בפרק זה הרב דן במתח שקיים בין חיי הנפש לחיי הרוח, של היחיד ושל הציבור, ובדרכים הנכונות להתגבר עליו. לכל תרבות יש תשתית בסיסית של 'חיי נפש': ארץ, עם, שפה, היסטוריה לאומית, וגם פולקלור – כגון: אגדות עם, בגדים, סמלים ומאכלים ייחודיים. על גבי התשתית הזו מתפתחים גם 'חיי רוח': תפיסות עולם ערכיות, דתיות ומוסריות. במצב תקין אדם מתחבר למקום ולתרבות שבתוכה הוא נולד – "חן מקום על יושביו" (סוטה מז, א), אבל כאשר הוא נמצא בגלות נוצר מתח וקונפליקט בין הטבע הגלוי והתרבות המקומית – לבין הנאמנות לטבע ולתרבות המקורית הרחוקה. היהודים בגלות נאלצו לכבוש את חוויות הנפש והתודעה המקומית ולהמיר אותן בחוויות אחרות. המאכלים המיוחדים הוכנו לקראת שבת וחג, במנותק מסדר היום של התרבות המקומית. הישיבה בסוכה נעשתה באקלים אירופאי חורפי, ובתקופה הזו התחננו לגשם בגלל צורך בגשם בארץ ישראל. היהודים שמרו על לשון הקודש שהייתה שונה מלשון המדינה ושימשה לתפילה ולימוד תורה.
בעת החדשה התרבות המערבית התפתחה בעוצמה ובמהירות גדולה, בהתאם לכך גדל עוד יותר המתח שבין חיי הנפש לחיי הרוח, וזה גרם ליהודים רבים לבחור באחת מבין שתי אפשרויות: או לכבוש את חוויות הנפש והתודעה המקומית, ולהמשיך להמיר אותן בחוויות נפשיות ורוחניות רחוקות, או להתנתק מחיי הקהילה היהודית ולהתבולל. אבל היו גם יהודים אחרים שבחרו בשרך שלישית במקום להתבולל, או להתנתק מהמציאות המוחשית, הם בחרו בדרך חדשה של חזרה לתרבות הלאומית, תוך ויתור על אורח החיים היהודי הגלותי. בפרק זה הרב מסביר את שורשי המשבר והדרכים לתיקונו.
הַנֶּפֶשׁ שֶׁל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, אוֹתָם שֶׁהֵם מִתְחַבְּרִים בְּאַהֲבָה אֶל עִנְיְנֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְלִתְחִיַּת הָאֻמָּה, הִיא יוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת מֵהַנֶּפֶשׁ שֶׁל שְׁלֵמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין לָהֶם זֶה הַיִּתְרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית לְטוֹבַת הַכְּלָל וּבִנְיַן הָאֻמָּה וְהָאָרֶץ בדברי חז"ל המונח 'פושעי ישראל' מתייחס בעיקר לאנשים שפושעים כנגד המסגרת ההלכתית, ולאו דווקא לאנשים לא מוסריים.[29] כאלה היו היהודים שחיו בערי אירופה בעת החדשה. הם התבוננו בסביבה שהשתנתה לנגד עיניהם: בעקבות המהפכה התעשייתית התפתחה ספרות עממית, אנשים רבים למדו קרוא וכתוב, הסתובבו בלבוש מכובד, והתיישבו לסעוד בנעימות ממיטב המאכלים. מבחינה לאומית, עמים רבים התעוררו לקחת את גורלם בידם, הוקמו אנדרטאות לזכר גיבורים לאומיים, ונקראו רחובות על שמם. נערכו מצעדים צבאיים ברחובות, מלווים בדגלים מתנופפים, והמנונים לאומיים, כאשר המלכים עוברים במרכז, על גבי סוסים לבנים, בכבוד וייקר. התחושה הנפשית של יהודים רבים בחוגים הציוניים הלאומיים הייתה, שראוי לו לאדם להיות מכובד ועצמאי. כאשר הוא רעב הוא הולך לאכול, וכאשר הוא עייף הוא הולך לישון, מבלי להיות משועבד לסדרים חומריים ורוחניים ששייכים לתרבות רחוקה. היה קשה לתפוס איך כולם מתפתחים ומתקדמים, ורק היהודים משלימים עם חייהם כמיעוט משועבד, מפוזר ומפורד, עני, מרופט ומקבץ נדבות. סגור בתחומי המושב, בבית המדרש הישן עם הספרים הבלויים, ללא תשוקה של גאון לאומי ושאיפה לחזור לארץ. יהודים אלה בחרו ללכת אחר יצרם לאו דווקא במובן השלילי, אלא להיות נאמנים לתחושה הטבעית שראוי לה לאומה הישראלית שתהיה בעלת מדינה ארץ, שפה וצבא. שזיכרונות העבר, ותקוות העתיד: (זכריה ח, ד-ה) "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָים […] וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים" יהיו הווה פשוט, על ידי החייאת גוף האומה, התיישבות בארץ ישראל, והשגת עצמאות לאומית-מדינית. במקום להתבולל, הם המירו את הנאמנות הקהילתית של חיי תורה ומצוות, בנאמנות לוהטת, עוצמתית וחזקה ליישוב הארץ, לתחיית האומה וצרכי כלל ישראל.
