פרק נא

בפרק זה ניתן לראות את אחד העקרונות המרכזיים בתפיסת עולמו של הרב: הקשר האמיץ שקיים בין המושגים העליונים לבין המציאות הממשית. פעמים רבות יש נטייה לחלק בין ענייני פילוסופיה נשגבים שהם נחלתם של מעטים, לבין המציאות המעשית הנתונה להמון העם. נדמה שהדבר החשוב ביותר הוא עשיית הדברים הנכונים בפועל ולא הרעיונות, ההשקפות והאידאלים כשלעצמם. עמדה זו מאוד מציאותית אך גם מאוד שטחית, מפני שתנועת הרוח הגדולה נוגעת לכל אדם, גם אם הוא לא הוגה דעות או מנהיג דגול. חיי הרוח הם יסוד המוטיבציה לכל שינוי ומאבק, וכאשר הם חסרים, נוצרת עייפות וחוסר התקדמות, מבחינה רוחנית ומעשית.

הַסִּיגִים שֶׁבַּהֲבָנַת הָאֱלוֹהוּת, הַיִּרְאָה, הָאֱמוּנָה, וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן, הרב מציין שלושה מושגים שיכולים להיות בהם סִיגִים, כלומר טעויות. המושג הראשון הוא הָאֱלוֹהוּת, אחרי שמזככים אותו מטעויות, יש צורך לקבוע כלפיו את היחס הראוי, זו מקומה של הַיִּרְאָה. השלב האחרון הוא לתרגם את הבנת האלוהות והיראה למערכת יחסים ואורחות חיים וזוהי הָאֱמוּנָה, בירור העקרונות ומימושם במציאות.

בתורה ובמשלי הנביאים ישנם תיאורים גשמיים של האלוהות – אברי גוף כמו פנים, ידיים ורגליים, או תנועות נפשיות כרצון וכעס. גם מי שקורא את הדברים בשטחיות מודע לכך שלא מדובר בפנים אנושיות מוכרות, אלא בדברים שהם מעבר להכרה אנושית, אולם במשך תקופות ארוכות רווחה התפיסה שחוסר הידיעה הוא רק מגבלה טכנית. כאשר הקב"ה אומר למשה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי […] וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג, כ; כג) עלולים להבין שמדובר במגבלה זמנית. כלומר רק מפני שהאדם נתון במגבלות חיי הגוף הוא לא מסוגל לראות, אבל לאחר המוות, בעולם של נשמות והשגה גבוהה יותר, ניתן יהיה לראות, לא רק מאחור אלא גם מלפנים. על מנת לתקן את הטעות הזו בהבנת האלוהות עמל הרמב"ם לבאר את משמעות התיאורים והתארים המגשימים, באמצעות מחקר לשוני, מושגי ופילוסופי. בחלק הראשון של 'מורה הנבוכים' הוא בחן את המשמעויות השונות של המילים, החל מהרובד הגשמי הפשוט ועד לרובד המשותף, המושאל והמופשט.^[88]

כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאֻמָּה צְרִיכָה לְתַקֵּן אֶת דַּרְכֵי חַיֶּיהָ הַמַּעֲשִׂיִּים בִּכְלָלוּתָהּ, אֵין הַהֶזֵּק שֶׁלָּהֶם נִכָּר, מכיוון שהרעיונות המחשבתיים לא צריכים להבחן במציאות, במסגרת חיים לאומיים עצמאיים. בגלות סדרי החיים נקבעו על ידי השלטון הנוכרי המקומי, וניתן היה לתלות בהם את כל תחלואי הקהילה. אך כאשר תנועת התחייה היהודית החלה להתגבש, התעוררו שאלות ביחס לסדרי החיים הנכונים – האם, מתי, ואת מי להעלות לארץ, איך לבנות את התרבות ואיך לייסד את החינוך. נוצר צורך בבירור מושגי האמונה שמתוכם יתגבשו סדרי החיים הראויים. עד היום בבתי מדרש רבים מעדיפים לעצום את העיניים ולא להתמודד עם שאלות כלליות של ניהול המדינה ומימוש חזון התורה. אם לפחות היו מנסים ונכשלים יכלו להפיק לקחים ולתקן, אך מראש לא מנסים, והנזק הגדול הוא לעם ולתורה, שנשארת בהופעה חסרה ומצומצמת.

אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁהַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית מֻכְרַחַת לָבוֹא, וּצְמִיחַת קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּפֹעַל מֻכְרַחַת לְהִגָּלוֹת, מִיָּד הַסִּיגִים מְעַכְּבִים. התנועה הלאומית המעשית לא התחילה כגאולת "אֲחִישֶׁנָּה",^[89] כלומר מתוך בחירה ורצון של צדיקים שכספו לגאולה. עבודה כזו דורשת כוחות נפש ורוח אדירים ואומץ לב בלתי רגיל, מפני שהיא טומנת בחובה מהפכה, והתמודדות עם היקר והקדוש ביותר שיש באדם, ואילו הגלות הביאה לעייפות רוחנית ודלדול החיים כמו שהרב מזכיר בהמשך. ההתחלה הייתה כגאולת "בְּעִתָּהּ" מתוך קושי והכרח. היו שניסו לצאת מהמצב המתיש על ידי התבוללות והתנצרות או התרחקות מהיהדות, כדי לקבל כוחות מחודשים מעמים אחרים ולא להישאר כאסקופה נדרסת, והיו כאלה שמכורח הנסיבות העדיפו לעלות לארץ.

ככל שתהליכי הגאולה הלכו והתפתחו גם מצבם של ישראל הלך והשתפר, העם היהודי תפס יותר ויותר מקום בשדה היצירה העולמית – בסתירה למעמדו כמיעוט קטן וגולה, אולם דווקא שינוי זה גרם לאנשים רבים להאשים את היהודים בניסיון השתלטות על העולם. הייתה בכך מידה מסוימת של אמת, מפני שהיהודים אכן חיפשו שדה שבו יוכלו לבטא את כישרונם. העוינות כנגד היהודים הלכה והתעצמה, עד שהגיעה לשיאה כמה עשרות שנים אחרי שהרב כתב את הדברים. בזמן מלחמת העולם השנייה כל עמי אירופה לא רצו את היהודים, וחפשו 'פתרון סופי' ל'בעייה'. לכן חלק ממנהיגי תנועת התחייה הלאומית ראו הכרח לעסוק בעיקר בדאגה לחיי הגוף של העם היהודי. בראשית ימיה של התנועה הציונית כתב ד"ר לאון פינסקר^[90]: "לא אל ארץ 'קדשנו' עלינו לשׂאת נפשנו עתה, כי אם אל ארץ 'שלנו'". כלומר הקודש הוא עניין שולי – אם תהיה זאת ארץ ישראל, מה טוב, אך העיקר שתהיה 'שלנו' בפשטות, ארץ שאפשר לחיות בה כראוי. במהדורה הראשונה של 'מדינת היהודים', הרצל כלל לא הזכיר את ארץ ישראל, היא התווספה רק לאחר מכן במהדורה השנייה שנכתבה באידיש. כך יצא שיהודים רבים שהגיעו לארץ התחילו ליישב אותה, ללא תשתית רוחנית של מושגים מבוררים, שסביבם יתגבשו סדרי חיים ראויים. הוגי דעות רבים בארץ ובחו"ל סוברים שמדינת ישראל הוקמה רק בגלל האנטישמיות, במיוחד זו הנאצית הטוטאלית והשואה. לכן מביאים את מנהיגי האומות לביקור והנחת זר ב'יד ושם'. גם אם עומדות מאחורי זה כוונות נוספות, התחושה ההכרתית היא שאין לנו ברירה אלא לדאוג למקלט בטוח תחת השמש, שאליו יגורשו כל המצורעים שאף אחד לא רוצה בקרבתם.

וְאִי־אֶפְשָׁר לָאֻמָּה שֶׁתִּתְאַגֵּד וְתַשִּׂיג בְּעֹמֶק חַיֶּיהָ אֶת סוֹד גְּבוּרָתָהּ וְצִיּוּרֵי סִדּוּרֶיהָ כִּי־אִם עַל־פִּי דֵּעוֹת מְזֻכָּכוֹת. בדורות שבהם כפו על היהודים להמיר את דתם הגבורה העיקרית הייתה פסיבית, למות על קידוש ה'. אבל כאשר המטרה של הגויים הייתה השמדת הגזע היהודי, הכריע הרב מנחם זמבה שהגבורה העיקרית היא להיאבק כדי לחיות על קידוש ה'.^[91] כשהמציאות מאפשרת, אנו נדרשים לקדש את שם ה' על ידי גבורה רוחנית וקיום חזון התורה; יצירת תרבות וחברה בעלת מלכות, מערכת משפט, מקדש, כהונה, ונבואה, שכל העמים ילכו לאורה. לצורך כך לא מספיק רק להזדהות באופן כללי עם החזון של "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג) ו'להיות אור לגויים', אלא נדרשת גבורה לעסוק בזיכוך הדעות, ולברר את התכנים של הקודש. ללקט את ניצוצות הקדושה שירדו ממקומם יחד עם הקליפות, ולא רק את שברי הקהילות שהתפזרו.

