פסקה זו עוסקת בהבדל שבין הופעת התורה בשלמותה, לבין הופעתה החסרה בגלות, ובהתגברות על הקושי שקיים במעבר ביניהם. בית המקדש הבנוי עם ארון הברית בתוכו, היוו המשך להופעת התורה שהתגלתה במעמד הר סיני לעיני כל ישראל. הניסים שנעשו במקדש בכל יום ביטאו את השראת השכינה,[69] הנביאים הביאו את דבר ה' והדרכתו אל העם, ולסנהדרין שישבה בלשכת הגזית היו סמכויות הכרעה ופרשנות מחייבת לתורה. אבל לקראת חורבן בית ראשון נגנז הארון (יומא נב, ב), בראשית ימי בית שני פסקה הנבואה (ספר הכוזרי ג, סה), ובהמשך גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית וסמכויות בתי הדין צומצמו (עבודה זרה ח, ב). עם ישראל יצא לגלות וחיי התורה הצטמצמו לארבע אמות שבחיי הפרט. החיים נעשו נטולי הארה, השראה, גדולה ועוצמה.[70] לכן אמרו חז"ל שבחורבן המקדש "נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב, ב) – כלומר הקשר עם השמיים, עם הדברים הגדולים, אינו ניכר וגלוי אלא קיים רק מכח האמונה, מסירות הנפש, הזיכרון וציפיית הישועה.
אם משלימים עם המציאות המוגבלת כמציאות מוחלטת מבחינה מהותית, התורה הופכת להיות פרטית ומצומצמת, ואז האדם נאלץ לבחור בין השמים לבין הארץ. כלומר בין העיסוק הפרטי בתורה ובמצוות ללא יכולת השפעה על המציאות, לבין העיסוק בחומר ובפיתוח העולם. אבל תפקידם של הצדיקים הוא להכין את הכלים לתיקון המציאות המוגבלת, ולחדש את הארת התורה על חיי היחיד והציבור עד לגאולת המציאות כולה.
"מִשֶּׁחָרַב בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִרְאֵית רָקִיעַ בְּטָהֳרָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם" (ברכות נט, א). חז"ל המשילו את חורבן בית המקדש להחשכת השמיים והלבשתם בשק. קדרות היא גם החשכה, וגם תכונה נפשית שהופכת את כל ההסתכלות, וכך גם שק הוא בד גס שמכסה ומסתיר, וגם לבוש שמבטא מצב נפשי של אבל.[71] הרב מסביר את הנמשל, אִם כֵּן הֶאָרַת הַתּוֹרָה־מִן־הַשָּׁמַיִם שֶׁל זְמַן הַגָּלוּת מְעֻלֶּפֶת הִיא הַקַּדְרוּת וְהַשַּׂק הַמְכַסֶּה. בגלל עוצמתם וגודלם נמשלו השמיים למושגים הרוחניים הגדולים. עם חורבן המקדש נחרב גם הקשר שבין האדם לא-ל, וזה השפיע על היחס של האדם לעולם הרוח ולטבע. יופיו של הרקיע נעשה חסר חשיבות, וכך גם המושגים הרוחניים הגדולים הפכו להיות עמומים.[72] התפקיד המקורי של ישראל להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), להעמיד חזון עבור כל העולם והאנושות, נדחק לשוליים, מפני שכל המוסדות הציבוריים והרוחניים של האומה הפסיקו לתפקד. הספרות ההלכתית נעשתה צולעת על ירכה, מפני שהיא התגבשה בגלות. בגלל הצורך להיענות לצרכי השעה תחומים בודדים התפתחו ונעשו מאד ענפים, לעומתם תחומים שלמים אחרים כמו משפט עברי, הלכות ציבור, חזון גדול ורעיונות כלליים של תיקון עולם, נזנחו ולא התפתחו. גם הספרות המחשבתית – ככל שהיא מרשימה מצד הגאונות והיצירתיות שבה – ברובה הגדול היא ספרות אפולוגטית של התנצלות והתגוננות מפני התקפות. שמו המקורי של ספר ה'כוזרי' הוא "ספר ההגנה על הדת המושפלת". גם 'ספר האמונות והדעות' ו'מורה הנבוכים' נבעו מהצורך להתאים את היהדות לאמות המידה של אחרים, כתגובה לביקורת והתגוננות ולא כהשראה עצמית מקורית.
