התורה והאומה מאוחדות ביסודן כמו שנאמר: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים כז, ט), לכן יש ביניהן השפעה הדדית. ישנם מצבים שבהם האומה בונה את בניה, וישנם מצבים הפוכים, שבהם הבנים בונים את האומה מתוך מאמץ מכוון.[26] כאשר עם ישראל עצמאי בארצו, ומוסדותיו הרוחניים והגשמיים עומדים על תילם, עצם הקשר של היחיד עם האומה מחבר אותו עם רוחה, ומיטיב את מצבו המוסרי. אך כאשר האומה בגלות "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (ברכות ח, א) דרכן יכול היחיד לרומם את חייו ועל ידי זה גם להיות מבוני האומה בעתיד.
הַלְּאֻמִּיּוּת כְּשֶׁהִיא רַעֲנַנָּה תּוּכַל לְהַשְׂבִּיעַ מִטַּל הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים שֶׁבָּהּ גַּם אֶת הַיָּחִיד, וּמַשְׁרִישָׁה בְּקִרְבּוֹ דֵּי מוּסָר וְדַעַת. הרב מציין שלושה דברים שבהם הלאומיות משפיעה על היחיד כאשר היא ברעננותה כלומר בעת תחייתה, וגם כאשר היא כבר מבוססת עם כוחות יצירה ותרבות חיה: האחד – חַיִּים רוּחָנִיִּים, בזמנים של תחייה לאומית אנשים פרטיים מגלים אידאליזם ודבקות, גבורה ומסירות מתוך שמחה ורצון. גם לאחר שהאומה מתבססת, היא מגיעה לאיזון נכון מבחינה חברתית תרבותית ואומנותית, ומתמלאת בפרצי יצירתיות. המצב החברתי המאוזן ממתן את האגואיזם ומביא להשפעה הטובה השנייה שהיא המוּסָר, כלומר מדות טובות, ונכונות לסייע ולהקשיב, להיות אח ורע לכל אחד מבני האומה. כמובן שזה משפיע באופן כללי גם על האחווה והלכידות החשובות בכל חברה. מתוך המצב המוסרי הנכון נולדת ההשפעה השלישית שהיא הדַעַת, השכל ישר. המקום הראשון בתורה שבו מוזכרת הדעת הוא בהקשר של הבחנה בין טוב לרע (בראשית ב, ט). היכולת לשקול, לשפוט ולהבין דברים באופן אובייקטיבי ככל האפשר.
כָּל אֶחָד מִבְּנֵי הָעָם, הַדְּבֵקִים בְּעַמָּם בִּדְבֵקוּת פְּנִימִית, מִתְמַלֵּא עֹז חַיִּים כָּאֵלֶּה לְפִי תְּכוּנַת הַדְּבֵקוּת וְהִתְעוֹרְרוּת הָרוּחַ שֶׁלּוֹ לְקִרְבַת הָאֻמָּה. הרב מדגיש שההשפעה קיימת רק כאשר הדבקות באומה היא פנימית, כלומר מתוך הבנה, רצון, והזדהות, ולא כאשר הדבקות היא חיצונית, כאשר השלטון ומוסדותיו מנצלים את הנתינים ורודים בהם, מאלצים אותם לצאת למלחמות או להתאמץ עבור ביסוס שלטונם.
אֲבָל כְּשֶׁהָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ קוֹדֶרֶת וְנוֹפֶלֶת, כאשר האומה נמצאת במצב תרבותי נמוך היא אינה יכולה להשפיע על היחידים. עוד לפני חורבן הארץ והמקדש והירידה לגלות – נביאי ישראל הוכיחו את העם על המצב הרוחני, המוסרי, והחברתי הירוד. אמנם עוד היו מלכות, סנהדרין ומקדש, אך השחיתויות והרמייה של ראשי העם פגעו בלכידות הפנימית, בגאוות היחידה וברצון של בני האומה להשתתף יחד בבניין הלאומי. ככל שהבדלי המעמדות גברו, כך הלאומיות פחות יכלה להשפיע לטובה. גם בחיים הלאומיים כיום ניתן להבחין בשלבים שונים כאלה. הגם שמדינת ישראל מתבססת והולכת, שביעות הרצון של האזרחים מתפקוד המוסדות, המנגנונים ואישי הצבור השונים, לא תמיד מְלֵאָה. במצבים כאלה צָרִיךְ כָּל יָחִיד לְהַרְטִיב אֶת רוּחוֹ מֵהַמָּקוֹר הַמּוּסָרִי וְהַמַּדָּעִי הַכְּלָלִי, וְלָבוֹא מְמֻלָּא־טוֹב לְהִדָּבֵק בְּעַמּוֹ וּלְעוֹרֵר רוּחוֹ לִתְחִיָּתוֹ, וְאָז יִהְיֶה מִכְּלַל בּוֹנֵי הָאֻמָּה. הוא לא יכול לקבל את ההשפעות הטובות באופן ספונטני, מתוך הדיפוזיה שיש בין היחיד והאומה. ולכן הוא צריך להחיות את עצמו, לעמול ולברר את הרעיונות הכלליים של המוסר, הדעת, הצדק, האמת והיושר, ולגבש לעצמו תפיסת עולם ודרך חיים, ומתוך כך להביא לחידוש רוחה של האומה.
