הרב לא קשר את הדברים לתקופה מסוימת, אבל הרצי"ה ערך אותם כאן, מפני שהם ממשיכים את הפרקים הקודמים, ומסייעים לנו להתגבר על הקושי שקיים במעבר מתקופת הגלות לתקופת הגאולה. כאשר מנתחים תהליכים היסטוריים תמיד ישנם לבטים; אלו אירועים מבטאים דבר עצמי ואלו אירועים הם מקריים. לעתים הרע הוא הדבר העצמי והטוב הוא מקרי, ולעתים נקודת הטוב שקיימת בתוך הרע היא הדבר המהותי. תולדות עם ישראל בגלות יכולים להיתפס כרצף של כישלונות נוראים: הגליה ממקום למקום, פיזור, פרעות ואימה, ייסורים של רציחות והשמדת קהילות. לא פחות חמורים הם הכישלונות הרוחניים, מסתבר שרוב היהודים שגלו בחורבן ממלכת ישראל התבוללו, נטמעו ואבדו באופן זה או אחר. לאורך הדורות חיי היהודים בגלות התקיימו כבתוך שדה קרב. רבים לא עמדו בלחץ או בפיתוי והתנצרו או התאסלמו, אחרים מסרו את הנפש על קידוש ה', והשאר נסוגו קו אחר קו. עד שלפני כמה עשרות שנים עם ישראל הגיע לקו האחרון, בקרב המאסף שסופו אבדון. במלחמת העולם השנייה ובשואה רובו הגדול של עם ישראל נידון להשמדה, בלעג וקלס, על ידי עמים רבים. אבל אז הגיעה נקודת מפנה של תחיית האומה בארצה בהקמת מדינת ישראל. חזון הנביאים החל להתגשם ואִפשר לתת מבט אחר על ההיסטוריה היהודית בכללותה. מסירות הנפש, היצירה ותקוות האומה לשוב לארץ הבשילו וקבלו ערך ומשקל עצום, בתרומתם לכינון המציאות החדשה. דבר זה כמובן לא הופך את כל הצרות שבגלות לדברים טובים, אבל הכח העצום שהתגלה, הביא להכרה והודאה שניתן לבנות את הארץ ולחדש את חיי האומה, אפילו כאשר היא על סף היעלמות מעל במת ההיסטוריה. האחיזה במסורת, שנתפסה כקנאות ודבקות סיזיפית, חשוכה ודוויה בעבר, הפכה להודיה לה' ולדורות הקודמים על גילויי הגבורה, תכונות היצירה, העומק, החזון והתקווה.
אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יְבַסֵּס אֶת הַוַּדָּאוּת שֶׁל הַטּוֹב הַגָּמוּר שֶׁבַּהֲוָיָה בִּכְלָל. וְתִמָּלֵא הָאָרֶץ אוֹרָה וְשִׂמְחָה, הַמַּרְעִיפוֹת מִשְּׁמֵי שָׁמַיִם תָּמִיד. "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה'" (תהלים קטו, טז), הרקיע, השמש והעננים מבטאים את האידאלים הגדולים שמשרים אורה ושמחה בחיינו. "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (שם), אמנם המציאות מתפתחת לטובה, ישנם הישגים גדולים של חשיבה ויצירה, אבל אם הם נובעים מתוך צורך והכרח ולא מתוך רצון להיטיב אין ודאות שהם לא ישרתו את הרע. כלים מפותחים עלולים ליצור פיתוי גדול למנהיגים רשעים להזיק בצורה גדולה יותר. אם בעבר כדי לרצוח היו אוחזים בסכין, ואחר כך ברובה ובתותח, כיום אדם רשע יכול לאחוז בכלים קטלניים הרבה יותר ולגרום להרג של מיליוני בני אדם, או לנזק לכדור הארץ כולו. לכן אומר הרב שלצד ההישגים האובייקטיבים החשובים, יש צורך באורו של משיח שיבסס את הבנת ערכה של המציאות, ואת הנטייה לחיים יותר מוסריים, כפי שהסביר הרמב"ם את חזון אחרית הימים סביב תיקון מוסרי.[73] בעתיד המתוקן בני האדם יתנו את דעתם ואת דאגתם העיקרית להרבות אורה ושמחה מתוך רצון להיטיב, ואכן העידן המודרני מלווה בחקיקת חוקי רווחה וזכויות אדם. הם הפכו להיות מובנים מאליהם, למרות שבעבר כלל לא העלו אותם על הדעת.