מכיוון שזהו האופי של החורבן, אנחנו יכולים להבין את אופייה של הגאולה. במשך כאלף וחמש מאות השנים שבהם עם ישראל חי בגלות, התרבות הכללית נותרה כמעט ללא שינוי, הכול היה ברור ומוכר. אם הסבא של הסבא שלך הוריש לך מחרשה המשכת להיות חקלאי, מפני ששיטות העבודה ועיבוד הקרקע כמעט ולא השתנו. אותה שושלת מלכים שלטה מאות שנים ברצף, עם אותה הכלכלה ושיטת המיסוי, עם אותו המשטר ואותן המלחמות עם ממלכות השכנות. לתוך המצב הסטטי הזה התפרצה לפתע רוח סערה ששינתה לגמרי את התפאורה, ממציאות חשוכה למציאות מוארת. בְּעֵת קִרְבַת הַקֵּץ יָבוֹא רוּחַ הַמְטַהֵר אֶת הַשָּׁמַיִם מִקַּדְרוּתָם, הַמֵּסִיר אֶת הַשַּׂק הַמְכַסֶּה עֲלֵיהֶם, העידן המודרני בכללותו וגם בדברי ימי ישראל מאופיין בדינמיקה עצומה של אירועים תכופים וסמוכים. מהפכות חברתיות, תעשייתיות, טכנולוגיות ולאומיות דחקו אחת את השנייה. מושגי היסוד של הקיום השתנו: מעמדו של האדם השתנה, מעבד של המלך או האציל, לאזרח; המעמד של ראש המדינה הפך ממלך בחסד הא-ל העושה כרצונו, לדמות נבחרת שתלויה באזרחים, וכפופה לחוק ולחוקה; מעמדו של הציבור קיבל תוקף משפטי, לאומי, ותרבותי – אלו הם מושגים שונים לגמרי ממה שהיה מקובל קודם לכן. אנשים משכילים התחילו לתור אחרי 'פולקלור' כתשתית לתרבות לאומית חדשה. הם יצאו לכפרים מרוחקים כדי לאסוף אגדות עם מזקנות נבערות מדעת, ללמוד מנגינות עממיות וריקודי איכרים. כמה דורות לפני כן זדברים אלו נתפסו כטיפשות וטמטום, עיסוקים שלא עלו על דעתו של האדם הסביר. כך קרה גם ביחס הכללי לאומנות; במשך שנים רבות מעמדם של האמנים היה נמוך ממעמד הציידים והטבחים שספקו מזון לבעלי האחוזות. הם היו צריכים להנעים את זמנם של הרוזנים, הדוכסים ואנשי החצר במהלך סעודה, נשף או משתה; להשרות אוירה נעימה שתקל על העיכול, או תגרש רוח לא נעימה כאשר הם הפסידו כסף במשחק קלפים או נכשלו במאבק עם חצר אחרת. אבל בעת החדשה האומנויות השונות קבלו ערך ומעמד עצמי.
הקהילות היהודיות חוו את השינויים בעוצמה גדולה יותר; לאחר כאלף וחמש מאות שנים של הסתגלות לגלות, פתאום כל העולם השתנה; המלך הוא כבר לא אותו מלך, הגוי הבור והשיכור נעשה משכיל. הצרות הן לא אותן הצרות: עד אז הכל היה ברור, היהודי ידע היכן ומתי יכו ויקללו אותו, למי וכמה עליו לשלם כדי לבטל גזירת גירוש או עלילת דם. פתאום המדינה שהגבילה ודחתה את היהודי כבר איננה אותה מדינה והיהודי מוזמן להשתנות ולקחת חלק בתהליך. ואז קמים יהודים שלא מסתפקים בתגובה הרגילה לפרעות, ובמקום לברוח או למסור את הנפש הם מנסים לרכוש כלי נשק, להשיב מלחמה ולמסור את נפש האויב לבוראו. שינוי תודעתי כזה הוא מעין נס. באחת מדרשותיו של הרצי"ה על יום העצמאות הוא ציין שחז"ל ראו באומץ ליבו של דוד המלך כשהכה את הארי והדוב הופעה ניסית (בבא מציעא קו, א ותוס' שם), כך גם גבורתם של היהודים בקום המדינה לעמוד מול האויב באומץ לב, ללא תחושת האשם הגלותית ('לנתיבות ישראל' עמ' 179).
