בפרק זה הרב עוסק באחת הסוגיות המורכבות והמעמיקות ביותר שהיהדות העמידה בעולם והיא עקרון האחדות. עיקרון זה מאתגר מבחינה פילוסופית – אונטולוגית, כלומר מצד תפיסת מהות הישות, מפני שאנו תופסים את הא-ל כאחד מצד עצמו; למרות שהוא גם בורא וגם משגיח, גם בעל רצון וגם בעל חכמה, גם בעל חסד וגם בעל גבורה. כל הרבגוניות העצומה שאנחנו מכירים בנפשנו ובהוויה, כלולה בו כמהות אחת וזה דורש העמקה ובירור.
כאשר אנו מדברים על הדת והמוסר, עיקרון האחדות עוד יותר מאתגר, מפני שבתפיסת המציאות שלנו הם מלמדים על מציאות של שניות. מוסר בנוי על כך שיש טוב ורע, צדק ועוול, שכר ועונש. והדת בנויה על כך שיש אלוהים ויש עולם, כאשר הא-ל הוא קודש והעולם הוא החול. אם הקודש מייתר את החול אנו מוצאים עצמנו בבעיה של שניות מהותית, ולכן לכאורה מי שמחזיק בתודעת האחדות חייב לוותר על אחד הקצוות ולראות בו אויב או אשליה. אך למעשה זוהי תודעה כוזבת, מפני שהאחדות היא הדבר העצמי המהותי, והשניות קיימת רק בהופעות. גם את הקודש וגם את החול אנו פוגשים בעיקר מצד ההופעה הגלויה המפרידה ביניהם, אולם מעבר להופעה ישנה עצמיות שכולה קודש. המחשבה האלוהית לפני שהיא מתפרטת למעשים, פולחן, ומעמדות שונים, היא הקודש העצמי הפנימי. כך הסביר הרצי"ה את הפסוק "אַחַת דִּבֶּר אֱלוֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלוהִים" (תהלים סב, יב) אנו מקשיבים באופן כזה שיש מי שאומר וישנו המאמר עצמו, אך לאמיתו של דבר הכל אחד.
ה'קודש הגלוי' הוא הצו הברור, התורה והמצוות שהתגלו אלינו במעמד הר סיני, ועל קיומם מסר עם ישראל את נפשו במשך כל הדורות. בתוכו טמונה קדושה מהותית שהיא 'הקודש שבקודש' כלומר האידאולוגיה של הקודש, הבנת הרעיונות והערכים הנובעים מאופן הופעת הקודש במציאות. החיוניות שבטעמי המצות המושכים את הלב, והצדדים החווייתיים; כמו התפלות, הקרבנות ושאר מעשי הפולחן; המותירים רושם ויוצרים חוויה, הזדהות וקשר עם המקור האלוהי האצילי.
גם בחול יש צד של הופעה גלויה, ומאחוריה עומד הצד המהותי שהוא ה'קודש שבחול'. הוא נסתר מן ההכרה הפשטנית, ולכן קשה לנו להגדיר אותו ולהתחשב בו. בשלב הראשון אנו חייבים להשתמש בחשיבה האנליטית המבחינה, לצמצם, לגדור ולהפריד כדי להתגבר על העוצמה של מה שמתגלה לחושינו ולעיני שכלנו ולעכל את ההוויה במנות מנות. לא בכדי קבעו חז"ל את ההבדלה בברכת חונן הדעת, כי דעת רוכשים באופן זה של מחשבה אנליטית.[49] אנו מבחינים בין תחומים שונים במדע, בין פיזיקה לכימיה ובין כימיה לביולוגיה ולומדים כל תחום בנפרד. גם חכמת הקבלה ממיינת ומפרידה בין הספירות השונות, הכוחות והעולמות. בתפיסת המציאות הזו יש היגיון תועלתני רב, מפני שהיא מאפשרת לנו לפלס את הדרך ולא נותנת לנו לשגות ולטבוע בחיפושינו אחר הקודש שבטבע. אמנם ככלי של אופן הכרה והתקרבות, החשיבה האנליטית היא חשובה ונצרכת, אבל לא כמהות. המציאות כפי שהיא, החיים כשלעצמם אינם מחולקים באופנים האלו, ההוויה היא תערובת ותרכובת. האמת הגדולה היא הקודש הנסתר, הרעיון שעמד ביסוד מחשבת הבורא. אליו האנושות צועדת בתהליך הגאולה ההולך ומתפתח, והוא זה שמאלץ אותנו שלא להסתפק בשניוּת הנוחה שקיימת בהפרדה שבין הקודש לחול.
כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם הִיא יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה וְיוֹתֵר פְּנִימִית מֵהַמַּלְאָכִים, מלאכים הם כוחות שממלאים תפקיד מסוים בהוויה, החל מחוקי הטבע ועד לכוחות מזוקקים מופשטים מחיי גוף, הממלאים תפקיד מוגדר וברור בדייקנות ובעצמה, כמו שאמרו חז"ל: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. הדא הוא דכתיב "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם אִם תָּשִׂים מִשְׁטָרוֹ בָאָרֶץ" (בר"ר י, ו; נ, ב). מבחינה זו המלאכים נעלים מהאדם, שחיי החול והגוף המוגבלים מבחינה פיזית ואינטלקטואלית עושים אותו לירוד, שרוי באי ודאות, מתלבט וטועה, בשגגה או בזדון. אבל בסופו של דבר המלאכים הם כלי ביד הא-ל, נשמתם היא נשמת תפקידם, הצו שהא-ל ייעד להם במערכת ההווייתית. לעומת זאת בנשמת האדם יש רצון חופשי מכל הכרח, ניצוץ אלוהי מנשימת הבורא כמו שדרשו חז"ל "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז) – מאן דנפח מתוכיה נפח",[50] וזה מאפשר לאדם חופש בחירה, תשובה ויצירתיות. כך, מצד הנשמה האדם זוכה לקרבת אלוהים עליונה מהמלאכים.[51] וְדַוְקָא מִפְּנֵי גְּדֻלָּתָהּ יָרְדָה עַד לְתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה, וּמִשָּׁם תַּעֲלֶה בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וְעָצוּם. מן הדבקות בקודש העליון האדם יורד לעסוק בצדדים הפרטיים, המוגבלים הזמניים והרגעיים ביותר. גם דבר שבן רגע היה ובן רגע אבד, יכול לקבל בעיניו משמעות, ומי יודע למה הוא יתהפך בנשמתו, תבונתו ומצפונו. אמנם חלק ניכר מהיצירתיות של האדם רק מכסה על הטעויות שלו,[52] אבל אגב כך הוא מפגין כוחות אינטלקטואליים וחברתיים, ובונה תרבות שלמה שיש בה הרבה מעבר לצרכים ההכרחיים. בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם […] וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). מתוך ירידה לארץ מלאה עבודה זרה ותועבות, מתוך שיעבוד הגוף והנפש יצא עם ישראל לחירות, עם ניסיון והכרה שניתן לטפס ולצאת משפל המדרגה.[53] הקודש הרגיל מגלה לאדם שהוא עבד אלוהים וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ואכן הירידה למצרים והשעבוד היו הכנה חשובה לקבלת התורה. אבל לאחר מכן יש אידיאל נוסף של גילוי צלם אלוהים שבאדם כאשר הוא בן חורין, לא במובן שהוא רשאי לעשות ככל העולה על רוחו בהפקרות, אלא כמצב נפשי וכיסוד ליצירה. וְתַכְשִׁיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמָּהּ לַעֲלִיָּה עֶלְיוֹנָה מְקוֹרִית, העלייה היא לא תהליך שנעשה בדיעבד, כבריחה מעולם שהכזיב, ומציאת מקלט בחיי הרוח, אלא חזרה אל מה שראוי לאדם מראשית בריאתו. הרב מגדיר את יציאת מצרים "האביב של העולם כולו" ('מגד ירחים'), מפני שממנה ילמד האדם שגם אם שקע בטיט היוון של החטאים עד צווארו, גם אם עבר עליו חורף קשה, הוא יכול ללמוד מאביב גאולתם של ישראל. אם עץ אחד פרח כל העצים ראויים לפרוח גם אם הם מתאחרים. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ב-ג).
כֵּן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּחֹל, שֶׁיָּרַד עַד לִידֵי הַחֻלִּין הַגְּמוּרִים, הוּא יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְקָדוֹשׁ מֵהַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, מפני שהוא מבטא נכון יותר את הקודש העצמי במקורו העליון, שבו קיימת האחדות הגמורה. הקודש הרגיל פחות מגלה את האחדות בגלל שהוא מתרחק מהחול. במקום הצורך הוא מוכן להשתמש בו ככלי מסייע, וכשיש הכרח הוא מסכים להתחשב בו, כמו שכתב הרמב"ם ביחס לגוף, שחשוב לשמור על בריאותו אך רק ככלי שמאפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות ולא כערך עצמי (עי' הלכות דעות ד, א). גם את המדעים הגדיר הרמב"ם כ"רקחות וטבחות" לקודש,[54] כלומר כמי שמשרתים ומסייעים לארגן אירוע מכובד אך הם לא קשורים לתוכן עצמו.