לעומת זאת, רוב שומרי המצוות היו מסויגים ורחוקים יחסית מהרעיונות הלאומיים שלא היו במרכז הווייתם, מפני שהם התרגלו לעמוד במבחן הנאמנות לתרבות הרוחנית הרחוקה על חשבון חיי הנפש, והמשיכו לדבוק במסירות רבה בחיי הרוח ושמירת התורה והמצוות. ההתמודדות עם הקשיים נעשתה באמצעות אימוץ תבניות התנהגות נפשיות גלותיות, שכללו חיטוטי וחיבוטי נפש עצמיים, כהצדקה להשלמה עם עוול, פגיעה וניצול. הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ואם הם סובלים – כנראה שלא הקפידו על הנחת תפילין במקום המדויק, או שהמזוזה בפתח הבית ישנה ופגומה, ובאופן כללי הדור כולו צריך כפרה. הנכונות לסבול את עול הגלות ככפרה על חטא, חרגה מהסדר הטבעי. חשבון נפש הוא דבר נכון אבל פעמים רבות הוא עלול לשבש את שיקול הדעת הכולל, בוודאי שאדם צריך לפשפש במעשיו, אבל לא מתוך חלישות נפשית וביטול השיקול הרציונלי, ובשום אופן מבלי להסיר את האחריות ממי שגרם למצב הרע. עיקר עיסוקם של 'שלמי אמוני ישראל' היה סביב תחומי הרוח, סדרי חייהם נבנו סביב תורה ומצוות וסדר מוסרי שחורג מהסדר הטבעי. למשל מצוות עינוי הנפש ביום כיפור היא הימנעות מטיפול בצרכי הגוף לשם תיקון הרוח, וזה נתפס כמודל ראוי גם למשך שאר ימות השנה.
לעומת אנשי הרוח קיימים בכל חברה אנשים שאינם מלומדים ואינם יודעים לסדר את רעיונותיהם ולהתנסח באופן ברור, אבל מבחינה נפשית התחושות שלהם מאד בריאות. הם חכמים לא במובן של הכרה ותבונה, אלא בתחושה והרגשה לדעת מה נקרא צודק ומכובד ומה לא. זוהי 'חכמת המונים' שלעתים אינה קיימת באינטליגנציה התרבותית, שהצד הנפשי שלה פחות מפותח. היא יותר קשורה לערכים כלליים מופשטים ולכן יותר מתלבטת על מה נכון וכדאי להתעקש ולהתעמת.[30]
אֲבָל הָרוּחַ הוּא מְתֻקָּן הַרְבֵּה יוֹתֵר אֵצֶל יִרְאֵי ד' וְשׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהַהַרְגָּשָׁה הָעַצְמִית וְהַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל כֹּחַ פְּעֻלָּה בְּעִנְיְנֵי כְּלַל יִשְׂרָאֵל אֵינָן עֲדַיִן אַמִּיצוֹת אֶצְלָם.[31] בחכמת הקבלה הרוח מתוארת כ'גבוהה' יותר מהנפש, מפני שהיא זו שקובעת את התכנים, הזמנים והגבולות שבהם הנפש פועלת. בעולם הטבע הרוח הנושבת מעבירה יסודות של חיים ממקום למקום, ויוצרת את מחזור החיים הבא, וכך גם הרוח האנושית יוצרת תכנים פנימיים, ערכים ועקרונות, חוקי משפט, צדק, ומוסר שעוברים מדור לדור, ויוצרים רצף תרבותי בין העבר, ההווה והעתיד. מבחינת אוצרות הרוח, היעוד, המגמה והתרבות הישראלית, ודאי שרוחם של שומרי המצוות יותר מתוקנת, גם אם לשמרנות יש מחיר. פעמים רבות ההרגשות של האנשים שנעוצים ודבקים במורשת העבר פחות מוכנות