הרב סולובייצ'יק^[92] הבחין בין 'ברית גורל' לעומת ברית ייעוד' (קול דודי דופק עמ' 32-48). דחיית חיי הכניעה והשפלה שבגלות אמנם קודמת לרצון לחיים נכונים, של גבורה וזקיפות קומה, גדולה, מיצוי ומימוש הכישרונות, אבל היא רק סניף מהגבורה החיובית. אחת הדמויות הבולטות בהקשר זה היה זיגמונד פרויד,^[93] מהאישים הבולטים של הזמן החדש. מצד אחד הוא בז לכפיפות הקומה הגלותית,^[94] ומאידך המגע המודע שלו עם היהדות היה קלוש, ובהעדר תשתית רוחנית מתאימה יחסו אל הציונות היה מורכב.^[95] למרות זאת הוא היה מודע לכך שכל ביקורת ושלילה שהוא מסוגל למצוא ביהדות לא תוכל לפגום בקדושת היהדות הפנימית שוודאי קיימת בו (עי' להלן עמ'187 פרק סג??…).

וּמַעֲשִׂים הַיּוֹצְאִים מִטָּהֳרָתָהּ שֶׁל דַּעַת ד' אֱמֶת, בַּבְּהִירוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה. אי אפשר להסתפק בכך שהאדם יהיה קשור אל ה' באופן כללי, שיתפלל שלוש פעמים ביום והמציאות תהיה מתוקנת מאליה. יש צורך במעשים שנובעים מדעת ה', והיא חייבת להיות טהורה ואמתית. זה לא פשוט מפני שככל שהמושג הוא יותר נעלה כך גם הבהירות קשה יותר להשגה. מעצם הגדרתה, העצמות היא עניין נעלה ונסתר, "ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מלכים א' ח, יב), אבל לא הערפל עצמו הוא הקדוש, עלינו לפזר את הערפילים גם אם אף פעם לא נמצה את העניין עצמו. הרצי"ה סיפר שכאשר הרידב"ז^[96] הגיע לארץ, הוא נכנס לבקר את הרב שגר אז ביפו, כפי שהיה מקובל אז להיכנס קודם כל אל רב המקום. הרב שמח בביקור ומעניין לעניין נסובה השיחה גם על ענייני אמונה. הרידב"ז טען שהאמונה צריכה להיות כפי שסבתו מאמינה – בתמימות ובפשטות, והרב השיב לו: "אמנם הסבתא של כבודו הייתה מסתמא אישה כשרה וצדקת, כשהיא לעצמה, אבל ודאי לא יסכים כבודו כי מדת השגת יראת שמים שלה הייתה מספקת להנהגת כלל ישראל, לזה צריך ברור המחשבות מתוך רוממות מקורותיה של תורה" (לשלשה באלול מב). אמונה אינה רק קבלת דוֹגמוֹת כהסכמה עקרונית שהא-ל קיים, גדול וחזק, אלא הבנה עמוקה של ערכה של ההוויה כיצירה אלוהית, והבנת ערך נפשו של האדם שהיא נפש אלוהית.