אֶלָּא שֶׁהוּא מִסְתַּתֵּר הַרְבֵּה. את ההיסטוריה האנושית חילקו חז"ל לשלוש תקופות: "ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (סנהדרין צז, ב). לאחר אלפיים שנות תהייה והכרת ה' מתוך הכרח קיומי, החלו אלפיים שנות תורה שבהם הקודש היה המטרה היחידה והחול רק סייע בידו; לאחר מכן מתקיים מעבר נוסף מאלפיים שנות תורה לאלפיים שנות משיח, ובהם אנו נדרשים להכיר את הקודש שבחול, את המגמה האלוהית שבבריאה. תהליך חשיפת הקודש שבחול נעשה באמצעות הפרשנות של חז"ל לתורה לאור אתגרי המציאות, על ידי המצוות שתקנו חכמים, וגם על ידי התחום שנקרא 'מעשים טובים' כהחלטה אישית של האדם עד שהצד הטוב שבהם מתפשט ומצטרף אל הקודש.[55] כך בתהליך איטי וזהיר אנו משקמים את גילוי האחדות, ומשייכים אל הקודש יותר ויותר מן החול. כמובן שתהליך זה צריך להיעשות בזהירות ובצעדים מדודים תוך בניית כלים מתאימים. אם קופצים לים ללא הכנה מתאימה עלולים לטבוע, אך כאשר בונים אניות טובות אפשר לשוט על פני המים ולגלות את העוצמה והאדירות שקיימת בהם, מתוך מודעות לכך שגם הכלים שבהם השתמשנו אינם מביאים לנו את התוכן עצמו. יהיו האבחנות והמשלים היפים, המקודשים ומעוררי ההתפעלות אשר יהיו, הם רק כלים שמאפשרים לנו להתקדם ולא מחיצות המסתירות את האור ומרחיקות מן האחדות השורשית.
וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית לְתִקּוּנֵי הָעוֹלָם שֶׁיָּבוֹאוּ מִכָּל הַטּוֹב הַבָּא לָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ חֹל. לא מדובר על תיקון העולם במובן שאליו התרגלנו, כהקמת בתי כנסת, בתי מדרש וישיבות, או ארגוני כשרות מחמירים; בזהירות במה שמכניסים לפה, ובענייני ממונות. עם כל החשיבות של אי עשיית דברים רעים, הם לא יכולים להגדיר מהו הטוב, כשם שהצבת רמזורים לא יכולה להיות תחליף לסלילת כבישים. אלו דברים טובים ונצרכים, אך עדיין אינם תיקון עולם וגילוי האחדות. הקודש הוא הדבר המוחלט הטוב מצד עצמו, ואילו ההמנעות ממעשים שלילים היא רק נגזרת ממגבלות המימוש של הקודש בהתאם לאפשרויות התיקון שהחול מאפשר. אמנם המובן המקראי הבסיסי של הצדקוּת הוא ההגבלה – להיות צודק בדין, "וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק" (דברים כה, א). בית הדין צריך להשיב את הצדק ולתקן את מה שעוות והתקלקל, אבל עיקר הצדקות צריכה להיות בהגדרת הדברים החיוביים. תיקון העולם בדרך חול הוא תיקון האדם, החברה והטבע, התקרבות האדם לתכונת צלם אלוהים שבו, היוצר והמחדש. היכולות המדעיות, האומנותיות והחברתיות יוצרות כלים שמאפשרים לקלוט את האורות הגבוהים, ולעשות שינויים גדולים בצורת המשטר, ביחסי החובות לעומת הזכויות של היחיד והקבוצות השונות. אלו הם הישגים עצומים עד שקשה לתאר עד כמה השינוי והתיקון הוא גדול. קשה לתאר לאלו משטרים רודניים ואכזריים הסכימה החברה האנושית לפני כאלף שנה. זה היה נראה טבעי וצודק מפני שבלעדיהם מי יודע מה האדם החופשי יכול לעולל. גם בתוך המסגרת המשפחתית הרגילה, קשה לתאר עד כמה שלטה הרדייה האלימה, החינוך המקובל היה באמצעות מכות ונדמה היה שאין אפשרות אחרת. פתאום במשך תקופה קצרה יחסית, החברה האנושית שינתה את מעמד האדם באופן שלא היה מעולם. רעיון החירות הנשגב שהיה נחלת יחידים הפך לנחלתם של רבים, גם אם לא באופן שווה בכל העולם. האדם מרגיש את עצמו אחראי על ההוויה שבה הוא חי עד שהוא חס גם על הטבע, על בעלי החיים והצומח ומנסה להעניק להם מעוצמתו, לשמר, לטפח ולפתח גם אותם. כמובן שלא רק טוב בא מתיקוני העולם השונים, השינוי והמעבר המהיר מן המעמד הקודם למעמד חדש, בוודאי יוצר שלבי ביניים ומביא עימו גם הרבה מבוכה וטעויות. אבל גם למבוכה יש תפקיד חשוב, מפני שהיא סודקת את הסיפוק ואת תחושת העצמה, ומאפשרת את המגע עם הקודש המוחלט, שתמיד נשאר מעבר למה שהושג.
