הַרְבֵּה נְשָׁמוֹת, נִדָּחוֹת בֵּין הָאֻמּוֹת, שָׁבוֹת לִכְנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל בְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, במבט רחב אפשר לומר שתהליך 'עקבתא דמשיחא' התחיל מאז גירוש ספרד לפני כחמש מאות שנה. לפי המסורת, בתשעה באב שנת ה'רנ"ב (1492) גורשו אחרוני יהודי ספרד ונפוצו בקהילות שונות ברחבי העולם היהודי. אבל לא כל היהודים יצאו מספרד. מאחור נותרו עד כמאה אלף יהודים שמשיקולים שונים ומסיבות שונות העדיפו לקבל על עצמם את גזרת המרת הדת ולהתנצר. רובם התנצרו למראית עין בלבד, וכינויים מאז ועד היום –"האנוסים". לאחר שהאינקוויזיציה הכבידה את ידה, אלפי משפחות ברחו לארצות אחרות וחזרו ליהדות. תהליך החזרה לא היה פשוט, ההשתלבות בחיים הנוצריים הפעילים בכנסייה הביאה עמה מספר אתגרים. ההתייחסות אל הדמות הדתית המרכזית שבנצרות – 'המשיח' חרגה מן הפרופורציה המקובלת ביהודות המסורתית, עוררה תשוקה גדולה והפכה לאתגר רוחני. לא רק השבתאות נוצרה אז, אלא כל הנושא של משיחיות במובן של נורמליות לאומית עלה על סדר היום היהודי לראשונה מזה דורות. האנוסים הספיקו לטעום מחיי עם נורמלי, הם ראו מקרוב ומבפנים את חיי הממלכות, התרשמו עד מאוד ורצו את זה לעצמם כיהודים. הזדמן להם לחיות כאזרחי מדינה רגילים ללא הגבלות ומסים מיוחדים ואפילו להיות אנשי צבא. מצב חדש וייחודי זה הטיל על היחיד אחריות מוסרית, רוחנית, לאומית וכלכלית הרבה מעבר למה שנדרש בעבר, וכך אותם יהודים החלו לחוות את ההוויה האנושית החדשה של ה'אינדיבידואליזם'.
קו נוסף שאפיין את הוויית האנוסים, הן כנוצרים והן כיהודים לאחר חזרתם בתשובה, היה החשיבה הביקורתית ביחס לדת. מאמץ ההישרדות כיהודים בתוך מסגרת החיים הנוצרית כלל חובת ביקור שבועי בכנסייה, שמיעת דרשותיו של הכומר והשתתפות בטקסים נוצריים. מכיוון שאותם יהודים קיבלו על עצמם את הדת הנוצרית באונס, לא נותר להם אלא לפתח יחס של זלזול פנימי שפיתח והעצים מאוד את תכונת הביקורתיות בנפש. לכן למרות שהיה רצון אמתי לחזור ולדבוק ביהדות מחדש, הגישה כבר הייתה שונה – אבדה התמימות הפשוטה של האדם הדתי.
אם שבתי צבי[20] ייצג את הקו הראשון, המשיחי, שבנפש האנוסים, הרי שברוך שפינוזה[21] ייצג את הקו השני. הוא נולד וגדל בקהילה היהודית הפורטוגזית באמסטרדם, וכמסקנה מלימודיו ומחשבותיו החליט לבקר את הדת. לדעת רבים מחוקרי תולדות הפילוסופיה, שפינוזה וחיבוריו בישרו את ערכי הדעת והמוסר של העידן החדש, והיהודים האנוסים בישרו את התכונות האופייניות של הזמן החדש: יוזמה חופשית, מעמד משפטי של היחיד, וביקורתיות רוחנית וחברתית.
תהליכים אלה הלכו והתעצמו, עד שלפני כמאה וחמשים שנה צעד רובו של העם היהודי בכיוון אחד של התפוררות וחילון, כהקדמה לתהליך של התבוללות. במזרח אירופה שמחוץ לברית-המועצות המפלגה היהודית הגדולה ביותר הייתה ה'בונד' – מפלגה סוציאליסטית, חילונית, אנטי-ציונית. גרמניה הייתה דוגמא מוצלחת להשתלבות היהודים יחד עם תרומה משמעותית לתרבות המקומית, ואפילו הרמן כהן[22] שהיה בעל תודעה יהודית, דיבר על סוג של שילוב בין היהדות והגרמניות.