זֹאת הִיא הַסִּבָּה, שֶׁכֹּחַ שְׁלִילִי גָּדוֹל מִתְעוֹרֵר בְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּחֻצְפָּה סַגִּיאָה, בהתחלה הוא נטפל לפרטים שנראים קטנוניים, כאשר הם מנותקים מההקשר הגדול, ואחר כך הביקורת נמשכת גם ביחס לדברים העקרוניים. וּשְׁלִילָה זֹאת תְּבַעֵר אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא כֵּהֶה בְּהַמֻּשָּׂגִים הָאֱלוֹהִיִּים וְהַתָּלוּי בָּהֶם בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה. ישנם מנהגים וסגולות שנחשבים לאמונה ודבקות עמוקה, אבל במידה רבה הם מסיתים את תשומת הלב מן העיון במושגי האלוהות, האמונה והיראה. לכל מצווה ועיקרון יש צד מעשי שמתבטא גם ב'מעשה קטן', אך עדיין זה לא הופך אותו ל'מעשה גדול' ואסור לבלבל ביניהם. החוצפה מסירה מהאמונה את הסיגים שדבקו בה. זו מלאכה חשובה, מפני שאי אפשר להישאר עם האמונה הישנה; יש צורך לעסוק במלאכה זו, גם אם היא בזויה מצד עצמה, כמו שאמרו חז"ל: "אי אפשר לעולם בלא בסם (מוכר בשמים) ובלא בורסקי (מעבד עורות), אשרי מי שאומנותו בסם ואוי לו מי שאומנותו בורסקי" (קידושין פב, ב). הבורסקי עוסק בעיבוד עורות, הוא מבער מהם את הדברים הטפלים שעלולים לגרום לריקבון, וגם כאשר הוא מייצר קלף עבור ספר תורה, הוא עדיין עוסק במלאכה שריחה רע.

אַף־עַל־פִּי שֶׁנּוֹרָא הַדָּבָר לִרְאוֹת שֶׁכַּמָּה עִנְיְנֵי אֱמֶת, מִדּוֹת טוֹבוֹת, וּמִצְווֹת וְחֻקִּים, הוֹלְכִים וְנִשְׁטָפִים וְנֶעֱקָרִים לִכְאוֹרָה, עַל־יְדֵי זֶרֶם הַשְּׁלִילָה. זהו תהליך כואב מאוד, מפני שגם כאשר צריך להפריד בין הדבר הזמני לבין הדבר העקרוני ששייך לנצח, ראוי להתייחס לדברים קדושים ויקרים בעדינות. להרחיב את גבול הקודש ולהאיר אותו בדרך של תיקון על ידי תופסי התורה, ולא בדרך של שלילה ושבירת מחיצות על ידי אנשים שאינם ראויים לכך. בעלייה השנייה הגיעו לארץ פועלים, שמצד אחד היו בעלי כוונות טובות ליישב ולבנות את הארץ, אבל מצד שני רצו לעבוד גם בשבת. במשקים ובקיבוצים היה סידור עבודה פשוט ללא שבת וחגים, במטבחים אכלו מכל הבא ליד ולבטן, בכוונה כדי להתריס; בחוצפה, בעזות, בבוטות, ובגסות. מאסו בכל הדברים שבמשך מאות שנים סבלנו ושילמנו בדמנו כדי לקיים אותם. אחר כך העמדות האלו באו לידי ביטוי גם בספרות העברית החדשה, בשירה ובעיתונות. לכאורה מדובר בניתוק ועקירה מהשורש, אבל חילוניות היא לא בהכרח כפירה, שלילה ממוקדת של מציאות הא-ל או השגחתו, היא יכולה לבטא גם ניסיון לנהל את המציאות על פי שיקול דעת אנושי, להניח את הדת בצד כעניין פרטי של כל אדם. יכול להיות שכל אחד מבני החברה בנפרד הוא מאמין, אך החברה צריכה להתנהל לפי שיקול דעת אנושי ולשמור על הפרדת הדת מהמדינה. אין לחילוניות עניין להתנגש עם האמונה כמו שאמר הרצל: "נכניס את הרבנים בבית הכנסת ואת אנשי הצבא לקסרקטינים". אין ספק שתוך כדי הקיצוץ בנטיעות, גם דברי אמת, חוקים ומצוות ומדות טובות נשטפים בזרם, בשטף הדעות החדשות, והמאבק הינו נורא ומכאיב, אבל השורש עצמו נשמר. אל מול תהליך החילון הרב לא העמיד את עצם העיסוק במציאות הא-ל והכרתו, אלא את נקודות המפגש עם הופעתו. אמנם מאוחר יותר פיתחה החילוניות ביקורת גם ביחס לעיקרי האמונה, מפני שאם כך נראית ההופעה, טועים לחשוב שהיא מלמדת גם על העיקר, ואז התחילה גם שלילה בשם המדע והפילוסופיה, שאליהם מתייחס הרב במאמר בפרקי ה'זרעונים' שבספר אורות: 'יסורים ממרקים'. מִכָּל מָקוֹם סוֹף סוֹף הַכֹּל יִצְמַח בְּטָהֳרָה וּגְבוּרָה, בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, מִגַּרְעִין הָאֵיתָן, הַטָּהוֹר וְהַמְרוֹמָם, שֶׁכָּל שְׁלִילָה לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו. אמרו חז"ל שהזומר בשבת חייב משום 'זורע' (שבת עג, ב), מפני שזמירה מבריאה את הצמח, מחזקת ומעודדת צמיחת פרי איכותי. כך גם מכח הביקורת ביחס לצדדים החיצוניים, שורש האמונה שנשמר גנוז ונסתר, יצמיח פירות מתוקים וטובים יותר. הגרעין האיתן הוא הקשר העצמי עם הבורא, הוא קיים גם כאשר אורח החיים המקובל והמקודש מדורי דורות משתנה לבלי היכר, עד שנדמה שלא נותר ממנו דבר. אברהם אבינו מכוּנה "אֵיתָן הָאֶזְרָחִי" (בבא בתרא טו, א), ועליו נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט). ייעוד זה הולך ומתברר בגבורתו של יצחק המטהרת את אופי האומה, עד שהיא מתרוממת ונקבעת בכל זרעו של יעקב כסגולת ישראל,[97] מורשת האבות שנקראו איתני עולם (קידושין יא, א).

