבע לעצמו את המוסר שמותאם למדרגתו, ולא יקבל את המוסר שנבנה סביב המכנה המשותף של הציבור הרחב. בפועל הניסיונות להיגאל מהמוסר הכובש ומהצביעות כשלוּ, מפני שלא היו בהם יסודות של קודש, אבל הביקורת הייתה נכונה. הרב לא קיבל את התפיסה הניטשיאנית אבל הוא הבין את הביקורת, וראה בפער ובניגוד הזה לא רק משבר, קושי, ומכשול, אלא גם התקדמות אמתית של האדם, של הדת ושל האתיקה המקובלת.
יֶשְׁנָם דְּבָרִים טוֹבִים וּקְדוֹשִׁים, שֶׁהַסִּבּוֹת הַמַּחֲזִיקוֹת אוֹתָם בָּעוֹלָם הֵן כְּעוּרוֹת, כְּמוֹ חֻלְשָׁה, שֶׁקֶר, רִשְׁעוּת, שֶׁלִּפְעָמִים הֵן תּוֹמְכוֹת אֶת יְסוֹד הַטּוֹב שֶׁל בּוּשָׁה, צְנִיעוּת, אֱמוּנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. הרב מראה כיצד מושגים שליליים יכולים לתמוך במושגים חיוביים – בושה יכולה להישען על חולשה; צניעות – על צביעות ושקר; ואמונה יכולה להישען על רשעות.
כאשר אדם אמיץ, בריא וכשרוני, מאמץ לעצמו את העדינות שקיימת בבושה זה יפה מאוד. מידת הבושה היא אחת המידות שמאפיינות את עם ישראל (יבמות עט, א). אך אם הבושה נובעת מחולשה ורפיון נפש היא שלילית. הגויים תפסו את היהודים בגלות – כצדיקים בעל כורחם, כאדם חולה שלא מזיק רק מפני שאינו מסוגל. ניטשה ביקר את הנצרות בגלל שהיא דגלה במה שהוא כינה 'מוסר עבדים'; באמצעות רגשי אשם מנסים לשכנע את החזקים והבריאים, שעליהם לשרת את החלשים והמסכנים. ניטשה היה רחוק מידיעת יהדות, אבל ראה בתנ"ך היהודי דוגמה ל'מוסר של אדונים', דוגמה לגבורתו וגדולתו של העם היהודי המקראי, שלמרות קטנו הצליח לשלוט ולהיות אדון לאחרים. לעומת זאת באוונגליונים[100] הוא ראה רוח של כניעה יתירה. בשם ערך השוויון המוסרי, גם אנשים שמסוגלים להיות אדונים לגורלם, ולהוציא לפועל את כישרונם, משתעבדים לאנשים מסכנים ולא מוצלחים.[101]
צניעות יכולה לבטא הדגשה של צדדים רוחניים, אבל היא יכולה גם להסוות ולכבוש יצרים לא מעודנים, במקום לישר ולתקן אותם. היא יכולה לבטא שיקול דעת ואחריות, ומנגד לכסות על עצלות ובריחה מאחריות. היהודים בגלות התרגלו לפתור בעיות באמצעות ויתור, הסתפקות במועט ובריחה למקום אחר. אבל למוסר יש ערך עצמי, הוא לא יכול להצטמצם רק בכבישת הכוחות. אמנם זה עדיף מאשר לעשות רע, אבל אי אפשר לראות בזה את חזות הכל. אסור לאדם לאמץ את השקר למען הישרות, לדכא את כוחותיו ולצמצם את מחשבותיו בשם הצניעות, אלא עליו לרסן את הכוחות, באמצעות מודעות יותר מפותחת לערכים המוסריים.
אמונה חזקה יכולה להישען על אכזריות ותוקפנות, התנשאות וזלזול באחרים, כמו הנטייה שקיימת באסלאם לבטא את האמונה על ידי רצח ואלימות. אולם אמונה אמתית כוללת את כל הצדדים, גם את מסירות הנפש על הצו האלוהי וגם את ההכרה בכך שהבריאה כולה היא מעשה ידי הא-ל שרוצה בחיים ובטוב לכל; "חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלוֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" (יחזקאל לג, יא). לכן סנהדרין שהייתה הורגת פעם בשבע שנים, ויש אומרים פעם בשבעים שנה – נקראה "חובלנית" (משנה מכות א, י).
