פרק נ

המגמה האלוהית של העולם מתגלה בדבר ה' החקוק בתורה שבכתב, וגם בתורה שבעל פה שהיא זו שמקשרת בין הקודש לבין החיים: בגיבוש הדעות והערכים, בזיכוך המידות, ובפסיקת הלכה והדרכה מוסרית וחברתית לכלל ולפרט. לצורך כך נוצר עם ישראל, ונכרתה עמו ברית בהתגלות האלוהית בסיני, להיות למופת של חיי קדושה עבור כלל האנושות, בעזרת המובחרים שבבניו: נביאים, צדיקים, שופטים ותלמידי חכמים. חיי הקדושה צריכים להיות מחוברים למציאות באופן נכון ולהתברר בקרב ההמון, אחרת הקודש עלול להיות מטושטש, בדומה לחשיבה סכולסטית תיאורטית שעושה שימוש בלוגיקה ככלי לקביעת עמדות, אך כאשר בוחנים אותן במציאות מתברר לעתים שהן אינן נכונות. גוף האומה נושא את הקודש כמו שנאמר "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ" (הושע יא, ט), אם הוא לא מתפקד כראוי לא ניתן לבחון את החיבור הנכון של הקודש לחיים. תורה שבעל פה אינה רק אורח חיים טכני שמוטל על האדם לאמץ, אלא היא ביטוי נפלא למה שניטע בו משעת בריאתו, עובדת היותו צלם אלוהים, והקשר שלו עם המגמה האלוהית שבהוויה, גאולת הרוח והכישרון להשתחרר משעבוד לתובנות קטנוניות ומצומצמות, לחיים שיש בהם קרבת אלוהים. לכן שאלת מעמדה של התורה שבעל פה היא גם שאלת מעמדה של כנסת ישראל, ריבונותה על ארצה והעמדת כל מוסדותיה, וגם שאלת מעמד האדם והאנושות. יש קשר מהותי בין מלכות למקדש, ובין לאומיות לדת. מינוי מלך בישראל יכול להיראות כעניין של חול, אבל הוא צריך להיות 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' (דברים יז, טו) ועל ידי נביא (רמב"ם מלכים א, ג). כלומר לא די רק בכישורים המעשיים הטובים אלא דרושה גם התאמה רוחנית. מנגד, חיי חול מתוקנים יכולים לעורר את הקודש, אחד הדברים שעוררו את רגישותו של דוד לבניין המקדש הוא ביסוס המלכות: "אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן הָאֱלוֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב, ז, ב).^[76]

יְנִיקַת תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה הִיא בִּגְנִיזָה מִן הַשָּׁמַיִם, וּבְגָלוּי מֵהָאָרֶץ. התורה שבעל פה יונקת את רעיונותיה מהעומק הפנימי הגנוז בתורה שבכתב. לאחר מתן תורה, עם ישראל מגיע אל משה רבנו עם שאלות, מפני שהמציאות דורשת להיענות לאתגריה, לעיין שוב בתורה ולפנות אל ה', לכן משה יושב לשפוט את העם ומתוך כך ישנה תוספת דברים.^[77]

וּצְרִיכָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת בְּנוּיָה, עם ערים ומושבות, חקלאות וגם שמורות טבע. וְכָל יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים עָלֶיהָ מְסֻדָּרִים בְּכָל סִדְרֵיהֶם: מִקְדָּשׁ, שבו נמשכת השראת השכינה שהייתה במעמד הר סיני,^[78] ובאה לידי ביטוי בעשרת הנסים שנעשו בו בכל יום (אבות ה, ה). וּמַלְכוּת, ריבונות מדינית, שלטון עצמאי, מערכת מיסוי, צבא וביטחון. כְּהֻנָּה, מעבר למציאות המקדש, הכוהנים מקבלים את פני ישראל ברגלים, מלמדים את התורה, ויוצרים את התשתית לקדושה שהולכת ומתפשטת על כל ישראל. וּנְבוּאָה, מעמד הר סיני ביטא את הקשר הממשי והמיידי עם הא-ל, והתורה מבטיחה שבתנאים מתאימים קשר כזה יכול להתקיים בכל דור, על ידי נביא שיתווה לעם את הדרך.^[79] שׁוֹפְטִים, הדיינים וחכמי הסנהדרין שבבית הדין הגדול יושבים בלשכת הגזית שבהר הבית ונענים לצרכי הזמן והמקום, לשאלות הארציות, הביטחוניות והכלכליות, של היחיד והציבור, על ידי המידות והכללים שנמסרו למשה מסיני. וְשׁוֹטְרִים, מערכת אכיפה שמיישמת את המשפט ובונה את סדרי החיים. וְכָל תַּכְסִיסֵיהֶם, הממסד הפקידותי ומוסדות המחקר הדרושים, כדי שהמנגנונים השונים יתפקדו כראוי וייתנו מענה לכל קהילה.

אָז חַיָּה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה בְּכָל זִיו תִּפְאַרְתָּהּ, חז"ל דרשו: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת – זו מתן תורה, וְהַנֵּצַח – זו ירושלים, וְהַהוֹד – זו בית המקדש" (ברכות נח, א). אם כן זיו התפארת, הוא התפשטותה והתרחבותה של התורה עד שהיא תאיר ותמלא את כל זוויות החיים. לימוד התורה הולך וגדל ככל שהוא מאיר את חיי עם ישראל בארצו הבנויה ומביא לידי מעשה. פּוֹרַחַת וּמַעֲלָה נִצָּהּ, מכיוון שהתורה שבעל פה נבחנת בפרקטיקה המעשית, ולא נשארת רק בגדר אסתטיקה תיאורתית, היא גם הולכת ומתחדשת, מוציאה פרחים נאים ופירות מזינים. וּמִתְחַבֶּרֶת לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּכָל שִׁעוּר קוֹמָתָהּ. על פי סדר הספירות שבחכמת הנסתר, תורה שבכתב הולכת ומופיעה מספירת 'חכמה' לספירת 'בינה' שתחתיה, ומ'בינה' ל'תפארת'. כל שלב מבטא תוספת של גילוי ופרוט של משמעויות, עד לספירת ה'מלכות' שאחד הביטויים שלה במסגרת הקיום הארצי זו התורה שבעל פה. לאחר מכן ישנו תהליך של 'אור חוזר', המכוּנה "עליית 'מלכות' ל'בינה'" – מתוך הסדרת חיי החברה האנושית במציאות המוחשית, התורה שבעל פה חוזרת ומתעלה עד שהיא מתחברת מחדש עם מקורה בתורה שבכתב. זה עיקר עבודתם של תלמידי החכמים שמסיקים מהתורה שבכתב את הדין למעשה, ובוחנים את שאלות חיי השעה לאור חיי עולם שבתורה שבכתב. כך למשל תקנת הפרוזבול של הלל הזקן גישרה בין מצוות התורה שלא להימנע מלהלוות לעניים לפני השמיטה, לבין המציאות הכלכלית הקשה בשלהי ימי בית המקדש השני, כאשר רבו העניים שבקשו הלוואות אבל התקשו לפורען.^[80] תקנה זו הייתה בעלת משמעות כלכלית וחברתית מרחיקת לכת ויכלה להתקבל רק מתוקף מעמד הנשיאות.

עד כאן תאר הרב את המציאות האידאלית, של מה שראוי וצריך להיות. כעת הוא מתאר את המציאות השונה, שדרושה תיקון: בַּגָּלוּת נִפְרְדוּ הַתְּאוֹמִים,^[81] התורות המותאמות, נִתְעַלְּתָה תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לִמְרוֹמֵי קָדְשָׁהּ, וְיָרְדָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה בְּעֹמֶק תַּחְתִּית, ההפרדה היא לשני כיוונים מנוגדים. התורה שבכתב התעלתה; כבר לא ניתן להבין מהי בדיוק הנבואה, מה משמעותה של השראת השכינה שהייתה במעמד הר סיני ובמקדש, ומה העוצמה הרוחנית ואופן ההשפעה של עבודת הקורבנות. במקביל גם מעמד התורה שבעל פה הלך וירד; עם ישראל יצא לגלות, הסנהדרין גלתה ממקומה ואחר כך התפזרה. הסמיכה התבטלה, וממילא כל התחום של המצוות שמדברי חכמים, התקנות והסייגים, קפא על מקומו. כך ההתמודדות עם מצבי החיים החדשים נעשתה הרבה יותר קשה.