וְאוֹרוֹ של גרעין האמונה המטוהר יִזְרַח בְּתוֹר אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן, על התחייה החומרית של גוף האומה,^[98] מכיוון שמערכות האמון שבין האדם למקום, מקרינות גם על היחסים שבין אדם לחברו וגם בין ישראל לעמים. בִּגְדֻלָּה מֻפְלָאָה לְמַעְלָה מִכָּל צִיּוּר, שֶׁכֹּחוֹת דַּלִּים שֶׁל נְפָשׁוֹת עֲיֵפוֹת, עֲיֵפוּת חָמְרִית וְרוּחָנִית, שֶׁל גָּלוּת אֲרֻכָּה וְדִלְדּוּל, יְכוֹלִים לְצַיֵּר. מכיוון שעברו דורות רבים ללא נבואה, מקדש וסנהדרין, וללא הממשות של השראת שכינה ואהבת הקודש והחיים, קשה לנו לתאר את עומק מפלת הגלות ולזכך את מושגי האלוהות היראה והאמונה, לכן הרב מרחיב בתיאור חולשת הגלות. אי אפשר לצייר את היהדות העתידית, המרוממת, רק בדמותה של יהדות הגלות כ'ידישקייט' עם תוספת ציצים ופרחים. נצרכת עבודה רוחנית עמוקה של הארת המושגים האלוהיים, כדי להביא לאותה מציאות אידאלית של השראת שכינה וגילוי הקודש בחיים.

כבר למעלה ממאה שנים עם ישראל מנסה לברר לעצמו מי הוא, במה הוא שונה מעמים אחרים, מהם ערכיו ומהם המושגים המרכזיים החשובים עבורו. מה המשמעות והערך שיש למאמץ המדעי, המוסרי והאומנותי בחיי האדם. האם רצונו של האדם לפענח את יסודות הטבע החומרי הוא נגד אלוהים, או שגם הטבע עצמו הוא תופעה אלוהית. דעות שונות נשמעות ומעוררות ויכוח סוער. גם אם יש תקופות של רגיעה, ברקע עומדת מלחמת תרבות סביב השאלות מיהו יהודי ומהן הדרישות שיש להציב בפני הרוצים להתאזרח או להתגייר: האם די בהזדהות כללית עם האומה, קיום מעט מצוות ושמירת מסורת, או שיש צורך בקבלה עקרונית של כל המצוות. מה מעמדה של השבת במדינה היהודית: האם היא מבטאת ערכים סוציאליים, רעיונות מוסריים חשובים של חופש ומנוחה, או ערכים דתיים של אמונה וקדושה, האם עבודות ציבוריות שקשורות לתשתיות יכולות להיעשות בשבת, לפחות על ידי גויים, או שצריך לעשותן בימי חול גם אם יש לזה מחיר כלכלי. בגלות היינו פטורים מהבירורים האלו מפני שהשלטון היה ביד גויים. אך כיום אנו נזקקים יותר ויותר לבירור שאלות היסוד שמסעירות את הצבור והתרבות הישראלית על כל קצותיהם.