שֶׁיִּגָּלֶה וְיֵרָאֶה הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ לָעֵת הַמְאֻשָּׁרָה, אֲשֶׁר "לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה – "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר"[56] (זכריה יד, ו-ז). אור היקרות של הקודש הרגיל דומה להארת השמש על פני הקרח המסנוורת ולא מאפשרת לראות בערכו של החול. לפני זמן לא רב יחסית טרם המצאת תאורת החשמל, כאשר היום העריב שלטה החשכה. לקראת קץ הגלויות, הארת הקודש שמייתר את החול, הולכת ודועכת. אחד המאפיינים של העת החדשה הוא האור שהאדם יצר לעצמו, עד שלילה כיום יאיר, הגבולות היטשטשו וניתן לקיים חיים בתוך החשיכה. אבל הרב מסביר שיש בזה גם צד של התעלות מפני שלא רק הקודש הגלוי מאיר לאדם את דרכי חייו, אלא גם הקודש שמתגלה ביכולת האנושית להמשיך וליצור מעבר למגבלות הטבעיות ולהאיר את החשיכה.
לִפְנֵי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁיִּגָּלֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, יִתְעוֹרֵר כֹּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁבַּחֹל, בשלב הראשון הקודש עדיין רק בכח, מה שמתגלה בפועל זו רק העוצמה שבחיי החול שֶׁיְּעוֹרֵר בְּרֵאשִׁית הִתְעוֹרְרוּתוֹ אֶת הַחֹל. במשך שנות הגלות הארוכות עם ישראל טיפח רק את הקודש הגלוי, ולמעט הכרח הפרנסה, החול היה כבוש ומצומצם. בזמן החדש הכל התחיל להתפורר, בתוך 'קהילות הקודש' החלה התעוררות ותשוקה לתרבות של חול, מדע, אומנות וספרות, מדינה, לאומיות וצבא. הרב אומר שזוהי רק ראשית ההתעוררות, כלומר רק המדרגה הראשונה של הגאולה, לא במובן של המעטה מערכה, אלא במובן של מפנה מהותי, מעבר מן השניות הנוחה והמועילה אל האחדות. וְהַכֹּל יְדַבְּרוּ "בְּלִישָּׁנָא דֶּאֱינִישׁ וְלָא בְּלִישָּׁנָא דְּקֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא" (ע"פ זהר ויחי רטז). וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ, כִּי בֹשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תהלים עא, כד). במשך תקופות ארוכות האדם ראה את עצמו כמעט חסר אונים, נתון לחסדי איתני הטבע, האלים או הדת. תפיסת עולמו הייתה תיאוצנטרית, המעמידה את הא-ל במרכז. החברה האנושית הייתה שרויה במין תרדמה כאדם ישן השבוי בתוך הכוחות שפועלים סביבו. לפתע בעידן החדש הקודש מעורר את החול, בתהליך מהיר של כמה עשרות שנים, המדע המתפתח מגלה לאדם את כוחו. תפיסת עולמו נעשית 'אנתרופוצנטרית' שבה האדם עומד במרכז והכל מסביב לו.[57] מרכז העיסוק בתרבות המודרנית הוא ההומניזם, האדם, צרכיו ושאיפותיו, ולא הא-ל. כמובן שגם בין הזרמים השונים של התרבות המודרנית ישנם ויכוחים מרים, אך עצם המעמד המרכזי של האדם מוסכם על כולם. בשלב הראשון המפנה הזה מבלבל ומביך מפני שהוא דוחק את הקודש המוכר. השיח המרכזי הוא במושגים אנושיים, בלשון בני אדם ולא בלשונו של הקב"ה. אבל מה שמתעצם הוא צלם אלוהים שבאדם, מתוך הקשר עם מקור הקודש העליון, ששופע ומתגלה אליו דרך תכונותיו ויכולות היצירה שבו, ולכן הדברים הם 'צדקתך'. הלשון האנושית של האדם היא ההוגה אבל הוא עובד ועמל כדי לחשוף את הקודש, את השפע שבא מן המקור האלוהי העליון והעלום, עד שהקודש נובע כמעיין מתוך האדם. לא רק מעל ומחוץ לו אלא הולך ומתגלה מתוכו, במודע ולא רק בסתר בתוך החול. רק כאשר העולם יגלה את כוחותיו, את נטיותיו ליצור מתוכו את הדברים הגדולים שאמורים להיות, הוא יגיע אל גאולתו.