אָמְנָם כְּמוֹ שֶׁטּוֹבָתָן שֶׁל רְשָׁעִים רָעָה הִיא אֵצֶל צַדִּיקִים (יבמות קג, א), כָּכָה הִיא הַטּוֹבָה שֶׁמְּקַבֵּל הַטּוֹב וְהַקָּדוֹשׁ מֵהָרַע וְהַטָּמֵא, מְחוֹלֶלֶת הִיא רָעוֹת רַבּוֹת. המציאות המוסרית המקולקלת שהייתה באורח החיים הגלותי, הביאה לביקורת נוקבת שהתפתחה גם לכפירה, מפני שאם סדרי החיים מבוססים על דברים שליליים, המסקנה היא שאינם מבטאים אמת אלוהית. הביקורת של הרב הייתה נכונה בזמנו ביחס לקהילות שבגלות, וכך גם ראו בני הישוב החדש את בני הישוב הישן, שיושבים כל היום ומצפים לכספי הצדקה והחלוקה. ניחא אם החיים שלהם היו רק חסרי כבוד, הבעיה הגדולה יותר היא שהם היו גם חסרי יושר. במידה מסוימת הדברים נכונים גם היום. אידאולוגיה ציבורית מנכסת לעצמה את התואר 'שבט לוי' ו'עולם התורה', וממילא מעניקה פטור לציבור גדול שלא לשאת בעול עם הכלל ולהתנהל בצורה בעייתית. כך מוצדקת המנטליות הגלותית של 'לרמות את הפריץ' בכל דרך אפשרית: במיסים, בפטור פיקטיבי משירות צבאי, בדיווח לא מדויק של מספר תלמידים בישיבות. לכל דבר יש הצדקה מוסרית של הכרח עבור הצלת עולם התורה, האמונה ודור ההמשך. נוצר יחס מאוד מעוות ומתנשא כלפי האומה, כלפי המדינה, כלפי מסירות הנפש של חיילי ישראל, כלפי זיעת אפיים של רבבות ומאות אלפי העובדים בבתי חרושת, בתי מסחר ובשדות, שנהנים מיגיע כפיהם ומשלמים מיסים. ההצדקה הרוחנית לשיתוף פעולה עם מוסדות השלטון של מדינת ישראל היא רק כדי 'להוציא בולעם מפיהם' – ביטוי שכל כולו זלזול וניכור, במקום יחס פשוט ובסיסי של הכרת תודה הראוי לכל אדם ישר. לכן אומר הרב שלא יכול להיות שדברים כאלה יחזיקו את הקודש. גם אם בתקופות מסוימות בגלות הייתה לזה הצדקה, אסור שזה יהפוך לתפיסה רוחנית. האדם צריך ליהנות מעמלו ואז הוא יוכל להיות אדם ישר ולא יצטרך לשקר, כדי לכסות על חולשותיו.
וְאֵין אוֹר גְּאֻלָּה יוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל כִּי־אִם עַל־יְדֵי מַה שֶׁיֵּהָרְסוּ כָּל הַיְסוֹדוֹת הָרָעִים, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁהֵם מַחֲזִיקִים אֶת הַטּוֹב וְהַקֹּדֶשׁ. הגאולה לא תוכל לשנות את פני המציאות מבלי שתקדם לה הבנה נכונה של המושגים הגדולים, העמקה אל תוך פנימיות האדם והחברה, תיקון תפיסות האמונה והמוסר והעמדתם על יסודות בריאים של יושר, כטבעו של אדם הראשון לפני שחטא והרגיש צורך להתחבא, להתבייש ולשקר: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁעַל־יְדֵי זֶה סוֹבֵל הַטּוֹב הַקֹּדֶשׁ וְהָאֱמוּנָה, וְהֵם יוֹרְדִים וְנִרְאִים כְּמִתְדַּלְדְּלִים, השלב הראשון בכל ניקיון הוא חשיפת הלכלוך שהולך ונערם, עד שכלפי חוץ המצב נראה יותר גרוע,[102] כך גם השלב הראשון של הביקורת על היסודות השליליים מביא להרס האמונה, מפני שיחד עם הסרת הדברים הרעים נאלצים להסיר גם דברים טובים. ביקורת על מקבצי נדבות רמאים מביאה לכך שאנשים מפסיקים לתת צדקה. ביקורת על בטחון בה' שמביא לפסיביות, פוגע בערכה של עבודת התפילה, ביקורת על חלישות הגוף פוגעת בערכי הצניעות. ואף על פי כן – דִּלְדּוּל זֶה וִירִידָה זוֹ עֲלִיָּה וְהִתְעוֹדְדוּת הֵם בֶּאֱמֶת, שורש הפועל 'להתעודד' הוא ע.ו.