וְאָז אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא הִסְתַּגְּלוּ לַתּוֹרָה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, הַבּוֹקַעַת אֶת הַקַּדְרוּת וְהַשַּׂק, מסופר על 'הבעל-שם-טוב' שכאשר היה עובר בבתי מדרש שונים, היה אומר בהתפעלות: "הבית הזה מלא תורה, מלא תורה עד אפס מקום", כלומר – התורה של הלומדים הרגילים הייתה משפילה, מצמצמת ומקטינה את המוח, בגלל שהמטרה שלהם הייתה להתגדר ולהתנצח. תורה אמיתית צריכה לעלות למעלה, בכמיהה עזה לשמיים. לבקוע את הרקיעים, את מגבלות ההווה, ולשאוף לעולם שונה, אידאלי. חוֹשְׁבִים שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, אנשים שחיים לאורך שנים בתנאים קשים, מתרגלים אליהם ומתקשים להסתגל למציאות חדשה טובה יותר. זה הקושי ושורש המחלה המשותף לשני מחנות מנוגדים בקהילות היהודיות. יש כאלה שנשארים במציאות הקודמת ומתעלמים מהשינויים, ויש כאלה שבוחרים בשינויים ומנסים להתעלם ולשכוח מכל מה שהיה. אלו שדבקו בתורת הגלות חשבו ששינויי הערכים ושיפור מעמדו של האדם מנוגדים לתורה – כפי שהם הכירו אותה בגלות, לאחר שהתרחקה ממקורה והצטמצמה לחיי היחיד או הקהילה. היחס לתורה על פי אורח החיים היהודי שעוצב בגלות נתפס כעובדה מוגמרת ומוחלטת שאינה ניתנת לשינוי. נדמה היה שאין לתורה עניין לבקוע רקיעים, לשנות דגשים ולגלות מושגים שנראים חדשים, כמו עצמאות וריבונות. לכן היו אנשים שרצו לאלץ את השמיים ללבוש שק, כדי ששום דבר לא ישתנה. המחדשים נתפסו בעיניהם כמחללי הקודש ומבזי הדורות, שהרי במשך כאלף וחמש מאות שנה עם ישראל חי בגלות ולא שינה את שמו, לבושו, ושפתו. פתאום חדשים מקרוב באו לחדש רעיון של גאולה עצמית, לשנות את סגנון החיים והדיבור. לחרוש את אדמת הקודש במקום לנשק אותה ולהיקבר בה, להשתמש בלשון הקודש לענייני חול במקום לייחד אותה רק לתפילה. האם הסבל בגלות היה רק כדי להפוך את חיי הקודש לחיי חול רגילים? זה נראה מוזר ונתפס כחוצפה.
כנגדם טענו המשכילים והציונים החילונים, שאמנם כושר ההישרדות בגלות והנאמנות העמוקה לעבר היהודי מאד מרשימים, אבל בפועל מציאות החיים הזאת מאוד קשה. אם התורה מושכת את האדם בחזרה לאבל, לקדרות ולשק, אם היא מונעת ממנו חיים של יצירה, עבודה והשכלה, אז היא תורה ארצית, חכמה אנושית וקטנונית שהתאימה לזמנה ולשעתה, ולא תורה נצחית שקשורה לשמיים ולמושגים הגדולים, שמאירים לארץ ולדרים עליה ויוצרים חזון שמניע את המציאות. האור בוקע ממקום אחר ושונה ואליו צריך לשאוף.
אם כן ההפרדה והניתוק בין חיי הגלות לחי הגאולה, משותפים גם למשכילים וגם לדבקים באורח החיים הישן שבגלות. באופן פרדוקסלי עד היום ישנם תחומים שבהם הם אינם לוחמים אחד בשני באופן מוחלט ותומכים בשמירה על ה'סטטוס קוו'. מוסכם על שני הצדדים שמדינת ישראל מנוהלת על ידי אנשים בעלי תפיסות עולם וערכים חילוניים. הדבקים באורח החיים הישן לא מתאמצים לקדם את המצב, מפני שהם לא מכירים במדינת ישראל כמייצגת את היהדות. כשם שהייתה השלמה עם השלטונות בגלות כך יש נטייה להשלים עם השלטון החילוני, מבחינות מסוימות מדינת ישראל נתפסת בעיניהם כהחמרה של הגלות, כריחוק מהקודש שיכול להשתמר בטהרתו רק במסגרת המצומצמת של חיי הקהילות בגלות. מבחינת המשכילים כשם שהקהילות היהודיות בגלות התקיימו במסגרת מצומצמת של ארבע אמות שהיחיד קנה לעצמו בחייו ובמותו, כך הן יכולות להתקיים במדינת ישראל, אם הדתיים לא מעוניינים ליהנות מהאור שיבושם להם, הם רשאים להמשיך את אורח החיים שלהם ברשותם הפרטית והקהילתית.