בנוסף למקור הכללי של כל סוגי הערכים המשותפים לכל בני האדם, יש לעם ישראל מקור נוסף להתעצמות רוחנית ונפשית: אוֹצַר הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הוּא בִּשְׁעַת הַיְרִידָה מְכֻוָּן לָקַחַת מִמֶּנּוּ חַיִּים לִתֵּן לָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ מֵאֵת כָּל יָחִיד לְהַחֲיוֹתָהּ וּלְעוֹרְרָהּ. וּבְעֵת תְּחִיָּתָהּ הוּא נִמְזָג בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה וּמַשְׁפִּיעַ מִמֶּנָּה הָאוֹר וְהַחַיִּים עַל כָּל הַיְחִידִים. לצד כל מקווה טהרה, ישנו אוצר מי גשמים שמטרתו היא להכשיר את המים השאובים שעתידים להתווסף למקווה. כך גם בתורה ישנו אוצר, במובן של פוטנציאל גנוז שיוצר את החיוניות שבתורה. רעיון כללי שצופן בתוכו את עקרונות העל ששייכים לעבר להווה ולעתיד, ממנו נובעים העקרונות ופרטי המצוות והאיסורים הגלויים שיכולים להשתנות ממצב למצב. במאמר 'למהלך האידאות בישראל'[27] הסביר הרב שתקופת הגלות אינה רק ירידה, מפני שכאשר השמש מסתלקת הכוכבים מתחילים להאיר. כלומר בגלות הרעיון הכללי שבתורה נעשה מעומעם יותר, אבל זה גרם לכך שפרטי המצוות נעשים בולטים, והעיסוק בפרטים חשוב בשביל הדיוקים וההגדרות. כמובן שיש בו גם חיסרון גדול מפני שמרוב פרטים עלולים שלא לראות את הכלל, שהוא לא רק אוסף של פרטים, כשם שגוף חי אינו רק סך כל האיברים. לכן כדי לבנות את האומה כראוי יש להחזיר את הערך והעוצמה של הכלליות, אך מבלי לאבד את הפרטים שכבר התגלו. בעת התחייה אוצר התורה נמזג בכללות האומה כשם שיין נמזג במים ואי אפשר להפריד ביניהם. התורה משפיעה אור וחיים על היחידים דרך הלאומיות אפילו שלא מדעת,[28] מפני שאין לאומיות אחרת לישראל אלא רק זאת שעִם התורה, כמו שאמר רס"ג:"אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (ספר האמונות והדעות ג, ז). לכן בסופו של דבר הדבקות בלאומיות הישראלית תביא גם לדבקות בפרטי התורה.
כְּשֶׁבָּאִים לְהִסְתַּפֵּק בִּדְבֵקוּת הַלְּאֻמִּיּוּת בְּעֵת הַיְרִידָה וְשׁוֹכְחִים אֶת אוֹצַר הַחַיִּים לֹא תּוּכַל אָז הָאֻמָּה לְפַרְנֵס מֵרוּחָהּ אֶת הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים. הצד הפנימי המשותף לתורה וללאומיות הוא הבחירה האלוהית, כמו שאומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אבל בשעת הירידה נוצר פער בין הפנימיות לחיצוניות, ואז הם מופיעים כנפרדים, עד שנוצר מאבק בין הנביאים שמלאים בתוכחות מוסר, לבין המלכים שרואים את עצמם אחראים לקיום החומרי המעשי שיש לו דרישות משלו. כאשר בית המקדש היה בנוי, והמלך היה מבית דוד, טענו נביאי השקר שדי בכך, אבל הרוח הפנימית לא הייתה טובה, אם מפני השנאה, אם מפני "שלא ברכו בתורה תחילה" (בבא מציעא פה, ב), ואם מפני סיבות רוחניות אחרות (עי' שבת קיט, ב).
וּמֵהַדְּבֵקִים רַק בְּרַעְיוֹנָהּ הַכְּלָלִי, בחזון הכללי ובייעודה של האומה בְּלֹא חֲדִירָה לְאוֹר הַחַיִּים שֶׁל הַקֹּדֶשׁ שֶׁבָּהּ, במנותק מהקשר המיוחד שקיים בין האומה לתורה ובין שתיהן לבחירה האלוהית: "הַבּוֹחֵר בַּתוֹרָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק" – תִּשָּׁאֵר רַק רְשִׁימַת חַיִּים, במקום חיים מפכים ונובעים, כלומר חיים בעלי התפתחות פנימית והתעלות, תישאר רק לחלוחית, רושם של חיים עַד שֶׁיִּתְעַלּוּ לִמְקוֹר חַיֶּיהָ וּמִשָּׁם יָשׁוּבוּ לְהַחֲיוֹתָהּ. עם כל החסרונות של ההסתפקות בדבקות ברעיון הכללי של האומה – בצד החיצוני המינימלי, יש בו פוטנציאל של תשובה, עד שגם הדבקים בלאומיות יצטרפו להחיות את האומה בכללותה (עי' להלן פרק סג שם הרחיב הרב בעניין זה).