וּמִכָּל מָקוֹם הִיא מְקַבֶּלֶת יְנִיקָה חֲשָׁאִית מֵאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, מִסְּפִיחַ הֶעָבָר, הַמַּסְפִּיק לְהַעֲמִידָהּ בְּחַיִּים מְצֻמְצָמִים. לאחר שבטלה הסמיכה נשארה לבתי-הדין סמכות מצומצמת, בדומה ל'שלוחי בית דין' (עי' בבא קמא פד, ב). השליח אינו דיין, הוא רק מצוּוה לספר במקום אחר מה הוחלט בבית דין, ומתנהג למראית עין כמו הדיינים הסמוכים. זו מציאות איומה ועגומה, מבחינת החולשה הרוחנית, ואנו לא שמים לב אליה, מפני שכבר התרגלנו לכך. כשליחים נאמנים שמנו את המעטפה שקיבלנו מבית-הדין בתוך מעטפה נוספת, אותה הכנסנו לתוך שקית קשורה היטב, והנחנו בארגז שגם אותו חתמנו באמצעות חומרות רבות, כדי שחלילה לא נפגום במה שקיבלנו מבית הדין. דבקות זו מעוררת התפעלות, אך כאשר מתעורר צורך אמתי לפתוח את הארגז, ומנסים לברר מה כתוב במקור, נתקלים בגערה שאסור לנו לגעת אפילו בציפוי של המנעול. כל זה נעשה כדי לשמור על המסר המקורי ולהביאו ליעדו בשלמות, בלא שיאבד. הבעיה היא שלא ברור מהו היעד, ומתי יגיע הזמן שבו ניתן וראוי לפתוח את הארגז, לחשוב אחרת ולהשתנות. הדבר היחיד שנשאר הוא לשמור בקנאות על הארגז. המשפט העברי מתקיים רק במובן של "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" או כ"בית דין של רועי בקר" (סנהדרין כג, א –כד, א) מי שרוצה לעשות בוררות, יכול לקבל על עצמו כסמכות כל אדם ישר, אפילו יהא רועה בקר. קידוש החודש הפך מעניין מציאותי ממשי, לעניין של לוח שנה ערוך מראש. הלכות טומאה וטהרה אבדו את משמעותן, עד שהמקומות המיועדים למתים שהם אבות הטומאה, נתפסים כקדושים, רק מפני שהם יוצרים תחושה של יניקה חשאית משרידי ספיחי העבר.

וְהִיא יוֹרֶדֶת וְנוֹפֶלֶת בְּכָל יוֹם וָיוֹם, הצמצום הגדול של התורה שבעל פה התחיל בעצם כתיבתה. בעקבות כישלון המרד הגדול, נחרב בית המקדש. ובעקבות מרד בר כוכבא, מאות אלפי יהודים הוגלו מן הארץ. חז"ל חששו שהתורה שבעל פה תשכח, ולכן משום עת לעשות לה', החליטו לכתוב את המסורות ולערוך את המשניות – על אף האיסור של כתיבת דברים שבעל פה, והמחיר של איבוד החיוניות והדינמיות, השקול כ'הפרת התורה' (גיטין ס, ב, ועי' להלן פרק נה). הגלות הלכה והתארכה, והתורה שבעל פה הלכה והצטמצמה, סמכות החכמים הלכה ופחתה, התלמוד נחתם, והסבוראים, הגאונים והראשונים קיבלו על עצמם שלא לחלוק על מי שקדם להם. אובדן הביטחון העצמי לחדש ולהכריע, הביא לכך שגם כאשר המציאות דרשה הכרעה, רבים מחכמי ישראל נקטו בעמדות פסיביות, וזו פגיעה קשה בצלם אלוהים שבאדם, ביכולת לסמוך על התבונה ולהנהיג ולקדם את המציאות.