וְצַדִּיקִים דּוֹרְשֵׁי ד' וְעֻזּוֹ מוֹסִיפִים אוֹרָה וְשִׂמְחָה, יש צדיקות בקבלת הייסורים ובנכונות לשאת את עול הגלות, אבל יותר מכך יש צדיקות בדרישה לסיום הגלות, כדי שכוחו ועוצמתו של הא-ל יתגלו במציאות. וּמְבַשְּׂרִים צֶדֶק בְּקָהָל רָב, שֶׁדַּוְקָא כָּעֵת יִגָּלֶה אוֹר חָדָשׁ וְשָׁמַיִם בְּטָהֳרָתָם יֵרָאוּ. הדרך הנכונה לטהר את השמיים ולהסיר את השק והקדרות היא לחבר את תורת הגלות עם תורת הגאולה, על ידי צדיקים שלא מתייאשים ולא חיים בתודעה של גלות. מרכז חייהם אינו הבכי, בגלל שהם הסתגלו לתורה העולה למעלה. הם דורשים להבין את עומק השינויים שמתרחשים במציאות מתוך ציפייה דרוכה לשינוי. הם רואים איך ההנהגה האלוהית מעלה את הארציות, רוחם מטהרת את השמיים ומסירה את השק, ולכן הם אלה שיכולים לנחם את הציבור.
וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם, כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבֵּר ד' לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְבֵית יַעֲקֹב הַגּוֹי כֻּלּוֹ. ההתעוררות לגאולה שהופיעה בעם ישראל במאתיים השנים האחרונות, חורגת מהסדר שקיים במציאות, עד שאי אפשר להסביר אותה בתיאור טבעי ופשטני. היא מתרחשת על ידי ההשגחה האלוהית שמאירה את השמיים. כל התהליכים הארציים, הלאומיים והרוחניים נובעים מגרעין זה, ואף שיש צורך לברר ולזכך אותם, בעיקרו של דבר הם מכוונים לטובה. לא ניתן לבלום או לעכב אותם, בתקווה שיבוא נביא ויסדר את הדברים. כמו שכתב ר' יהושע מקוטנא על התנועה הציונית: "ואין ספק שהיא מצוה גדולה, כי הקבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינונים, הן בישרים בליבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה" (ישועות מלכו יו"ד סי' סו). וכך אמרו חז"ל, שכאשר הלל הזקן עלה מבבל לארץ ישראל, שאלו אותו בני בתירה: מה יעשה אדם ששכח להביא סכין לשחיטת קרבן כאשר חג הפסח חל בשבת? "אמר להם הלל: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אבל הנח להן לישראל; אם אין נביאים הן, בני נביאים הן. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון" (פסחים סו, א). התורה ודבר ה' שייכים לכלל ישראל, וגם האנשים הפשוטים מסוגלים לקחת חלק בשינויים הגדולים. כמובן שצריך לבחון את השינויים, ולא כל רעיון שעולה בלב הציבור מקודש מצד עצמו, אבל עצם התנועה היא החשובה. כל אדם באופן אישי צריך למצוא את גאולתו הפרטית בתורה, ולהתעלות צעד אחר צעד. להתרגל להעמיק ולעסוק בכל רבדי התורה – בפשט, ברמז, בדרש, ובסוד. בכל 'נשמת התורה', לא כל אחד צריך ויכול להיות מקובל גדול, אך במידה מסוימת כל אדם לפי דרגתו יכול לנסות ולחפש גם בלימוד הנגלה משמעויות מוסריות וחברתיות נוספות. בכך הוא קונה כלים וגישה להבנת הסוד, וממילא להבנת המציאות על כל רבדיה. מעבר לגוף המכוסה בלבושים, ישנה נפש, ומעליה רוח ונשמה, וצריך לשאוף להעמיק ולהתבונן בכל הרבדים של האישיות והמציאות.
