במשך דורות רבים טופחה בקרב הדתות השונות אמונה, שעיקרה הוא: קבלת הצו האלוהי, הנמכת קומתו של האדם והדחקת שאיפות היצירה והפעילות, מפני שממילא הכל חסר ערך ומשמעות לעומת גדולת הא-ל.[58] אבל בעידן החדש במהלך תקופת הרנסנס, הנאורות, וההשכלה, האנושות גילתה שיש לה כוחות אינטלקטואליים וחברתיים שמאפשרים לסדר חיים יותר נאותים ונוחים.[59] נוצרה נגישות גדולה יותר למקורות המים, אנשים רבים למדו קרוא וכתוב, הרפואה מאד התפתחה, ומאוחר יותר התחיל עידן התיעוש והשימוש בחשמל ובמנועים. המדע חתר אל גבולות היקום, האומנות פיתחה את מושגי היופי והאסתטיקה, והספרות הגדולה קראה למהפכות חברתיות. כל הדברים האלה הגדילו את ערכו של האדם בעיני עצמו. נדמה היה שהדתות בכלל, והיהדות בפרט מתרכזות בדקדוקי עניות, ב'ווארטים' על פרשת שבוע, ובחיטוט במאכלים כדי להתחקות אחר חרקים.[60] כך נוצרה מציאות שבה לכאורה היה על האדם לבחור רק באחת מבין שתי אפשרויות: להמשיך להאמין באלוהים, ולשם כך להתעלם מכל ההישגים, ולחזור ולהקטין את עצמו. להגיד שאין ערך עצמי בהישגים או באיכות החיים, כי ממילא הכל זמני וחולף ובסוף כולם מתים. או לדחות את צורת האמונה הקודמת, לכפור ולשנות באופן דרמטי את כל תפיסת העולם והמושגים הישנים. אבל הרב מראה כיצד מתוך המשבר הרוחני, התודעה הדתית מבשילה לתפיסה שונה של האלוהות. היא מקרבת את האדם אל תכונת צלם אלוהים שבו, במקום התרכזות בהיותו עפר מן האדמה. היא מנסחת את האמונה והמעשים הנובעים ממנה, בהתאם לשאיפה ולחזון שאינו מרפה את לב האדם אלא מושך אותו להתפתח הלאה.
מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיּוּר שֶׁל גְּדֻלַּת הָאוֹר הָאֱלוֹהִי הוּא גָּדוֹל מְאֹד בִּפְנִימִיּוּת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל דּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בקרב הנשמות שפועלות בזמן האחרון בדורנו שהוא דור 'עקבא דמשיחא'.[61] דור זה מתייחד בסט חדש של ערכים ומושגים, המושפעים מהדרך החדשה שבה מצטיירת הנוכחות האלוהית בעולם. הנחות היסוד של העולם המודרני – הן בצד התבוני כלומר במהפכה האינטלקטואלית המדעית, והן בצד המוסרי במהפכות החברתיות – מושתתות על התפיסה שבהוויה כולה שזורה תבונת הבורא, ומכאן גם האמונה בטוב האדם והעולם. בְּמִדָּה כָּזוֹ שֶׁאֵין לָהֶם עֲדַיִן הִסְתַּגְּלוּת כלומר – מסוגלוּת, אֵיךְ לְהַנְהִיג אֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים, עַל־פִּי גֹּדֶל עֶלְיוֹן כָּזֶה, פעמים רבות הרעיונות המודרניים עצמם היו עדיין בוסריים, וגם סדרי החיים היהודיים בגלות התעצבו בהשפעת אמונות אחרות והנמיכו את קומת האדם, את שאיפות היצירה והפעילות שלו. מִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָה הַכְּפִירָה וְאִתָּהּ הַדִּלְדּוּל הָרוּחָנִי הַדּוֹמֶה לְחֻרְבָּן, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדוֹרֵנוּ. נוצר פער והתנגשות קשה בין עוצמת השאיפות והציורים הפנימיים לבין מיעוט היכולת והאפשרויות המעשיות לממש אותם. המסקנה