ד, כלומר – מתוך הדלדול תהיה תוספת והעצמה, משום שֶׁאַחַר הָרִקָּבוֹן שֶׁל הַיְסוֹדוֹת הָרָעִים הַלָּלוּ, יָחֵל מִיָּד לִצְמֹחַ אוֹר הַזֹּהַר וְהַקֹּדֶשׁ עַל יְסוֹדוֹת בְּרִיאִים שֶׁל דֵּעָה, על יסודות הגיוניים. תיקון המידות מתחיל בצדדים התבוניים, הרב פותח דווקא בדעה מפני שאחד המאפיינים הבסיסיים של התקופה החדשה הוא חופש הדעה כהבעת עמדה. מערך זה נגזרת ההכרה המשפטית והמוסרית של זכויות האדם, כבודו וחירותו. חָכְמָה, מחשבה גדולה ומקיפה שמתפתחת באמצעות מחקר מדעי. הבנת ערך המאמץ האינטלקטואלי שמאיר את כל ההתנהגויות. אלו הם יסודות בריאים מפני שיש הבדל משמעותי בין הכרח המוטל על האדם כחובה חיצונית, לבין תוקף מוסרי של מידות טובות שמתבססות על רצון להיטיב, מתוך הבנה והזדהות עם חשיבות הדבר. גְּבוּרָה, תמיד תהיינה חובות ומגבלות, אך השאלה העיקרית היא מהי התשתית המוסרית. אם היא מבוססת על היגיון והסקת מסקנות מתוך בירור ומחקר, היא מביאה גם לעוצמה ואיתנות של האדם כפרט והחברה בכלל, במקום החולשה שעמדה ביסוד המעשים המוסריים בעבר. כותרת ספרו האחרון של ניטשה הייתה "הרצון לעצמה"; רצון זה מאפיין את העידן המודרני שבו האדם שואף ופועל לשכלולה של המציאות, הרבה מעבר למה שבני אדם שאפו בעבר. תִּפְאֶרֶת, מדעי הטבע, החברה והרוח חושפים את השפע והרב גוניות שקיימים במציאות וזה משליך גם על תפיסת המוסר. אם בעבר ערך מרכזי במוסר העבדים היה השוויון, כיום הולך ומתברר שבני אדם אינם רק שווים אלא גם שונים זה מזה, ואין לטשטש את הייחודיות כדי להדגיש את המכנה המשותף הנמוך. נֵצַח, עלייה בתוחלת החיים והקיום המכובד וְהוֹד, מידתו של אהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ההוד וההדר מבטאים את מידת הנדיבות שבה היחס אל המציאות אינו סביב מחסור, רעב וקנאה שמביאה לחלוקה שווה רק כדי שלאחר לא יהיה יותר, אלא על בסיס של נדיבות, ממרום מעמד האבירות במובנה החיובי של רצון ההטבה לזולת ונתינה ללא גבול. מנגד, אם מדובר בדרישה ותביעה שאינה צודקת לא מוכנים לתת אפילו פירור. זוהי הפרשנות היפה למושג ה'על-אדם' (Übermensch) שאליו השתוקק ניטשה – האדם העליון, העוצמתי, שהמוסר שלו נובע מעוצמה, כוח ונדיבות, ולא מתוך חולשה ונכות. בשונה מהאופן המפלצתי שבו פירשו ויישמו את דבריו בגרמניה הנאצית.
וּבָזֶה תִּוָּסֵד מַלְכוּת עוֹלָמִים לְאוֹר ד' וְטוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, חזון הגאולה ואחרית הימים הוא חזון של תיקון מוסרי טבעי. בְּחַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים שֶׁהֵם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ עֲדֵי עַד, "וַיֹּאמֶר אַךְ עַמִּי הֵמָּה בָּנִים לֹא יְשַׁקֵּרוּ, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ", דוד המלך הוא דמות מופת לדורות: כחכם ומשורר, מלך, לוחם ומצביא גדול. הוא מייסד את מלכות ישראל הנצחית מתוך מסירות נפש, חזון וישרות מוסרית. כאשר נתן הנביא מוכיח אותו על חטאו, הוא מיד מתוודה: "חָטָאתִי לה'" (שמואל ב' יב, יג). הוא לא מנסה לתרץ ולהתחמק מהאמת, אף שהיו טיעונים לזכותו.[103] דוד הקים עולה של תשובה (עבודה זרה ד, ב) כלומר עשה אותה לעניין נשגב. לעומת מעמדה הקודם כחובה חיצונית, היא הגיעה למדרגה של הודאה מתוך יושר פנימי. יסוד הגאולה הוא תשובה אמיתית, שעיקרה הוא הוידוי, ומתוכו גם עשיית המעשים הנכונים, לכן לא ה' לבדו הוא זה שיושיע את ישראל, אלא גם מדת האמת וישרות הלב. בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם,[104] בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם" (ישעיה סג, ח-ט). בכל השינויים שיקרו בעולם, גם של דלדול ומהפכה רעה, תצמח התעלות למדרגה גבוהה יותר של הארה אלוהית וזיכוך.