תורה שבכתב עוסקת בכל תחומי החיים, אך בגלות העיסוק התורני הצטמצם לארבע אמותיו של היחיד, ולכל היותר לתקנות הקהילה. צדדים רבים הוזנחו, ובמקומם התחיל עיסוק בלתי פרופורציונלי בפרטים מנותקים מהכללים ומהעקרונות המרכזיים. גדולי ישראל כמו המהר"ל מפראג והרב עצמו יצאו כנגד לימוד הפלפול המופרז, ואף על פי כן כך התעצבה שיטת הלימוד המרכזית. תלמידי ר' חיים מבריסק ניסו למצוא 'צווי דינים' כמעט בכל דבר שקיים. אמנם המחשבה האנליטית שואפת לסדר והגדרה, אבל לא תמיד החילוק הוא עקרוני, ועומד במבחן ההיגיון התלמודי המוצק, או במבחן סוגיות אחרות. דרך לימוד כזו מטשטשת את החזון ולא מציבה מטרות ביחס לדור, וכל שכן ביחס לעמים אחרים. עיסוק בפרטים ובפלפול לא יכול להיות עיקר חלות דבר ה' בעולם. העולם כולו מתמודד עם בעיות חברתיות, מוסריות, כלכליות, מדעיות, ובמקביל תלמידי חכמים מוכשרים ובעלי רצון טוב משקיעים תקופות ארוכות בעיסוק בדברים קטנים מזוויות שונות, בתרגילי היגיון שהמשמעות היחידה שלהם היא חידוד השכל. דברים אלה נתפסו כדווקנות קנאית לא סבירה, עד שכאשר היהודים הצטרפו לתנועה הקומוניסטית, הם עיינו והתפלפלו גם בחישובים המספריים המורכבים שקיימים בכתביו של מרכס, וסטאלין שרצה להפטר מהם, כינה אותם בזלזול 'תלמודיסטים'. גם הפילוסוף מרטין היידגר^[82] סיווג את היהדות כבעלת חשיבה חשבונאית, מנותקת מהמציאות ומחוויית החיים.

עַד אֲשֶׁר מְהֵרָה יָפוּחַ הַיּוֹם, בלשון המקובלים חיי הגלות מכונים 'דורמיטא', כלומר תרדמה. לאדם ישן אין שליטה על התודעה ועל המעשים, כך גם שעבוד המלכויות הגביל את כוחות החיים לפעילות מינימלית, מנותקת מהכרה ותודעה עצמית, ונטולת שליטה ויכולת.^[83] לעומת זאת את הגאולה מתארים חז"ל כאיילת השחר שמתחילה בנצנוץ אור השחר לפנות בוקר, עד שהיא מתעוררת והולכת מאירה.^[84] באופן דומה נפיחת רוח בגחלים מעוררת את האש הרדומה, וכך גם הרוח הפנימית, מעוררת את כנסת ישראל למציאות של גאולה. וְאוֹר חַיִּים, מציאות מוארת שיש בה הכרה ותודעה שמאפשרת שליטה ופעולה. יָבוֹא מֵאוֹצַר גְּאֻלַּת עוֹלָמִים, וְיִשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה חַיִל, יִנָּטַע עַל אַרְצוֹ וִישַׂגְשֵׂג בְּכָל הֲדַר סְדָרָיו. יוציא מן הכח אל הפועל ויממש את הפוטנציאל החבוי, האצור בכל חלקי המציאות, עד שגם הפעולות הפשוטות המבטאות שאיפות של חול, יהיו מכוונות אל רום הקודש.