וְאָז תָּבוֹא הַהַכָּרָה שֶׁטּוֹב לְהוֹדוֹת לד' עַל הָרָעָה כְּמוֹ עַל הַטּוֹבָה, גַּם בְּרוּחָנִיּוּת, כמובן שאי אפשר להודות על רע מוחלט, אלא הכוונה למציאות שיש בה צדדים שנראים רעים, ולאחר התיקון יתברר שהרע היה מקרי, ובתוכו יש טוב עצמי מהותי. ייסורים גשמיים כמו מחלות ומלחמות יכולים להתברר כטובים אם באמצעותם האנושות לומדת לייצר מציאות יותר טובה. הרב מוסיף שאפילו רוע רוחני כמו חטאים ונפילות, או רגשות אימה, פחד ואובדן, ינוצלו לטובה וירחיקו את האנושות מעוולות. כיום אנו מאמינים ש"כל דעביד רחמנא, לטב עביד" (ברכות ס, ב) אבל לא תמיד חווים את זה באופן מלא, מפני שבמציאות עדיין הטוב והרע משמשים בעירבוביא. [74] בעתיד הדברים יהיו ניכרים במציאות מִיְּסוֹד הַחִדּוּשׁ שֶׁל לֵאָה, שֶׁאָמְרָה בְּלֵדַת יְהוּדָה "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד'" (בראשית כט, לה). התורה מתארת שעיני לאה היו "רַכּוֹת" (בראשית כט, יז). לא הייתה לה ראייה רגילה, אלא כ'סגי נהור' שמבטו מדלג על ההווה ודמיונו מפליג אל העתיד הרחוק. על פי דברי המקובלים, לאה מבטאת את ספירת ה'בינה' שאחת הבחינות שלה זה העולם הבא, כלומר המציאות האידיאלית שראויה ועתידה להיות. הנישואים שלה עם יעקב היו בדיעבד מתוך טעות, היא רצתה בהם אבל לא הוא. אמנם גם לאחר שהתגלתה הטעות יעקב לא גירש אותה, ומבחינה אובייקטיבית הוא התייחס אליה יפה, אבל בפועל היא לא הייתה האישה האהובה. ברקע עמדה תחושה רוחנית של דחיה וזו מציאות מאד מורכבת. לכן התורה מתארת את החוויה הסובייקטיבית שלה כאישה שנואה (בראשית כט, לא), עד שעלתה השאלה האם בכלל הדבר היה כדאי? עם לידת הבנים הדברים הלכו והתבררו אבל הכרה וודאית במלוא ההרגשה והשלמות הפנימית שהמתח מול רחל ויעקב היו כדאיים, הגיעה בלידת יהודה, ואז אמרה לאה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'". משיח בן דוד הוא משבט יהודה ועניינו הוא ההודאה. אורו של משיח הוא הטבת המציאות האובייקטיבית וההודאה לה', זו הדרך העיקרית שמביאה את האדם לקרבת אלוהים.[75]
"וְכָל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִים חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה" (ויקרא רבה ט, ז), "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" (תהלים ק, ד). מאז תקומת מדינת ישראל למרות כל החסרונות והשגיאות הרבות, אנשים כישרוניים בצורה יוצאת דופן גם בהתמדתם וגם בנחישותם וחריצותם, מביאים את העם היהודי ואת מדינת ישראל לרווחה והתפתחות בלתי פוסקת בכל התחומים, עלינו לפתח את היחס הנכון לכך, את ההודאה וההודיה לה' ולהם על שאנו זוכים להיות שותפים בהטבת המציאות.