הייתה שאם כך אין משמעות לקשר של האדם עם הא-ל. כך בדור האחרון הלכו והתעצמו לנגד עיניו של הרב תהליכים של כפירה וחורבן רוחני ואמוני. התוצאות שלהם על פי אמות מידה הלכתיות היו פשיעה: חילול שבת, אכילת טרפות ופריצת גדרי צניעות, אבל הדמות הפנימית של הדור שונה לגמרי. הרב הכיר במציאות הגלויה שבה "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו, ב), אבל המבט שלו בחן לא רק את פרטי המעשים אלא גם את מכלול האישיות. הוא התבונן לתוך פנימיות הנשמות ובחן את הנטיות, הערכים והשאיפות שהניעו את בני דורו. התבוננות זו ציירה בפניו תמונה שונה לגמרי, שהפכה את השיפוט החיצוני.[62] אישיותו של פושע אמורה להיות דוחה מצד עצמה, קטנה, מצומצמת ובעלת אגואיזם. אפילו אם מעשיו עומדים ברף ההלכתי המינימאלי – מכלול האישיות הוא של נבל ברשות התורה (רמב"ן ויקרא יט, ב); בעל תאוות, חמדן, נצלן, ואכזרי. אבל בעת החדשה לאנשים רבים הייתה סלידה מכיעור מוסרי ביחס לדברים המוכרים כשליליים. גם הנטייה לפריצות מסוימת לא נבעה מתאוותנות פשוטה, אלא מניסיון כושל לממש את תחושת החירות הפנימית. המעשים היו מקולקלים אבל המניעים שלהם מעוררי התפעלות; שאיפות גדולות לפרוץ את גבולות הגוף והשכל הישר, הממוצע, הפשוט. נכונות להסתכן ולמסור את הנפש כדי לממש את החירות המוחלטת עבור תיקון העולם וטובת האנושות, ניסיון לכוון את השינויים לטובה, גם במחיר של מהפכות חברתיות. דברים אלו מבטאים את שאיפת הנשמה למעמד אלוהי מעל ומעבר לחוקים ולהגבלות.[63]
אֲבָל דֶּרֶךְ הָרְפוּאָה הוּא רַק לְהַרְבּוֹת כֵּלִים לגדולת האור האלוהי שמופיע בנשמה: הַסְבָּרוֹת וְתָכְנִיּוֹת, הַמּוֹעִילִים לָסֹל דְּרָכִים בִּשְׁבִיל הִסְתַּגְּלוּת מַעֲשִׂית, עַל־פִּי הָאוֹרוֹת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנוֹת. מעט אנשים בימינו עוסקים בתורת הסוד, בספירות ובעולמות, במבנה הנפש, הרוח והנשמה. אי אפשר לומר שכל לימוד בספר קבלה מיד פוקח את העיניים אל הפסגות הגדולות. השפה עצמה לא תמיד מובנת, וכמו בכל תחום לימודי, איכות הלימוד נמדדת על פי אישיותו של העוסק ורמת הבנתו. רוב הלומדים לא מתבוננים איך הדברים נוגעים לחיי האדם, ולכן עיסוק כזה לא מסוגל לבסס את אורחות החיים סביב הערכים והשאיפות הגדולות. כדי שהיהדות תבוא לידי ביטוי בחיים המעשיים צריך לעסוק בחינוך על ידי בירור התכנים מתוך עיון, הזדהות, והתחדשות בלימוד. פרק זה נכתב ביפו לפני כמאה שנה,[64] קצת לפני כן ישבו ביאליק ורבניצקי[65] וערכו את 'ספר האגדה', לקט של אגדות חז"ל מן התלמוד והמדרשים. שניהם כבר לא שמרו מצוות, ואף על פי כן ידעו שהחיסרון של הדור הצעיר מהם, הוא הניתוק מהאוצר הגדול של הספרות היהודית. הם ניסו לחבר אותו דרך ספרות האגדה, לא במובן של 'הדתה' או החזרה בתשובה – מבחינה זו הם היו צריכים קודם כל לטפל בעצמם – אלא במובן של תשובה רוחנית לאומית. הם הכירו את אוצרות היהדות כמו מורם ורבם הסופר 'אחד העם', וכמו אחרים מבני דורם שהיו בעברם בני ישיבות, חלקם אפילו מצטיינים, הם כאבו את הניתוק מחיי הרוח שמסוגלים לעצב מסגרת חדשה לחיים היהודיים, גם אם היא לאו דווקא הלכתית באופן מלא.[66]