אָז תָּחֵל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה לִצְמֹחַ מֵעֹמֶק שָׁרָשֶׁיהָ, תַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה, וְאוֹר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב יַזְרִיחַ עָלֶיהָ קַרְנֵי אוֹרָה מֵחָדָשׁ, שורש תורה שבעל פה נעוץ בהתגלות ה' במתן תורה, מאז הדברים צומחים ומתעלים לאורך הדורות, עד לרצון לקיים את הדברים מתוך הזדהות, על ידי הבנת מגמת הבריאה והדרך המובילה להשלמתה. ייעודם של ישראל הוא לספר את תהילת ה' לכל באי העולם, לא רק על ידי הנצחת העבר אלא גם במבט להווה, ועוד יותר במה שראוי להיות בעתיד, בקרב האנושות כולה, שגם היא נבראה בצלם אלוהים. תפקידם של ישראל הוא לברר את נקודות הקשר שיש לאדם עם ההארה האלוהית שקיימת במציאות, באמצעות החכמה, הקדושה, והמאמצים להגיע להשראת שכינה ונבואה על ידי הראויים לכך, כמשאלת ליבו של משה רבנו: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט). הקרבה המחודשת לתורה שבכתב, מתחילה ברובד הפשוט והבסיסי שבו השפה העברית שהיא שפת התורה חוזרת אל חיוניותה. כמובן שברוב הדורות תלמידי החכמים ידעו עברית היטב, אבל היא עדיין לא הייתה שפת הדיבור החי במלוא מובן המילה, אלא שפת לימוד, דרשה וכתיבה. לצורך חיי היום יום נוצרו בקרב השכבות הרחבות של הציבור שפות חלופיות כיידיש ולדינו, ובארצות ערב, ניבים מסוימים של השפה הערבית שהיו נוהגים דווקא אצל היהודים.

חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, ככל שהממשות הלאומית הולכת ומתפתחת על כל סדריה, המסגרות העצמאיות, ומושגי הקודש וחזון התורה, נבחנים ביתר העמקה. לעיתים מתגלה פער בין הרוח הגדולה לבין המציאות, מתברר שעם תפיסות מסוימות לא ניתן לחיות, בין בחיי היחיד ובין בחיי הכלל, וצריך לחזור לבחון ולבקר את המושגים עצמם. התמודדות עם ביקורת היא עבודה קשה שדורשת מאמץ וזמן רב, וגם מכאיבה, מפני שלעיתים היא מגלה צדדים לא טובים במושגים שנעשו חלק מזהותנו ונדמה שאין אפשרות שהם יהיו אחרת. במשך דורות החזקנו במושגים מסוימים שלא תמיד היו מדויקים, ומתברר שצריך לזכך ולהעמיק אותם כדי להגיע ליסודות יותר נשגבים, לבחון מהי ההבנה הנכונה של מה שכתוב בתורה שבכתב ומה שהועבר במסורת, מה נוהג לשעה ומה נוהג לדורות. כל ביקורת גורמת לחוסר נוחות, פחד, כאב וצער. יותר נעים לאדם כשמשבחים אותו, אך דווקא הביקורת יכולה להביא להשבחה על ידי בחינה מחודשת של הדברים ותיקונם, כשם שאומן קונה כלי בשבח התיקון.^[85] אין סוף למשמעויות הגלומות בפסוקים, ניתן לגלות בהם משמעויות רבות מבחינה הלכתית, ערכית, מוסרית ופילוסופית, מבלי לשנותם, להוסיף עליהם או להוציא אותם ממשמעותם הפשוטה.

וְהַדּוֹדִים יִתְאַחֲדוּ בִּנְוֵה אַפִּרְיוֹנָם. ארץ ישראל ובית המקדש הם נווה אפיריון, כלומר מקום חיבור, כחופה שמאחדת בין בני זוג. בקודש הקודשים נמצא הארון, ומעליו הכרובים שמבטאים את הקשר שבין נותן התורה לבין מקבליה ולומדיה. עוצמת התורה שבכתב היא הנוכחות הגלויה של דבר ה' בהוויה, והתורה שבעל פה נדרשת להיענות ולהשתוות לגדולתה ולעוצמתה, כך התורה שבכתב חוזרת ונעשית מקור לחיוניות.