לפעולה, כְּמוֹ מַה שֶּׁהֵן אֵצֶל אֵלֶּה שֶׁרוּחַ עִוְעִים אֲשֶׁר בְּתוֹכָם מְעַכֵּר אֶת לִבָּם, עַד כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁר בְּדֵעוֹת זָרוֹת וּבְמַעֲשִׂים הַמְטַמְּאִים אֶת הַגּוּף וּמוֹנְעִים אוֹר הָרוּחַ מִלְּהִתַּקֵּן, וּמִמֵּילָא סוֹבֶלֶת גַּם הַנֶּפֶשׁ מִפְּגָמֵיהֶם. לאנשים הפשוטים נדמה שכל האוצר הגדול של היהדות, של אופן החיים הלאומי אינו רלוונטי ואינו חשוב. חוסר שיקול דעת מביא אותם לנסות להעמיד את הכול על יצרים נפשיים ראשוניים, אבל מובן מאליו שלא תמיד התחושות והמסקנות הפשוטות הן הנכונות והערכיות. כל דבר חדש טעון בירור ותיקון כדי להכניס אותו למערכת של חוקים, לכן בשלב הראשון הרוח לא יושבת על מכונה בליבם, ישנה התרוצצות והליכה אחרי עבודות זרות ותרבויות אחרות. כאשר נדמה שככל הגויים בית ישראל, התוצאה היא איבוד כל עצמיות תרבותית, התנתקות מן הרציפות, הייעוד והמגמה, מיסודות חיי הרוח והתרבות היהודיים שמאחים את הזמן ואת המרחב. אמנם אמרו חז"ל שאלמלי נתנה תורה היינו לומדים את מידות הנפש הבסיסיות מבעלי החיים (עירובין ק, ב), אך יש באדם גם צלם אלוהים, ואם הוא מנסה להתקיים רק במדרגת הנפש הוא עלול לפגום ולקלקל. בעוד שלבעלי החיים יש מנגנון טבעי שקובע להם גבולות, לאדם אין גבולות טבעיים מוחלטים, וממילא דרישות הנפש הבסיסיות עלולות להביא אותו לחוסר איזון, עד כדי הדרדרות מוסרית ועיוות הנפש עצמה. לדוגמא, אכילה היא דבר טבעי ומי שמואס בה מגיע למצב של חולי, אבל יחד עם זה גם אכילה ללא גבול אינה בריאה. ללא קומה רוחנית שנותנת עומק משמעות ותכלית ראויה, הרוח לא מבקרת את המעשים כראוי וגם הנפש מתעוותת.
הַתִּקּוּן שֶׁיָּבוֹא עַל־יְדֵי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁיַּעֲזֹר לָזֶה הַרְבֵּה דְּבַר הַהִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁל תַּלְמוּד רָזֵי תּוֹרָה[32] וְגִלּוּי אוֹרוֹת חָכְמַת אֱלֹוהִים, בְּכָל צוּרוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לְהִגָּלוֹת, הוּא, שֶׁיֵּעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֲגֻדָּה אֶחָת.[33] רזי תורה מתארים את מבנה ההוויה הרוחני: הספירות, הפרצופים העולמות, ומבנה הנשמות השונות שבונות את בית ישראל. הצורות השונות של חכמת אלוהים, הן הפילוסופיה והתיאולוגיה. באמצעותן האדם מבין שהוא לא עומד רק מול עצמו ומול הטבע, אלא גם מול הא-ל, והקשר עימו בא לידי ביטוי במסגרת חיי האומה. וּתְתֻקַּן הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַיְרֵאִים שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּפּוֹשְׁעִים הַטּוֹבִים בְּיַחַשׂ לְעִנְיְנֵי