וּמִטַּעַם זֶה בָּאָה גַּם־כֵּן הַדְּרִישָׁה הַגְּדוֹלָה לְחֵרוּת הָרוּחַ, חירות הרוח מבטאת את הדרישה שהשאיפות והמחשבות, זכויות ההבעה והדיון יהיו חופשיים מכבלי המסורת והשמרנות, וְאִמּוּץ הַגּוּף, דרישה למסד את הדאגה לחיים הגופניים של האדם. כִּי רַק רוּחַ חָזָק וְאַמִּיץ וְגוּף בָּרִיא וְאֵיתָן יוּכְלוּ לְהָכִיל בְּתוֹכָם בְּלִי זַעֲזוּעַ אֶת הַהֶאָרוֹת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנוֹת וְלַעֲמֹד בְּמַעֲמַד הָאֵיתָנִיּוּת הָרָאוּי לְחַיִּים פּוֹעֲלִים מְלֵאִים עֹז שֶׁל יְצִירָה, וּלְהַמְשִׁיךְ מִתּוֹכָן הַמְשָׁכוֹת שֶׁל אָרְחוֹת חַיִּים, מִתּוֹךְ צֵרוּף פְּנִימִי. אלו ערכים שמאוד מאפיינים את העת החדשה שהיא 'עקבא דמשיחא'.ערכי חירות הרוח ואימוץ הגוף תומכים אחד בשני מבחינה נפשית, ויוצרים תחושת ביטחון, ישוב הדעת, וקשר נכון עם המציאות הממשית. זה מאפשר לנשמה לתפקד בגוף ולהגשים את הרעיונות הגדולים של התורה. ללא חיבור יציב ובריא למציאות, הנשמה נותרת רק עם הרעיונות המופשטים ללא הגוף שבו הם יתקיימו. הניסיון להגשים את הרעיונות הגדולים בלי יצירת מציאות ממשית תקינה ויציבה, עלול לזעזע את הנפש ולפגוע בה. חז"ל מתארים ארבעה תנאים שהגיעו להשגות גבוהות וחשפו דברים נסתרים,[67] אך רק אחד מהם – רבי עקיבא הצליח 'לצאת בשלום' ולחבר את הדברים למציאות כראוי, מפני שרק לו היו הכלים לקלוט וליישם את ההשגות הגבוהות. בתוקף נסיבות החיים היה רבי עקיבא בתחילת דרכו רועה צאן, בעל גוף אמיץ וגבורה איתנה, ויחד עם זאת גם הייתה לו גדלות רוח ויחס חיובי לעולם הממשי. לכן הוא תמך במרד בר כוכבא נגד הרומאים, בשונה מגדולי ישראל אחרים בדורו (ירושלמי תענית ד, ה). שילוב זה של ריבוי כלים ואורות גדולים, הביא אותו לחייך אפילו למראה חורבן המקדש (מכות כד, ב), לא מאדישות, אלא מתוקף גדולת האמונה באור האלוהי הנטוע, לבניין העתיד המזהיר.[68]
שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהֲכָנוֹת דְּרוּשׁוֹת הֵן לַתְּשׁוּבָה הַשְלֵמָה, הָעוֹמֶדֶת אַחַר כָּתְלֵנוּ. הכותל הוא סמל לתקופת חורבן; לבכי לתפילות וגם להשפלה. חלק מהקסם היהודי הוא הכישרון להפוך את הַשִּׁפְלוּת ליתרון. מתוך מודעות לכך שהקיום האנושי כולל גם דמעות וכישלונות, יצר העם היהודי מהצרות, יצירות יפות, מרגשות ומחיות. זהו ניסיון רב ערך, אין לזלזל בו או להשליך אותו אחר גוונו, אבל הדרישה להתרכז רק בו יוצרת מרידה קשה. הרצון לפנות את הדרך לדבר החדש, מחיל את מושגי הגלות והחורבן גם ביחס לדברים מקודשים. הסדרת היחסים בין חיי הרוח לחיי הגוף במדינת ישראל מסתכמת בשמירה על ה'סטטוס קוו' – על ה'מצב הקבוע' ביחסי דת ומדינה. יש בכך נוחות מעשית, כהכרח שלא יגונה, אבל ברור שהוא גורם לאי-נוחות רוחנית. מאחורי הכותל שמבטא את מצב הגוף, עומד בניין הקודש והתשובה השלמה של החזרת השכינה לציון באופן מלא. משם תצא הארה רוחנית, מוסרית ותרבותית לכל המרחב האנושי.