בפועל, ההתבוללות הובילה לתגובת נגד, בדמות האנטישמיות הגזעית החדשה, שכנגדה גם המרת-דת לא עזרה. הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי ופינסקר, נתנו את חילם לאומות שבתוכן ובתרבותן הם ישבו והשתלבו, והתוצאה הייתה שקראו לעברם בבוז "יהודי מלוכלך". כל פועלם, משפחתם ורכושם, הפכו למושא קנאה ושוד והם שבו לציונות מתוך ייאוש, קצף וכעס פנימי על בזבוז החיים שלהם ושל אבותיהם.
שיאה של האנטישמיות היה כמובן בשואה האיומה, לאחר פטירתו של הרב. מתוקף הנסיבות יהודים רבים התעניינו שוב ביהדותם ושבו לכנסת ישראל.[23] בתי הכנסת שוב התמלאו במתפללים שרצו למצוא את הנחמה והאור ביהדות. אורגנו שיעורי יהדות למבוגרים שנועדו להעשיר את הידע הכללי ביהדות, לאור העובדה שרבים מהם לא קיבלו חינוך יהודי ראוי ולא היו מודעים בצורה משמעותית ליהדותם. עם קום המדינה חלק גדול מיהודים אלו – כמיליון וחצי בני אדם – עלה לארץ שלמעשה נבנתה משרידי החרב באירופה ומפליטי הפוגרומים בארצות ערב. תוך עשר שנים האוכלוסייה היהודית בארץ גדלה משש מאות אלף לכמעט שני מיליון.
וְכֹחַ הָעִכּוּל אֵינוֹ מַסְפִּיק בַּתְּחִלָּה לְהָפְכָם לְמָזוֹן מַבְרִיא. יהודים רבים שביקשו לשוב למסורת אבותיהם, כבר חוו התנסויות רוחניות אחרות, ספגו לתוכם לשונות, תרבויות, ועומקים של אומות, ודתות שלמות. נִטְּעוּ בקרבם רגישויות רוחניות ומוסריות יותר אוניברסליות, הוקרה ואהבה ליצירות; תרבותיות, אומנותיות, ודתיות אחרות. וּמִזֶּה נִצְמְחָה הַמַּחֲלָה שֶׁל חֻצְפָּא. אותם יהודים שהגיעו לארץ הביאו עימם גם יסודות חשובים והרבה עוצמות – הם הבינו טוב יותר את המושגים תרבות, מדינה ועם. לכן הם התקוממו ונלחמו בעזות מצח וחוצפה אל מול המסגרות היהודיות הקיימות, שהתגבשו במצב הגלותי הקשה, מתוך צמצום החיים והורדת הראש, חוסר מעורבות במתרחש בעולם ויצר התגוננות.[24]
תקופת 'עקבתא דמשיחא' היא זמן של שינוי ערכים ומטרות, ולכן נוצרים בה עימותים חזיתיים וקשים בין דרכי חיים, התייחסויות ותודעות שונות, כאשר כל אחד חושב על חברו שהוא מחריב את העולם ואינו מבין דבר. במקרה הטוב הוא טיפש, במקרה הרע רשע, ולפעמים צירוף של שניהם. כל היציבות שהתגבשה והתעצבה במשך דורות נשברה על ידי החוצפה, גם כאשר לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. החיים במפנה התרבות והזמן הם קשים, כל היציבות שהצטברה מתערערת וקשה מאד למצוא במה להיאחז ולייצר יציבות. אֲבָל הִיא רַק מַחֲלָה עוֹבֶרֶת, "זֶה חֳלִי וְאֶשָּׂאֶנּוּ", (ירמיהו י, יט) וּמְהֵרָה תַּעֲלֶה אֲרוּכָה לָהּ, וְ"חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ" (ישעיהו סא, ו).[25] לאחר מאמצים ניתן להתגבר על המחלה בעיכול נכון שיש בו הפרדה בין המועיל והלא מועיל, הפנמה של המועיל, הפיכתו לכוחות המבריאים של הגוף, והסרת מה שלא מועיל בדרך טבעית ובריאה. כוחם של הגויים – רוחם, תרבותם, לשונם, מערכות הערכים והתודעה שלהם – כל אלה יעברו תהליך של עיכול בריא וניתן יהיה לצרף את כבודם אל כבוד ישראל. כך כנסת ישראל מתקשרת עם כל האומות, על ידי נשמות בניה הנדחים השבים אליה.