הַכְּלָל וְתִקְוַת הַגַּשְׁמִיּוּת וְהָרוּחָנִיּוּת הַמֻּשָּׂגוֹת בַּהַכָּרָה וְהַרְגָּשָׁה הָאֱנוֹשִׁית, המושג 'פושעים טובים' הוא כמעט אוקסימורון. הם פושעים מכיוון שנפשם חסרה ולא התפתחה עדיין לרוח נכונה, אבל יחד עם זה יש בה שלמות של הרגשה אנושית טבעית. הרגשה זו עלולה להיות חסרה אצל אנשים שיראת חטאם לא מתפתחת ליראת הרוממות, ולכן היא מתנגדת אל החיים. בפואמה הגדולה שחיבר ביאליק[34] על פוגרום קישינב – 'משא נמירוב',[35] הוא מתאר את הזוועות; איך הפורעים השיכורים השפילו, אנסו, רצחו, ושדדו את היהודים. ואז הוא מתפלא איך הגברים שהיו שם, לא ניקרו את עיניהם, ולא יצאו מדעתם? שמא הם התחבאו והתפללו שבהם לא יפגעו. כאשר הכל נגמר הם ברכו על הניסים, ונגשו לברר האם הנשים נאסרו על בעליהן, הם לא התלוננו ולא קללו, רק בכו והכו על חטא, במקום להכות בפורעים כמו המקבים. מצד אחד ביאליק קרא שלא להשתתף בבכי המזויף ששימש ככלי לקיבוץ נדבות, ומצד שני הוא קרא שלא לגעור בהם, מפני שבסופו של דבר הם אנשים מסכנים. מה שנותר זה לאגור את הכעס עבור הנקמה, מפני שכך צריך להתנהג עם בריא. זו הייתה מהפכה של נפש מתוקנת שקראה לתגובה נכונה יותר.
וְהָרוּחַ שֶׁל הַפּוֹשְׁעִים הָאֵלֶּה תְּתֻקַּן עַל־יְדֵי הַשְׁפָּעָתָם שֶׁל יִרְאֵי ד' שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה וּגְדוֹלֵי אֱמוּנָה, מושג התיקון בקבלת האר"י, מבטא את הארת כלי הנפש באמצעות הרוח הנכונה. יראי ה' יכולים לפתח את הכרה וההרגשה האנושית של הפושעים, ולהעלות אותה מהרובד הבסיסי של כבוד האומה ותרבותה הלאומית, לכיוון של תיאולוגיה דתית. בהכרתם של יהודים רבים בתנועה הציונית חילול שבת בפרהסיה נחשב מעשה שלילי, מפני שהוא נגד את המסורת היהודית במשך אלפי שנים, כמו שאמר 'אחד העם'[36]: "יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'שבת וציוניות', 'השילוח' תרנ"ח). אמנם ל'ציונות הרוחנית' הייתה תפיסה יותר רחבה ומעמיקה מסתם הרגשה פשוטה, אולם עדיין דובר על עניין טבעי ולא תיאולוגי. הרי ממילא הנפש צריכה מנוחה, קצת זמן למשפחה, לכן התאמצו לעשות 'חגיגה לנפש' בקידוש לאור נרות שבת, אבל אחרי שעתיים שלוש נסעו הביתה במכונית. באופן דומה גם שמעון דובנוב[37] היה אדם בעל תודעה היסטורית יהודית. הוא התמסר לחיבור 'תולדות ימי עם עולם', ועסק בשאלת קיומו של העם היהודי ורווחתו, אבל סבר שיישוב הארץ לא אקטואלי בטווח המיידי, ולכן לא כדאי לבזבז את הכוחות, ולקרוא לכל היהודים ללכת אל ארץ ריקה ושוממה. בעיניו ובעיני רבים אחרים זה נתפס כאשליה וטעות, לעומת האפשרות היותר סבירה להישאר במקומות שאליהם היהודים כבר התרגלו והחלו לקבל זכויות תרבותיות.