וְאוֹר נִשְׁמַת אֵ-ל חֵי הָעוֹלָמִים הַמִּתְגַּלֶּה בִּתְחִיַּת יִשְׂרָאֵל וּבְרוּם קַרְנוֹ – פנים שונות והופעות רבות לא-ל, אחת מהם היא כמחייה העולמים, נופח הנשמה המתגלה בתחיית גוף האומה בקיבוץ הגלויות ובבניין הארץ. עם ישראל יוצא מתוך השפלות שבקברי הגלות הנוראה לחיים חדשים, וזהו נס וגילוי פנים אלוהי מופלא – יָאִיר בְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, עַל אוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַלְּבָנָה גַּם יַחַד. תיקון מסוים של המציאות התחיל בשעת מתן תורה, שהאירה את אופק חיי האומה. מאז חלפו אלפי שנים של מהפכות ומלחמות, דתות ואידאלים התחלפו, עד שהתקבל הרושם שהמציאות הקיימת היא המציאות הקבועה. אך דברי הנביא מלמדים שאין להתייאש, מפני שתהיה התחדשות מהיסוד, מאור שבעת ימי בראשית – כלומר מכח הפוטנציאל הבראשיתי שקדם לחטא ולקללת האדם והאדמה, ועדיין לא מומש. לאחר הישועה משעבוד מלכויות, יהיה שלב נוסף שבו גם הקודש יתחדש (עי' סנהדרין צז, ב: רמב"ם תשובה ט, ב). לא ניתן להסתפק רק במה שכבר מוכר כקדוש, בהרחבת תחומו וחיזוקו. תחיית הקודש נוגעת גם למהותו; איך הקודש נתפס בעיני הבריות, איך הוא מופיע ומצטייר, איך הוא מתנסח והופך להיות עיקר של אמונה ומוסר, וממילא דרך חיים ובניין מעשי של חיי החול. קרן ישראל תתרומם בהעמדת רוח חדשה של תרבות מובילה, שתאיר את חיי הגוף והנשמה גם יחד. שניהם יתאחדו סביב שאיפה משותפת להתפתח ולא יתקיימו מתוך סתירה, מאבק והתנגשות.^[86] יסוד היסודות של ההוויה והקיום האנושי הוא הקשר הממשי עם הקודש. נשמתנו גדולה מגבולות גופנו, ולכן שאיפותינו פורצות את גבולות הקיום הפיזי הפשוט, שבו אדם רואה עצמו רק כאחד היצורים הביוכימיים שקיימים במציאות. אך חציית גבול הקיום הגופני לא יכולה להיעשות בצורה אלימה ומנוגדת לחיים, אלא מתוך עיסוק בתורה בהעמקה כך שיהיה אפשר להתוות דרך להתעלות לנשגב ביותר.

וְהָיָה אוֹרָם יָשָׁר, חוֹדֵר וּמוֹשֵׁךְ, מִזֶּה לָזוֹ. המהר"ל מפראג הגדיר את החכמות השונות כ'עיגולים', מפני שעל סמך מדעים מדויקים ניתן לתאר את פני המציאות ולקבל הסבר סיבתי לתופעות רבות; אבל עומק הדברים וערכם יכול להתפרש באופנים שונים, ההסברים הסיבתיים לא משפיעים ומשנים את מהות המציאות. לעומת זאת, התורה היא 'אור ישר', תכונתו של האור הישר היא היכולת לרדת לפרטים, למעמקי החיים, לגעת במהות הדברים, וכך לחבר את כל חלקי המציאות. את האור הישר אנו מסוגלים לחוות במציאות המתוקנת, שבה רעיון האחדות לא נשאר רק בעולם המחשבה, אלא הולך ומתגלה במציאות למרות השוני והגיוון שקיימים בה. וְעוֹנֶה אֶת הָאָרֶץ וְאֶת הָעָם^[87] בְּכָל יִפְעַת חַיִּים. המצה נקראת 'לחם עוני' בגלל שיש בה שתי משמעויות, שמתחברות האחת לשנייה: המשמעות הראשונה היא של עוני וחיסרון, "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). משמעות זו יוצרת את המשמעות השנייה של תהייה על פשר הייסורים ורצון למענה. מתוך המענה נוצרת ברית והתחדשות גדולה יותר, שיש בה גם יופי וגם הופעה, כמענה ה' לאיוב מתוך הסערה, עד שהתברכה אחריתו מראשיתו.

"וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה – התורה שבעל פה, כְּאוֹר הַחַמָּה – התורה שבכתב, כלומר ההופעה האלוהית הגלויה שבתורה שבכתב תתגלה גם בתורה שבעל פה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים. גם התורה שבכתב תתגלה באופן אחר לגמרי, הנוכחות האלוהית בעולם תהיה גלויה הרבה יותר, כפי שחוו אותה אדם וחווה בגן עדן. בְּיוֹם חֲבֹשׁ ד' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיה ל, כו). כל זה יעשה לאחר שיתחיל תהליך החבישה, הגאולה, ההצלה מהמצוקה ומשעבוד המלכויות. בשאיפות בלתי מבוקרות ובתנועות נפש פראיות שגרמו לחטאים, עם ישראל הגיע עד משבר, וכאשר הגוף מתאחה ומבריא, מבחינה מסוימת הוא נברא מחדש, מפני שמתגלה שכלום לא אבד. זהו עניין התחיה שבה עם ישראל מוצא בתוכו את התכונות והכוחות הגלומות בו מאז ומעולם, ומוציא אותן אל הפועל.

כאשר הרב כתב את הדברים הם עדיין לא ניכרו במציאות, אבל נזרקה בו רוח הקודש. כיום קל יותר לראות את הדברים, מדינת ישראל היא אחת המדינות החזקות והמשגשגות, בוודאי ביחס לגודל השטח והאוכלוסייה, וכל שכן ביחס לתנאים הגאוגרפיים, הכלכליים והסביבה העוינת. היא הופכת למופת ודוגמה לתחיה לאומית של תרבות עתיקה, במקביל לחדשנות. אנו נמצאים בשלב שבין קיום מתוך הכרח לבין קיום מתוך רצון, בלית ברירה ההכרח קידם אותנו במעט, ועדיין יש הרבה בעיות שצריך לתקן. יש צורך לברר כיצד נכון לבנות את המדינה ואת החברה, לאן להצעיד אותה מעבר לסיפוק צרכי החיים והשגשוג הכלכלי. האם להתחיל לעסוק בענייני המקדש והטהרה, בדומה להתחלת הדיונים על העלייה לארץ והקמת המדינה, גם בזמנים שהדברים בפועל עוד נראו רחוקים, כדי שנהיה מוכנים לשעת כושר של מפנה היסטורי. אנו צריכים לתת את הדעת על תורת ישראל כחזון לעולם, מפני שתחיית עם ישראל צריכה להיות בבואה לתחיית המציאות כולה, ולבוא לידי ביטוי גם בהארת חיי האומות והעמים. קרוב למחצית מן האנושות כבר לא צריכה לעבוד "מצאת החמה עד צאת הנשמה" יש שפע, פנאי וזמינות של מידע שמאפשרים לחשוב, להרחיב אופקים, לחוות, לרצות, ליצור, ולנסות לבטא את העצמיות. יחד עם זה ישנה גם מבוכה, שנוגעת בשרשי מערכות הערכים הרוחניות של המחשבה האנושית והמוסר, גם אם עדיין לא כולם חשים בכך. לא תמיד הדברים מתפתחים רק לטובה, לעתים הם רחוקים מלהיות נפלאים, אבל עצם התנועה הפנימית היא החשובה. עלינו להביא פתרונות ממקור הקודש ולעמוד אל מול אתגרי המציאות: הרוחנית, התרבותית, המוסרית, הכלכלית והצבאית.