וּמִמֵּילָא יָבוֹא לְאֵלֶּה וּלְאֵלֶּה אוֹר גָּדוֹל, וְהוֹפָעַת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה תָּבוֹא לָעוֹלָם, וְאָז יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל מוּכָנִים לִגְאֻלָּה. הרב מקדים את התשובה לגאולה, לכאורה כדעת רבי אליעזר והרמב"ם (הל' תשובה ז, ה) הסוברים שאם ישראל לא יחזרו בתשובה מעצמם הגאולה תתעכב. לעומתםדעת רבי יהושע היא שגאולה תופיע בכל מקרה, ובעל כרחם יעשו ישראל תשובה ויגאלו.[38] אבל גם הרמב"ם שדיבר על תשובה שקודמת לגאולה, הזכיר את ימות המשיח כביטול שעבוד מלכויות בלבד, כלומר גם לדעתו השינוי הראשון יתבטא בהטבת המצב החומרי. לכן הרב מאחד בין הדעות, השלב הראשוני של תשובת הנפש שבעקבתא דמשיחא יגיע גם בעל כרחם של ישראל, על התשובה הזו הבטיחה התורה כדעת רבי יהושע. היא אינה תלויה בהתעוררות של עם ישראל אלא "הקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן", ומתוך הגזירות והצרות מתחילה התעוררות נפשית בקרב פושעי ישראל הטובים, להתקומם כנגד שעבוד המלכויות ולפעול למען תחיית האומה, קיבוץ גלויות, גאולת הארץ, השפה והממלכתיות. אבל בשלבים הבאים התהליך ילך ויתפתח עד לגאולה שלמה, שמעצם טבעה כוללת את תשובת הרוח, בתהליך בחירי פנימי שאותו תיאר רבי אליעזר (וע' להלן פרק ע).[39]
וְהַצַּדִּיקִים הָעֶלְיוֹנִים, מָארֵי דְּנִשְׁמָתָא, הֵם יִהְיוּ הַצִּנּוֹרוֹת הַמְאַחֲדִים הצדיקים העליונים נקראים בספר הזוהר 'אדוני הנשמה', הם מייצגים את השורש המשותף לנפש ולרוח. את תמצית ההוויה הישראלית לפני שהיא מתממשת לרוח, כלומר לערכים והתנהגויות מסוימות, לעקרונות ולחוקים, ולכוחות נפש בעלי חיוניות ממשית. שֶׁעַל־יָדָם יַעֲבֹר שֶׁפַע אוֹר הַנֶּפֶשׁ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין וְשֶׁפַע אוֹר הָרוּחַ מִיָּמִין לִשְׂמֹאל. צד שמאל מייצג את הדין, את הקשר המצומצם הבסיסי ביותר. בדומה לקשר הביולוגי שבין האב לבנו שהוא קשר מאד מתומצת ובסיסי אבל גם מאד אמיץ. לעומת זאת צד ימין מייצג את החסד, את ההתפשטות והשפע – כאשר הבן דומה לאב גם בצדקותו ומידותיו. הצדיקים מבינים את סגולת נפשם של הפושעים הטובים מצד אהבת האומה וההתמסרות לתחייתה, ויחד עם זה מעריכים את העמידה וההתמסרות של שלמי אמונת ישראל שמחזקים את הרוח שנותנת את ממד העומק והמשמעות לאותה התמסרות. לכן הצדיקים העליונים הם אלה שמסוגלים לפתוח את הלבבות להשפעה הדדית.[40]
וְתִהְיֶה הַשִּׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ", (תהלים קלב, ט). הכוהנים שמצד החסד יחוברו עם הצדק, וגם החסידים יתחברו עם הרינה שהיא עבודת הלווים שמבטאת את מידת הגבורה. המציאות דורשת את כל הכוחות, פעמים שכח אחד גובר וחברו מסייעו ופעמים להפך, כך נפתר הספק המדומה האם הלאומיות חשובה מהדתיות, ונפתחת הדרך לשיתוף פעולה והשלמה הדדית שהם יסוד השמחה.
וְזֶה יִהְיֶה בְּכֹחַ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁהוּא דָּוִד בְּעַצְמוֹ, "שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה" (מועד קטן טז, ב). מהותו של דוד הייתה לחימה, ניצחון, ומלכות שהם הצדדים הריאליים, ואליהם צורפו גם הצדדים הרוחניים של חסידות ושירת התהלים.[41] השילוב בין הצדדים השונים, ובין הנפש לרוח ולנשמה לא יכול להיות פשטני, לשם מעבר ממצב הכרחי אחד, למצב הכרחי שני, צריך לשוב לשורש העליון המאחד, וממנו להצמיח עוד ענף, בדומה לתהליך התשובה הוא מצריך מאמץ ועלול להיות מדכא. התשובה הייתה קיימת בעולם גם לפני דוד, אבל מתוך עול, דיכוי וצער. דוד הוסיף את פן הרוממות, את ההבנה שההליכה לתשובה לא כוללת רק חרטה והשפלה עצמית, אלא העיקר הוא גדולת השראת השכינה של הנוכחות האלוהית, לכן "בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ" (תהלים קלב, ב). בעבור גדולת האישיות של דוד ומכח התשובה המרוממת, אל תמנע מאתנו את פני המשיח, כי אנו מסוגלים וראויים לכך.[42]